הנשגב האינטלקטואלי

פילוסופיה של הפילוסופיה, שחוקרת את הנשגב בפילוסופיה לעומת המיתי שבדת - במבט חסר סנטימנטים. הפילוסופיה צברה סביבה לאורך ההיסטוריה סנטימנטים רבים, ומיתוסים רבים, שמסתירים לנו דרך פעולתה האמיתית, כפי שמיתוס האמן מסתיר לנו את דרך יצירת האמנות. מאהבת החכמה הפילוסופיה הפכה דווקא ליראת החכמה, וצברה יוקרה כדיסציפלינה הגבוהה ביותר בעולם הרוח, המקבילה למתמטיקה במדעי הטבע. מה הפך אותה לכזו?

הרומן הגדול של המאה הבאה

כל ספרות גדולה בנוייה על התנגשות מוטיבציות והנעות (וקטורים) של בני אדם. לכן כדי לדעת באיזה קונפליקט צריכה לעסוק הספרות הגדולה של הדור צריך להבין מהם הוקטורים החזקים ביותר של התקופה, ולבחון כיצד הם יכולים להתנגש ומה קורה אז. לרוב זה עליית וקטור חדש שמחליף את הישנים ומתנגש בהם בעוצמה, ועדיף בקונפליקט פנימי ולא רק חיצוני. או בקונפליקט מהסוג הטרגי, שבו רצונות האדם והווקטורים שלו מתנגשים במציאות חזקה ממנו, שמעליו

פיד = האוכל האינטלקטואלי. ומה עם המין האינטלקטואלי?

בעולם הנוכחי, כיצד יצירות תרבות עוד יוכלו להשפיע לעומק על האדם, כמו בטרם עידן הרשת? אלו מהטכנולוגיות הן בעצם צורה חיצונית בלבד, ואלו מביניהן הן גם תוכן שגורם להפנמה? מדוע העמקה, כמו במין, מנוצחת על ידי החזרתיות של האוכל. על דיוקנו הרוחני של ההוגה מנתניה כמשל לתקופה, לרוח הזמן - ולחומר הזמן

האמא של המדינה

הפמיניזם ינצח לא כשאישה תשלוט במקום גבר - כי המבנה יהפוך אותה לגבר - אלא כאשר המבנה יהפוך מגברי לנשי - ומשליטה לטיפוח. הנרטיב הקל ביותר להזדהוּת הוא של אדם יחיד, ולכן לדתות שסיפרו את סיפורו של היחיד באופן מרוכז (נצרות ואיסלם) היה יתרון על פני דתות שהן מערכות נשיות, כמו היהדות, ללא יחיד מרכזי (אלא עם). אבל כיום יש לבנות דווקא נרטיב של מערכות, ולא של יחידים, כדי להצליח להתנהל בעולם של מערכות ענק

ערך כעתיד ועתיד כערך

תורה פילוסופית חדשה של מוסר ושל אסתטיקה בהתאם לפילוסופיה של העתיד, ובכלל זה גם אפיסטמולוגיה מתאימה. מתוכה, ניתן לענות לשאלה מהם שני הדברים שהכי חשוב שהאדם יוריש לעתיד - ומדוע. בראייה זאת, מה שהאדם יוריש לעתיד הוא בעל ערך ייחודי מבחינה פילוסופית ואפילו מבחינה אונטולוגית

ויטגנשטיין והיטלר

ניתוח של הביקורת הפילוסופית על הנאציזם, מדיסציפלינות ופרספקטיבות שונות של הפילוסופיה, חסרה דווקא את זו המבוססת והמתבקשת ביותר - ודווקא משום כך. פרספקטיבה זו פותרת כמה חידות היסטוריות לגבי התופעה הנאצית: למה דווקא היהודים? כיצד התדרדרה לבסוף עד לשואה? ומה מקור כוחה של התופעה מלכתחילה? לכל אלה היא נותנת הסבר הכרחי, ולא רק אפשרי

מהפכת המשמעות באורבניות

לקראת ארכיטקטורה של משמעות. הצעה לסדר יום חדש לאדריכלות העולמית, ששואב את מאפייניו מאדריכלות העולם העתיק ומשירה - ומשלב תוכן נרטיבי ותרבותי עם צורה. פרדיגמה כזו תוכל להחליף את המודרניזם והפוסט-מודרניזם באדריכלות, ואז לא נבין מדוע ראינו את הניכור האורבני, הצורנות הריקה והשעתוק חסר המשמעות כגזירות גורל

