התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

המאמר האינסופי
עוד עוד עוד: נפילת הגבר הסופי ועליית האישה האינסופית. פילוסוף כותב ללא סוף
מאת: מא'-עד-ת'
מפילוסופיה לסופיליה: מאהבת החכמה לחכמת האהבה  (מקור)

האינסוף
הוא השאיפה
לסוף

(-הקב"ר המזמר)



מאמר זה לא נועד לקוראים - אלא לכותבים. הוא אמור להיות המאמר האחרון - ולכן הוא מאמר בלי סוף. כל המעוניין יכול להוסיף לו עוד קטע, והוא פתוח לכל חברי אסכולת נתניה. אין גבולות, אין מגבלות, רק: עוד.


הגנב שעלה על רבו: מדוע ישי מבורך מלהיב יותר מלאקאן?

לא פעם אתה מגלה שהחיקוי טוב מהמקור, ודווקא הוגה או סופר לא מקורי שהוא רק מושפע ומתרגם ומעביר ממישהו - הופך להיות יותר גדול ממי שהוא גנב ממנו. איך התהליך הזה קורה? הרי היינו מצפים שהגנב יהיה רק השתקפות עכורה ולמעשה מיותרת, מין יישום בנישה מסויימת של ההוגה הגדול, שהוא בהכרח הוגה קטן. מדוע לאקאן היהודי גדול מלאקאן המקורי? דווקא כי הגנב פחות מורכב מלאקאן - הוא יותר מעמיק. בפשטנותו, הוא הפשיט ממנו את הטפל ונותר עם העיקר. בכתיבתו, מבורך אינו הוגה גדול כפי שהוא בשיעוריו ביוטיוב (כמו רבו, שג"ר, יש משהו קיטשי ורומנטי בכתיבתו, שאיננה אומנותו, אלא תורתו, והוא מיטיב להתבטא דווקא בעל פה). היופי והעומק נוצרים דווקא בעזרת הלבושים של הרעיונות, וכאן יתרונו האדיר של מבורך כבן התרבות היהודית, המרובדת מכולן. בעוד המקור הקונטיננטלי עסוק באיזו השתבללות רפלקטיבית לא עמוקה אלא עאלק עמוקה - ולא מעניינת - שמנסה ליצור עניין ומורכבות בעזרת סיבוך, דהיינו הפעלה של אותה מתודה שוב ושוב על עצמה, מבורך מצליח ליצור עומק (לא מורכבות!) בעזרת כיסוי והלבשה של הרעיונות בטקסטים קאנוניים ובתורות ובדרשים ובסיפורים ובפרקטיקות (!), וכאן מתגלה יופי עצום (במיטב המסורת הקבלית). כי המתודה הזו היא הרי המתודה האסתטית, האמנותית, שמלבישה את ההפשטה, ומעגנת אותה בקונקרטי, ומרחיקה אותה מן הקשקשנות באוויר שמאפיינת את הפילוסופיה שמנסה להיות מתודה ללא תוכן - מתודה כללית ולא תוכן מסויים. אם ז'יז'ק לוקח את לאקאן ומלביש אותו בתרבות הפופולרית שבמדיה, כלומר תרבות שטחית ברמה נמוכה, מבורך עושה עם לאקאן חסד ומלביש אותו בתרבות היהודית האזוטרית - ואחת משתי הגבוהות בעולם (השנייה היא היוונית).

הרי גם לאקאן בעצמו היה גנב כזה, שבסה"כ עשה ויטגנשטיין לפרויד. שהרי פרויד כבר היה כמעט מיושן לזמנו, בהציבו את האינדיבידואל ותפיסתו ומוגבלותה (תת-מודע) במרכז, ולכן היה שייך לפרדיגמה הקאנטיאנית. ואילו לאקאן לקח את הפסיכואנליזה וניסה להעביר אותה לפרדיגמה הבאה, הפרדיגמה המערכתית, שהדוגמא הפרדיגמטית שלה היא השפה. למעשה, ויטגנשטיין המאוחר הוא הוא העיקרון האחד הזה: השפה היא מערכת. ובמערכת מה שחשוב הוא לא החלקים, אלא המכלול, המבנה, היחסים. למשל: לא האינדיבידואלים - אלא הרשת, לא הקודקודים - אלא הקשרים ביניהם, לא האורגניזמים אלא האקולוגיה, לא השפעות מקומיות אלא השפעות מערכתיות והוליסטיות (הרב"ט האסטרטגי), לא הקורא הבודד הוא החשוב אלא התרבות (התרבות איננה דרך להעשרת היחיד, כמו בראייה הרומנטית, אלא להפך). ה"מבט" הלאקאניאני הוא במהותו המבט של המערכת על האינדיבידואל, שהוא המיקום שלו במערכת, בתמונה. אבל לאקאן, כפסיכולוג, לא מצליח להתנתק מהאינדיבידואל ומהעולם הקאנטיאני, של האני ותפיסתו, ולכן הוא נמצא באמצע הדרך בין מעברי הפרדיגמות, תקוע עם רגל אחת בכל יבשת, וכל הזמן משתבלל בצורה לא מעניינת על כיצד המבט של המערכת משפיעה בחזרה על האני ותפיסתו (השתקפות המראות). הוא לא הצליח לעבור לגמרי לתפיסה המערכתית, שבה האינדיבידואל לא חשוב ולא מרכז המשמעות ולכן הוא לא השאלה, אלא השאלה היא המשמעות של המערכת - "בתוך המערכת" (שזהו המובן מאליו של הפילוסופיה של הלמידה - המערכת - ולכן היא מעולם לא טרחה להגדיר מושג מופשט זה, ששייך לפרדיגמה הקודמת ומגדיר אותה, ובכוונה בחרה במילה הכללית ביותר ולא בדוגמא, כמו השפה). בפרדיגמה מערכתית כזאת הפסיכואנליזה של היחיד לא חשובה, אלא הפסיכואנליזה של המערכת, למשל של השפה עצמה, או של התרבות (אצל ז'יז'ק - המערבית הנמוכה, אצל מבורך - היהודית, וניתן היה גם לחשוב על כזו של התרבות המערבית הגבוהה או היוונית, בהמשך לפרויד). אפילו כשלאקאן מנסה לעשות זאת, ולמצוא למערכת תת מודע, הוא חייב לגעת בזה דרך דמות, האחר הגדול, והוא אמנם מבין שאין כזה, אבל הדבר דומה למחשבה על פייסבוק דרך צוקרברג, ואמירה שהוא אינו מכונן את הרשת. גם אינדיבידואל פיקטיבי הוא עדיין אינדיבידואל, וגם דמות נעדרת היא עדיין דמות. וזהו המקום הרחוק ביותר שאליו לאקאן הגיע בפרדיגמה המערכתית (אף שזו קדמה לו בכמה עשורים), כאמירה שלילית, על מה אין, ועל קוצר ידה של הפרדיגמה ה"תפיסתית" הקודמת (בסגנון קאנט, ומכאן - רעיון הסדר הממשי, כמו הנואמנון), ולא בעזרת עיסוק ישיר בתפיסה המערכתית (כלומר הוא עסוק במערכתיות התפיסתית, בעוד הוגה כמו ויטגנשטיין המאוחר מתפעל מגילויו את המערכתיות המערכתית… דהיינו: הגילוי של ההרמטיות המערכתית שלה, כמקור משמעות המספיק לעצמו, שמתגלה למשל ברעיון המשמעות כשימוש או במשחק השפה המגדיר את עצמו).

כמובן שגם פרויד גנב מניטשה (והלביש אותו במיתוסים היווניים בגלוי והיהודיים בסתר), ולכן היה יפה ממנו, וגם ניטשה גנב מהגל והיה יפה ממנו (והלביש אותו במיתוסים משלו, כמו זרתוסטרא והשיבה הנצחית), והגל בעצמו הלביש במיתוסים הנוצריים (השילוש וכדומה). לכן מה שקובע את היופי של מה שעשית זה דווקא עוצמתם של החומרים בהם אתה מלביש, ולא המקוריות של הרעיון המולבש. ולכן ספרות יכולה להיות יותר יפה בהרבה מפילוסופיה, והשיא של ההלבשה האמנותית הוא בשירה, האמנות בעלת הלבושים הרבים ביותר, שהיא לעיתים רחוקות הגות מקורית. גם אנחנו פה הלבשנו את הרעיון המופשט יותר בדמותם של לאקאן ומבורך. אך מה שמאפשרת היהדות הוא הלבשה מרחיקת לכת יותר מאשר באמנות, למשל: ממש בצורת חיים. בכוח הפועל ומצווה בעולם - ובמנהגים ובחגים ובסיפורים ובספרות נשגבת. ולכן ההלבשה של מבורך היא שיא אסתטי דווקא, גם אם לא חידוש פילוסופי. מבורך פשוט (ובפשטות) אומר: נסתכל על התמונה, על המערכת, ונחשוף את האמת החבויה והמערערת ביותר שלה, ופחות מתעניין בהשתבללות ובחווייה האינדיבידואלית, כי הוא הוגה אנטי-רומנטי (ובכך: אנטי-שג"רי, שעדיין היה עסוק יותר ביחיד מאשר בדת כמערכת. למבורך לא אכפת אם תהיה אישית דתי, והוא לא מחנך). כלומר מבורך הוא כבר הוגה מערכתי, שנמצא עמוק בתוך הפרדיגמה הוויטגנשטיינית, שגם עליה כבר אבד הכלח. בכך הוא מצעיד את היהדות צעד מהותי קדימה, הרבה מעבר להוגים הקאנטיאניים/הגליאניים ששלטו בחשיבתה התיאולוגית במאה העשרים. וכמובן שללאקאן עצמו אין קלאסיקה תרבותית באותה רמה להתלבש בה, מעבר לפרויד עצמו, אליו הוא שב, ואולי גם לתרבות הלא-הדוקה ולא-מחייבת המערבית. לכן הדרשנות הצרפתית לעולם תהיה ברמה אסתטית נמוכה משמעותית מזו היהודית. כי היא שרירותית יותר, כי היא מסויימת פחות. לכן היא יותר כללית ומופשטת - ופחות אמנותית. הכלים פחות טובים. בדיוק כמו שצייר שפועל בפרדיגמת הציור המודרניסטית לא יכול להגיע לעוצמתם של ציירי הבארוק והרנסאנס המחוייבים למקורות. והתמונה שלו תהיה בהכרח יותר מקושקשת, כלומר שרירותית. לכן הטרגיות היא הצורה הגבוהה ביותר בספרות, כי היא מלבישה את התוכן המופשט ביותר בצורה ההכרחית ביותר במקרה הקונקרטי ביותר (לא רק בעבר הרחוק, אלא ראו את הגדולים האחרונים: פאוסט, החטא ועונשו, המשפט - טרגדיה שהקתרזיס שלה הוא דווקא חוסר הקתרזיס, או בעגנון הכלבת והצרעת. בכולם קיימים ההיבריס והמישגה הטראגי והגורל המר ושאר סימנים).

