התדרדרות הארץ
סיכום של דירוג "הארץ" (ראש הטבלה): אם תאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן
שואלים אותי: מהי הסיבה שיבש מעיינה הביקורתי של הכלבה? האם העיתון עד כדי כך השתפר שכבר אין מה לבקר? מדוע נטשת את משמרתך והשיירה עוברת? שובי למלונתך, כלבה. לכן, כשירות לבעלי כלבים, שמוגש מטעם צער בעלי חיים, אציג את הארץ ממבט הלוויין: חתך עומק, תמונת רוחב וסקירה אופקית כללית של מצב העיתון, שמשקף את מצב האינטליגנציה הישראלית, שמשקפת את מצב האומה היהודית, שמשקפת את מצב הבריאה, שבירת הכלים והחורבן, שמשקפים את מצבו הקיומי של הכלב. אם אין עצמות - תאכלו בשר
מאת: הכלבה
המבוקר בעיני הביקורת - והביקורת בעיני המבוקר  (מקור)
לאחרונה הכלבה נתקלה במעין מבוכה מקצועית, שניתן אולי לקרוא לה מבוכה ביקורתית, שהיא המצויה בשורש התמעטות הביקורות. אין לה כח לקרוא את העיתון. הוא מתדרדר. הוא ברמה נמוכה. מתחת לקו האדום (התחתון! ולפעמים גם מתחת לקו של התחתון). הוא משעמם וזה משעמם אפילו לכתוב את זה. כדי לבקר - צריך לראות ערך במבוקר, וזה נהיה קשה. בשביל לנשוך צריך בשר, ונשארו רק עצמות לזרוק לכלבים, וקשה למצוא בזה טעם (כן, מה אתם חושבים? גם כלבים צריכים חלבונים).

התוצאה היא שאני נחשפת פחות ופחות להארץ ולאקטואליה בכלל, ומצד שני חווה תהליך מתקן, שאין לי אלא לקרוא לו: ניקוי רעלים. המוח יצירתי יותר, פחות צורך מידע פסיבי בדחיפה, וגם כשכן - אפילו הפייסבוק שלי ברמה גבוהה יותר מהעיתון (אבל זה רק בגלל שעשיתי see first לאנשים ולעמודים הנכונים). איך הייתי מכורה כל כך הרבה שנים לזבל הזה? מגיל צעיר ראיתי את סבא שלי קורא עיתון בכורסת סבא, ומסתבר שאני כבר לא אהיה סבתא שקוראת עיתון בכורסת סבתא. אכתוב אולי עוד כמה ביקורות אחרונות כדי לנקות את השולחן מערימת העיתונים שמצטברת עליו ולא נקראה, ומשם אעבור לאלטרנטיבות לעיתון לאנשים חושבים - לאנשים חושבים.

לכן, לכבוד סיום שנת הלימודים - החלטתי לתת בעיתון ציונים. מעין תעודה מסכמת (תעודת פרידה?), מהטוב (יחסית) לרע (לא יחסית). הציונים הם מתוך 10:


6 - ציפר

מוסף תרבות וספרות כבר מזמן איננו מוסף תרבות וספרות, אלא ציפר. המדובר בעורך שעבודתו קלה מאוד, שהרי כל השיח הספרותי והתרבותי הישראלי מתנקז אליו, ויש לו גם את מנדט השמיים לפרסם כל יצירה שהיא מכל תקופה שהיא מהתרבות העולמית (!), ועדיין מוציא תחת ידיו מלאכה בינונית פלוס (ולפעמים מינוס). הזיהוי שלו עם הכסא שלו הפך דומה לזיהוי של ביבי עם הכסא שלו, ולא פלא שלא נשאר באף אחד מהם דבר מלבד הכסא. לכן ביום שיאבדו את הכסא ציפר וביבי ישכחו במהרה, אך האם יוותר משהו מהכסא עצמו? כל עתידו של המוסף מונח בשאלה אחת: מי העורך הבא. עורך סוג ב' נוסף יביא לסוף המוסף כמוסד, לעומת זאת איש ספרות סוג א' יכול לחדש את ימי הזוהר שלו, ולהזריק חיים חדשים לתרבות העברית. אולי אסף ענברי? והטלפיים רועדות על המקלדת: אולי עודד כרמלי, שכוכבו דרך במוסף הארץ לאחרונה, לא יהיה כל כך נורא? זוהי שאלת השנה ברפובליקה הספרותית הישראלית, שכמובן מפחדת לדון בה, ומשאירה את הדיון לכלבים (כאן).

