התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

כיצד מועילה המתמטיקה לספרות?
וכיצד יכולה להועיל הפואטיקה להייטק
מאת: כתב עת לספרות תגובה
"יופי חדש" (1923) של איטו - החייאת האמנות המסורתית לאחר חיסולה בידי הצילום  (מקור)
בשולי התגובות הרבות למאמר הקצרצר שלי על דחק, אני חושבת שישנו משהו במנגנון התגובה האנושי - או אולי אפילו באסתטיקה של ז'אנר התגובה עצמו - שתמיד חושף איזו עליבות-מה באופיו של המגיב, ולא משנה כיצד יגיב (ולכן הגבורה האמיתית היא לא להגיב: עיקר התשובה - ישמע בזיונו, ידום וישתוק), אך למרות כל זאת אסתכן בתגובה לתגובות. מבין כל הטענות ואי הבנות הנקרא שהועלו, אני מוצאת עניין רק באחת, מכיוון שהיא עקרונית לבעיית התשתית של תרבותינו, ומכיוון שהיא נפוצה כל כך במקומותינו ובתקופתינו: מה עניין טכנולוגיה וספרות, או אלגוריתמיקה ופילוסופיה, או גנומיקה ואמנות. מוזר הוא ההומוספיינס. את יכולה לפרסם אינספור מאמרים על ספרות, מדע, אסתטיקה וטכנולוגיה - ודבר מכל זה לא יעניין אף אחד, עד שתכתבי על הומוספיינס אחר.

ובכן, צר לי לבשר לכל חובבי הספר והאמנויות היפות שמקיפים אותנו, אך יצירת המופת האסתטית ביותר, העמוקה, המפעימה, המרטיטה והשלמה ביותר שעימה נפגשה הרוח האנושית מאז ומעולם היא לא האיליאדה או הקפלה הסיסטינית או רביעיות המיתרים של שוסטקוביץ', אלא - המתמטיקה המודרנית (והיא אולי לא יצירה אנושית כלל! מה שחשוב להמשך). מי שמוציא סדרת ספרים על אסתטיקה, או עוסק באסטיקה כלחם חוקו (למשל משורר, אמן או מבקר), ולא טרח מעולם להסתחרר מהיופי של תורת גלואה, פונקציות הולומורפיות, או כל הישג מקביל, הריהו ככותב על אסתטיקה שמעולם לא ראה ציור. או לא שמע מוזיקה. או בת סמינר שמעולם לא ראתה גבר עירום יפה (או בחור ישיבה שמעולם לא ראה אישה עירומה, אם תעדיפו, ונדמה לי שתעדיפו). או חילוני שאין לו מושג מהי בכלל המשמעות של "מהלך יפה" בסוגיה. או מי שמעולם לא קרא שיר. מדובר בחסך עמוק ועקרוני בראיית העולם - וברוחב העולם - מה שנקרא: צרות אופקים.