הרי כולם חושבים שהתרבות היוונית והתרבות היהודית - ויצירות היסוד שלהן (התנ"ך, הומרוס) - הן דוגמאות למקור, כלומר ליצירות ראשוניות ומקוריות. אבל כל מי שיש לו חוש ספרותי רואה בבירור את ההשפעות היווניות, למשל, במקרא. זה לא אומר שהכותב בהכרח קרא את הומרוס, אבל הוא הכיר והתמודד עם צורת האפוס ורעיונותיה. הרי זה ברור לכל מי שקורא בספרי שופטים ושמואל שכל הרעיון הזר למקרא של גיבורים (שמשון, גוליית, גיבורי דוד) לקוח וגנוב מהתרבות הפלישתית היוונית, וששאול הוא לא במקרה הדמות הטראגית הראשונה במקרא. המקום הקודם היחיד שיש בו גבורה של חבורה במלחמה הוא אברהם (וגם שם הרי ישנם הפלישתים). אחר כך, אנו רואים שכותב סיפורי אחאב ואליהו העתיק משאול את הרעיון הטראגי, וכאן המקרא הגיע לשיאו הטראגי, ומאליהו נגנב גם הסיפור הטראגי של יונה, שהוא כבר עיכול יהודי מלא של הרעיון הטראגי שבו הגיבור הוא לא איש המעלה (למשל בן מלוכה או קשור לחצר) אלא מעלתו היא הטראגיות שלו (!), שלא לדבר על הסירוב הטראגי של איוב. כך המקרא מימש את העומק התיאולוגי של הטרגדיה הרבה יותר מהיוונים עצמם. מן הצד השני, מקדימוּת הזמנים ברעיונות ישעיהו רואים שהרוח היהודאית השפיעה על הפילוסופיה היוונית בהפיכת האלילים לסימבוליים יותר, גם אם מדובר בהשפעה עקיפה יותר, ושם אנו שוב רואים שהיוונים הלכו רחוק בהרבה במגמת ההפשטה האנטי-אלילית מאשר המקרא עצמו. למעשה, הגנבות אינן תופעה ספרותית בדיעבדית או מאוחרת, ששייכת לזמנים בהם כבר היתה תקשורת והשפעה ישירה, אלא לא קיימת ספרות כתופעה בלי גניבה. כי ספרות היא התמודדות. ההתמודדות בין יוון ליהודה החלה מראשיתן, עוד מהכתב הפיניקי. היא זו שעומדת בשורש עלייתן ואף נפילתן הבו-זמנית, שהרי אנו גם רואים את דעיכתם ההדדית, כשמי ששם קץ גם לתנ"ך כסוגה ספרותית ולתרבות המקרא וגם לתרבות היוונית היה אלכסנדר מוקדון (ולכן אסתר הפרסי הוא הספר האחרון בתנ"ך, וספרי מקבים הם ירידה דרסטית ברמה). הכיבוש שלו את המזרח היה האסון התרבותי הגדול ביותר מעולם, ושם קץ לשלב הקלאסי בשתי התרבויות הגדולות ביותר. הפירוק ההלניסטי והרעיונות המפוֹררים היווניים גרמו לשתיקת העיכול הארוכה שבסופה יצאה יהדות אחרת, חז"לית, שהיא תרבות מפוררת בהרבה, וכבר לא יכולה לכתוב ספר וסיפור אחד גדול ומוניסטי כמו המקרא המונותאיסטי. זוהי ספרות פוסט-קלאסית (הפוסט לא התחיל במודרניזם) של מחלוקות ואסכולות ושל אמרות ופראזות ואפוריזמים, כמו שניתן לראות בפרקי אבות. כלומר, כשהחיכוך היה ממרחק של השפעות וגנבות, בעוד המרכז העברי והיווני נשמר, הוא היה פורה. אבל כאשר ההלניזם ביצע היתוך בין המזרח למערב, בדיוק כמו האוניברסליזם והגלובליזם כיום, הרי שהתוצאה הייתה דווקא טישטוש ומהילה (דהיינו: חוסר התמודדות), שנובעת מפריצת גבולות - והרס המרכזים. החלק היחיד שהמשיך לשגשג לתקופת מה הוא המדע והמתמטיקה, עד ארכימדס, בדיוק כמו שבימינו הדעיכה הספרותית כבר קרתה, אבל המדעים המדוייקים ממשיכים, עד לשלב ההרס הסופי - ההנדסי. כמו ביוון העתיקה - מקומיות יוצרת סגנון. והפיצול היווני, הגיאוגרפי במקורו, יצר את הבנת רעיון הסגנון - האסתטיקה. כי כאשר היו הרבה דוגמאות לסגנון באותה תרבות, נוצרה מודעות לסגנון עצמו. ואילו ההלניזם היה הגלובליזם של העת העתיקה.

לכן אנו רואים כיום את דעיכתה של הפילוסופיה עם הערבוב והערבול הגלובלי, שאינו מאפשר אסכולות והתמודדות, כלומר מתודות יריבות. הניתוח המערכתי רק רואה מערכת אחת גדולה, או את צמיחתן של מערכות ענק, ואינו מבחין בפרדיגמה שאחרי זו המערכתית, שהופכת הוגים כמו מבורך ולאקן למיושנים. אם הראייה המערכתית היא ראייה אקולוגית, הרי שהראייה של הפילוסופיה הלמידתית היא ראייה אבולוציונית. היא כבר מתקדמת מחוץ לרעיון המערכתי ורואה את עולם הדינמיקות הלמידתיוֹת ואפשרויות ההתפתחות של המערכת כשאלה המרכזית, כשהיא הולכת ומתנתקת מן המערכת, ובעתיד תהיה למידה כשלעצמה, כשהמערכת היא המובן מאליו שלה, ולכן כבר אין טעם להגדיר אותה (אפילו אצל הנתנייתי). עולם הלמידה הזה עדיין זקוק כיום למערכת, כי כל פרדיגמה יכולה לדלג לפרדיגמה הבאה רק בעזרת קפיצה מזו הקודמת, אחרת היא מאבדת כל מגע בקונקרטי ובמובן, והופכת לדיבור באוויר. אף אחד עוד לא פילס לנו את הדרך, והלמידה חייבת לבנות על הקיים. אבל ככל שהיא תתקדם השאלה תתמקד בדינמיקות של הלמידה עצמה, ובמתודות ובהכְוונות שלה, כעולם המשמעות המרכזי.

