פילוסוף סלון

פילוסוף הבית של אסכולת נתניה מחפש תלמיד

סוקרטס ותלמידו  (מקור)

בפילוסופיה של העתיד, הרצון הוא כוח מתוך העתיד שמניע את ההווה. אין ראיה ללא תקווה, ללא מטרה, ולא יכולה להיות תפיסה ללא רצון. לכן מחשב ללא רצון ומטרה לא יתפוס את המציאות, הוא יהיה רק כלי שדרכו היא מעובדת, כמו כלי שמעבד את האדמה, בניגוד לצמח שהופך אותה לחלק ממנו. זה קצת כמו שופנהאואר וקאנט - הקטגוריות ללא רצון ומגמה הן אך ורק עיבוד מידע, אך ללא דעת. לכן האינטרנס והמגמה שלנו כל כך משפיעות על התפיסה - זו לא טעות או תקלה, כך זה צריך להיות. וכך מוגדרת תפיסה ודעת.

התפיסה היהודית של אינטליגנציה ראתה אותה כמחולקת לשלוש קטגוריות שונות: חכמה, בינה ודעת (הנמוכה ביותר). כאשר אין דעת ללא מיניות, ולכן גיל האחריות הפלילית הוא תחילת גיל ההתבגרות. מחשב כיום הוא בוודאי חסר דעת, כמו חירש, שוטה וקטן. דעת היא תנאי לאחריות ולתקפות מעשה משפטי, אך היא גם מה שקורה במין, כמו בעץ הדעת ולדעת אישה. לכן צריך להבין אותה כמערכת תפיסה מוסרית מתפקדת מינימלית, שכוללת בתוכה כרצון אימננטי את המין, כלומר את האינטרס של העתיד הביולוגי. לכן היא מתחילה דווקא בתחילת גיל ההתבגרות. לא מספיק רק להבין מה טוב ומה רע, אלא צריך גם מניע פנימי ופיתוי פנימי - כדי להיות בר דעת. כלומר, בתרגום לפילוסופית: אי אפשר להפריד את האפיסטמולוגיה מן האתיקה.

הרצון הנייטרלי ביותר, הרצון האפיסטמולוגי הטהור ביותר, הוא הרצון שבתוך הלמידה, האינטרס של ללמוד - העניין. כי ברגע שמעורב רצון מתוך העתיד, כבר פחות צריך לדבר על תפיסה וידיעה ויותר מתאים לדבר על למידה. וכאן, המחשב הוא המעבדה הכי טובה להבין בה את האפיסטמולוגיה - ומתנה שנתנה הטכנולוגיה לפילוסופיה. כי במצב בו סתם קליטת מידע איננה מספקת ואנו מבינים שידיעה לא יכולה להיות מנותקת מהרצון לדעת, ולכן ידיעה היא בעצם תמיד חלק מלמידה, אז הקטגוריות עצמן בלמידה ממוחשבת (ואנושית!) נובעות מעצם הרצון ללמוד ולהכליל, אחרת אין להן שום צידוק.

הקטגוריות הן לא סתם תוספת של עיבוד מידע, אלא יש בהן פן של התקדמות, של שיפור כל הזמן, ושל מטרה (למשל חיזוי). לכן ככל שהמטרה תהיה יותר רצון, דהיינו פחות כוח שכולו בשליטתך אל העתיד, ויותר כוח מתוך העתיד שמניע, משהו שתופס אותך מבפנים, כמו מין או עניין, ככה התפיסה של המחשב תהיה יותר דעת. וכאן טמונה בשורה גדולה לעולם הרוח - במעבר לפילוסופיה של למידה, שהיא גרסה משוכללת יותר של פילוסופיה של העתיד, לדור הבא.

