התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

רטרו-פרספקטיבה: עשור לכתב העת דחק
על הסבא המתיילד וילד הפלא שלא התבגר: מדוע יהודה ויזן בחר במפעל החיים הלא נכון?
מאת: החוזרת אל המודחק
החזרה לעתיד - והשיבה מן המודחק  (מקור)
לאחרונה שאלתי את הסבא רבא שלי, עלם חמודות המתקרב למאה, מה דעתו על אוקראינה. הוא התנצל על ה"אגואיזם שלו", ואמר שבגילו הדברים האלה כבר לא מעניינים אותו, ושהוא ראה כבר הרבה כאלה. ואז יצאה ממנו שנינה אופיינית: "העתיד שלי - נמצא מאחוריי. אבל העבר שלכם - נמצא לפניכם". כך נזכרתי באכזבה שגרם לי גיליון דחק האחרון ששוחרר לאחרונה לרשת, ובאיזו סתירה שאני תמיד מרגישה בנשמתו של העורך (אותו כמובן לא פגשתי מעולם): מצד אחד, הוא כזה סבא, ומצד שני, הוא כזה ילד. קצת כמו במעשה בשבעה קבצנים: "ואני זקן מאוד, ועדין אני צעיר מאוד, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאוד". כן, מין סתירה כזאת, כמו "הרדיקאליזם האמיתי הוא השמרנות". וכך, מתוך רוגז מסויים על אותם כ-600 עמודים, שפעם הייתי מחכה להם, וששוב רוב רובם לא הצדיקו את עצמם, החלטתי לפענח לעצמי מה בעצם מעיק על דחק. ועל ויזן. ומה מעיק עליי בגליונות (ספרים?) האחרונים.

קודם כל, בואו ננקה את השולחן. העניין הפוליטי, או השמרני, איך שתקראו לו - הוא לא הסיבה שבגללה קוראים את דחק, ולמרות שוויזן עלה לאחרונה לכותרות עמו, הוא מעורר בי בעיקר פיהוק, בערך כמו שהסבא חושב על המלחמה הנוכחית, שכבר היתה המלחמה הקודמת, שכבר אז היתה המלחמה שעברה. כאן ויזן מיישר פחות או יותר קו עם מובילי דעת קהל כמו אסף שגיב ויגאל ליברנט, שמרגישים רדיקלים גדולים כי הם מתנגדים לרדיקליות, מתוך עמדה שמרנית, ומחרפים נגד תרבות הפיסי והביטול והשמאל הטלוויזיוני החלול. אני חייבת להודות שהעמדה הפוליטית של ויזן ושל הנ"ל רחוקה מלרגש אותי כפי שהיא מרגשת אותם, דווקא מפני שאני לא רחוקה ממנה. אך הבעיה האמיתית היא לא פוליטית אלא ספרותית: ה"נועזות" המתלהבת שלה מעצמה - והילדותית משהו - רחוקה מלחדש או לעניין מן הבחינה הפואטית, וככל שזה אולי מצער אותו, עוד לא כלאו את ויזן בגן חיות כמו פאונד (אגב, אני לא מצליחה לחשוב על הרבה אנשי רוח של ממש, בשכבת הגיל הצעירה, שנותרו בשמאל הליברלי הדחלילי שנגדו נלחם ויזן. הסנטימנט השמרני והמסורתי וה"חשוך" הוא הבון-טון, לפחות אצל מי שלא רואה בהארץ קנה מידה כלשהו ל"תרבות וספרות". והרי העיתון הזה הוא גוויה רוחנית, אמנם בעלת עבר מפואר, ואין טעם לבעוט בגופה. ויזן נלחם בעצם מול תופעה אמריקאית ולא עברית, שכולם בזים לה. אז הוספת ניחוח מונרכי או פלירט פשיסטי או הארה אנטי-נאורה? נו טוף. רדיקליות הכורסא יאה למשורר ולמתבגר, בתקווה שאין ערבוב בין השניים).

לכאורה, לא ניתן להתעלם מנבחרת החלומות שהרכיב ויזן בכתב העת, וכל פעם מחדש אני מצפה לגלות מה הם כתבו. יונתן לוי ויהודה ויזן עצמו הם שני גדולי משוררינו בדור הנוכחי (בדור הבא יש לי אגב תקוות מפוקר, שלא במקרה התגלתה דווקא בכתב העת המתחרה. ניאו-בוחבוט, לכשישתחרר מהבוסריות של מילים גדולות וקיטשיות של גיל ההתבגרות - סימפטום ה"דם" וה"אש" - הוא מועמד מוביל נוסף). אמנון נבות - גדול מבקרינו בדור הנוכחי (וזה שהוא ז"ל, רק משקף את מצב הביקורת ז"ל). אהרן שבתאי - גדול המשוררים החיים. יוחאי ג'רפי - מבקר בעל פוטנציאל רב, שאולי רק אסף ענברי ואורין מוריס עולים עליו, ונראה שלא במקרה שניהם כותבים מעט מאוד כיום (מעניין שהתגלית היחידה של דחק היתה בתחום הביקורת). צור ארליך - מתרגם וירטואוזי מענג במיוחד. מיכל ויזן (אשתו של) - היא גאון במובן הנכון של המילה, בתחום המחקר הפילוסופי (שזה, אגב, שונה מאוד מפילוסופיה). למעשה, העיסוק בהגל זכור לי כשיאו האינטלקטואלי של כתב העת (והשאלון בנושא לגדולי החוקרים בתחום - כטור דה פורס מפעים). כהמשך לכך, כתב העת ראיין - בסוג של חוצפה ישראלית מרהיבה - כמה מאנשי הרוח והפילוסופים המובילים והידועים בעולם.

