יוסי ורטר ואמיר אורן, שני הכתבים הטובים בהארץ, היו צמד-חמד. לשניהם ראיית עולם וחשיבה עיתונאית דומה שמתמקדת במיקרו-טקטיקה
(משעשעת ומפותלת להפליא!) על חשבון האסטרטגיה. צורת הסתכלות זו מייצרת אצל קוראיהם חשיבה רכילותית שבה הדובים המגוחכים
מסתירים את היער וריקוד ההבלים המתמיד חזק יותר מתנועות טקטוניות
יום בהיר אחד נעלם אמיר אורן, שהיה הכתב הטוב ביותר בעיתון הארץ, מין עגנון של שפת הביטחון הישראלית שהפך את התחכמויותיו
האובססיביות למשל על תפיסת הביטחון של ישראל. בכך הוא אכזב את תקוותה רבת השנים של הכלבה שיום בהיר אחד הטור שלו יפציע דווקא
במוסף תרבות וספרות. שם ד"ר התחכמות יתגלה כממציא ז'אנר חדש של שירה בטחונית מתחכמת לעילא (משהו כמו שירת ספרד פוגשת את דו"ח
אגרנט), או פרוזה הרמזית ליודעי חן מודיעיניים (קבלת האר"י פוגשת את מבנה צה"ל). ז'אנר צבאי-פואטי זה יחדש את פני הספרות
הישראל ויעניק לה סופסוף יחודיות מקומית ורלוונטיות קיומית, כשהוא מזקק את שפת מערכת הביטחון ותרבותה לרמות של תרבות גבוהה.
כי הרי כמו במקרה של אמנים גדולים לכל אורך ההיסטוריה - דווקא הצנזורה והמאבק המתמיד בה היא זו ששיכללה את כתיבתו את אורן
לרמת אמנות.
אך פנטזיות כלבתיות לחוד ומציאות בעלבתית לחוד. בעזיבתו או הזזתו, שמעולם לא הובררה או אפילו נמסרה לקוראים (כמו תמיד), אורן
השאיר לכתב השני הכי טוב, גם הוא (שלא במקרה) ממציא ז'אנר חדש (הסיפור הקצר הפוליטי האנקדוטלי) - יוסי ורטר - את המקום
הראשון. שני אלה זיקקו את המציאות השלטונית הישראלית על שני פניה (האזרחי והצבאי), ויצרו אחדות של תוכן וצורה, שבעצם מספרת
את הכישלון היהודי ליצור מדינה מערבית.
הרי מה בעצם מוסרים לנו שני החברים, מה הוא המסר הצורני מתחת לאינספור (ממש) של עלילות קטנות והתחכמויות קטנטנות? שהשלטון
הישראלי הוא ז'אנר יהודי עתיק של אוצר הבדיחה והחידוד, שהסיפור של המדינה שלנו הוא רכילות העיירה, שיש לנו אינטימיות
(מזוייפת ושקרית) עם הנעשה בחדרי חדרים, וששמעת מה אמר הבן של יוסל'ה על הבת של רבקל'ה? אירועי השבוע ברמה המדינתית-אסטרטגית
הופכים למין שיחת רכילות עסיסית ופרסונלית במפגיע (ומרתקת עד בלי די), מלאה ברמיזות, בדיחות פנימיות, קריצות והשמצות בספסלים
האחוריים של בית הכנסת. והרחש-בחש השבתי השבועי הזה מתגבר בקלות על קולו של בעל הקורא המנסה לצלוח את פרשת השבוע או נבואות
ההפטרה (שהן, מעל לכל ספק, בעלות חשיבות אסטרטגית - ולכן גם ספרותית - מן המעלה הראשונה).