במה שאינו נוגע לספרות שולטת במוסף הסטגנציה. החלק של התרבות במוסף תרבות וספרות הוא החלק החלש בו, ומסור לרוב בידי אקדמאים מדרג ג' (לעיתים שרלטנים כיגאל בן-נון ולרוב עבשים שאיתרע מזלם לחקור את יהדות המזרח), וכל מטרתו לתת רקע משמים לספרות הצבעונית יותר, כמו קיר אפור מתקלף לתמונה. דוגמא אופיינית לכך היא מדור פרשת השבוע (כן אני יודעת שזה מעניין רק בנות אולפנא לשעבר וכלבות בהווה - לא צירוף נפוץ). פעם הוא היה מדור קבוע של י"צ מאיר המשובח (שהתחיל עם ניצוץ זוהרי וסיים כמֶחָקֶר ומכשף מן המניין), שהתחלף ביאיר כספי המאתגר מחשבתית, כנראה מדי (מעין אסכולה פסיכולוגית-יהודית של איש אחד). לכן הוא הועף במהירות שיא שערורייתית לטובת אריאל סרי-לוי הבסדר (חקר המקרא הבינוני והסביר) שהוחלף לטובת הביזיון הנוכחי (בת אולפנא לשעבר? הפסקתי לקרוא. יותר משמים מדף פרשת שבוע של אולפנא) - וכל זאת רק בגלל שציפר החליט לעשות העדפה מתקנת לנשים (כן, עלוב), וכי זה הרי החלק במוסף שלא מעניין אף אחד (וכיום גם אף אחת), אז למי אכפת (לי!) - נקריב אותו למולך.

מול עלון השבת הנישתי לכלבות-אולפנא ניצב איתן כסלע בלוג #נישתי חסר עניין לחלוטין למי שלא חי בגבולות תל אביב, ע"ע גבולות היקום. למה זה לא בהארץ בלוגים? כי מצטטים חצי שיר ורבע ניימדרופינג? כי גם אנחנו "בנג'מין" ותל אביב גם היא פאריס? כנראה כדי לסמן ש-"שוטטות" (פעם עניין למשטרה) הפכה משטות לתרבות. אז למה באמת לא לשנות את שם המוסף לשטות וספרות? היחס בין זילות הנדל"ן התהומית במוסף של ציפר ליוקרתו (שנובעת מנדירותו, לא מאיכותו) היא ג'נטריפיקציה לשמה של טרנדים מיובאים על חשבון תרבות אמיתית. בהמשך גזרת הלא-אכפת מתחרה רק המדור שחבל שלא עוצם שתי עיניים. עוזי צור הוא כל מה שרע בביקורת האמנות הישראלית, שחושבת שהיא ספרות, ואין לה קשר לא לביקורת ולא לאמנות - וגם, למצער, לא לספרות (למרות כמה ניסיונות יותר ישירים שלו בנושא). אחרי הנזק שבהפקרת הביקורת לצור, האיורים הבינוניים (לרוב) של מאייר הבית הקבוע, במקום לבחור מתוך האמנות הישראלית, או למצער תולדות האמנות, הם נזק אגבי. ומי תותח? יונתן הירשפלד. אז למה - תשאלו - לו יש טור מיניאטורי במתכונת נחל אכזב, לעומת נהר התשפוכת הצורית או המקום הנרחב למחקר של תכתובת בין גבאי קהילת טורקמניסטן לטורקי מקהילת גבבה-סטן?

כי אצל ציפר - וזה סודו הגדול - אף פעם לא הכל גרוע, תמיד יש אליבי לפשע (נגד התרבות?), ותמיד יש בתכנים מה לקרוא. אבל השיקולים, הו, השיקולים. ההעדפות של התכנים, דהיינו הצורה של המוסף ועריכתו - הן מסולפות מן היסוד, ולא בגלל הבדלי טעם ושיפוט (הלוואי), אלא בגלל השחתת השיפוט והטעם. נקודות אקראיות אלו שנסקרו לעיל, בין רבות אחרות, מצטרפות כמין דוגמאות סינקדוכיות לרציונל העומק העריכתי של ציפר, שהוא חסיד גדול של התיאוריה המוסדית באסתטיקה (וכך גם תופס את מוסדו שלו - כמוסד פוליטי - וכשער התרבות שמעצב ולא משקף אותה), אבל עוד יותר מכך - של חשיבה פוקויאנית-כוחנית על תרבות. ציפר לא מאמין שלדברים (למשל - שירים) יש ערך בפני עצמם, אינטרינזי, אלא כל דבר נמדד כמנוף בתוך המערכת (ולכן גם היוצר לא פעם חשוב לו יותר מן היצירה). יצירת מופת בתפיסה הציפרית איננה כזאת בגלל כוחה הפנימי, אלא בגלל השפעתה, וחסן איננו משורר חשוב בגלל האסתטיקה של שירתו, אלא בגלל האפקט שלה. כמות הטוקבקים היא זו שהופכת גרפומן לאלתרמן. וגם רשימה משמימה על רשימת שמות מהמגרב (ספר טלפונים מרוקאי) היא העדפה מתקנת. לכן, בניגוד לקלישאה שהתקבעה, ציפר הוא בכלל לא איש ספרות, ומעולם לא היה איש ספרות - אלא פוליטיקאי. הסטייה הנוכחית שלו לתחום הפוליטי איננה גחמה, אלא היענות למגמת העומק שמפעילה אותו - המניפולציה בשדה. כי הרי מי מניפולטור גדול יותר של מערכות, ומצד שני חסר כל ערך פנימי, מאשר ביבי? ציפר הוא מקיאבלי של הספרות העברית, ותרומתו לה בטווח הארוך תיזכר כשלילית, במיוחד כי עניין אותו רק הטווח הקצר. הקיסר ישכח, ואילו יצירות המופת שנכתבו בשנות מלכותו (ארבעים שנה אקוט בדור, ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכיי) - יזכרו.