אך דווקא בגלל כל זאת (ועוד), הולכת ומתגברת אצלי תחושת החמצה - ועוד מכתב העת העברי היחיד שתליתי בו את תקוותי מספרותינו. שהרי: במה כל הגדולה הזאת מסתיימת בסופו של דבר? איפה, למשל, הנוסח החדש שאליו עורג ויזן כבר שנים? איזו יצירת מופת יצאה מדחק, איזה חידוש ז'אנרי, או תגלית ספרותית? יש כאן את כל המרכיבים והרכיבים, והרבה מהם, אז איפה העוגה? כתב העת שואף להיות "מרכז שמתהווה ויתהווה מתוקף משקלו הטקסטואלי גרידא. מתוקף המסה הקריטית". אם כן, איפה הפיצוץ הגרעיני? היכן הגשמת ההבטחה שבילד הפלא - איפה הפריצה הספרותית?

אלישבע סמט-שינברג היא חוקרת ספרות בעלת זכויות - אך החיבור ההולך ומתהדק שלה אל ויזן הולך ומרגיש לי כהרסני כלפי האחרון, והוא גם סימפטום עצוב של מצבו כיוצר. כשאני חושבת על י. לוי ו-י. ויזן, מתחשק לי יותר מכל להרים קצת את החצאית ולתת לשני אלה בעיטה הגונה בתחת, שישבו כל אחד על התחת וינסו לכתוב את האפוס הישראלי הגדול, או לברוא את הנוסח הפואטי המתאים לעידן המידע, או שיחברו את הפואמה היהודית הגדולה שעוסקת בשואה (כן, "שמחת עניים" היא שמחת עניים. והמיצג של אצ"ג…). האם לא הגיע הזמן לתגובה רוחנית-פואטית אמיתית למפץ הגדול השני של היהדות? (הנה, קחו דוגמא מגדול התיאולוגים היהודים הפועלים כיום, ואחד מענקי הרוח האחרונים הפועלים בתרבותינו - ישי מבורך - שהגותו ההרסנית והמרהיבה עוד תקבור את היהדות, כשכוחה יתגלה להמונים בדור שאחרינו. כי הוא מבין: השואה היא השאלה המרכזית. השואה היא השאלה המרכזית. השואה היא השאלה המרכזית. ולא יעזור כלום. אי אפשר להתחמק מזה, אם אתה פועל בתחומי התרבות העברית, דהיינו בתחום התרבות היהודית). עוד שיר שנון על איזו תופעה סוציו-ספרותית במשקל נוצה... החסרים לנו נושאים "גדולים" הזועקים לטיפול פואטי - ואפילו מיתי - בעל ערך?

ויזן כל כך עסוק לאחרונה בפטיש הנקרופילי שלו (ולא פעם באמת מדובר בגופות ספרותיות, שראוי להן הקבר ולא החיטוט בו), עד שהוא נקלע לסתירה פנימית, שהיא בסופו של דבר אופיינית לכל נרקיסיזם שמסתמך על פולחן האבות והסבים-רבים, על מנת להאדיר את האני ולהתנשא על ההווה (ולהדחיק את העתיד: הדחק האמיתי). אם הצורות העתיקות כל כך חשובות ופוריות, מדוע אינך עושה כמעשה הקדמונים? למה אתה כותב רק אפיקה פארודית של נופש חברה באילת, ומתחמק בפחדנות מודעת (כן יש לו גם שיר כזה) בתירוצים קלושים ובמורך לב (הוא, הבוטה והאמיץ) מכתיבת אפוס אמיתי? תתמודד, רבאק. בוא תתמודד במגרש של הגדולים והחזקים, במקום למעוך את הקטנים ולבעוט בחלשים ולכפכף את הבנות (נוהגו של ויזן בביקורות קוטלות הוא מהפחות מצודדות שבתכונותיו… מי בכלל טורח לכתוב ביקורת על יוצר שהוא לא מעריך? כפי שיודע כל מי שהתנסה במערכת יחסים כלשהי, ביקורת היא ראויה במסגרת של אהבה, ואילו כביטוי של שנאה היא חסרת טעם ואפילו בסיס - וההתעלמות יעילה ואתית ממנה בהרבה. למה שמישהו יקרא את מי שהוא לא אוהב? אם אני מתעבת משהו - אולי הוא לא בשבילי. ואולי אפילו יש בי מספיק צניעות לחשוב שאולי הוא בשביל מישהו אחר, ושיש זכות קיום ביקום גם לדברים שאינם עבורי. וכן, יש הבדל בין העולם הרוחני - ואף הספרותי - של נשים וגברים. לכן אני אוהבת את ויזן כמשורר - ופחות כמבקר. אני אוהבת את המבקרים שלי - שלא לדבר על הגברים שלי - ג'נטלמנים. ביקורת טובה היא תמיד מעשה של אהבה, ולא בגלל שהיא "ביקורת טובה". התנאי לחוסך שבטו שונא בנו - הוא אהבת הילד…).

בניגוד למשחקי הכס שמתקיימים במדומיין של ויזן ופרישמן, המקום ממנו מגיעה הביקורת, בכל תחום, לא צריך להיות ההווה של התחום (ומאבקיו הגבריים על ההגמוניה) - אלא העתיד שלו. והעתיד פשוט לא יקרא את כל מה שלא מחדש. ככה פשוט. לכן נשאל: האם ויזן מחדש מספיק? (כן כן נודניק, במסגרת שימוש משוכלל בצורות העבר ומתוך היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של התרבות וכל רבדיה, כולל משורר השכלה זניח אף בזמנו, שכמובן מעצם תוקף ענתיקותו ושפתו הארכאית והלא-דיבורית, כלומר העשירה, גורם לך להשראה גדולה שממנה יוצאת שירה…גדולה?). יודע מה, טוב בסדר, תרביץ לכולם, אבל האם יש מאחוריך יצירה גדולה אחת שתצדיק זאת? מה אתה מציע, תכלס (ולא כפרוגרמה מעורפלת על איך צריכה להיות ספרות, ומה אמורים להיות מקורות ההשראה שלה… אסתטיקה וארספואטיקה כמו חול ואין מה לאכול)?