תשאלו: נו באמת, נו טוף. אולי מדובר בחוויה אסתטית יוצאת דופן ועילאית, אבל מדובר בחוויה בלבד (התלוייה בטעם אישי… לא?), כלומר באופציה בלבד בעולם החוויות וההתנסות האנושי הנרחב, ומה הפגם הגדול בחוסר התנסות והיכרות עמה? ביפן כבר היית? ובכן, אסתטיקה היא לא רק חוויה, ואפילו לא בעיקר, אלא היא מגוון רחב מאוד של כלים, מישורי התייחסות, מתודות, הבניות, מוטיבציות, קונבנציות, הכְוונות, ועוד, שחלקם אכן נמצאים בספירה הנפשית וחלקם אינטלקטואליים או תרבותיים - מה שנקרא רוחניים - כפי שאמור לדעת כל משורר של ממש (וזוהי, למעשה, התורה הפואטית הסמוייה של דחק. ולכן היא מעניקה משמעות כה רבה למוזיקליות ולמסורת, דהיינו לצורה). אך מתוך ההצלחה האדירה של המתמטיקה בחצי האלף האחרון (שנקראת לא פעם בטעות המהפכה המדעית), שקשורה באופן עמוק למהפכה אסתטית שחלה לפניה במתמטיקה עצמה (כן, אסתטיקה היא כוח אדיר!), המבנה האסתטי של המתמטיקה כפה את עצמו על העולם האנושי, ויצר בתוכו מישור טכני וטכנולוגי הולך ומתעצם (וכיום אנו אף מתקרבים למתמטיזציה של הביולוגיה…), בין היתר בעזרת הרעיון של המתמטיקה כגוף פועל וכמכונה (הידוע לכם כמחשב), אך לא רק. האדם כיום הולך ומוכל בתוך הספרה הזאת, בה אתם קוראים גם את הטקסט הנוכחי, והתהליך הזה בלתי הפיך, וככל הנראה (וכן, ברור שלהומוספיינס לא נוח לעכל זאת) - מאכֶּל כל. ומכאן אנו מגיעים למשבר התרבות האנושי, שבתוכו, בפינה קטנה, מתחולל משבר התרבות העברית, שבתוכו, בפינה קטנה, מתחולל הדיון הנוכחי.

השאלה היא איך מתמודדים עם המשבר, שהוא למעשה משבר של שינוי פרדיגמה. דרך אחת, קלה ונוחה, היא פשוט להכחיש את קיומו. לאטום אוזן לצעדיה הכבדים אך המאיצים של ההיסטוריה, שהולכת והופכת בהדרגה לזהה יותר ויותר להתקדמות הטכנולוגיה והמדע והכלכלה (הלא היא המתמטיזציה של הערך, כשהבורסה היא האנליזה שלו וראיית החשבון - האלגברה), ולעצום עיניים מלהביט נכוחה אל פני השואה התרבותית (בינתיים, רק תרבותית) שהולכת ומתחוללת לנגד עינינו (העצומות). דרך זו היא הניסיון להמשיך וליצור בתוך הפרדיגמה ההומניסטית, וכמעט כל היוצרים ואנשי הרוח שלנו שייכים לה, שהרי הם למדו במגמה ההומניסטית. הצרה היא שכיום המגמה הריאלית היא זו שמובילה את העולם, והיא הולכת ומתנתקת מהמגמה השנייה, עד כדי חוסר רלוונטיות של זו לעולם (שהיא גם חוסר רלוונטיות כלכלית, וחוסר עניין ציבורי, ושקיעה מוסדית, והשחתה פושה, ומלחמת קיום של כל בכל מכל כל, ונהי בלתי פוסק, ואיכה היתה לזונה, ועליבות כללית, ודחק מתעצם, ועוד ועוד). הטובים - להייטק, הגאונים - למדעים המדוייקים, והעילויים - למתמטיקה ולמדעי המחשב (ואבוי - לדיפ לרנינג!). זוהי המציאות בכל אוניברסיטה, שלא לדבר על שוק העבודה. מי שיכול להיות גם משורר וגם מתמטיקאי הוא לא משורר אלא מתמטיקאי, וממילא כיום פחות ופחות יכולים, וזהו בדיוק העניין. הטיפוס התרבותי רחב האופקים של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 אבד (ואני זוכרת איך ראיתי באימה שפיטר שולצה, ההילברט הצעיר שלנו, אולי הכוכב הדורך ביותר כיום בשמי המתמטיקה, לא מכיר את פרדוקס אכילס והצב!).