אנו רואים כאן מתודה קלאסית של הפילוסופיה: הפיכה של פעולה לאובייקט. למשל התקשורת בין אינדיבידואלים הופכת לרשת. או מכלול הפעולות בין אורגניזמים הופכים לאקולוגיה. כל עוד פרדיגמה פילוסופית חיה, היא רואה את עצמה כפעולה, ואת זו הקודמת כאובייקט. למשל השפה הפכה את פעולת התפיסה של קאנט לאובייקט (למשל אובייקט תפיסה: מילה או תמונה). בדיוק כמו שקאנט בתורו לקח את האני הדינמי, שחשיבתו היתה "ה"פעולה אצל דקארט, והפך את הפעולה הזו עצמה לאובייקט, למשל לתפיסה בקטגוריה, ואת האני עצמו הפך לאובייקט בשם סובייקט. כך הפילוסופיה של הלמידה הפכה את פעולת המערכת של ויטגנשטיין, למשל השימוש במילה, לאובייקט. לחלק ממבנה המערכת. החישוב הוא חלק מממבנה שעליו עובדת הלמידה, וכך גם צורות השיח, או החשיבה עצמה, או בניית משחק השפה, או המצאתו. וכך בעתיד הלמידה עצמה, שהיום נתפסת כפעולה מעל המערכת, תהפוך לעולם אובייקטים, למשל למתודות והכְוונות. מדינאמיות לאבן - זו ההחפצה הפילוסופית. בדיוק כמו שבמתמטיקה הפונקציות הופכות לאוביקט מתמטי בפני עצמו, ואז הפונקציות עליו הופכות לאוביקט בפני עצמו, וכן הלאה. הפעולה בחבורה הופכת למבנה החבורה. לכן הלמידה תופסת את עצמה כפועלת ואקטיבית על המערכת הנפעלת והפסיבית, בדיוק כמו שכל פרדיגמה פילוסופית עשתה לקודמת, ובכך איבנה אותה. אם הרשת היתה הדינמיקות בין קודקודים, הרי שהלמידה היא הדינמיקות על הדינמיקות הללו עצמן, כלומר הדינמיקות על הקשר ברשת, כמו בלמידה ברשת נוירונים. כיום אנו תופסים את פעולת רשת הנוירונים עצמה כחישוב, ואת שלב האימון והלימוד כשלב שמשנה את הקשרים הללו עצמם, למשל יצירת קשרים חדשים או שינוי עוצמת הקיימים, או מחיקתם. ויטגנשטיין תפס את פעולת משחק השפה כמכוננת, ואילו כיום אנו תופסים את הפעולה המכוננת כשינוי כללי המשחק, והדרכים והמתודות בהן משתנים כללי המשחק (ולא - המשחק של שינוי כלל המשחק, כי השינוי הזה עצמו כבר לא נתפס כמשהו שהולך לפי כללים, אלא לפי מתודות ולמידה. כלומר השינוי כבר לא נתפס בעצמו כמערכת וכמשחק, אלא כהתפתחות והשתכללות ובנייה). וכך, הפילוסופיה הולכת והופכת למגדל מרובד של פעולות שהפכו למושגים, דהיינו היא מעכלת עוד ועוד מהעולם הדינאמי למבנה. ולכן היא הולכת ונהיית יותר ויותר גבוהה, כלומר עוסקת במטא. בדיוק כמו המתמטיקה, שרמת ההפשטה בה עולה כל הזמן, אך לעולם לא יכולה להתנתק מהקונקרטי לגמרי, ולכן חייבת להפוך כל שלב לאובייקט מתמטי קונקרטי, עם כל המבנים וההוכחות שנוגעות אליו, לפני שהיא עולה לרמת ההפשטה הבאה של הפעולות על האובייקט הזה. זוהי המתודה של החשיבה המופשטת. ולכן ניתן למצוא אותה גם במשפטים ובגמרא, שזוהי הדיסציפלינה המופשטת השלישית (מבין השלוש. מפ"ם: מתמטיקה, פילוסופיה, משפטים).

יש בכל זה דמיון לא מבוטל לדרך שבה הפיזיקה עצמה בונה את העולם. למעשה הפיזיקה נוצרת בגלל שיש מפגשים בין הרציף (האנליזה והדינמיקה) לדיסקרטי (הבדיד והאלגברי והמספרי), בהרבה רמות וסדרי גודל של היקום. לפעמים ישנה מגמה תיאורטית לפיה היקום במהותו רציף, למשל בקוואנטים הוא רק הופך לבדיד, בעזרת ההסתברות, ואילו בתרמודינמיקה בעזרת ההסתברות הוא הופך מבדיד לרציף בחזרה (ממולקולות גז לגז), וכן הלאה. ואנו רואים שגם הנוירון הוא מנגנון להפוך את הרציף לבדיד בעזרת הסתברות הירייה, ולאחר מכן הרשת הופכת את הפעולה הבדידה של מרכיביה לפעולה רציפה שלה. לעומת זאת, מן הצד השני קיימת המגמה האטומיסטית, למשל כזו שרואה את מכניקת הקוונטים עצמה כמורכבת מישויות בדידות, ואת היקום כמין רשת חישובית, שרק ממרחק היא נראית רציפה. וכמובן שהמסתורין הוא במפגש בין הרציף לבדיד, שקורה גם פיזית (למשל בחור שחור או במפץ הגדול), וגם מתמטית (ואכן המתמטיקה העמוקה ביותר, כמו השערת רימן או השערת הרצף, היא במפגש בין הרציף לבדיד), ומכאן הפוטנציאל של המתמטיקה לפענח את סודות היקום והקיום, ולא רק כמשחק (שפה, כמו אצל ויטגנשטיין).

כעת, נשים לב שהרציף מטבעו דומה לפעולה הדינמית, ואילו הבדיד הוא מטבעו דומה למבנה האובייקטים. המעבר במוחינו עצמו בין איכויות רציפות כמו רגש וראייה לבין מבנים בדידים כמו השפה והחישוב הוא בעצמו המסתורין הגדול שלנו (שמחליף בימינו את המעבר בין רוח לחומר, שנהיה לנו טריביאלי, כאשר הבעיה הפסיכופיזית איבדה את עוקצה בגלל התקדמות הנוירולוגיה והעולם החישובי). לכן הפילוסופיה היא המעבר מן הצד הדינאמי אל הצד הבדיד, וזו מהותה של החשיבה המופשטת: לקחת פעולות דינאמיות ולא מוגדרות היטב של חשיבה ולסווג ולהגדיר אותם כמבנים מסויימים קונקרטיים של חשיבה. להפוך חשיבה לאובייקט. למשל דיכוטומיה היא לבנות משהו בצורה של חלוקה בין שניים. ואז החשיבה המופשטת נוטה לקחת את הכול ולחלק אותו בדיכוטומיות, כי המבנה קיים וניתן להכניס לתוכו הכול, ובפרט להילחם בכל מיני רצפים אפורים מתחמקים ולא מדוייקים, כלומר בחשיבה רכה, ולהפוך אותה לחשיבה קשה. ואילו האמנות היא בדיוק הפעולה ההפוכה, לקחת חשיבה מופשטת ומבני רעיונות וחלוקות תפיסתיות ולהלביש ולתרגם אותם למשהו רציף ורך, למשל לתחושה או רגש או תמונה או צלילים או התענגות או תנועה או כל דבר חושי רציף אחר. מכאן היופי שקיים בהגות מספרת הסיפורים, שהופכת מבנים קשים לסיפורי פעולות דינאמיים ורכים ורציפים הרבה יותר, שיש בהם "יותר" ו"פחות", ויותר עדינוּת. ולכן מבורך יכול להיות יפה בהרבה מלאקאן דווקא כי הוא פחות מופשט, דווקא כי הוא אנטי-פילוסופי, כלומר הופך את הפילוסופיה עצמה לאמנות, בעזרת הפילוסופיה האמנותית, הלא היא הדת. לכן היופי נובע מתחושת התואם, ולא מחדות הלוגיקה, ולכן לסגור טקסט באותו נושא שהתחלת אותו זה יפה. ואם הצלחת לתרגם את מבנה הלוגיקה המופשט למבנה תואֶם, אז אתה מרגיש שזה מהלך יפה. לכן ההדגמה בלמידה היא יפה (הדוגמא היא יפה!), כי היא קונקרטיזציה של מתודה כללית, ואילו עלייה מהדוגמא למתודה הכללית ולמבנה המופשט, היא מה שנחוץ כדי להפוך שוב את הדוגמא לפילוסופיה.


הכנה לשואה הבאה: היכן מבורך נשאר מאחור?

ברגע שהוא מתכחש לחשיבותם של מנגנוני התיקון והלמידה עצמם בתרבות היהודית, ומעדיף להישאר תקוע בחשיבה המשברית, ולאפשר לצאת ממנה רק בצורה ספונטאנית ובלתי צפויה. כלומר הפרדיגמה המערכתית מתכחשת לדבר החשוב ביותר במערכת: הלמידה שלה. היא כל כך מאוהבת בדפוסים של המערכת ובאופני פעולתה שהיא מזהה, ובכוח ההסברי שלהם, שהיא איננה רואה כיצד הם עצמם נוצרים ומשתנים, כלומר מה ההסבר להם עצמם, ונוטה להצביע על חזרתם וקביעותם, כמגדירים את המערכת (למשל: כללים של משחק שפה). לכן מימד הזמן של התפתחות המערכת נשאר זר, למרות שזהו המימד החשוב ביותר במערכת, ולמעשה המתודות של המערכת הן אלו שקובעות את גורלה לטווח הארוך - ולא דרך פעולתה הנוכחית. אבידן יודע שהידע נמצא במבט של המערכת: מילים יודעות עלינו יותר משאי פעם נדע עליהן. אבל הוא גם מבין את כוחו כמשורר כמעצב של המערכת: פוליטיקאי של הלשון. כלומר שכמי שיוצר דפוסים חדשים. והוא נכשל כשהוא חושב שהוא מתכנת ומחוקק של המערכת, ולא מבין שהדרך לעצב אותה היא לא כריבון ואדון (למשל בעזרת כללים וקביעוֹת), אלא בעזרת למידה. משוררים הם המורים של השפה. לכן ניתוח תרבותי בעל ערך אינו כזה שמסביר כיצד פועלת התרבות (או מערכת אחרת) כמות שהיא - זו רק נקודת מוצא - אלא כיצד היא יכולה להתפתח, כהמשך לדרך התפתחותה בעבר, דהיינו כהמשך ללמידה שלה - ולדרך הלמידה הייחודית שלה. הבעיה ברפורמים היא שהם מנסים לפעול במתודה זרה למערכת, כמו אבידן הריבון בעיני עצמו, אבל החסידות למשל היא תנועת שינוי אותנטית, שפועלת בעזרת המתודות העמוקות של המערכת, ולכן היא מעניינת בהרבה, ומכילה פוטנציאל להמשך התפתחות. וזוהי הדרך המעמיקה יותר להבין את ר' נחמן ור' צדוק - לא כמתארים מערכת (וגם לא - את עומק המערכת, הנסתר), אלא כמי שמצביעים לנו על כיוונים ושיטות לשינוי המערכת, שבהן גם הם עצמם פעלו. אם הם פיתוח של הבעש"ט, שהוא עצמו פיתוח של מגמות קודמות, הרי שבדיוק בהבדלים הללו נוכל להצביע על מנגנוני למידה ותיקון שקיימים ביהדות כחלק ממהותה - ולמעשה הם המאפיינים של מהות זאת, יותר מגלגול היסטורי כזה או אחר. ושימוש בהם יאפשר גם להציע לאן היא יכולה להתקדם מכאן, והצעות אלו הם עיקר תפקידו של ההוגה - שהוא המורה של המערכת, ולא רק תלמיד שלה. והצעות עמוקות ומוצלחות (למשל הצעות שיוצר משורר גדול), שקולעות לזרמי יסוד ודרכי התפתחות תשתיתיות, בהחלט יכולות לקדם מערכת (ושפה!), והיכולת להבדיל בינן לבין הצעות שטחיות ורפורמיות הוא העומק. כי העומק הוא המימד הנסתר של ההתפתחות, אף יותר מאשר מימד נסתר של המערכת. הוא המתודה הפנימית יותר. המנגנון הבסיסי יותר, ההסברי יותר, מתחת לכל מיני מופעים חיצוניים של השתנות המערכת. הוא אינו איזה רובד של סוד שמסתתר באיזה מקום במערכת (מודחק?), אלא סוד השינוי שלה. אני הוא איך שאני לומד.

