זהירות צבע טרי

השוואה בין אמנות זמננו לספרות זמננו מראה את הקושי האדיר שקיים עדיין ברעיון הפשוט של הזיווג, שהוא בסיס האידיאולוגיה של הזוהר. האיזון בין תוכן לצורה מצריך בשלות ובגרות יוצאת דופן, כי תמיד יש נטייה למיקסום אחד הצדדים, במקום מיקסום של המשמעות - שהיא הזיווג שלהם. לכן דווקא תרגול אמנותי יכול לעזור לאנשים להשתפר בזיווג האמיתי - ובאהבה

מה הערך של צבע נשפך לעומת ציור?  (מקור)

מדוע הרעיון של הזיווג כל כך קשה להפנמה? מדוע האהבה מצריכה כל כך הרבה בשלות ובגרות? כמו שלאמנים קשה להפנים שהם צריכים לדאוג לא רק לתוכן, או רק לצורה, אלא גם וגם. לדאוג לשני דברים. אמנות היא ייצור משמעות, לצופה, ובמשמעות יש שני חלקיים: התוכן של המשמעות והצורה שלה. צורה יפה ללא תוכן, מליצות ריקות - או זעקה של המשמעות הכי עמוקה, אני אוהב אותך, ללא צורה - זה לא אמנות ולא שיר אהבה. כלומר - קל להתרכז רק בתוכן או רק בצורה, לראות בדבר אחד את חזות הכל. אבל היכולת לדאוג לשני דברים מצריכה ויתור והשלמה וענווה שחסרים לאינדיבידואל, ומנוגדים למסורת של אחדות של התרבות המערבית, ושל המוח שמתרכז כל פעם בדבר אחד (ביולוגית).

להתרכז בשני דברים זה כבר מצריך דילוג קשב. קיפוד יודע דבר אחד גדול, אבל נחש יודע שני דברים. זיווג שני דברים - זה המסר של הזוהר. עכשיו, כשיש קשר מהותי בין שני הדברים, התוכן והצורה, או קשר חדשני (לא חוסר קשר) אז זו אמנות חשובה. זה זיווג אמיתי ועמוק יותר. במשחק שפה יש שני דברים: קודם כל לשחק לפי הכללים, ודבר שני לשחק יפה, לשחק טוב. לא מספיק כללי המשחק. עיסוק עודף בתוכן או בצורה ללא איזון ביניהם הוא טעות אמנותית. הרוקוקו והריאליזם - עודף עיסוק בצורה, ותוכן דל. אמנות ימי הביניים ואמנות מודרנית - עודף עיסוק בתוכן, וצורה דלה. ובאמנות בת זמננו יש לפעמים גם שיבוש כל כך חמור בשפה, שלא ברור אם יש תוכן או צורה, כלומר זה לא עובר לצופה, לא מעביר משמעות. למשל, באמנות מופשטת יש חוסר תוכן מוחלט וגם צורה דלה, ובאמנות מושגית יש תוכן מועט ודל וצורה דלה עד אפסית. לכן אלו צורות שטחיות במיוחד.

לעומת זאת, בספרות יש מגבלה על חוסר משמעות. כי צריך לקרוא אותה, ולמכור ספרים, וגם בקולנוע יש קהל. כלומר האדם הפשוט הוא הקונה ולכן יש מגבלה על חוסר המשמעות. אבל באמנות פלסטית מספיק מבט לצריכתה ולכן אין מגבלה, והיא התדרדרה לחוסר משמעות יותר מכל תחום. בועה ענקית. וכמו כל בועה היא כמובן תתפוצץ מתישהו ותשאיר את כל המשקיעים בה עם המכנסיים למטה.

גם בספרות יש יצוג מאובן של משמעות, באמצעות הריאליזם, שיש בו מעט מדי תוכן. לכן צריך צורה יותר פנטסטית בספרות, כמו קפקא, שתביע תוכן יותר משמעותי. או לחילופין הבעה של תוכן יותר משמעותי בריאליזם. אבל בציור צריך דווקא יותר ריאליזם. כלומר זה לא נכון שהכל מסונכרן בין תחומים. יש אילוצים שונים על תחומים שונים ולכן מגמות מגיעות לידי מיצוי בנקודות איזון שונות, כמו מגמת השפה בציור ובספרות. הספרות - מסחרית מדי לכיוון ההמון. האמנות - מסחרית מדי לכיוון האליטה. הספרות - נגישה מדי וחנפנית מדי. האמנות - להפך. מעשה האהבה מצריך גם רגש וגם יכולת טכנית, גם תוכן וגם צורה, ולכן כל כך מעט מצליחים בו.