ובכן, דחק מתפנה להציע לנו גם סדר יום דתי-לאומי. מן הצד דתי, ויזן משחק את הליטוואק המשכיל, ולכן הליבידו הדתי שם שואף לאפס, וכך לעולם לא נקבל בכתב העת (הספרותי!) את העושר הספרותי המופתי של עולם הסוד והחסידות (אותם ויזן מתעב - וכמובן לא שוכח מכך להתלהב) - שהוא היצירה הספרותית החזקה ביותר שיצר העולם היהודי באלף האחרון (הרבה יותר משירת ספרד) - אלא עוני אידיאולוגי וספרות מחקרית/משנית, או מחקרית-משנית. וכמו אצל הדתיים הלאומיים, כשאתה בעצם חילוני, הדת שלך - או מדור היהדות שלך - הם רק שפחה ועבד של מה שבאמת מעניין אותך: ערוץ הכנסת, או המישור הפוליטי-לאומי. החלק הזה, המדיני, הוא לרוב מעניין יותר, כנראה כי הוא מעניין יותר את העורך. אך ככלל, יש משהו מעט מכמיר לב באוקסימורון שבהתלהבות השמרנית הרווחת מחידושים וחדשנים בחשיבה השמרנית, או מגדולי ההוגים השמרניים, הלא הם גדולי המהפכנים בחשיבה השמרנית… (שמרן אותנטי אמיתי היה אומר שהשמרנות היא השמרנות האמיתית ולא שהשמרנות היא הרדיקליזם האמיתי, כמו במוטו של דחק. האם שמענו חרדי שטוען שהחרדיות היא החילוניות האמיתית?). שלא לדבר על ההערצה הדחקית של שמרנים רדיקליים דווקא, שיותר משהיא דאחקה, היא גם מדגימה איזו פירכה אסתטית יסודית.

היש סיכוי שגם הקלאסיקנים לא היו קלאסיקנים, אלא פורצי הדרך של זמנם, ולא השמרנים שלו, שנשכחו מזמן? והאם המאבק של דחק הוא נגד השיכחה, או שהוא מאבק נגד הזמן עצמו, "בעקבות כתב היד האבוד", ולכן הוא כל כך דון-קישוטי? מה באמת גורם לאנשים לא להישכח - בניגוד לבחירת סיזיפוס של דחק לגרום לנו לא לשכוח? האם יתכן שהשכחה היא התרופה ארוכת הטווח למצב התרבותי שלנו, ולא המחלה שלו? הייתכן שהמוח צריך לשכוח, בהכרח, כדי ללמוד משהו חדש באמת, ושזה לא באג של התרבות אלא פיצ'ר? ולבסוף, האין השכחה אכזרית יותר מכל ביקורת, ולכן אפקטיבית בהרבה ממנה ומכל מאבקיה, שדווקא אותם איש לא יזכור? הפיהוק הוא כוח חזק בהרבה מן החרב, כי הוא הורג יוצרים ברכות. לא ברעש ולא באש עתיד הספרות - כי אם בקול דממה דקה. אבל אז, למה צריך לריב (או לנסות לשחזר - ללא יריב! - איזה ריב מהתקופה שבחרוז היה חור והוצאנו)? האם הריב, בתחום הספרות, הוא הדרך המובילה להפוך לזכר אלפא, או שמא יש צורך דווקא במשהו אחר? קנוא קינאתי לתרבות העברית, כי עזבו ספרותך בני ישראל, את הוצאותיך הרסו, ואת משורריך חיסלו, ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה…

מה עוד דחק מציע לנו? אם כבר פיהקנו (ופיהוק הוא תנועת הנפש השמרנית האותנטית ביותר, ומכאן הקשר של שמרנות לחתולים…), נעבור למגרש המרכזי של הספרות בתרבותינו כיום: תחום הפרוזה העכשווית תמיד היה חולשה של דחק - ושל ויזן אישית (פקח. לא נורא), אך עדיין כתבו שם כמה מהיוצרים היותר מוערכים במקומותינו (לא על ידי. סורי). גם כאן הבעיה היסודית היא פואטית: בתרבות הנוכחית, תחום הפרוזה סובל מעודף שמרנות והתקבעות והתאבססות על הצורה הקלאסית והישגיה ולשונה הנמלצת (הרומן), ואילו השירה סובלת מעודף שחרור ורדיקליות בגרוש והתפרקות מכל אמת מידה כלשהי. לכן השירה בימינו הפכה לפרוזה (גרועה) - ואילו הפרוזה הפכה לשירה (גרועה). ולכן האסטרטגיה של דחק לחידוש השירה פועלת כטקטיקה רעה בתחום הפרוזה (כסימפטום: ביקורת של אמנון נבות תמיד תביא לליקוק האצבעות מהדם שבדבש, אבל הוא תקוע על אידיאל מאוד מסויים של רומן חברתי ריאליסטי ששפתו עשירה כטייקון ומדושנת בשמן. לכן הוא טוב מאוד, כמו ויזן, בלומר מה לא, ולא - מה כן. שזוהי הרי חכמה גדולה מעט יותר… והלוואי ששני אלו היו כותבים פרוזה כמו שהם כותבים ביקורת, כמו שהלוואי שעודד כרמלי היה כותב שירה כמו שהוא כותב את המבוא הסאטירי בהבה להבא. לצערנו הרב, הסימפטום של דורנו הוא שהביקורת יותר שנונה ומעניינת מהספרות, כי הספרות הרי חייבת להיות גבוהה ורצינית, ורק הביקורת יכולה להיות שובבה - ורצינית).