עתיד האהבה - בינו לבינה מלאכותית

מה אם מה שנתפס כתופעה הגבוהה ביותר בעולם האנושי - האהבה - הוא למעשה התופעה הבסיסית ביותר? כשיש שתי מערכות ייחודיות בכל העולם הביולוגי - עולה השאלה אם דווקא הקשר הייחודי ביניהן הוא מה שיצר אותן, ויצר את האנושי עצמו. האבולוציה הייחודית והמואצת של האדם והאינטליגנציה כנראה עברה דרך מנגנון ייחודי אליו, ששילב את המוח והמין לכדי אחדות אחת, וגרם לברירה טבעית זוויגית חסרת תקדים בכל הנוגע לאינטליגנציה

הקטן ביותר והגדול ביותר נפגשים בסוף

האם אינטליגנציה היתה יכולה להיווצר בסדרי גודל גדולים ביקום מאשר שלנו, או קטנים יותר? אמנם, אנו לכודים בין גודלה המקסימלי שנקבע על ידי מהירות האור והמינימלי שנקבע על ידי עיקרון אי הוודאות, אבל למה דווקא סדר הגודל שלנו, ולא אחרים - האם יש בו משהו מיוחד? והאם הקשרים התיאורטיים בין עולם החלקיקים האלמנטריים לקוסמוס כולו מלמדים על קשר אפל יותר בין הקטן ביותר לגדול ביותר בעולמנו? לא ניתן להכחיש את קווי הדמיון בין שתי הרמות הללו: היותן מורכבות מריק עצום שבתוכו כדורי חומר זעירים בתנועות סיבוביות-מחזוריות וביניהם פועלים כוחות ממרחקים

ה-1% החכמים נגד ה-99%

התרבות האוכלוסיה פירושה התרבות הגאונים, אבל למרות התרבות הגאונים גם המורכבות גדלה ומאיצה, עד כדי כך שלא ברור אם הבנת המציאות לא נמצאת דווקא בנסיגה. לקראת שלב ימי ביינימי - שבו רק למעטים יש השכלה רחבה מספיק, יכולת המשגה ותפיסה של המציאות - יש לחזור לשיטות השלטון ימי הביינימית. הפרויקט של מערכת החינוך וההשכלה לכל מטעם המדינה פושט את הרגל לנגד עינינו, ובלעדיו הדמוקרטיה היא אסון

האנטישמיות החדשה

חלוקה מעמדית חדשה הולכת ועולה בעידן המידע. עד כה, כל התגברות של ההשכלה להמונים לוותה בחברה חכמה יותר בכללותה, אולם ככל שהתעמולה הדמוקרטית והאינדיבידואליסטית של המדיה מחניפה יותר לאדם הממוצע, לחכמתו, להבנתו, לכישרונו ולזכויותיו - כך עולים היהירות וההיבריס של הציבור, עד כדי קטסטרופה תרבותית. רק חלוקה מעמדית חדשה בתוך החברה תעצור את הברבריות

עושרן של אומות החדש

אם נסתכל על אומות מנקודת מבט חישובית, נגלה שהעצמה שלהן נובעת משקלול בין המעבדים האנושיים, הלא אנושיים, וארגון צורת החיבור ביניהם - למעין עוצמת חישוב אפקטיבית כללית של המדינה, במקום התל"ג. לעומת זאת, אם נסתכל על תרבויות לפי גודל הזיכרון התרבותי האפקטיבי שלהן, נגלה שניתן למדוד את עושרן וחשיבותן באמצעות פרמטר חיצוני פשטני זה. תרבויות ומדינות שיפנימו תובנה זאת, יבינו שקשה לשנות את המשאבים שלהן - אבל קל יחסית לעבור לאלגוריתמים יותר אפקטיביים, שיתנו להן יתרון יחסי משמעותי, בהתחשב בפרימיטיביות של האלגוריתמים החברתיים שלא הפנימו דבר מהידע האלגוריתמי המשוכלל שהצטבר במחצית המאה האחרונה

על חוסר השימוש במתמטיקה במדיניות ציבורית

למתמטיקה יש עוד פוטנציאל אדיר לשימושים במגוון דיסציפלינות ותחומים שנותרו אנאלפבתים מבחינה מתמטית, וביניהם המגזר הציבורי. בסופו של דבר, הדרישות שלה לפידבק לשם אופטימיזציה תגרום להטמעת תהליכי למידה בממסדים שכיום פועלים באופן שרירותי ומלא הטיות. הטענה שלא כל תוצאה ניתן למדוד מבוססת על שיטות מדידה פרימיטיביות, שידע מתמטי גבוה יותר היה מאפשר להחליף, ובוודאי שהיה מוביל לבחינה מחמירה יותר של מדיניות שכיום מבוססת בעיקר על סברות כרס