דרך שנייה, שהיא הרבה פחות נפוצה אך לא פחות פשטנית, היא הדרך הפוטוריסטית, שמאמצת באופן נלהב וחד צדדי את הטכנולוגיה, ומשליטה אותה על התרבות, לדוגמא מנסה לכתוב שירת-מחשב, נגיד בשורות קוד, או שירה של הוכחות מתמטית, או ספרות רשת, או פרוזת פוסטים בפייסבוק, או אמנות NFT, וכן הלאה, במין השלכה פשטנית מן המבנים החיצוניים ביותר של המתמטיקה והטכנולוגיה אל התרבות. אך כמו שאמר ברנר בהקשר אחר, טיפוס יוצר זה, שמתלהב (והוא בדרך כלל טיפוס מתלהב!) מן העתיד, הוא מי שראה את אחוריו של האל המתמטי - ואת פניו ללא ראה. בצורתה הוולגרית ביותר, התלהבות זו היא מעין השווצה של הכותב ב"ידע" שלו, מה שכמעט תמיד נגמר רע (ע"ע החלקיקים האלמנטריים של וולבק, שדווקא מאוד השתדל להבין את אי שוויון בל, אך מעורר בעיקר חיוך סלחני. כי סוף כל סוף מדובר במי שאינו סופר גדול, אבל כן סופר מרכזי, בדיוק כי הוא אחד מהיחידים שכן מתמודד במגרש הריק הזה, ומבקיע מול שער ריק).

מה שנחוץ לנו הוא דווקא טיפוס אחר, והוא לצערנו הנדיר ביותר, וזהו הטיפוס של איש הרנסאנס, דהיינו של איש אשכולות שמסוגל לראות את הקשרים העמוקים והיצירתיים (האִיומים וההזדמנויות כאחד) בין הפרדיגמה האנושית לפרדיגמה החדשה. מי שמסוגל ל-ה-ת-מ-ו-ד-ד מול העולם החישובי, הלא אנושי, ולבנות גשר תרבותי בין תקופתינו לתקופה הבאה אחרינו. לשם כך אין צורך להיות מתמטיקאי דגול, או חוקר במחלקה למדמ"ח, או מומחה צר לאופטוגנטיקה בתולעים נימיות, אך כן נחוצה היכרות עם לפחות חלק מהרעיונות התשתיתיים, החידושים המסעירים, המתודות האינטלקטואליות, ומבני העומק הרוחניים של הפרדיגמה החדשה המתקרבת, ומעל לכל - עם האסתטיקה שלה.

שהרי מה עוד יוכל לחבר בין העולמות, ומה עוד באמת מחבר בינינו לבין העולם העתיק, למשל עולם המקרא או העולם היווני, הרחוקים מאתנו מרחק כמה וכמה פרדיגמות, שיוכל גם לחבר בינינו לעולם העתיד, שהולך להשתנות ללא היכר? אולי - רק האסתטיקה. לדעתי האישית (דל"פ?), צודק קורצוויל (ריי, לא ברוך), או הנוח-הררי-מאסק-נביא-שקר-טכנולוגי-כלשהו, גם אם לחלוטין לא בלו"ז. סביר מאוד שיהיו בני אדם בעוד מאה שנה, אך בעוד אלף שנה - סביר שהיצורים שיקראו מילים אלו יהיו שונים מאיתנו יותר משאנו שונים מעכברים. זו מחשבה מטרידה למדי, מה גם שעולמינו כבר מתנהל בתוך התהליך הזה, וראו את השפעת המחשב והרשת על התודעה, הרוח והנפש האנושית (ובכלל, לא חייבים לקבל את התחזית כדי להבין את חוסר הרלוונטיות, שהוא חוסר עתיד, של ספרות שלא שמה את ההתמודדות הזאת - מול השינוי הדרמטי ביותר שקורה בימיה - בראש מעייניה). אך העידן המשיחי הזה (שלא יהיה בהכרח דיסטופי ולא בהכרח אוטופי) לא צריך להפתיע אף בן תרבות מערבית, ובטח שלא את בן התרבות היהודית, שפותחו בה כלים אסתטיים ייחודיים להתמודד עמו, לדבר עליו ולחשוב עליו. הכלים הללו נחוצים כיום יותר מתמיד, אך אם יתמידו בעתיקותם כמות שהם, ולא יהפכו לכלים חדשים - לא יהיו ראויים למשימה, וישברו ככלי חרס.