גם השחיטה הביקורתית המסורתית, שחותמת את דחק כמו קורבן אצל ז'יראר, מקורה בחוסר אמונה במשפט העתיד, וניסיון להחליף את אכזריותו, שאינה מכירה פנים - באכזריותך (שדווקא כן מכירה). אך העתיד הוא גם השופט וגם התליין - לא אתה. האם אתה פוקויאני במסווה? האם אתה לא באמת מאמין באותנטיות הטעם האסתטי, אלא רק ביחסי כוחות, ולכן חושב שהטעם נקבע בידי הכוח, ולכן יש טעם להיאבק עליו בכל הכוח? תנוח. אל תחליף את המאבק האסתטי במאבק פוליטי. זו לא חכמה להיות גיבור במלחמה, דהיינו בביקורת. בוא תהיה גיבור גדול - ביצירה. ואל תחליף לי בה תעוזה אסתטית בתעוזה פוליטית - זה מנגנון עלוב ורואים לך. האם עצם זה שהביקורת בדחק היא לא פעם יצירת הספרות המקורית העזה, המענגת והמוצלחת ביותר בו, לא מעיד על ליבידו יצירתי ואנרגיות אפלות שמתועלות אל תככי השדה במקום לתוככי עבודת הספרות עצמה? לא הבנת שסלין או פאונד נזכרים למרות השטויות הפוליטיות שלהם, ולא בגללן? הם ידעו לתעל את הפסיכיות שלהם ליצירתם, ולא הרגישו נועזים מעצם זה שהם מכריזים (באומץ!) שהם פסיכים, ומטים את אוזנם לשמוע הדי הזדעקויות כנגדם. כמובן שהביקורת בדחק תמיד מפספסת בכל תופעה, כי אין לה אמפתיה (תכונה נשית מדי?), שהיא המפתח להבנה. לכן היא כייפית נורא, כיצירה, אבל לעולם לא כדאי להתייחס אליה כמורת דרך, דהיינו כביקורת. לכן מדובר בהצגה, גם אם לא מהסוג היווני הגבוה, אלא הרומאי הנמוך. קטילה כשעשוע. והיא אכן משעשעת לבלי די (לצופה מן הצד), אך היא רק שעשוע שטחי, ואינה צוללת ומגיעה אל תובנות עומק. העמדה הביקורתית בדחק מורכבת כפלקט.

ומה פותח את כתב העת? השירים הבודדים. הבודדים מאוד. אך במצבה הנוכחי של הספרות העברית, אף שיר טוב בודד, ואף לא אוסף עצום של כאלה - לא יצילו אותה. השיר הבודד - מת, ואיבד כל משמעות. אם מתוך הכרה בכך ואם לא, ויזן ממילא כותב מעט מאוד, שהרי הוא מכלה את מרצו וזמנו על פוליטיקת הספרות, ולא שוכח חשבונות מימי רצח ארלוזורוב וחיסול גדליהו בן אחיקם. ומרוב שאיננו יוצא לעולם ומתמודד עמו, אלא כולו "בעולמה של ספרות", הרי שגם כתיבתו ועולמו הלכו והפכו הרמטיים ומצומצמים במעגל סגור, ועם הזמן הוא כותב יותר ויותר על הספרות - במקום לכתוב ספרות… על העולם. ואם הוא מתמודד עם משהו, הרי שזה עם עוד סוג אחר של פוליטיקה, זו שבטלוויזיה, שהיא אף יותר חסרת ערך לטווח הארוך, שהוא הטווח של הספרות. מה שנהוג לכנות - נצח, ובעצם זהו הטווח שבו העתיד קורא אותך. כמובן ששירה יכולה להיות פוליטית, אבל האם אנחנו כאן במצב ההפוך? אתה משורר או שאתה פוליטיקאי?

התרבות שלנו נמצאת במצב בו לא יעזרו לה עוד יצירות טובות, ולו רבות, אלא רק יצירה אחת גדולה באמת. רק יצירת מופת תקים את השכינה מעפרה. אך מתי ויזן ניסה או ינסה לכתוב את היצירה הזאת? מתי הוא הסתכן באמת? אם הגיבור שלך הוא אהרן שבתאי, מתי אתה ניסית לכתוב משהו בסדר גודל של שבע הפואמות שלו? ויונתן לוי, הוירטואוז המיתי השמאני, מתי הוא הרים את הכפפה? האם כתב עת או מוסף בעיתון הם הבמה הנכונה עבור שני אלה, ועבור הספרות העברית ככלל, או שאולי זוהי חלק מהבעיה? במשבר הנוכחי, כתב עת הוא כשלעצמו רעיון אנכרוניסטי והרסני מבחינה פואטית, כי האופי המלקט שלו, המתאים לתקופתינו כאוסף פוסטים לא קשורים בפיד הפייסבוק, הוא מטבעו כל מה שבעייתי ורע בכתיבה העכשווית. לא חבל על כל המאמץ האדיר, שמושקע בבריחה מהתמודדות - במקום בהתמודדות?