די לחמוצים

האם התרבות משרתת את האדם העשיר, או שמא הוא - שלכוד בתוך אתוס העושר הקפיטליסטי ולכן יוצר פעילות כלכלית כמו חמור ומממן את החברה - הוא המנוצל? כחלק מהמיצוי ומהמפנה של הפילוסופיה נגד האינדיבידואליזם, יעלה מושג שיחליף את האדם היחיד מבחינת הערך ומוקד העניין. קרוב היום שהערך של היחיד יובן אך ורק כמשרת התרבות, ולכן גם המוות לא יתפס עוד כבעיה, אלא אך ורק עקרות יצירתית ופגיעה תרבותית. השואה לא תיתפס עוד כשואת היחידים, ושואת התרבות תיתפס כמרכז הפשע

זהירות צבע טרי

השוואה בין אמנות זמננו לספרות זמננו מראה את הקושי האדיר שקיים עדיין ברעיון הפשוט של הזיווג, שהוא בסיס האידיאולוגיה של הזוהר. האיזון בין תוכן לצורה מצריך בשלות ובגרות יוצאת דופן, כי תמיד יש נטייה למיקסום אחד הצדדים, במקום מיקסום של המשמעות - שהיא הזיווג שלהם. לכן דווקא תרגול אמנותי יכול לעזור לאנשים להשתפר בזיווג האמיתי - ובאהבה

התפוצצות הידע הסקסואלי

לא הפורנוגרפיה היא ההשפעה הגדולה ביותר על המיניות כיום - אלא דווקא ההשכלה המינית ההולכת וגדלה ומתפשטת באוכלוסיה, כאשר ידע שפעם היה אזוטרי הופך לנכס צאן ברזל ולידע בסיסי. תקופת ההשכלה והנאורות המינית, יחד עם חידושי המדע שרק לאחרונה החל בחקר מסיבי של המיניות, היא הגעה באיחור של הנאורות לתוך התחום האנושי החשוך, הסודי והפרטי ביותר. צפויה להיות לה השפעה דומה - בעליית רמת העונג האנושי והאושר המיני, תוך הכחדת המורשת המינית הימי ביניימית - לטוב ולרע (איון הקסם והמיסתורין). אלה חדשות טובות לנישואין ולזוגיות - ולמין האנושי

השם אחד

בניגוד למחקר הנוכחי, שרואה בתנ"ך מין עדות למאבקי כוחות שטשטושם לא צלח, בחקיינות למחשבה פוקויאנית, יש לחלץ מהתנ"ך תובנות היסטוריות דווקא באמצעות חשיבה ארספואטית המעניקה קרדיט אדיר לכותבים ולמגמותיהם האסתטיות. השאלה שצריכה להישאל היא איך צמחה האסתטיקה המקראית הייחודית ומדוע דווקא ביהודה וישראל. ואז התשובה מתבקשת: זוהי תוצאה אסתטית הכרחית של המונותיאיזם האיקונוקלאסטי, שבו עבודת האל הפיזי והרגש הדתי העממי שסביבה הוחלפו בלית ברירה בעבודה טקסטואלית סביב דבר האל, שיצרה ספרות גדולה, שבה הושקע מיטב הרגש הדתי העממי. כי מאחורי ספרות גדולה עומד מאמץ תרבותי אדיר - ולא קונספירציה

האינדיאנים של העתיד

מה המשותף בין ההודים ליהודים, שגרם לשתי תרבויות מסורתיות ומשוסעות אלו לבחור בדמוקרטיה כברירת מחדל? מעצמות המאה ה-19, ובראשן בריטניה, עשו טעות אדירה בכך שלא כבשו את סין ויצרו בה קולוניאליזם - ואת תוצאות הטעות הזאת אנחנו משלמים כיום. בדיעבד, הקולוניאליזם הבריטי היה המוצלח מכולם, ולכן יש לשחזר ברית שבנוייה על האימפריה הגדולה ביותר אי פעם, שהצליחה ליצור יותר דמוקרטיות יציבות מכל אימפריה אחרת