אני חושבת שהתרחיש בו העולם האנושי נשחט כאפשרות ממשית או מתאדה רוחנית הוא תרחיש סביר ביותר בטווח זמנים שקצר מהמרחק בינינו לבין העולם העתיק, ובוודאי בינינו לגילגמש. ולמען האמת, אני אישית די בסדר עם זה (למעשה, אני בטוחה שמעטים מההומוספיינסים שקראו בלהט ובעניין את המאמר הלא-הכי-חשוב הקודם על הומוספיינס אחר, קוראים באותו עניין את המאמר העקרוני - בעיניי - פי כמה הזה, ובכלל הגיעו עד לכאן). מה שלא בסדר (ומכאן גם הקשר לשאלת השואה, למי ששאלה), יהיה היעלמות של התרבות, של הספרות, של האמנות. זה מה שמפחיד אותי באמת. לא שהצאצאים החמודים שלי ימותו, או שממשיכיי יהפכו לרובוטים עם כנפיים, או לרשת של בינות על, או אנא עריף (ואני בטוחה שאיננו מסוגלים כיום אפילו לדמיין את מה שיהיה), אלא שהם יהיו "חילונים". דהיינו, שיעזבו את התרבות שלי, ואת האסתטיקה שלי, ואת העולם הרוחני שלי, שכולם יעלמו כלא היו (ויותר מכך - לא יוחלפו בתרבות, אסתטיקה ורוח חדשים). לא סתם חילונים מהדת, או מהתרבות היהודית, או אפילו חילונים מהאנושיות עצמה, אלא חילונים מעולם רוח כלשהו. מחולנים ומרוקנים מאסתטיקה - וכל העולם האסתטי האנושי ימחק כמערכת חיה, כולל הספרות כמובן (וכן, התהליך הזה קורה, בשלביו הראשונים, כבר כיום - ותראו כבר איך זה נראה. כפי שנאמר: דחק!).

וכאן אנחנו מגיעים לחשיבותה האדירה של המתמטיקה, ממש ככוח טבע (לא בטוח שלא! הרי מה היא עושה שם בפיזיקה? ומה בכלל פשר היופי שלה? האם יש לזה קשר לעצם קיומו של היופי עצמו ביקום?). וכח זה פועל, הפלא ופלא, דווקא נגד כיוונה העכשווי, במפנה האחרון ביותר, של הטכנולוגיה. שהרי בתוך העולם הטכנולוגי עצמו, מתרחש כיום משבר אסתטי חריף, שגם משבר האסתטיקה האנושי הוא רק ביטוי שלו (ושמשבר השירה העברית הוא רק ביטוי לביטוי שלו. ואני תוהה האם עליי לאזכר את ויזן, אחת לכמה משפטים, כדי לעורר את העניין של הקהל הקדוש). מהו ההבדל בין משבר תרבות למשבר אסתטי, ומדוע דווקא האחרון הוא המסוכן יותר? ובכן, דרך אחת להבין זאת, היא לראות מה קרה בעולם המדעי-טכנולוגי עצמו, והמקף הזה עצמו הוא הוא העניין. אנו נמצאים כיום בשלב מעבר, שמקביל למעבר שחל בעולם העתיק בין התרבות היוונית לתרבות הרומאית, והוא המעבר בין התרבות האירופית לתרבות האמריקאית, ובין תרבות של מדע ומתמטיקה לתרבות של הנדסה ומיחשוב, ובתוך מדעי המחשב עצמם: בין עולם אלגוריתמי לעולם של דאטה (שקצהו הקיצוני הוא הלמידה העמוקה, עם אלגוריתם קופסא שחורה מזעזע שנקרא פעפוע לאחור, ושמשבר השבבים הנוכחי קשור אליו הדוקות. מה שלא הולך במוח - הולך בברוט-פורס). זהו המעבר בין פניה של אלת הטכנולוגיה - לאחוריה.