כי מטרה מרכזית של הפילוסופיה בעולם הרוח היא לחלן ולהסביר ניסים רוחניים - למצוא להם הסברים. למשל, להסביר את האפקטיביות הבלתי מתקבלת על הדעת של המתמטיקה בפיזיקה. או את הנס של אתונה והתנ"ך. או את הנס שבו העולם כל כך מתאים ומאשר את תפיסותינו המוקדמות (זה למשל קאנט). או את הנס הפסיכופיזי (דקארט), או את עצם היכולת להכיר מושגים בעולם חומרי (היוונים), או את הנס שבו השפה עובדת (ויטגנשטיין). ואחד הניסים האחרונים שאותו מדע הפילוסופיה לא פתר הוא הנס שהגל ניסה לפתור: איך תמיד הכל קורה ביחד. נס הסנכרון הבינתחומי.

איך יכול להיות שבתקופה מסויימת ניתן למצוא את אותה אידיאה מתחילה בכל כך הרבה מקומות בלתי תלויים בעולם הרוח? למשל, השפה במאה העשרים, שהופיעה פתאום בכל דיסציפלינה אפשרית, כולל גילויים אמפיריים במדעים מדוייקים רבים (כמו גנטיקה, מדעי המחשב ומתמטיקה, תורות המידע השונות בפיזיקה), ובאינספור מקומות גיאוגרפיים לא קשורים במקביל, ולא אחרי שהם קראו את ויטגנשטיין, או הושפעו, אלא אוטונומית. למעשה, ההפך הוא הנכון - ויטגנשטיין קיבל את הילת השפעתו האדירה דווקא בגלל העלייה של אידיאת השפה בכל מקום אפשרי. זה נס הצטברות המגמות, שהגל ניסה להסביר בעזרת נס רוחני אחר - הרוח שמניעה את העולם, שזה כמו לנסות להסביר נס באמצעות אלוהים.

אבל, וזו אולי עבודת הפילוסופיה בכל תקופה, ועבודת ההיסטוריון בתקופות העבר, כשיש הרבה מגמות שונות בעולם - ניתן לא פעם למצוא מימד אחד או שניים שפורשים אותם - או עושים את עיקר העבודה, וכל השאר וריאציות קטנות יחסית עליהם. באלגברה לינארית יכולה להיות מטריצה מאוד מסובכת על פניה, של וקטורים שמשפיעים בכיוונים שונים, אבל אם מוצאים את הוקטורים העצמיים, מבינים באיזה מימדים יש להסתכל על המטריצה כך שבהם היא פשוטה ומובנת. הנס היה נס רק אם היה לזה ערך נבואי, כלומר שזה היה לא סביר. אבל אם יש המון כיוונים רעיוניים מקבילים בפילוסופיה, ואחד מהם יותר רגיש מאחרים לשינוי, ולכן מצליח לתפוס אותו בצורה יותר קולעת, ולכוון לכיוון המדוייק של הווקטור שמסביר את המטריצה בצורה הטובה ביותר - זה הפילוסוף הגדול של התקופה.

ואם הערך ההסברי של זה לא גדול מדי, ויכול להיות קשור לתהליכים טבעיים, אז אין נס עצום בכך שעולם הרוח לא מתפזר לאינספור מגמות שונות, אלא בכל תקופה יש מגמה כאילו מתואמת. כלומר, הערך של מציאת הכיוון הכללי הזה הוא למידתי. להבין את העבר. אבל אין דרך לגזור ממנו את העתיד, כמו שרצו הגל או מרקס. אם אתה פילוסוף גדול במיוחד - אז אתה יכול להבין את ההווה.

הפילוסופים החשובים של כל תקופה והאינטלקטואלים המרכזיים שלה הם הוקטורים העצמיים של הרוח, שפורשים את האפשרויות בה. וכך גם בספרות הסופרים המרכזיים, וכן הלאה. ולכן הם אלה שנזכרים, כי לא חשובה כל המטריצה, אלא רק הכיוונים החדשים שפרשו באותה תקופה, ואלה סופרי והוגי המופת. המופתיות זו דחיסה של ההיסטוריה של הרוח. ולכן היא כל כך עשירה, לא הגיונית כמעט ברבדיה - עוד נס לכאורה, שכחלק מהחילון הגדול של הרוח גם הוא ימות.