הטרגדיה של הפילוסופיה

יכולים להיות שני טעמים אסתטיים עיקריים בצורת הכתיבה הפילוסופית: פילוסופיה שמגלה את מקורה ואת דרך מחשבתה ועוקבת אחרי תחילת התפתחות הרעיונות, ופילוסופיה שמציגה את הרעיונות בצורתם המשוכללת, האסתטית והשלמה ביותר - ומעוררת תדהמה. הטעם השני מלמד פחות לעשות פילוסופיה, והוא מנוגד לעקרונות הפילוסופיה של הלמידה, אך הוא מלמד יותר טוב את הפילוסופיה עצמה, ומעורר תחושת שגב לפילוסופיה ולגובה רעיונותיה - כי הוא זורק את הסולם. אבל יש גם צורה שלישית וטרגית של כתיבה פילוסופית: כשעבודה פילוסופית לא מגיעה להשלמה, ומעוררת צער על האובדן הרוחני, אך גם פותחת פתח להמשך

העוגן העגנוני

מדוע בחר עגנון בשם זה? העניין קשור לתפיסה קבלית נועזת לא פחות מהשבתאות - ביחסים של זיווג השכינה עם האל. התפיסה הזו היא גם מקור המודרניזם העגנוני - והסיבה שזכה להתקבלות מחוץ לעולם הדתי. היקשרות חד צדדית, שיש בה מרכיב גלוי של כורח ומרכיב סמוי של רצון ואיזו אי אפשרות מובנית ותקווה וציפייה חסרות תוחלת, דהיינו עגינות בלשון המסורת - היא זו שקושרת את עגנון למקורות האבסורד המודרני

פילוסופיה של המתמטיקה של העתיד

הפילוסופיה של המתמטיקה, בשאיפתה לנצחיות על-זמנית כמו מושאה, לא לוקחת בחשבון את ההתפתחויות בפיזיקה כמשנות תפיסות יסוד של המתמטיקה. אילולא הצלחתה במדעים - שהיא מוזרה ביותר לפי התמונה המדעית כיום (כלומר זו תמונה לא נכונה כנראה) - כל תפיסת המתמטיקה היתה שונה, כפי שנתפס משחק השח, כלומר כשרירותי ולא כאמת נצחית שבבסיס היקום. המתמטיקה יכולה להיתפס כסוג של ניסוי פיזיקלי שמגלה אמת פיזיקלית בסיסית נמוכה שמתבטאת גם ברמה הגבוהה של החשיבה, כלומר חוק פיזיקלי שלא מוגבל לסדר גודל מסויים רוחבי ביקום אלא חוצה אנכית את כל סדרי הגודל ביקום, ולכן נגיש לנו גם ברמת החשיבה, שמאפשרת לעשות במוח ניסוי פיזיקלי ברמת החלקיקים האלמנטריים ולחדור כך לסודות היקום

העתיד של ישראל

מהי אסטרטגיה בעיני הפילוסופיה של העתיד? ניתוח של יכולות הלמידה של מערכת, לעומת היריבים. כלומר, אין מדובר בתוכן עתידי (מושג בעייתי) אלא בצורה עתידית - לא המטרות הספציפיות נבחנות באסטרטגיה, אלא המתודולוגיה. כך שהבחינה לא סובבת סביב נתונים, או אפילו מגמות וכיוונים, אלא סביב אלגוריתמי למידה שפועלים במערכת. הדגמה של חשיבה אלגוריתמית על ישראל

אם המוסר מת - הכל מותר?

הדגמה של הפילוסופיה של הלמידה המיושמת על תחום המוסר. בניגוד לפילוסופיה של העתיד, שתבחן מעשה מוסרי לפי השיפוט העתידי כלפיו, הפילוסופיה הלמידתית של המוסר טוענת שלא קיים דבר כזה שיפוט עתידי (מתי? בעוד אלף שנה? מיליון? הרי גם בעתיד השיפוט ישתנה ויתהפך שוב ושוב) כאובייקט שאליו ניתן לשאוף (אסימפטוטית). להפך, יש להבין את המוסר כמערכת של למידה בהווה, שאין לנו יומרה עתידית בה (להגיע לגבול), מלבד שאיפה להתקדם (בנגזרת הנוכחית). למעשה, אונטולוגית, העתיד עצמו יוגדר ככיוון ההתקדמות של הלמידה, שנובע ונוצר מתוך הלמידה כתוצר לוואי, ולא כאובייקט מטאפיזי דמיוני שמונח היכנשהו על ציר - בזמן שלא קיים כרגע