גם אם ויזן יכתוב אלף שירים טובים פעמיים - הם לא יצטברו לכלום, והשפעתו על עתיד השירה העברית תסתכם לבסוף בנאדה, אם הוא לא יכתוב יצירה גדולה ומצטברת אחת. כל הדם שהוא שפך - יהיה לשווא. כל המלחמות - יסתיימו כמו שמסתיימות מלחמות תמיד, כשהתרבות היא זו שהפסידה. יונתן לוי ילהטט באוויר, אך מה ישאר מן הקסם, כשדורות עתידיים יזדקקו למילון והערות שוליים כדי להבין רפרנסים עכשוויים וסלנג, בדומה למשוררי ההשכלה? ומדוע הוא לא מפתח יותר את הקומפוזיציה והעלילה, כדי שיצירותיו יתחברו למכלול שלם, לא חבל על הכישרון האדיר, החד פעמי? בעיה זו, של יצירת מכלולים מיצירות מפורקות, היא הבעיה הפואטית הגדולה של זמנינו - בעיית הדור - וכבר עמדנו על כך באריכות בביקורות אצלנו. דוגמא קיצונית לכך היא "עורו אחים", בו נטווית מלשון הזהב של לוי, המכשפת ממש, עלילת קש של הסכסוך-מד"ב-טראש, ואינספור פנינים ויהלומים מתחברים לאריג מרושל במכוון. כל קטע בנפרד - מלאכת מחשבת ובטון יצוק, אבל דווקא המכלול - קצת פחות מחזיק מים. התענגות הדמיון הפרוע על עצמו, שמפליאה לעשות עד רמת הפרק - היא בדיוק זו שפורמת ופורעת הכול ברמת היצירה הכוללת (כיוון מבטיח יותר הוא דווקא סתירה בין הפרט למכלול - ובין הטקטיקה לאסטרטגיה: כמו שקפקא מצליח בעלילה פנטסטית דווקא משום שהמרקם ריאליסטי, עדיף לבחור דווקא במסגרת עלילתית ריאליסטית הדוקה כדי להחזיק ביחד את המרקם הפנטסטי המתפרע. ואם נרצה סכמה, הרי שהקלאסיקה הריאליסטית של המאה ה-19 היתה התאמה מושלמת וקפדנית בין טקטיקה לאסטרטגיה, המודרניזם היה שחרור האסטרטגיה אבל שמירה על קפדנות הטקטיקה - ולכן היה בו מתח פורה שנוצר מהסתירה ביניהם, ואילו הפוסט מודרניזם היה שוב התאמה בין שחרור בטקטיקה וגם באסטרטגיה - מה שפירק הכול, ואילו השלב הבא - העתידי - הוא לשלב בין שחרור בטקטיקה לקפדנות מחודשת באסטרטגיה. ולא לחזור אחורה למודרניזם כמו שטועה ויזן, בגלל חוסר בחזון - לא בכישרון).

התוצאה של כל זה היא ש"עורו אחים" היא יצירה שנורא נורא כיף לקרוא אבל אינה משכנעת מספיק. שלא לדבר על הצד האידאי-פוליטי של העלילה, שם ניתן לקרוא את העבודה כפארודיה על המדומיין של השמאל, בו הפלסטינים משובצים, כהנחה אפריורית, בתפקיד הקורבן הכי פסיבי האפשרי שניתן לנסות לדמיין: אסירים מורדמים בכוח לנצח נצחים. ומי יקים אותך מעפרך, מלכיטווס? (יצירתו המופתית של לוי, והדבר היחיד שיצא מדחק שראוי להיות בכלל מועמד ליצירת מופת לדורות. וכן, דווקא ליוצר גדול חשוב לחשוב על הטווח הזה - ולכוון אליו. אם לא הוא, מי?). עוד דור או שניים, מי ידע מי היה תשובה, ואיזו תשובה תשיב ביום הדין. מי היה בכלל סדאם חוסיין? מי זה רפול?... ובכלל, מה יש לכם כל הזמן מפוליטיקה, בנים? אנחנו כבר מזמן לא מחפשות זכרי אלפא. אם אתם רוצים לרגש את הספרות - תנו לה את מה שהיא צריכה. פוליטיקה היא בהגדרתה העניין של ההווה, לא של העתיד, והיא לא "ללכת בגדולות", כמו שוויזן מצטט את אבידן (שדווקא כן הגיב לעתיד…), להפך. היא "ללכת בקטנות".

הבעיה בדחק היא חוסר ההקשר הנכון של הפעולה, שהופך אותה ללא יעילה, למנותקת, לפול גז בניוטרל. לוויזן יש חוסר הבנה מוחלט מי הקוראים שלו. אין תרבות עברית בהווה. מתה. יש רק תרבות של העתיד. ולמה שהעתיד יתעניין בוויזן, למה שהוא יקרא אותו? האם ויזן התעניין בעתיד? האם הוא בעצם כותב לוויזן של העתיד, שיגלה את ויזן של ההווה, שגילה את ויזן של העבר? כלומר, האם הוא בעצם כותב לעצמו מתוך עצמו על עצמו - וקצת יותר מדי עסוק בעצמו? האם "דחק" הוא כתב עת לחידוש הספרות או מוצר מדף מכובד שנועד לסמן את עורכו כמשורר-עורך שיש לו הכי גדול מכולם, ולכן במקום להיות מצומצם ומרוכז הוא בנוי כמו איברו של הגבר, דהיינו כאגו, ולכן עדיף כמה שיותר מנופח? מהו בעצם המוצר הזה, "דחק", ומה תפקידו בסלון (הספרותי?) שלנו? האם ראוי לחדש את הביטוי "צריכה ראוותנית" ולהחליפו ב"עריכה ראוותנית"? האם זהו העניין, רהב וראווה? האם מדובר במקבילה הספרותית של רכב שטח שנועד לפצות על און משוררי נמוך (כתריסר שירים בשנה)? אני חושבת שהתשובה לכל השאלות הללו היא לא, אבל אני מתחילה לשמוע אותן מנסרות בראשי יותר ויותר, עם כל גיליון שהוא חצי עץ. הרי באתי לכתוב על דחק ומצאתי את עצמי כותבת על ויזן. האם זה בגלל שהאגו של העורך הוא העיקרון המארגן היחיד של כתב העת, או שמא זאת אני שנפלתי בכשל המחבר (אה, סליחה, עורך)? האם ויזן מדבר אלינו, או שאנחנו רק סטטיסטים מעריצים, והוא בעצם מדבר לעצמו? (השיר המוצלח האחרון על כמה קשה להיות חכם מכולם מבטא משהו אותנטי, אם כי כמובן מבודח, בדמותו).

