השם אחד

בניגוד למחקר הנוכחי, שרואה בתנ"ך מין עדות למאבקי כוחות שטשטושם לא צלח, בחקיינות למחשבה פוקויאנית, יש לחלץ מהתנ"ך תובנות היסטוריות דווקא באמצעות חשיבה ארספואטית המעניקה קרדיט אדיר לכותבים ולמגמותיהם האסתטיות. השאלה שצריכה להישאל היא איך צמחה האסתטיקה המקראית הייחודית ומדוע דווקא ביהודה וישראל. ואז התשובה מתבקשת: זוהי תוצאה אסתטית הכרחית של המונותיאיזם האיקונוקלאסטי, שבו עבודת האל הפיזי והרגש הדתי העממי שסביבה הוחלפו בלית ברירה בעבודה טקסטואלית סביב דבר האל, שיצרה ספרות גדולה, שבה הושקע מיטב הרגש הדתי העממי. כי מאחורי ספרות גדולה עומד מאמץ תרבותי אדיר - ולא קונספירציה

המוזיקה הקלאסית נוצרה מהרגש הדתי האדיר שנותב אליה בתרבות גרמנית שראתה ברגש סוחף את ה-"גבוה" (ולאחר מכן ברומנטיקה). כך גם הספרות הקלאסית המקראית והאמנות הקלאסית היוונית נוצרו מרגש דתי, שיוצר מטבעו מורכבות  (מקור)

כמו שספר מלכים פורש במחקר כמי שנועד לאחד בין יהודה וישראל ומסורותיהם לאידיאולוגיה אחת, ככה ספר יהושע היה המאחד הראשוני בין יהודה לבנימין והמסורות שלהם. ספר שופטים בחלקיו האינטגרליים (ללא התוספות בהתחלה ובסוף) גם הוא איחוד ואסופת סיפורים של כלל השבטים, כשדווקא יהודה כמעט חסר ולפעמים שלילי, כלומר זה בבסיסו ספר איחוד של הממלכה הצפונית (ישראל), בעוד ספר יהושע הוא בבסיסו ספר איחוד של הממלכה הדרומית (יהודה). כלומר, לפי ראייה זו, ספרים אלו נוצרו כמיתוסים לאומיים מולחמים, ורק זה מה שמסביר את מגוון המתחים האידיאולוגיים והמגמות הסותרות שהם מכילים.

אבל כמובן שזו טעות כי בעמים אחרים לא היתה בעיה לערוך סיפור אידיאולוגי תוך מחיקת שאר המסורות וחוסר מורכבות. זה עניין סגנוני של המספר העברי שהסיפור היפה אצלו הוא המורכב מבחינת דמויות והזדהות, ולא כישלון שלו ליצור סיפור אידיאולוגי חד מימדי. יהירות של חוקרים - זה הסיפור. המורכבות הזאת של המספר המקראי נובעת מחוסר מורכבות בתוך הסיפור של האלים (למשל כמו היווניים) כמייצגים תכנים נפשיים וטבעיים סותרים - כי יש אל אחד, אז מבחינה ספרותית הגיבור האנושי ויחסו לאל הוא המורכב ומייצג תכנים נפשיים סותרים.

השאלה הבסיסית במסורת הדויטרונומיסטית היא למה אחדות האל במונותאיזם גוררת את אחדות הפולחן בירושלים. הרי האינסטינקט שלנו הפוך - של היהדות הרבנית - כי איפכא מסתברא: דווקא בגלל שיש אל אחד אז אפשר לסגוד לו בכל מקום בשווה. למשל בכל בית כנסת. אבל הסדר יכול להיות גם הפוך: אחדות הפולחן קדמה לאחדות האל, כי מטרתה היתה לאחד מסורות ושבטים שונים, ואחדות האל היא שלב שני והקצנה שלה, שגויסה כנימוק לאחדות הפולחן, כך שהמאבק בעבודה זרה הוא מאבק לאחדות פוליטית. ואז צריך גם להבין את אחדות הפולחן כיוצרת התנגדות לפסלים הרבים ולמקומות הרבים ולפסלים בכלל (בגלל נטייתם להתרבות), ואת מציאת ההצדקה לכל אלה באחדות האל ומופשטותו. כי אם המטרה היא מרכז פוליטי-דתי בלעדי שעוצמתו נובעת מכוחו הדתי (כי חסר כוח פוליטי), אז אסור שיסגדו לאל האחד ביותר ממקום אחד. כלומר, במונותאיזם המקראי המומנט של האחדות יותר חשוב מזה המופשט של "בכל מקום", שהוא המומנט הפילוסופי המאוחר, שנבע מחורבן המקדש.

זהו הסבר הפוך להופעת המונותיאיזם ביהודה. הצורך באחדות של שבטים נוודיים במקורם ושל מסורות לא יצר את המקרא ואת סגנונו - אלא את הופעת המונותאיזם עצמו. הצורך לגרום לאחדות פוליטית יצר אחדות פולחנית אידיאולוגית, כתחליף לאחדות פולחנית שלטונית, שנכפית בכוח מלמעלה - כי כשאין כוח פוליטי יש אידיאולוגיה.