ואם נחזור לפסיכואנליזה, הבעיה היא לא שאני לא יודע מה מניע אותי, אלא שאין לי גישה לדבר הפנימי ביותר שמניע את הלמידה שלי, כי למעשה דבר זה עצמו מתעצב בעזרת הלמידה שלי. כמו שהנגזרת החמישית מתעצבת בעזרת הנגזרת הרביעית. החלום מאפשר לי גישה לא לתוכן מסויים שלי עצמי (או כמו שהם אוהבים לומר: של העצמי), אלא למתודה של העצמי. למה שקורה כשהנפש, או האני, מנותקת מהעולם, ולכן הדבר היחיד שקובע את ההתרחשות (בה) זה המתודה שלה. החלום הוא המתודה במערומיה. לא כתגובה לאיזו למידה חיצונית, אלא למידה פנימית בלבד. לא כלמידה של משהו מהעולם, אלא כלמידה של משהו מתוכי. כל הסיפור של הילדות בפסיכואנליזה הוא הרעיון של התקבעות מתודות למידה בסיסיות, כי בה אנו לומדים את המתודות שיקבעו את המתודות שיקבעו את המתודות להמשך החיים. בה אנו לומדים מההורים, שזוהי למידה בסיסית בהרבה מלמידה ממורים. ואילו המיניות היא המקום שבו נצטרך להפגין את יכולת הלמידה התחרותית והמתקדמת ביותר שלנו, כי שם המערכת הגדולה עצמה לומדת (המין הביולוגי, החברה, התרבות). המיניות היא לא סתם מה שאנחנו רוצים, אלא מה שהמתודה שלנו רוצה, ובבחירת בן הזוג ישנו סוד עמוק של בחירה שהיא של המתודה העמוקה ביותר שלנו - ולא שלנו. וכאן בדיוק שונה המיניות האנושית מזו של בעלי החיים - בבררנות שלה לקראת מציאת משהו שמלמד אותנו באופן עמוק. ולעיתים, במתודה המודרנית השואפת ללמידה מקסימלית, מדובר בתהליך למידה שנמשך שנים. ההנאה היא לא רק פרס של מוחנו על התוצאה, אלא על התהליך - על הלמידה עצמה, ולכן רק למידה היא מהנה, ולכן מין הופך מהר למשעמם אם אין למידה בזוגיות. ולכן משיכה תלוייה בעניין. פירוש למידתי זה של הפסיכואנליזה הוא מתקדם בהרבה מאשר הפירוש השפתי-מערכתי. מבורך מאתגר בגלל שהוא אנטי-למידתי קיצוני, ומקדש את האטימות המערכתית - המצב הקיים של המערכת כתמונה - ומאפיין את היהדות כחוסר למידה (דבר הופכי לחלוטין לאופייה האמיתי, שהרי היא שרדה רק בגלל למידתה). זאת ריאקציה חרדית מתקדמת לרעיונות מתקדמים של חילון שקיימים בהגות הביקורתית. וסכנתה הגדולה ביותר היא הצלחה לעצור באמת את מפעל הלמידה היהודי - התרבות בעלת המתודה ארוכת הטווח ביותר בעולם, ולכן המעמיקה שבהן. לציונות הדתית - מבורך הוא אסון. אבל אולי יטב ליהדות ללא תנועה חולה זאת, כאשר מחלתה תהפוך לאידיאולוגיה (לאחר שהאידיאולוגיה כבר הפכה למחלתה). הרעיונות שלו הם וירוס שחלקיה החולים ביותר של היהדות פגיעים לו במיוחד. והשם הטוב ירחם.

הכוח של מבורך הוא בשלילה, ומכאן החיבור שלו לסטרא אחרא. חיבור זה יאפשר סוג חדש של שבתאות, שחוגגת דווקא את המקומות החולים ביותר ביהדות - משום מחלתם ומתוך מודעות לה (מה שמחסן מלמידה). ניתן לחשוב גם על מבורך קתולי, שחוגג את הצביעות הקתולית וההומוסקסואליות שלה, מתוך הכרה בנצרות כמחלה, או מבורך מוסלמי שמודע לפיגור המוסלמי ודבק בו משום היותו פיגור ובגלל אכזריותו (מתוך מודעות דווקא לנורא שבאכזריות זאת), או לדמיין אף מבורך קומוניסטי (שיודע שהקומוניזם נכשל - ודווקא בגלל זה תומך בו, ולא אעפ"כ, כמו שיש בשמאל כיום), או אפילו מבורך נאצי, שחוגג את החולי הנאצי, את הנכונות ללכת נגד המציאות בכל מחיר, למרות הידיעה הברורה שזו מתודה זוועתית, שזה פשע (מודעות שאכן היתה קיימת בנאציזם. הכוח ההסברי של מבורך הוא עצום כי זה כוחו של ככה זה - ככה זה באמת). לכן האפשרות הנוראה ביותר היא שבדורות הבאים תצא מהציונות הדתית מוטציה שתעבור לגויים, כמו הנצרות, ושהווירוס המבורכי יתפשט בעולם.

והסכנה הזו גדולה במיוחד מול השינוי האמיתי שקורה בעולם, השינוי הטכנולוגי, והנטייה של האדם להתבצר באנושיותו ("הפגומה", הוא יתייפייף). כי כאן תידרש באמת התמודדות אמיתית מול המחלה האנושית, ורבים יבקשו לחגוג אותה ("אנושי מדי"). הפיתוי החרדי מול אתגר המחשב יהיה עצום, ויסחוב אחריו את רוב העולם החילוני האינטלקטואלי, שאין לו באמת דבר מלבד ההומניזם והאדם, בניגוד לפוטנציאל המשיחי הדתי. מצד שני צריך להיזהר גם ממשיחיות מחשבית גסה וקוּקניקית, שדוחקת את הקץ, ומתנחלת בעתיד, מתוך גסות ואדנות כלפי העבר האנושי. בין חילונֶי האדם לחרדֶי האדם, כלומר בין הפוסט-הומניזם להומניזם, בין המופקרים למתבצרים, יהיה קשה מאוד לשמר למידה.

ואם כבר נזכרנו בפסיכואנליזה, נוכל לדמיין זאת (כלומר להדגים בעתיד - ומכאן חשיבות הדמיון ללמידה) למשל בתחומיה השונים של הפסיכואנליזה, אותה חגיגת-אדם שמחפשת בו עומק - ואם אינה מוצאת ממציאה אותו, ובכך אכן מעמיקה אותו (פייק איט אנטיל יו מייק איט). יהיו כאלה שירצו להיפטר לחלוטין מהנפש האנושית, וליצור תודעה עתידנית ריקה מהטיות ביולוגיות (שלא לדבר על פסיכולוגיות), וזו תהיה בעיניהם תודעת המחשב (הראוייה). אלו לרוב יהיו מצד מדעי הטבע, כלומר מי שיעצבו באמת את התודעה החדשה. ויהיו כאלה, מצד מדעי הרוח, שהמגמה הזו רק תסייע להם, בעזרת הנתק שיווצר, להמשיך להתבצר בחלוקה דיכוטומית ולסגוד לגיבורי העבר של הנפש, כמו פרוסט ודוסטויבסקי. וכך תצא תודעה חסרת נפש. וגם בתחום המיני, העולם לא יתחלק לליברלים ושמרנים, אלא למי שהמיניות שלהם טכנולוגית לעומת מי שהמיניות שלהם היא רק עם גופים אמיתיים ומזיעים. ובסוף אלו האחרונים יזדעזעו לגלות שהמיניות הטכנולוגית גם קלה יותר וגם מענגת יותר ולכן כובשת את העולם. וכך המיניות תהפוך לעניין טכני, לגירוי מקסימלי שמייצר תגובה מקסימלית, דהיינו האופק שלה יהיה ההתמכרות. יותר מכך, נשים וגברים יתמכרו לדברים שונים, ולכן יווצר פער מיני אדיר, שמפגש מיני בין שני אנשים לא יוכל לגשר עליו - ולהתחרות במיניות המחשב. אבל אף אחד לא יטרח לפתח למחשב עצמו מיניות, כמו שלא תפותח לו נפש, אלא רק תודעה. וכך גם בנוגע להורות, מצד אחד נפגוש חוסר מוחלט בהורות כלפי המחשב והטכנולוגיה, ורצון שהם ימציאו את עצמם (ללא משקעי האדם והעבר). ומצד שני נפגוש הורות אנושית קיצונית, שמרחיקה את הילד מכל טכנולוגיה, ועסוקה רק בפיתוח שלו כאדם, בניגוד לפיתוח שלו כיישות שהממשק שלה עם הטכנולוגיה היא מהותה (וזוהי אכן מהותה של היישות האנושית, מאז שהאדם למד להשתמש בכלים ועזב את עולם החי).

