על עיקרון החזרה העצמית

מדוע הוגים חוזרים על עצמם? מדוע מה שהוא פגם ספרותי איננו כלל פגם פילוסופי? אם מבינים למידה כאבולוציה ולא כלמידה המגיעה למסקנה מסויימת, אזי הפילוסופיה עצמה היא מערכת למידה, שבה כל פילוסוף הוא עוד שלב בלמידה, או עוד כיוון לענף אבולוציוני. ובניגוד לסיפור ליניארי, באבולוציה יש חשיבות מכרעת להעתקה, ובלמידה יש חשיבות אדירה לחזרות - להפנמת הרעיון וללמידת השימוש בו, להפיכתו לכלי, ובסוף לחלק ממך. כלומר הרעיונות עוברים תהליך טכנולוגי, שבו הכלי הופך לחלק מהאדם

כשהעולם הוא מראה שלך, אז אתה חוזר בכל מקום  (מקור)

נכון שיש הוגים שחוזרים על עצמם (בלשון המעטה). אבל עצם החזרה על עצמם היא זו שמראה מה שחשוב. היא לא מיותרת. היא מראה מה העסיק אותם ומה החידוש העיקרי בעיניהם. מי שכותב רק פעם אחת את תובנותיו יכול לגרום לפספוס שלהן. אנשים לא קולטים את חשיבותם של דברים בקריאה ראשונה.

יתכן שהיה קאנט קדום שכתב את קאנט בעמוד אחד, בתמציתיות, אבל אף אחד לא הבין את חשיבותו ולכן הוא אבד. מה שמייחד את קאנט זה לא שהוא חשב לראשונה את מחשבותיו של קאנט, אלא שקאנט היה הראשון שהבין את חשיבותו של קאנט. לכן החזרה העצמית איננה מקרית, אלא מהותית, להוגה הגדול. רב אחד אמר לאשתו שהתלוננה שהוא כל הזמן חוזר על עצמו: למדתי שיש שני סוגים של הוגים - אלה שחוזרים על עצמם כל הזמן, ואלה שאין להם מה לומר.

הסיפור של אדם הראשון לא היה כל כך חזק אם לא היה כל התנ"ך אחריו שאיננו אדם הראשון. אם היו הרבה סיפורי אדם הראשון חוץ מהנחש אז הסיפור הזה היה הרבה פחות חזק, ככה שזה לא רק עצם הסיפור, אלא אי החזרה עליו, ומיקומו בראש. הראש של הנחש מקבל את חשיבותו מכל זנב הנחש הארוך שמאחוריו, אבל אין טעם לשאוף ליצור נחש שמורכב משרשרת ראשים של נחשים. אז הם לא יהיו חזקים כמו הראש האחד. גם בפילוסופיה לפעמים ההקדמה חשובה מהכל, ולכן יש הרבה הקדמות, וזה אפילו בא מאותו שורש: קדם עדן, חכמי קדם. ומכאן החשיבות מי קדם למי ברעיון, כי הוא ראש הנחש שמתחיל את השרשרת, והמאבק על קדימות.

כלומר רעיון מקבל את חשיבותו ממקומו במערכת, לידיעת כל החוקרים שמוצאים בדיעבד כל רעיון מאוחר בכתבים עתיקים או מוקדמים. כי מה שחשוב זה המיקום במערכת. כלומר לא חשוב רק מה נאמר, אלא גם מי אמר, כלומר מה המיקום של זה בתוך הפילוסופיה - הצורה המערכתית שלה ולא רק התוכן. אין הכוונה ליחסי כוח, כלומר לגורם מחוץ למערכת שמאיין אותה והופך אותה למסווה בלבד, אלא להפך - למבנה מערכתי, כלומר חשיבות רק למה שבתוך המערכת ובכליה עצמה, כשהיא שופטת תכנים כמערכת חיה.

טיעון בעל ערך: הוא מבסס את עצמו כמי שמחבר שתי מסורות, למשל קאנט, כי בפילוסופיה איחוד כזה נחשב בעל ערך, מסיבות פילוסופיות כאלה ומטאפילוסופיות אחרות. טיעון חסר ערך: הוא צמא כוח, ולכן באופן ציני מאחד אותם כדי לשלוט בסיום של שתיהן. אז למה לא מישהו אחר עשה זאת לפניו? הטיעון הראשון מבסס את התוכן בצורה ומחבר אותם, והשני מכפיף את התוכן לצורה ומרוקן אותו.

לסיכום (כן, גם לסיכום חשיבות, שמראה מה החשיבות במערכת) - גם הפילוסופיה היא מערכת משפטית, ואפילו ניתן להצביע על התפצלותה לשתי מערכות משפטיות נפרדות, כמו בעידן הרציונליזם והאמפריציזם ויותר מכך, בין הקונטיננטלית לאנליטית. הטרגדיה הנאצית היא שלמרות המסודרות הגרמנית, הפילוסופיה השלטת שם היא לא האנליטית אלא הקונטיננטלית.