והמעבר הזה עצמו הוא בעל משמעויות קטסטרופליות לכל מי שעולם הרוח יקר לליבו. כי אחרי ככלות הכול, המתמטיקה היא תחום רוח טהור, היא משלנו, ואילו ההנדסה היא תחום חומר אנטי-רוחני מטבעו (ולמעשה עומדת בבסיס הדיכוטומיה הזאת עצמה - בין חומר לרוח), כשהפרדתם ההולכת וגדלה יצרה בסוף העולם העתיק את הדעיכה הארוכה-להחריד שאנו קוראים לה ימי הביניים. העולם החומרני המנותק מן הרוח, והחיבור ההולך ומתהדק שלו למה שנקרא בינה מלאכותית, הוא התוצאה של הנתק ההולך וגדל (שבהדרגה יהיה יותר ויותר קשה לגשר עליו) בין העולם האסתטי לעולם המעשה (נתק אנטי-יווני, כפי שמבין היטב אהרן שבתאי). וכאן אנו רואים במו עינינו, ומכל עבר, את התוצאות של ניתוק האסתטיקה מהחומר, ולמשל, אצלנו: המופע הוולגרי של ההייטק הישראלי. לא רק שמדובר בחוסר טעם מוחלט (שבירתו, תל אביב, היא זוכה עולמית בתואר העיר שיחס המחיר בה לרמת הכיעור שלה מקסימלי), אלא שמדובר במערכת בעלת חשיבה הנדסית פר-אקסלנס, שתפיסתה טכנית לחלוטין, וצר עולמה כסקופ של משתנה מקומי. גדודים של מהנדסים, המובלים בידי מהנדסים שהפכו למג"דים (דהיינו: יזמים), מחפשים פתרון הנדסי-טכני לכל בעיה בעולמנו, כשמהירות החיפוף והבערך הם הערך המרכזי, ולכן זה דווקא הולך והופך ליותר מסובך - לא פחות. קל מאוד ליצור דבר מסובך. קשה מאוד ליצור דבר פשוט. קל ליצור כיעור. קשה ליצור יופי. והקומפלקס של עולם המחשוב הוא הדבר המסובך ביותר שיצר האדם מעולם. כי זה הכי קל. כשמהנדס - הלא הוא המומחה הצר - טוען שקוד הוא "יפה", דעו לכם שהסטנדרט האסתטי שלו הוא הנמוך בעולם, ולא מתקרב כלל לאף סטנדרט יופי אחר המוכר בהיסטוריה, בתחום כלשהו.

כך יוצרים בעמקי ובוואדיות הסיליקון מערכות מכוערות להדהים (ולכן מורכבות וקשות לתפיסה ולתחזוק להפליא, עם יותר פיצ'רים מיותרים ובאגים נסתרים מתוכֶן), ומפלצות קוד עצומות ואלגוריתמים מפלצתיים, שכמובן לא עובדים (וראו אלגוריתם הפיד של פייסבוק, חברת מפלצת שהשקיעה בו אינספור משאבים). המומחיות הצרה והולכת - עד לעולם נמלים - היא כיום עיקר אמונת הייחוד, על חשבון היופי, הפשטות החדה כתער (של אוקהם), וראיית המכלול. ופעם בעשור, כשמגיע (וזה קורה פחות ופחות) איזה סטיב ג'ובס ועושה משהו שמונע מתוך אסתטיקה ולכן מתוכלל (אסתטיקה היא תופעה הוליסטית), הוא נתפס כמעין נביא או משיח. וזה אכן (הפתעה!) עובד יותר טוב (עיקרון KISS). עד שמגיעים שוב גדודי המהנדסים (ומהנדסי העיצוב) ורומסים את ההישג ושוחקים אותו בהדרגה עד דק (מישהו ניסה להשתמש כיום במאק?). אלה הם החיילים של מלכות רומא הרשעה (ותרגומו: האימפריה האמריקאית), והם אלו שכיום כובשים את העולם - ומאחדים אותו לאימפריה הנדסית אחת, שמתגמלת חשיבה צרה ומענישה חשיבה רחבה (וסין, אם שאלתם, היא רק דוגמא קיצונית עוד יותר לחשיבה ההנדסית הזאת, שאין לה כמעט שום קשר לאירופה האסייתית האסתטית שלה - יפן, שלא סתם נמצאת במשבר הזדקנות וכמישה מתמשך, בדיוק כמו אירופה שלנו, וכמו יוון שלאחר הכיבוש הרומי). החשיבה ההנדסית, הטכנית, היא המנוגדת קוטבית לחשיבה האסתטית, ולא החשיבה המתמטית-מדעית, שבה ככל שפתרון לבעיה הוא יותר יפה - הוא גם יותר נכון. אך בדיוק כמו שהבירוקרטיה רק יוצרת את עצמה עוד ועוד, כך החשיבה ההנדסית-המפרקת תמיד תשאף למיליוני שורות קוד על פני פתרון עמוק הוליסטי אחד. וכל זה נובע מתרבות שאיבדה את האסתטיקה שלה, כלומר כזו שהיא כבר אינה תרבות אחרת, אולי לא אנושית, אלא: ברבריות. וזו הסיבה שתרבות רומאית, למרות כל עוצמתה החומרית, תמיד תוביל בסופו של דבר לכיבוש הברברי, שהרי הוא התוצאה הסופית של תהליך הברבריזציה שלה עצמה.