וכך גם בתחומים רבים אחרים: מחשב חסר דת ומיתוס (החילוני האמיתי הראשון, שהרי בן אנוש לא יכול להיות לחלוטין חילוני), ולעומת זאת דת ומיתוס חסרי מחשב, שאיבדו כל רלוונטיות (ע"ע הכנסיה האורתודוקסית שנשארה בימי הביניים - זה מה שיקרה לדתות כולן). או ספרות שנכתבת בידי מחשב, שהיא טובה בהרבה מהספרות האנושית, אך יש בה חקיינות בלבד, כלומר היא יכולה לקחת כל זרם ספרותי ולשפר אותו ולכתוב בו אינסוף יצירות מופת, אך לא ליצור זרם ספרותי חדש שמחזיק מים. ומצד שני יהיה מי שמוכן לקרוא רק ספרות שנכתבה בידי אדם, וממשיך בעצמו לכתוב ספרות שלא בעזרת מחשב (ואין הכוונה שלא בעזרת מעבד תמלילים, אלא שלא בעזרת מעבד תוכן, שיכול לקחת פסקה אנושית ולשפר אותה ולהציע דומות ואף המשך, כלומר ספרות שתהיה חיבור משותף של אדם ומחשב). וכך גם בתחומי המחקר האקדמי. והחינוך של ילדים שלא בעזרת מחשב שמחנך ומלמד אותם. ולבסוף האדם ירגיש כזה אפס לעומת המחשב שהוא יעלם, לא בגלל שירצחו אותו (בתקווה), אלא כמו הכנסייה האורתודוקסית - עולם הולך ונעלם. למה לקרוא את דוסטויבסקי, עם יצירותיו הפגומות והמתפרקות, אם אפשר שהמחשב ייצר סופר-דוסטויבסקי, שיותר מוצלח מהמקור וגם לא מתפרק? או במקום דוסטויבסקי האורתודוקסי, למה שלא אקרא את דוסטויבסקי היהודי, שייצר עבורי המחשב, שיהיה כנראה סופר גדול יותר, כי היהדות מעניינת יותר מהאורתודוקסיה? ומה תהיה התוצאה? שהמחשב בעצמו לא יקרא את דוסטויבסקי, ולא יהיה דוסטויבסקי הממוחשב. האם כל דור של מחשב יוכל לשפר את דוסטויבסקי הממוחשב? לאו דווקא, כי אולי מדובר בפתרון אופטימיזציה ספציפי, שברגע שמחשב מסויים יחשב אותו, לא יהיה ניתן לשפר אותו באמת. כמו שלא ניתן למצוא הוכחה קצרה יותר למשפט פיתגורס.

לכאורה, מבורך היה יכול לטעון שהוא דווקא מסייע ללמידה, בגלל שהוא שומר את המרכז הבלתי משתנה של המערכת, את הגרעין, ולכן מה שמשתנה הוא מה שיכול להתפתח ואף להסתגל (חס ושלום!) בלי שהיהדות תאבד את עצמה. או בלי שהעצמי יאבד את עצמו (אם אנחנו בפסיכואנליזה). הרי לא היינו רוצים פריצוּת ושינוי חסרי גבולות, כי לא היה נשאר דבר מהעבר. אך זוהי הפחדה חרדית קלאסית מחילוניות. עצם החלוקה הזאת, בין הדבר המשתנה כמשהו מקרי, לבין הדבר הקבוע כמשהו במהות, היא הרעיון האפלטוני, והיא מקור הבעיה: הדיכוטומיה. הלמידה היא החיבור בין שני החלקים, כי הקביעות היא בדרך השינוי, ולא בדרך פעולת המערכת, שחותמת קביעות אצל הוגי המערכת. לכן זה מגוחך לטעון שהפסיכואנליזה לא משתנה במהלך ההיסטוריה, כלומר שהנפש האנושית היא קבועה, והרי זו גם טענה ספרותית נפוצה - כשהספרות עצמה מראה דווקא את ההפך הגמור: עד כמה הנפש האנושית השתנתה, כשהנפש העתיקה כבר מעבר להרי החושך. האם מישהו מאיתנו יכול להיות אודיסאוס או משה, אדיפוס או אליהו? החוויה הספרותית היא בדיוק במפגש של הנפש המודרנית עם איזו אפשרות עבר רחוקה כל כך, סודית ואזוטרית, כמעט זרה לה אבל עדיין מעוררת הד, כלומר זהו במפגש ברבדים העמוקים ביותר של המתודה. לכן ככל שעוברות השנים והמאות, המפגשה הספרותי עם המקרא והיוונים הופך רק לעמוק יותר ויותר. ספרות העבר הופכת ליותר ויותר נשגבת. וזהו בדיוק האפקט שילך לאיבוד אם נגיע לנקודת אפס של המתודה, והחוט ינתק, ויתחיל מחדש (מי מבטיח?). בדיוק כמו שקרה לנו עם עולמות חי שנכחדו, כמו הדינוזאורים. תודעת השואה חשובה בגלל פרדוקס פרמי, אך לא כמין אליבי מבורכי לגישת "אם כבר - אז כבר", כי המהות של היהדות היא אכן ללכת כצאן לטבח. או כי כמו כל חיה עלינו להיכחד, וזה חלק מהחיים, ואם מנסים לשנות לנו יותר מדי מהר את הדנ"א, נשמור עליו - ולא על עצמנו, כי הוא מהותנו.

הלמידה היא בדיוק הרעיון שלפיו החלוקה החדה הזו, בין המקרה המקרי למהות, והזיהוי החד בין הקבוע לעצמי, היא טעות קונספטואלית איומה. חיה היא לא הדנ"א שלה, אלא הוא עצמו ביטוי לצורת ההסתגלות שלה, ומכיל בתוכו ממהותו אופני התפתחות ואפשרויות עתיד. המהותי לחיה הוא האבולוציה שלה עצמה, ולא פעולת האורגניזם שלה, לא המערכת - אלא הלמידה. וכך גם לתרבות, לספרות, וכמקרה פרטי ליהדות. בלמידה המהות היא המתודה של המערכת (ולא: המתודה הלא משתנה, כי מתודה מעצם הלמידה משתנה גם בעצמה). דווקא ההמשכיות בלמידה עצמה היא זו שמונעת פריצוּת לכל רוח ואובדן העצמי בשינוי חסר איזונים ואילוצים, כלומר שרירותי. רק הלמידה היא זו שהופכת את המוטציה מאקראיות למין אפשרות שהיתה קיימת עוד לפני כן. כי מנקודת המבט המערכתית הקבועה - השינוי הוא ספונטני ובלתי צפוי. רק אם מסתכלים על שינוי המערכת לאורך זמן, וממשיכים בו מגמות וכיוונים ומנגנונים - ובעיקר כאלה עמוקים ותשתיתיים - אז שומרים על הפנימיות תוך כדי שינוי. דווקא מכיוון שהמהות משתנה היא נשמרת, אבל אך ורק בתנאי שהשינוי הוא למידתי ונובע ממנגנוני ההתפתחות הפנימיים למערכת, ולא סתם חיצוני ולא מעוגן. ומה שקורה למי שבאמת מתקבע זה שהוא נשבר, או שנוצר שבר במציאות (למשל שואה), ואז השינוי הוא כבר לא אורגני להתפתחות שלו. כמו מהלך לא אורגני לעלילה בסיפור. ולכן מבורך כל כך אוהב את הסיטואציה הזאת, ומאליל אותה. הוא לא רואה את המקריות כחלק ממגמה וממנגנון, כלומר כחלק ממתודה, כמו באבולוציה. אבל בראייה פנימית יותר של המערכת, או גבוהה יותר של דרכי פעולתה, אנו רואים כיצד ללמידה יש דרך, כלומר כיצד היא לא מוכתבת מראש ולא קבועה, אך מצד שני יש לה אילוצים ושיקולים משל עצמה, ומה ששולט בה הוא זרם אפשרויות (בדיוק כמו שבמכניקת הקוואנטים משוואת שרדינגר קובעת את ההתפתחות של גל הסתברות). כלומר, כמו במשוואה דיפרנציאלית: דרכי פעולת המערכת נמצאות באינטראקציה מורכבת עם דרכי ההשתנות שלהן עצמן, דהיינו - עם דרכי הפעולה של למידת המערכת (שגם הן בתורן נמצאות באינטרקציה עם דרכי ההשתנות של הלמידה עצמה, המתודה של המתודה, וכן הלאה, במגדל שראשו בשמיים מבחינת עליית ה"מטא" הלוגית, ומצד שני בקידוח לעומקה הפנימי ביותר של המערכת מבחינת המהות הכי פחות משתנה שלה: מאוד קשה לשנות את כללי האבולוציה עצמם. זוהי נקודת הלב של המערכת, בניגוד למרכז שלה, הגלוי לעין. בקבלה, אגב, הטבע הכפול הזה מתבטא בזיווג החכמה והבינה בכתר…).