על עיקרון החזרה העצמית

מדוע הוגים חוזרים על עצמם? מדוע מה שהוא פגם ספרותי איננו כלל פגם פילוסופי? אם מבינים למידה כאבולוציה ולא כלמידה המגיעה למסקנה מסויימת, אזי הפילוסופיה עצמה היא מערכת למידה, שבה כל פילוסוף הוא עוד שלב בלמידה, או עוד כיוון לענף אבולוציוני. ובניגוד לסיפור ליניארי, באבולוציה יש חשיבות מכרעת להעתקה, ובלמידה יש חשיבות אדירה לחזרות - להפנמת הרעיון וללמידת השימוש בו, להפיכתו לכלי, ובסוף לחלק ממך. כלומר הרעיונות עוברים תהליך טכנולוגי, שבו הכלי הופך לחלק מהאדם

רשת העניין

אתר התיירות מתרדד לאוסף של זוויות צילום, ולטקס של שחזור צילומים קנוניים, כלומר לפיד של פייסבוק, ולכן מקבל מבנה רוחני דומה. התיירות היא תמיד הקצנה של המציאות, ולכן אפשר להשתמש בה כסיסמוגרף למגמות שאחר כך משתלטות על המציאות, ומצד שני להציע בה אלטרנטיבות. כך למשל, הנסיעה בעבר היתה ממושכת בהרבה וכללה גם מסע פנימי, לעיתים בעל מרכיב דתי או רוחני שלא היה מעוגן חזק בחומר אלא ברוחו ותרבותו של הנוסע. לכן לא כל המסעות היו "ביצועים" של אותו מסלול תיירותי, כאשר כמו בקונצרט התייר או המטייל נמדד ב-"ביצוע". לעומתו, הנוסע הוא מאזין - ודווקא בשל כך גם מלחין

מוסר הרשתות מול מוסר האטומים

אם ניטשה הנגיד את מוסר העבדים מול מוסר האדונים והגחיך בעזרת היסטוריזציה וגניאולוגיה של המוסר את תפיסת הטוב והרע, הרי שדווקא שימוש בהיסטוריה של דוגמאות מוסריות כבסיס פילוסופי יכול לפתור את בעיית היחסיות וההיסטוריות של המוסר. אכן, התפיסה של המוסר משתנה היסטורית - אבל מתוך צידוק פילוסופי של אתיקה שבנוייה על למידה מוסרית. ומה שאנו לומדים כיום על האדם גורם לנו לראות את הקבוצה כאטום המוסרי החדש - ולסגת מהמוסר האינדיבידואליסטי

פילוסוף סלון

פילוסוף הבית של אסכולת נתניה מחפש תלמיד

הגניוס האנושי

הפילוסופיה של העתיד היא למעשה מוכחת בפועל. כמעט אף פעם לא מכירים בגדולת הגדולים בזמן הווה, ולעומת זאת מתפלאים על אנשי העבר שלא הכירו בגדולת הגדולים בימיהם. כלומר - זה בפועל בלתי אפשרי לראות ולהבחין בגדולים בזמן אמת, כי הם באמת לא גדולים מהפרספקטיבה של ההווה, אלא רק מזו של העתיד. לכן רק העתיד יכול לשפוט גדולה. וכך גם ההבנה מי טיפש ומי חכם מצטללת רק בעתיד, כי היא נקבעת לפי התוצאות, והחכם אינו יכול לדעת שהוא חכם והטיפש אינו יכול לדעת שהוא טיפש והגדול לא יכול לדעת שהוא גדול. לכן, חכמה וטיפשות וגדולה אינן ידע או מודעות בהווה, אלא ראיית עתיד

מהי פילוסופיה של הלמידה?

הלמידה הפילוסופית, כמו כל חיפוש בעץ, יכולה להיות דידקטית וסדורה, אבל גם חמדנית ועובדת על עיקרון ההדגמה. כשמדובר בעץ לא סדור - יש יתרון ללמידה פילוסופית מהסוג שהוצג במחברות אלו. כמו באבולוציה, היא כוללת מרכיב של מוטציה רנדומלית, שמתאים לחיפוש במרחב בעל אינסוף מימדים. בסופו של דבר, פילוסופיה היא צורת חשיבה, או ליתר דיוק צורת למידה, והמחברות מדגימות צורת חשיבה ולמידה. אשרי האיש שילמד אותה - ולא ימשיך אותה, אלא ימשיך ללמוד