מהי בכלל מטרתו של כתב עת, אם לא לקדם מגמה ספרותית מסוימת (למשל: זרם ספרותי חדש), בהקשר ספרותי מקומי? אך דחק איננו מנסה לקדם זרם ספרותי מקומי מובחן, אלא את הספרות עצמה (זו ה"טובה" כמובן), אל עבר מין אופק אוטופי שאיננו חלק ממנו, שבו המתודה הספרותית היא לרוחו. אם כך, האכזבה היא מובנית, שהרי דחק מציע לנו בעיה - ולא פתרון. הוא נוצר רק מתוך מה שמאחוריו, ולא לקראת דבר-מה ממשי שמלפניו. הוא רוצה להחליף את השדה הספרותי כולו, אך לא מתקיים בו שום שדה ספרותי חי, אלא הוא בעיקר הכרזה מתמדת וקבועה על מותו של השדה, והקמת פירמידת חניטה מפוארת, ומכאן שהוא נידון לחזור שוב ושוב על מסקנותיו, כאמנון נבות, ללא התפתחות או תקווה - או עתיד. אין בדחק מתחים או דיונים פנימיים או תחרות או הפתעות או התנגשויות, אלא הוא כולו בשליטתו האבסולוטית והמונוליטית של העורך (מונרך?). ואולי מכאן נובעת ההתמקדות המוגזמת שלי בוויזן, שהרי אני קוראת את דחק כיצירה (עריכתית) אישית שלו, ולא של חבורה כלשהי, או אפילו זרם אסתטי כלשהו. כיומן (קריאה?). כמעין תחליף לקריאת "תרבות וספרות" (מוסף שמכיל כיום רק שני דברים: מבושים ועלי תאנה), דחק מציע לנו מבחר נרחב ומשובח של תרגומים אקלקטיים, אך שוב - האקלקטיות היא חלק מהבעיה, ולא מהפתרון. הוא מבקש לחנך, אבל אינו מכיל שום תלמידים ולפיכך גם לא למידה חדשה, ולכן הוא כמורה המדבר באוויר, ומקווה שמישהו ישמע. האין זו עמדה מתסכלת? שוב ושוב ושוב ארוחת טעימות - ואינני מרגישה שבעה. הועשרתי והועשרתי בצנטריפוגה של דחק, אבל האם יצאתי יותר עשירה?

לאורך השנים קראתי - אם ניתן בכלל לומר זאת כך, כי כנראה אין אדם שעשה זאת, ואולי יותר מדוייק לומר עברתי - על כל הגליונות של דחק שפורסמו ברשת. מה אני בכלל זוכרת מהם? מה הצטבר? לא מספיק. בטח שלא ביחס לכישרון שהושקע ולכמות העצים שנעקרה. אכן, דחק נותן אשלייה של רוחב ידע. אך קודם כל, דחק הוא במהותו לא מה שוויזן כותב - אלא מה שוויזן קורא, ומה שמעניין אותו. וזה כבר הרבה פחות מרשים. זה אומר שהוא אינו יודע דבר על מה שקורה "היום", מרוב שהוא עסוק בעבר. דחק הוא עדיין כתב העת הספרותי הטוב בישראל, בפער, אבל בגליונות האחרונים הוא מתדרדר (אני בטוחה שוויזן היה מת על הכתיב הזה), והגליונות הטובים ביותר היו דווקא אלו שבאמצע תקופת פעילותו. לעומת זאת השירים של ויזן עצמו דווקא הולכים ומשתפרים, וכשני שליש מהם טובים, וזה המון למשורר. אך לא הכמות ולא האיכות הם החשובים, אלא כמות שהופכת לאיכות - יצירה שירית ארוכה - וכאן הרי הילד מסרב להתבגר, ולא לוקח על עצמו אתגרים היאים לגבר, כפי שלקחו משוררי העבר. דחק הוא כיום מפעל המתקרב ל-10000 (אין כאן אפס מיותר) עמודים, אבל למה כל האפסים הללו מצטברים? הרי יש פה המון כדי להצטבר, לא?

מהו ההבדל בין תקופות פריחה תרבותיות לבין תקופות קמילה וכמישה וגוויעה? הכשרונות הרי מתחלקים במידה שווה בין בני כל הדורות. ההבדל הוא שבני תקופה אחת מעמידים לעצמם, מתוקף עוצמתם הרוחנית ועוצמות זמנם, אתגרים אדירים, ושואפים לכיבוש הרים נישאים, וכך התרבות מגיעה לפסגות. כשהם מנסים לעמוד ברף האדיר שקבעו לעצמם, גם אם הם פספסו - נותר לא פעם כישלון מפואר. ואילו בני תקופה אחרת הם פשוט נמושות, שעסוקים בקטנות, בזה כתב עליי זה אז אני אכתוב עליו זה, ואז ארגיש עז ונועז (לא עשיתי לו לייק!). בניגוד לעמדה הוויזנית, לא העולם הוא האשם במצב הביש של הספרות העברית. ויזן הוא האשם. הוא בעל הכישרון שלא היה לו חזון - ושבזבז את כשרונו לריק במריבות שונות, בעלבונות משוננים, בגנזים ובגמזים (אני עושה את זה נכון?), בדאחקה של הוצאת הדחקים ותרגומי עבר דחוקים, בעטיית זהות של מתאבק ובמאבק בפוליטיקת הזהויות, ובכל שאר השטויות והשנינויות שלא יזכרו בעתיד ולא יעלו על לב. וזה כבר באמת סיפור עצוב, שחטא ההיבריס שבו, יחד עם כך שהגיבור הוא אכן איש המעלה, הופך אותו לטרגי - טרגדיה אחת גדולה הוא לא כתב. גם לא ניסה. הוא פחד (לא?). הוא פחד שלא יעלה בידו (ומי מבטיח שכן?), ולכן אולי העדיף להישאר הילד המחונן, המבטיח, שלעולם לא יגשים את ההבטחה, כי יותר קל לבקר ולקטול ו"לחנך" אחרים מאשר לעשות (ובכך אתה גם מסתכן שיקטלו אותך… ואולי, רק אולי, גם אתה לא תקבל את זה ברוח כה ספורטיבית, כשזה יגיע אל משהו שחצבת משורש נשמתך והסתכנת בו בעמדה לא בטוחה, לא מוצקה כמו עמדת הערצת הקלאסיקה - הו, התעוזה!). כן, כל כך קל להתנשא בעזרת מה שאתה יודע על מי שלא. הרי כל איש רוח אמיתי בן זמנינו היה מזהה פה מייד את בעיית P!=NP (האם ויזן בכלל יודע מה זה? לא, הה, איזה בור שאינו מבין בדברים בסיסיים לכל איש חושב עכשווי).