5 - החדשות

החדשות: מתפקדות. יותר או פחות. במהדורת הדפוס. זה כשלעצמו לא היה אמור להיות חדשות או כותרות, אבל הגיעו ימים בהארץ שבהם אם משהו לא מתדרדר זה כשלעצמו כבר חדשה - וכותרת מרעישה. הרי הכותרות במהדורת האינטרנט הן קליקבייטים, כלומר מלכודות שמטרתן לרמות את הקורא. זה עובד פעם. פעמיים. מאה פעמים. בפעם האלף - אפילו הקורא הטמבל ביותר כבר לא לוחץ על הקליק. ומי נשאר? מי הופך לקהל של הארץ? הטמבלים בריבוע. כל עיתון זוכה לקהל קוראים הראוי לו, ומי אמר שהארץ לא נפתח לקהלים חדשים.

והפרשנות? יוסי ורטר הופך למין אורי קליין של הפוליטיקה - תמיד אותה סחורה טובה, תחת אותן הנחות מקובעות, אבל כבר עשרים שנה, והכלבה מרוצה אבל לא מתפעלת. עמוס הראל סבבה, אבל הוא לא מבריק כמו אמיר אורן (שהכלבה פתרה את תעלומת היעלמותו כאן - בזכות חוש הריח המפותח שלה). "פרשנים" אחרים כמו חמי שלו כבר מזמן מכרו את עטם לאג'נדה, וההנאה היחיד מלקרוא את חמי זה לראות איך תופעת טראמפ טופחת על פניו שוב ושוב (ושוב. ושוב!), והוא לא לומד. פשוט התעללות של המציאות בכתבינו בוושינגטון - ארץ הפרשנויות הבלתי מוגבלות. בדיוק כמו השמאל הדמוקרטי-אמריקאי, שהוא מדברר בחריצות חסרת מודעות עצמית לחלוטין (כלומר - אופיינית), תחת מסווה של פרשנות חדשותית לגיטימית. פח זה קיצור של פחחח.


4 - המוסף

תחת הנהגתו של אורי "שחורי" מרק (כאן) המוסף שומר על מצב חולה אבל יציב. אחת השאלות שתמיד מטרידה אותי אישית כנפש כלבית במקרים כאלה היא זו: האם אורי מרק יודע שהוא מייצר מוסף בינוני מינוס, ומנסה לשפר אותו כמיטב יכולתו, או שמא הוא חושב שהמוסף מצויין ומתגאה בו (הקוף בעיני אמו - צבי הוא), ובכלל לא מבין מה הכלבים רוצים מחייו? כמעט בכל מוסף יש עדיין לפחות כתבה אחת שוות קריאה, וכמעט בכל מוסף יש את כל היתר. האם "שחורי" מרק חושב שהלוואי עליו המשאבים והכותבים בתקופה הקלאסית של המוסף, ושהוא לא מצליח להוציא תוצר יותר טוב בגלל האילוצים, או שמא לדעתו הוא באמת מוציא מוסף נהדר שממשיך את המסורת של העבר - ולא יונק ממנה מוניטין כטפיל בלבד, עד להתייבשות הקרדיט? אפילו 20 שאלות מתדרדר עם התחנפות לקהל המתדרדר בעצמו (האם זו לא דרישה צנועה ללמוד משהו בעל ערך - ולו צנוע - מכל שאלה? כי לרוב השאלות יש תשובה אחת קבועה: מעניין ת'סבתא שלי). וזו רק דוגמא אופיינית למה שעובר על כמעט כל המדורים. המוסף משלב מין אינרציה של אונייה, יחד עם תחושה כללית של שקיעת ספינת הדגל של הארץ. והקברניט, כידוע, אחרון לעזוב (אין ספק שהוא בחור טוב).

לעומת זאת, "מן המפורסמות" זו הברקה, שראוי היה להרחיב, וכמו ב-"אלכסון קלאסיק" לפרסם כתבות קלאסיות של המוסף מימים עברו, או סתם כתבות היסטוריות שיראו את הפער בין תודעת ההווה לעבר, או את התגובה בזמן הווה לאירועי העבר המשמעותיים. אם המסורת שלך עולה על הישגי ההווה - תתרפק עליה ותשתמש בה - במיוחד מול דור שלא ידע את יוסף. למשל, המכתבים הנבחרים שפרסם דב אלפון מהמוסף בעריכתו. ואגב, אם יש דבר אחד שיכול לגרום לכלבה לחזור הביתה עם העיתון בפה והזנב בין הרגליים זה החזרת דב אלפון! עורך מעולה גם בהארץ וגם באלכסון - מה שמראה שהעורך עושה את העיתון.

המשך דירוג "הארץ" של כל הזמנים - תחתית הטבלה
ביקורת הארץ