כשהפיקנטי או המתחכם מנצח את החשוב, הטון המרכזי השולט בכתיבה הוא האירוניה (ורטר) והציניות (אורן), והמציאות נדמית כסטטית:
מחול מתמיד של פיתולי עלילה קטנים שמסתירים את הנרטיב הגדול. בכתיבה שכזו, בסופו של דבר הז'אנר מנצח את התוכן, והמסר הסמוי
הוא שמה שהיה הוא שיהיה (וזאת למרות שבמציאות הכול השתנה מהותית). מסתבר שההגיון הישראלי הוא מין ז'אנר משל עצמו, שבסופו של
דבר, כמו שבכל כתיבה משובחת באמת, מחלחל גם אל ז'אנר הכתיבה. אם אין מדיניות ביטחון אלא רק אינספור מבצעים מתוחכמים טקטית,
מוסווים בשמות קוד מלאי דמיון, וכושלים אסטרטגית - הדבר יחלחל לכתיבה עליה ולשפתה. אם בית הנבחרים הוא כל כולו גנון אחד גדול
ונצחי (המטא-נרטיב המרכזי, והשמרני להפליא, של ורטר) - הדבר יחלחל למבני העלילה, וההנמכה תהיה האפקט הקומי המרכזי -
והאפקטיבי מאוד.
מושא הכתיבה משפיע בהכרח גם על הכותב. כתיבתו הכוחנית של אורן, שמנסה לכופף את העולם מתחת לשפה ולהכפיף את המציאות להגיונה
(וכושלת בכך תדיר), משקפת את הניסיון הכושל של מערכת הביטחון למשמע את הג'ונגל המזרח תיכוני. כמו המערכת שהוא מסקר, שוב ושוב
מספק אורן תחזיות בוטחות, מוצקות, רציונליות, יהירות - והכלבה לא זוכרת תחזית אחת שלו שהתאמתה, מה שלא מפריע לו להמשיך באותו
ביטחון. כי עצם הביטחון בשיח הביטחון הוא הוא הביטחון. שוב ושוב ירמוז אורן לסודות, ויתן לנו את התחושה שאנחנו יודעים משהו
שאחרים לא, למרות שזה מפורסם בעיתון. שוב ושוב חושף אותנו ורטר לכאורה לנעשה מאחורי הפרגוד, בשיחות שאם הוא לא זבוב על הקיר
הרי שהוא ניזון מאחד משני הזבובים בחדר (כתיבתו תמיד תסתיר זאת ברובד הגלוי - זה חשוב ליצירת התחושה של שותפות-סוד), ושוב
ושוב לא נלמד דבר על מה שמניע באמת את הספירה הפוליטית שלנו מתחת לפני השטח. הסוד מסתיר את העומק. זמזום הרמזים מסתיר את
זרמי המעמקים (נדמה לי שהתפלק לי פה איזה אמיר אורן!).
המודיעין הישראלי הוא הערמומי בעולם ברמה הטקטית (כגון במבצעים מיוחדים) - וכושל תדיר מהותית (למשל בהתראה אסטרטגית). זו
המורשת היהודית גלותית המתמחה בפלפול גמרא מתוחכם, אך כושלת בשכל ישר. מדינת ישראל לא נכשלה רק במדיניות (כלומר בתוצאות
הדיון), אלא בשיח עצמו. והשיח הזה הוא הנחשף לפנינו מדי שבוע - בפער שבין השיח התנכ"י מרחיק הראות של הספרות הדויטרונומיסטית
והנבואית (אליו התחברו האבות המייסדים) לבין הסיפורת הגלותית-אנקדוטאלית של מעשי צדיקים, משחקי כיסאות וסבבי מינויים, שהיא
מורשתם הספרותית של שני המופלאים.
ולאן באמת נעלם אמיר אורן? בהתחלה הכלבה חשבה שהוא יצא לחופשה, אבל עם הצטברות השבתות היא גילתה למרבה הפתעתה שוואלה! - הוא
עבר לוואלה! מעולם לא היה גדול יותר הפער בין רמתו של כותב לרמתם של קוראיו. אחרי נביחת פליאה (מין כזה "בוף" שאחריו סימן
שאלה), הכלבה מייד לקחה את הלינק הבא ושמה אותו בבוקמארקס שלה, ממש מעל הבוקמארק לאתר הארץ, והיא ממשיכה לקרוא אותו מדי שבת
בשבתו, מייד אחרי הטור של ורטר, הכתב השני הכי טוב, כי הכתב הטוב ביותר בהארץ עזב את הארץ:
אמיר אורן: כתבות אחרונות - וואלה!
ואפילו לא צריך לעקוף את חומת התשלום. מומלץ גם לכם.