וכאן, אנחנו מגיעים לחטא הקדמון של דחק, הלא הוא ההתנשאות. ולא שיש משהו רע בהתנשאות, ולא שהיא לא נצרכת כדי להיבדל (ויזן צודק!), ולא שאני לא מתנשאת (אני? מה פתאום), אלא שההתנשאות בדחק כבר עוברת מהמופע הקונסטרוקטיבי שלה, והופכת למופע אחר: ההתנשאות כחטא. כמידה רעה. כפֶטיש של גאווה ("גָייוֶוה גָייוֶוה!" כמו שצועקים אצלנו). גאווה שעסוקה בהצדקת עצמה, כי היא יודעת שהיא לא באמת מוצדקת (המתנשאים האמיתיים לא צריכים להתנשא). והנה, סופסוף אנו ממששים את הפיל הענק שבחדר, שהוא המודחק האמיתי שדחק מנסה בכל כוחו וכובד משקלו להדחיק (ומכאן: חוסר הפרופורציות שלו, האופייני למנגנון פיצוי לא יעיל שיצא משליטה) - ושהוא הסיבה האמיתית לדחק התרבותי.

שהרי מה שמאפיין את אנשי הרוח בתרבות הנוכחית (וזו אגב תופעה עולמית, ולא רק עברית), ושלא אפיין את גדולי אנשי הרוח והתרבות, הסופרים והפילוסופים מתקופות קלאסיות יותר (יוון העתיקה, רנסאנס, המאה ה-19) הוא הבורות - כגאווה. ולא מדובר בבורות בהיסטוריה של תחומם (כמו שוויזן בטוח), אלא דווקא בהיותם בורים גמורים וגלמים של ממש בתחומים החשובים בעולמנו כיום. אלה אינם אנשי רנסאנס - כי אנשי רנסאנס ידעו מדע, והם אכן אינם במעלת הקדמונים - כי היוונים ידעו פיזיקה, והם לא היו נכנסים לאקדמיה האתונאית - כי אינם יודעים גיאומטריה, והם אינם פילוסופים בעלי שיעור קומה - כי פילוסופים יודעים מתמטיקה (כן, אפילו ויטגנשטיין). צריך להיות סוג של חש"ו (חרש שוטה וקטן) - דהיינו אינטלקטואל בן זמננו - כדי לא לשים לב לדבר האדיר ביותר, המהפכני ביותר, שקורה בעולם במאה האחרונה, ושמעצב את תרבותינו וחיינו יותר מכל כוח אחר, ושצריך לעמוד במרכז כל התמודדות פואטית ורוחנית של ממש כלשהי, דהיינו: מהפכת המחשוב.

כל ענקי הרוח שלנו פשוט לא שמעו שההישג הרוחני הגדול ביותר, ובעל ההשפעה המכרעת ביותר על עתידנו, של תחום תרבות כלשהו במאות האחרונות, הוא דווקא של תחום הרוח הטהור ביותר: המתמטיקה (וכן, מדעי המחשב הם רק סניף בה). ואיך אתה יכול בכלל להיות איש רוח רציני (משורר/סופר/הוגה/מגעגע-בעיתון) בימינו בלי לדעת כלום - ממש כלום! - על המתמטיקה המודרנית, ועל איך פועלים אלגוריתמים, ואיך עובד מחשב, מהם למשל אלגוריתם פייג'ראנק (אלגוריתם הדירוג של גוגל בשבילכם) או מכונת טיורינג, או אלגוריתמים אבולוציוניים, או כלל הב, והפעפוע לאחור בלמידה עמוקה (ולא חלילה "בינה מלאכותית", כמו שאומרים חמורים), ותורת המשחקים האלגוריתמית, ובעיית הכוונון של קבועי הטבע, ומהות הקשר בין כאוס לפרקטלים, ומחלקות סיבוכיות ובעיית החסמים התחתונים בהן (הבעיה הרוחנית העמוקה של ימינו!), ופריצות הדרך בהיסטוריה הפליאונטולוגית, ולין-סטארטאפ, ועקום התשואות, h-index, פרוטוקול הבלוקצ'יין, פונקציות חד כיווניות, פרדוקס פרמי, הגדרת האנטרופיה של שאנון, מורפיזמים ותורת הקטגוריות, תורת הקונסטרוקטור, תיקון שגיאות קוונטי ואינפורמציה קוונטית, הכפייה של כהן ומונים גדולים ומונים בלתי נגישים ושאר רעיונות מסחררי דעת אנוש בתורת המודלים והקבוצות העכשווית, הומומורפיזם והומיאומורפיזם (והומוטופיה והומולוגיה…), ממברנות ונופי פתרונות בתורת המיתרים, דיאגרמות פנרוז... איך אפשר, למשל, לעסוק כיום במטאפיזיקה בלי להכיר את התובנות המטא-פיזיקליות שומטות הלסתות של נימה ארקאני-חאמד (מי זה?). המרחב והזמן הם לא תופעה ראשונית. יש משהו מתחת.