ואם ניקח מקבילה מתמטית, המהות היא לא בפונקציות הפועלות במערכת אלא בפונקציונל שפועל עליהן. או בדוגמא חישובית יותר: הגישה המערכתית אומרת שהמהות היא לא בדאטה המיקרי אלא באלגוריתם המערכתי שפועל עליו, שהוא דרך פעולת המערכת. אבל הלמידה אומרת שהמהות היא לא באלגוריתם של המערכת אלא באלגוריתם הלמידה שיוצר את אלגוריתמי המערכת עצמם ומשנה אותם כל הזמן. ובכך הופך אותם (בהחפצה הפילוסופית) לאובייקטים שלו עצמו. משורר או סופר גדול הוא לא מי שמפליא להפעיל את השפה (זה לא פעם מסתיים בקיטש עמוס עוזי), אלא מי שמתוך היכרות עמוקה עם מנגנוני הפעלת השפה, כבר מודע להם עצמם, והוא לא סתם שולט בשפה אלא שולט במרחב האפשרויות שלה. לכן הוא מסוגל לשנות את הדרך שבה מפעילים את השפה. וזאת לא בצורה שרירותית (פוסט?) מודרניסטית (כלומר מתוך שבר), אלא מתוך המשכיות שבעומק דרכי הפיתוח עד כה. ומכאן היופי בשירה: האורגאניוּת והתואָם שבהמשכת המתודה. זה בדיוק מה שמבדיל בין מהלך יפה למהלך מכוער, שהוא הצד של השבירה השרירותית, או בינו למהלך לא מקורי ולא מעניין, שהוא הצד של הליכה בתלם הדרכים הנוכחיות של המערכת, והצד השווה להם הוא המוטציה, הגדולה או הקטנה, דהיינו האפשריוּת הסתמית. הרי רבים מאוד הם הכותבים שמנסים לצייר את עצמם כמהפכנים כשהם מציעים שינויים מינוריים, בדרך כלל בעזרת השוואתם לאב ששינה את דרכי הכתיבה באמת, וגזירה שווה מדומה ביניהם, כי הרי הם עושים משהו דומה. אבל הרקע של פעולת המערכת כבר לא דומה, ולכן אין שום דמיון בין הערך של הפעולות.

ומכאן הערך האדיר של פילוסופיה כשהיא מקורית, ומוציאה כיוון חדש מן המתודה העתיקה, וחוסר הערך המוחלט שלה כשהיא חקיינית, ועושה עוד וריאציה על מה שהיה (אין פילוסופים קטנים). ובנוסף - מכאן חוסר האפשרות המוחלט ליצור פילוסופיה בקפיצת מוטציה אקראית קדימה, כי האדם לא יכול באמת לחשוב ולעבוד ללא מתודה. ומכיוון שהפילוסופיה עוסקת במתודת העומק, אין בכלל אפשרות לפילוסופיה לא המשכית, דהיינו לאוונגרד פילוסופי ניסיוני שמקפץ אל כל מיני אפשרויות או משחק בקומבינציות מחשבתיות, או לקפיצה מעל שבר פילוסופי אמיתי, שואתי. ואם מחשב יצליח לעשות זאת, זו כבר לא תהיה פילוסופיה. כלומר בפילוסופיה האילוץ הכפול עוד יותר מוקצן מול שאר התרבות, כי ספרות/אמנות חקיינית יכולה עדיין להיות מתגמלת בצורה כלשהי, וכך גם ספרות/אמנות משחקית-ניסיונית, אבל מכיוון שהפילוסופיה היא העיסוק במתודה עצמה - היא חייבת להיות מקורית ומתוך המקור כאחד.


אפלה דתוהו בטכנולוגיה דתיקון: מה ניתן ללמוד ממבורך?

מבורך הוא נסיך האופל של המחשבה היהודית, ולמעשה מועמד מוביל לתואר התיאולוג השלילי ביותר בהגות זו (כשופנהאואר בפילוסופיה). קסמו הוא הקסם של האפל, והוא מוקסם מכל דבר אפל (כריאקציה נחוצה לקיטש האורות של הראי"ה). יותר מכל הוא מזכיר דווקא מגמות אסתטיות אנטי-רומנטיות (האופל כאן אינו קסם רומנטי אלא שבר של הרומנטי), כמו המגמה האפלה במוזיקה האלטרנטיבית לקראת סוף המאה העשרים: המשיכה האוטומטית והתמידית, כערך, אל המערער והמזעזע ביותר, והריגוש מהשבירה. לפיכך משבר הקורונה עשה רק טוב למחשבה המשברית שלו, לאחר שחשף לעין כל את משבר הרלוונטיות ואוזלת היד של הדת, והוא כיום בשיא פריחתו האינטלקטואלית. אך כיהודי הוא לא מצליח להישאר רק בחשיבת ההרס והתקיעוּת, והוא מציע גם איזו אג'נדה חיובית מינורית (שהרי החיוביות חייבת להיות מינורית), שיש בינה לבין פוסטולט השלישי של הכְוונות בפילוסופיה של הלמידה דמיון מסויים: רמזים ולא הוראות, למידה חלקית ומקומית ולא תוכנית כללית סדורה, והיכולת לפעול בסיטואציה ספציפית גם כשאתה לא יודע, מה שמזכיר את הלמידה, שהיא תמיד ספציפית ודוּגמאית, ולא דוגמטית ומתוך ידיעה (ידיעה איננה למידה).

לעומת זאת, כל מנגנוני הלמידה שהם כן סדורים וקונסטרוקטיביים יותר, כמו המתודות, או הבנייה של מבנה מערכתי שמעודד למידה (הפוסטולט הרביעי), או הראייה של הלמידה כשכבות בנייה (עניין שאולי ראוי להיקרא הפוסטולט החמישי), הם לא חלק מן החשיבה המערכתית של מבורך. וזאת למרות שהם מה שבאמת מניע את המערכת לאורך זמן לכיוון מסוים, באופן שאולי לא נקבע מראש ולא ידוע מראש, אך בהחלט ניתן לאתר בו מגמות ושיטות (חלקיוֹת תמיד, כי הם מנגנוני למידה ולא אלגוריתמי פעולה). כלומר: מבורך מתקשה מול הרעיון של עיקרון מארגן (סדר?) של השינוי, דהיינו למידה, ובפרט מול עצם האפשרות שלו להיות אפשרות בלבד - דהיינו איננו מוכתב מראש - בד בבד עם היותו מאורגן ומובנה, ולפעמים אפילו שיטתי ומתודולוגי, ולא פעם כנובע (השם ישמור) מתוך מנגנון למידה ארגוני, למשל מערכת למידה ייעודית שקיימת בארגון, באורגניזם, בחברה או בדת (או חמור אף מזה: אלגוריתם למידה, כלומר אלגוריתם ששונה מהותית מאלגוריתם פעולה יעיל ב-P, בכך שהוא מנסה לפתור בעיה ב-NP. ושוב אנו מגיעים לחיסרון האדיר שבבורות האלגוריתמית של אנשי רוח. האם ניתן לזהות בין תחום בעיות NP לבין חשיבה מתוך משבר המחשבה?). מכאן חוסר היכולת שלו להבין את עולם הטכנולוגיה או הכלכלה ואת השינוי הלמידתי העצום שהם מובילים, בחשיבה שהיא לא מתוך משבר - אלא מתוך למידה. כי למידה יכולה להיות שלא מתוך משבר - ועדיין לא להיות אידיאולוגיה או משנה סדורה, אלא מסוגלת להסתגל ולהתחדש. ובהסתגלות אין הכוונה להתאמה סתגלנית עיוורת ואופורטוניסטית, אלא להמשכת כיוונים קודמים וארוכי טווח במערכת, באופן של התפתחות ולא סתם שינוי סתמי, בהתאם לשינוי במציאות. כלומר: השתכללות שנובעת דווקא מתוך התמודדות עם השינוי, שהוא שמאפשר לעצמיות של הלומד או המערכת - לסגולה שלהם - להתבטא בצורה חדשה ומלאה יותר - כלומר מפותחת יותר - שלא היתה קורית ללא ההתמודדות הזו.