אין מקום שבו האיום על עולם הרוח גדול יותר, מאשר בדת הדאטה החדשה, שמשמעות העומק שלה היא הפיכת הרוח עצמה להנדסה. ולכן עולם הדאטה והמשין לרנינג אומץ כל כך בחום על ידי מהנדסי הסיליקון, כי הוא מאפשר לנסות להכניס להגיון ההנדסי והחומרי את המרכיב הרוחני שהיה חסר בו, ואין להתפלא שהאלגוריתמים הללו שוברים שיאים חדשים של כיעור הנדסי, ומי שמתעניין מוזמן לקרוא פוסטים במשין לרנינג איזראל (והמאבק הקריטי בין הפרדיגמה ההנדסית למתמטית על עולם הנוירו - בעיצומו). ואגב, למי שתהה, המחסור באסתטיקה בהייטק איננו מועיל כלכלית, אלא להפך, אך היד הנעלמה יודעת לספק רק תמריצים ורצונות ולא צורות ורעיונות, ובטח שלא צורות אסתטיות. שהרי אסתטיקה מתחילה מחינוך עמוק לטעם מגיל צעיר, ואינה החלטה רצונית חופשית בבגרות, ולכן היא כל כך תלוייה בסביבה - בתרבות. כולנו מכירים את מי שגדל בסביבה אחרת - ומנסה לחקות את הסביבה החדשה באופן נלעג, כי הוא אינו תופס את האסתטיקה שלה. קשה מאוד לצאת מברבריות, ובוודאי כסביבה כללית, ולכן גדולה סכנתה. אופקיו הצרים להחריד של המתכנת הישראלי, וחוסר הבנת החשיבות באסתטיקה של איש העסקים התל-אביבי, והבורות הפילוסופית הממארת של המנהל המקומי, הם סיבת העומק הראשונית לשרשרת הכשלונות המפוארת (לא פחות משרשרת ההצלחות) של ההייטק הישראלי. לישראלי המכוער היה מועיל מאוד - כספית! - להיות חלק מתרבות שמעניקה לאסתטיקה ולפואטיקה ולפילוסופיה מקום מרכזי, דהיינו: תרבות קלאסית.

מכאן, שכמו ביוון העתיקה, המתמטיקה היא דווקא בעלת הברית העמוקה של הספרות, והמדע הוא בעל הברית של ההגות, ומדעי המחשב (בניגוד להנדסת מחשבים) הם בעלי הברית של האסתטיקה ושל האמנות. אך כדי ליצור בריתות, צריך לחבר וצריך להכיר וצריך להבין. צריך (אבוי!) להיות פחות יהיר - דהיינו: צריך ללמוד. וללמוד זה קשה, אוהו (אם כי כיום עם האינטרנט קל בהרבה מבעבר). אך הסיכוי היחיד שלנו הוא צעירים וילדים שילמדו גם פייתון וגם פואטיקה, גם תורה וגמרא וגם תורת הגרפים, גם אסתטיקה וגם הסתברות, שיתלהבו גם מטרקובסקי וגם ממנדלברוט, מוויטגנשטיין וגם מוויטן (מהמבוגרים התייאשתי מזמן). ליצור מחדש אנשים רחבי אופקים, ולא מומחים צרים (גם לא מומחים אקדמיים).