והדבר נכון לכל סופרינו ומשוררינו והאינטלקטואלים שלנו. אם אתה לא מתעניין בדברים הללו ולא יודע עליהם דבר, אתה בעצם מטומטם גמור שלא יודע בכלל שומדבר על איך עובד העולם, ולאן הולך העולם. אתה לא יודע דבר על העתיד. ואתה אנאלפבית בעולם שמזמן כבר מדבר בשפה אחרת, ושלא יתעניין בך עוד לעולם - ובצדק. אתה לא הבנת דבר מהמהפכה שמכלה את הספרות עצמה, מהפכת הרשת, והדבר היחיד שאתה יודע לעשות זה להתחפר בעבר, בסגנון החרדי, ולהיות מובל לאן שמובילים אותך אחרים, חילונֶי-ספרות (וחסרי כל מטען תרבותי, כי הרי אין מי שיחבר את התחומים. אה, ובטח תדע להעיר על הניקוד). ולא, ערן הדס, משורר (שגם הופיע בדחק) שמושג העתיד שלו שאוב מאבידן (שנות השישים, והתמונה הפרימיטיבית של החישוב כשפה, דהיינו כמשחקי צירופים קומבינטוריים) או עודד כרמלי, שמושג העתיד שלו שאוב ממסע בין כוכבים (...הדור הבא? אז כבר התקדמנו לשנות השמונים), אינם מבינים את העתיד הזה, שטמון לא במרחבי השפה או החלל, אלא במרחב הרוחני של הרשת ואלגוריתמי הלמידה שפועלים בה (מישהו אמר נוירוסיינס?). אז כדאי קצת להוציא את האף מגנזים, ולקרוא בקוואנטה-מגזין (או לפחות לעקוב אחרי הערוצים המדעיים היוטיוביים כמו הPBS-ים…), כדי להבין משהו כלשהו על העולם הזה ועל עתידו: להיות טיפה פחות בור, וקצת יותר איש רנסאנס. כי לצערנו, איפה שיש חזון - אין כישרון. ואיפה שיש כישרון - אין חזון. וזהו הדחק האמיתי שבאמת הורג את התרבות היום, והגורם שמאיין לאפס את עמדת "השמרנות היא הרדיקליות האמיתית". אנחנו בעיצומה של מהפכה רוחנית חסרת תקדים ובלתי הפיכה - ואפילו איש רוח צעיר ומוכשר כמו ויזן לא שמע עליה דבר, לא ידע. אז איך נצפה ליצירת נוסח חדש שידע להתמודד איתה מבחינה פואטית? כנראה שהנוסח יחכה לדור הבא.

אם כן, מהו באמת מקור הדחק של דחק? האם דחק בורח אל העבר באובססיביות כזו, כי הדחק שלו הוא בעצם מפני העתיד? הרי הטיעון של ויזן ונבות הוא בעצם מעגלי, כי הם מעולם לא נתנו דין וחשבון אמיתי לעצמם על שורש התופעה, ולכן גם לא מסוגלים להתמודד עמה: הספרות מתדרדרת כי היוצרים גרועים והיוצרים גרועים כי הספרות מתדרדרת. השירה מתדרדרת כי כתבי העת מתדרדרים כי הביקורת מתדרדרת כי ההוצאות מתדרדרות כי הקהל מתדרדר כי השירה מתדרדרת. המוסדות אשמים בירידת הסנדרטים וירידת הסטנדרטים אשמה בירידת המוסדות. וכן הלאה, והלאה, במעגל אינסופי, הם חגים להם, ומכאן ברור שהתוצאה היא רק תלונות בלתי פוסקות, ללא יכולת להשפיע על התוצאות, שהרי אין לנחש העגול הזה ראש (הגדיל לעשות נבות שזיהה את הראש הזה - במנחם פרי - לא פחות). הם חרדים לעצם עתיד הספרות, אך מעולם לא ידעו לעסוק בעתיד זה עצמו, או בכלל בהתפתחותו העתידית של עולמינו, כאשר ההתפתחויות הטכנולוגיות הן אלו ששינו אותו וגם את השדה מן הקצה אל הקצה. אבל הטכנולוגיה לא באמת מעניינת אותם ואין להם שום דבר מעניין וקונסטרוקטיבי, שלא לדבר על פואטי, לומר עליה. אין להם בעצם מה לומר לו, לעתיד. ולכן גם אין להם עתיד. רק עבר. וכמה שיותר מפואר, אם אפשר. ואולי, רק אולי - הדחק האמיתי, הדוחק לאחור, הוא מתביעת הכישרון של עצמך. שהרי מיהו פושע התרבות האמיתי: הכותב חסר הכישרון שניסה, או מי שזכה למתת השמיים והחמיץ אותה? אם כן… עוד עשור לדחק? האם אני מצפה לכך בכיליון עיניים? האם זה מה שנחוץ לנו? הזה מה שיעזור? יותר מכל הייתי רוצה שדחק פשוט יפסיק לצאת, ולשמוע שוויזן (או יונתן לוי) זרקו הכול והסתגרו בחדר (שבע, עשר שנים) ולחכות לראות מה יצא משם. ונדמה לי שאז באמת יהיה למה לחכות. ואפילו בציפורניים כסוסות.
תרבות וספרות