האם מבורך מכיר את הכנסיה האורתודוקסית, שהיא זו שבאמת מצייתת לרעיון האוטיזם שלו (ולא היהדות)? האם היינו רוצים להידמות לה? מי שנמצא במשבר זה מי שלא לומד, אך מצד שני כאשר אתה במשבר אתה באמת יכול ללמוד אחרת, ולא סתם "ללמוד יותר". כי משבר מכריח אותך לשנות לא רק את דרך הפעולה שלך (זה מה שלמידה רגילה עושה) אלא גם לשנות את דרך הלמידה שלך, ולמעשה זו הגדרת משבר. משבר הוא כשצריך לשנות את המתודה, כלומר צריך למידה מסדר שני. לכן חשיבה מתוך משבר היא למעשה חשיבה למידתית - על המתודה. הטכנולוגיה איננה פועלת מתוך משבר - היא יוצרת משבר אצלנו. מי שכן נוטָה למשברים היא הכלכלה, שלמשברים יש בה תפקיד חשוב, מארגן מחדש, בדפוס הידוע של מחזור העסקים (כלומר: לא מדובר בכאוס אלא במנגנון משוב שלילי, דהיינו מנגנון למידה ותיקון וחזרה לאיזון. אך מבורך הוא איש שבירת הכלים והדבר שהוא הכי נלחם נגדו זה רעיון התיקון). אפילו למשברי האבולוציה - להכחדות - ישנו תפקיד מנגנונִי בלמידה שלה. שלא לדבר על השבירוֹת בעולם הפיזיקה (כגון שבירות סימטריה) או המתמטיקה (הפרדוקסים שתמיד מולידים עולמות). ואלו הן השבירות העמוקות ביותר שקיימות בעולמינו הרעיוני ובאופק האנושי, שמאיימות על המושגים הכי בסיסיים שלנו (יותר מכל פילוסופיה ותיאולוגיה, ובטח פסיכולוגיה, כולל לאקאניאנית).

חוסר הרקע הריאלי של אנשי רוח הוא מכשלה גדולה, שאינה מאפשרת להם לראות את ההקשר הרחב והרב תחומי של הרעיונות שלהם. רעיון השבירה בבריאה כבר מזמן איננו רעיון קבלי - הוא רעיון פיזיקלי מקובל. השברים במציאות הם חלק ממבנה העולם הבסיסי שלנו, ולא רק חלק אינטגרלי מכל חשיבה דתית. אך כך גם הלמידה. במובן הזה, צבי לניר מתקדם בהרבה ממבורך, כי העיסוק שלו בשבירת פרדיגמות ובהפתעה בסיסית לא עיוור אותו ממשמעות הלמידה למערכת. למרות שיש דמיון לא מבוטל בין הרעיון של פעולה לפני הבנה במרחב הכאוס במסגרת קינפין לבין הרעיון של מבורך על היכולת הדתית לפעול בסיטואציה ספציפית ולתת מענה במצב משברי ולא להיות משותק - מתוך יכולת לסבול את השבר ולהשהות את הסדר. יכולת כזו לפעול מתוך משבר ולעצב שוק קיימת גם בהייטק הישראלי, אך כשליה הלמידתיים בצידם, כי העיקר בלמידה הוא דווקא לנסות לשבור את מסגרת קינפין ולהעביר בעיות מהכאוס אל הסדר - להעביר חלקֶי בעיות מעולם NP לעולם P. ושם הביצועיזם הישראלי גרוע מאוד, ולכן אין פה חברות גדולות, שהן לרוב יעילות יותר. הניצוצות וההארות לא הופכות לכלים ולתיקון מבני רחב.

אך אין להתייאש ממבורך - גם לא מהייאוש שלו עצמו (מעולם התיקון). מבורך הוא הוגה גדול (לכן חשוב להתמודד עמו), ויתכן שעם ההתבגרות והזיקנה הוא יתפייס עם הצדדים הקונסטרוקטיביים של הלמידה במערכת היהודית, מה שיקבל עוצמה מיוחדת על רקע משיכתו האדירה לצדדים הדסטרוקטיביים. ניתן לראות לכך סימנים גם כיום בשינוי מסויים שחל בהגותו לאחר הקורונה. בהחלט עוד יתכן שהוא יתקן את הלקונה התיקונית בעמדתו, ויבנה תורה של תיקון (אנטי-רומנטית כמובן), שקשורה עמוקות ללמידה היהודית. ואם לא הוא, הרי שיתכן שתלמיד שלו או הוגה אחר יכנס לחלל הפנוי האדיר שהוא יצר, שקורא לתיקון כמו ואקום. בכל מקרה, מפנה הערכים האסתטי של מבורך, האנטי-רומנטי והנגד-קיטש, הוא הבשורה החיובית והחיונית הגדולה שלו ליהדות, שהפכה לנצרות רגשית והוליוודית, במיוחד בפן הדתי-לאומי שלה, המכוער מכולם.

לכן ראוי להבין את המתודה של מבורך כרעיון אסתטי לא פחות ואולי יותר מאשר אתי, כאשר הוא ההוגה היהודי הלא מביך היחיד כמעט שפעל בימי חיינו. הגועל נפש של הריגוש הדתי ההמוני הוא המחלה העמוקה ביותר של היהדות, והדבר לא פסח גם על עומק העולם החרדי, ומהווה את ההשפעה החזקה ביותר של האמריקאיות והפורנוגרפיה על היהדות. למעשה יתכן מאוד שהמשיכה האפלה של מבורך תעוכל על ידי זו כקיטש רומנטי, כפי שקרה לייאוש האקזיסטנציאליסטי, או לאפלה הרומנטית המקורית עצמה (שופנהאואר?), או אפילו להוגי שבר כמו ניטשה ושמידט בקיטש הנאצי, או לברסלבר המקורי בברסלב הנוכחית, כאשר כל משיכה אל הצד האפל עוברת רומנטיזציה מהירה. דווקא הגות תיקון אנטי-רומנטית, בראייה מתודית ומערכתית-ארגונית, דהיינו הגות למידתית, יכולה להציל את הגות השבר של מבורך מלהפוך להקדמה לתיקון קיטשי (הלמידה היא כמעט רעיון פורמלי, אלגוריתמי, ורחוקה מאוד מהריגושיות הזאת - כן, המחשב יכול לעזור לדת מול הרגש הדתי, שלא לדבר על "החוויה" הדתית, הלא היא טעם עבודה זרה).

הבעיה אצל מבורך היא שאין לו כלים לעזור ליהדות (ולעולם הרוח ככלל) להתמודד מול המשבר הגדול הנוכחי - המשבר הטכנולוגי. בכל הנוגע אליו, תפיסותיו השגורות אינן יוצאות הרבה מעולמו של הסובייקט (המשתמש) או הצופה (שהרי כולנו במעמד צופים בהייטק הישראלי - וככלל בהתפתחות הטכנולוגית העולמית). כלומר הוא עדיין תקוע בעולם הקנטיאני של היחיד הצופה, ופחות מצליח לעשות את המעבר לעולם הוויטגנשטייני של המערכת - המערכת הטכנולוגית עצמה - ועוד פחות מכך מצליח לגעת בעולם הנתנייתי - של התמורות הלמידתיות שחלות ומתחוללות במערכת ומחוללות אותה עצמה. דהיינו: העולם של הלמידה כאבולוציה - לא רק כוח שפועל על המערכת, אלא כוח יוצר, שיוצר את המערכת. בדיוק כמו שהלמידה המוחית היא לא רק כוח שמשנה את המוח - אלא כוח שממש יוצר אותו. או שהלמידה הארגונית היא לא רק כוח שפועל בארגון קיים - אלא הכוח שבכלל יוצר ארגונים ומביא להקמתם (ע"ע סטארטאפ, שבו כוחה של הלמידה להקמה מהירה של מערכת מודגם בצורה מפליאה. לסטארטאפ בתחילתו אין דבר מלבד מתודה. כמו שלאורגניזם אין בתחילתו דבר מלבד דנ"א, והנה התא הופך לילד). הלמידה היא זו שיצרה את היהדות, ואת שאר תנועות התיקון והדתות, והוגה דתי השוואתי כמו מבורך היה יכול לספק תובנות חשבונות על המתודה השונה של הדתות (ולא רק המחלה השונה שלהן), ולחבר בינה לבין המתודה הטכנולוגית. אך מבורך לוקה בחוסר הבנה של האנרגיה הדתית שמאחורי התיקון הטכנולוגי, והחשיבות של החיבור היהודי אליה - חשיבות שהיא דו כיוונית, כי טכנולוגיה מחולנת לחלוטין היא לא רק סוף היהדות, אלא גם סוף האדם - והתרבות עצמה.

הבינה הלא אנושית (לאו דווקא המלאכותית) היא היא העלמא דאתי - שבאמת יבוא. והעולם הבא הזה יהיה מבוסס על למידה. לכן ראוי להבין את ר' נחמן מברסלב, שהתעניין בהשכלה, ואת ר' צדוק, שהתעניין במדעים, כמי שמתמודדים באופן עמוק מול רוחות המודרנה והשינויים שהחלו להתחולל בימיהם. ומכאן חשיבותם - ללמידה, כמי משתמשים בשיטות הלמידה היהודיות הישנות, תוך שינוי שלהן במתודת דרשנות ייחודית הולמת (חידוש במערכת השפה הדתית), ותוך חידוש מתודי שלהן עצמן (חידוש בלמידה הדתית) - להתמודד עם המשבר. בכך הם מספקים דוגמא למידתית איך ניתן להתמודד עם המשבר הנוכחי (הם אינם מספקים דוֹגמה, כי זו מהות הדוגמא, שהיא רק רמז ופתח ממנו מתחיל זרם אפשרויות, שגם מגביל חלק מהאפשרויות, כי לא כל דבר אפשר להמשיך מהדוגמא הספציפית. הדוגמא היא בעצמה דוגמא להכְוונה, בהתאם לפוסטולט השלישי. דאטה, למשל, גם הוא הכְוונה, וכך גם הדגמה, משוב, שאלה, בעיה, עניין, וכן הלאה - הם לא מכתיבים אלא מאפשרים).