קיומה של מערכת שלמה של אנשים כאלה (ולא של בודדים מבודדים) היא זו שמאפיינת יותר מכל את התופעה הייחודית של תורי זהב תרבותיים ואסתטיים, שחזרה עד כה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה (אתונה, איטליה ברנסאנס, תור הזהב המוסלמי, תורי הזהב היהודיים החוזרים - למשל באירופה לפני השואה ובאמריקה לאחריה, אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, שלהי תקופת האביב והסתיו ותקופת מאה האסכולות, "התקופה הקלאסית" בתרבות המאיה, ועוד). והיא יכולה לחזור שוב. היכן, תשאלו? ובכן, לעם היהודי, ואפילו לישראל, יש מיצוב ייחודי במשבר הנוכחי, כמי שנושאים מצד אחד מסורת תרבותית וספרותית אדירת כוח (שאמנם, עיקר כוחה נגדע בשואה, עוד לפני הדור האבוד הנוכחי), ומצד שני מכילים בתוכם יכולות פנומנליות גם בתחומים המדעיים הרלוונטיים (מפיזיקה תיאורטית ועד הצטיינות במדעי המחשב וביזמות הייטק). עקרונית, זה יכול היה לקרות כאן, לא פחות מכל מקום אחר בעולם (מלבד אולי החוף המערבי), ואולי אפילו בנתניה. לכן, עלינו להעלות את רף ההישג, ולקחת עלינו אתגרים גדולים יותר מאשר ריבים מחנאיים בפייסבוק, ולקיים דיונים ברמה גבוהה יותר, שאינם תגובות לתגובות לתגובות לפוסט (כפי שקורה אגב, אם תשאלו אותי, מזה מספר שנים באתרינו, שהוא חסום לתגובות).

עצם העובדה שהטענות הדי טריוויאליות הללו (בינתחומיות מובילה לפריצות דרך/למתמטיקה השפעה אדירה על הפילוסופיה - ועל החשיבה ככלל/חשיבה מופשטת קשורה הדוקות לאסתטיקה, וכך גם חדשנות/האסתטיקה מתחדשת בהתאם למדיומים טכנולוגיים/וכו') נתקלות בחוסר הבנה מוחלט והרמת גבות עד לתקרה - היא זו שמדגימה את גודל המשבר, ואת גובה החומה הדיכוטומית שנוצרה בין התחומים, שהשפעתה הרסנית על שניהם. הרי צריך להכיר קצת את האפשרויות כדי שיהיה בכלל אפשר לשאול את השאלות. האם ניתן בכלל לעסוק כיום ברצינות בצורניות, מבלי להכיר כלל את הרעיונות הצורניים פורצי הדרך של המתמטיקה המודרנית? או לעסוק בסמלים ובשפה ובקשרים ובהסתרה ובמשמעות מבלי להכיר את האלגוריתמים החזקים והחדשניים שעוסקים בכך במדעי המחשב? או לעסוק במטאפיזיקה בלי להכיר את הפיזיקה העכשווית, שנדמה שאין קטגוריית תפיסה אנושית שהיא לא מנסה לחצות? או לעסוק בפילוסופיה מבלי להכיר את תורת הסיבוכיות? או לחדש בהבנתינו את נפש האדם וחשיבתו תוך התעלמות מוחלטת מהמהפכה הנוירולוגית או הגנומית? ומה הערך העתידי של עיסוק כזה, בניגוד לערך הלייקי שנותנים לו ההומוספיינסים בפייסבוק? ואה כן, שכחתי, לא היה כאן מזמן. ויזן ויזן ויזן.
תרבות וספרות