דוגמאות המופת הללו של הלומדים הגדולים של דתינו הן אלו שפותחות לנו אפשרויות - שאינן קיימות בהגויות אחרות. בראש ובראשונה, היכולת להתמודד עם הטכנולוגיה בעזרת כלי הדרשנות, המשל והמעשייה (בניגוד לסיפור המדע הבדיוני, שנובע מן ההגיון של הרומן, ולכן אינו יעיל כי הוא מתאר ריאליה ולא רעיון). חידוש ז'אנר הדרשנות קרה מספר פעמים במסורת היהודית, והוא מצריך בראש ובראשונה יכולת אסתטית-ספרותית, ומבורך יכול למלא כאן תפקיד חיוני כחיסון נגד דרשנות רומנטית וקיטשית. למרות עומק המשבר והסיאוב, עוד יתכן איש סוד או סופר גדול שיוכל לעמוד במשימה. מבורך מאמין שאפשר לקלקל - אבל אפשר גם לתקן.


הבצל: עולם האפשרויות של הלמידה

האם למידה מובילה לידיעה? אם נדרוש ידיעה ודאית, הרי שכל למידה לא תגיע לשם. זו היתה התובנה של דקארט. ידיעה זו תאופיין בימינו כהסתברות של 100%, אך מהי בכלל ההסתברות הזאת? אם נתקדם בדרך שבה מאופיינת למידה בימינו, נראה שהיא מקבלת אך ורק דאטה - ולא ידע. זו היתה התובנה של יום. לכן המידע, שלעולם איננו ידע, אך ורק מגביר את הידע במערכת הלומדת (שיכולה להיות מוח, מין ביולוגי, תרבות, דת, מדע, ארגון, חברה בע"מ, חברה אנושית, מחשב, רשת, ועוד. בפילוסופיה של הלמידה אין את ה-מערכת הכוללת, כמו ה-שפה, אלא היא תמיד עוסקת בכלל המערכות המסויימות, הספציפיות. דהיינו: בָּפרטים מתוך מין המערכות. גם תובנותיה הכלליות ביותר לא מסתובבות סביב איזו מערכת-על גדולה, אלא נוגעות למערכות באופן כללי - מגוון מרובה שלהן. גם את ה-שפה, ה-אדם, ה-תבונה, ה-אל, ה-בריאה, ה-טבע, ה-מדע, ושאר מערכות נבחרות מתולדות הפילוסופיה, היא רואה רק כדוגמא למערכת, ואת התובנות על מערכות אלו היא מתרגמת לתובנות מערכתיות כלליות. קאנט לא עוסק רק בקטגוריות של האדם, אלא גם בקטגוריות של הארגון, או של כל מערכת. וכדומה).

אבל - מה פירוש שהמידע מגביר את הידע? מה פירוש כמות של ידע, כאשר אין ידע וודאי? האם שוב, כמו בלמידה חישובית, אנו עוסקים בהסתברות? כלומר, האם הלמידה בנוייה על מבנה אונטולוגי ספציפי של המציאות, שמניח את ההסתברות מתחתיה? האם היא כמו מכניקת הקוואנטים? אנו נרצה לומר שלמידה איננה עוסקת באובייקטים של ידע, אלא באפשרויות. כלומר שתמיד, כל פיסת מידע היא הכְוונה, ורק מעבירה את הלמידה לאפשרויות אחרות. אך האם ניתן לומר שהלמידה בוחרת אפשרויות מבלי להסתמך על כך שאפשרויות מסויימות נהיות סבירות יותר לאור המידע החדש? כלומר בלי לעשות כימות לאפשרויות, שהוא רעיון ההסתברות? הרי למידה לא רק פוסלת אפשרויות קיימות, או מפחיתה את הסבירות שלהן, אלא לפעמים המידע גורם לה לפתיחת אפשרויות חדשות. דהיינו לפעמים יותר מידע גורם לפחות ידע, וזרם האפשרויות מתכנס או מתבזר כל הזמן, ואיננו רק שואף לתוצאה סופית מסויימת בגבול. אם היה מדובר בהסתברות, כמו בלמידה ממוחשבת, כל פריט מידע היה יכול רק לגרום להפחתת האפשרויות, אם בפסילת חלק מהן ואם בהורדת ההסתברות לחלק מהן. אבל מערכות כל הזמן לומדות ומתפתחות לאפשרויות חדשות.

יוצא מכאן, שהלמידה לעולם תלוייה בפנים המערכת, דהיינו במתודה ובמערכת ספציפית. זו היתה התובנה של קאנט. אין מערכת למידה כללית, חסרת הטייה, אלא למידה יכולה להיות רק בקונטקסט של למידת העבר. אך האם הקונטקסט הזה הוא הסתברותי, וצובר ידע על המציאות, שהיא עצמה התפלגות של מידע? האם כמו במכניקת הקוואנטים, למידה היא מדידה? (למעשה, רעיון המדידה הקאנטיאני עצמו - כמו בפרשנות קופנהאוגן במכניקת הקוואנטים, שמניחה את עולם אי הוודאות כמעין נואמנון - צפוי להשתנות ללמידה. כבר כיום עסוקה הפיזיקה בניסוח מערכתי של רעיון ההסתברות, כמו בדה-קוהרנטיות קוואנטית, ובעתיד תגיע לניסוח למידתי מלא, שיתן לנו הבנה מעמיקה יותר של רעיון ההסתברות עצמו). האם בלמידה חזרנו לאונטולוגיה (אמנם הסתברותית), המניחה מטאפיזית שהעולם הוא אפשרויות? או שאולי המסובב והסיבה הפוכים כאן: האם הלמידה היא היא הסיבה העמוקה לכך שהבסיס לעולמינו הוא אי-הוודאות, ושמבנה המציאות הבסיסי הוא זרם אפשרויות? האם הלמידה עומדת בבסיס המצב ההסתברותי של עולמנו?

נשאל זאת בצורה ביולוגית: האם האבולוציה היא רק תהליך שבו המין צובר ידע על סביבתו, באמצעות אינספור מדידות במצבי אי-ודאות (אינטראקציות בין חיה ספציפית לסיטואציה ספציפית, למשל בין חתול לעכבר)? או שמא צבירה כזו היא רק למידה נמוכה מאוד, שראוי לה השם הסתגלות ואופטימיזציה, דהיינו התכנסות, ואילו פריצות הדרך באבולוציה הם דווקא תהליכים של התבדרות ושל אקספלורציה, דהיינו לא של צמצום אפשרויות אלא של הרחבתן? האם למעשה ההתפתחות, דהיינו ההתקדמות בלמידה, כלל לא נובעת בעיקרה מלמידה הסתברותית, אלא מלמידה אפשרותית? מפתיחה ולא מסגירה של זרמי אפשרויות חדשים? וכך גם במוח (וכאן הטעות של למידה המכונה בימינו) - הלמידה האמיתית היא פילוסופית, דהיינו למידה של סוגי חשיבה חדשים, למשל היתקלות בתחום חדש או באדם חדש, ולא למידה של אימון והתכנסות, כמו שעושים בלמידה עמוקה. לכן אנו צריכים לחשוב מחדש מהו בכלל ידע.

האם ידע הוא המקבילה הפנימית לאובייקטים החיצוניים של דאטה, דהיינו למידה היא צבירה של אובייקטי ידע, שמוכללים בתוך המערכת? זוהי למידת החומר (כמו בבית ספר), והיא יוצרת תמונה הסתברותית של העולם מחוץ למערכת, כי היא עוסקת בהתאמה בין הפנים לחוץ. בתמונה זו הידע הוא משהו שנכנס מבחוץ אל תוך המערכת - ונצבר בה. ההכפפה של ידע לרעיון ההסתברות היתה תורת האינפורמציה של שאנון, שיצרה את רעיון המידע. אבל אם הלמידה היא במהותה שינוי פנימי, בפנים המערכת, הרי שאנו מתרחקים מהרעיון הנמוך ביותר של מידע, ומתקרבים לרעיון גבוה יותר של ידע - הבנה. ומעליו כמובן נמצא רעיון גבוה עוד יותר - חכמה. אלו הם רעיונות פנימיים יותר ויותר של למידה, שאינם תלויים בעולם החיצון, אלא הם בתוך המערכת. לכן הם רעיונות שקשורים יותר במתודה של הלמידה מאשר בפעולת המערכת. השימוש במילה הגבוהה אינטליגנציה (מלאכותית) לתיאור הרובד הנמוך ביותר של הלמידה - למידת המידע - מדגים את הרמה הנמוכה של הבנת הלמידה כיום.

הרעיונות הגבוהים לא נבנים כמו מגדל קלפים על הרעיונות הנמוכים, ההסתברותיים, של למידה, אלא מכוננים אותם. לכאורה, היינו יכולים לטעון שהמתודה של למידת המידע - היא הידע, ושהמתודה של הידע - היא ההבנה, ושהמתודה של ההבנה - היא החכמה, ומעליה היצירתיות (אָין בקבלה) וכן הלאה. וכך לבנות את העולם הלמידתי מבחוץ כלפי פנים. אך הרעיון הקנטיאני בעומק עומקו, והוויטגנשטייני בעומקו, הוא בנייה מבפנים החוצה. מה שמכונן את המידע הוא הידע, ולא להפך. ומה שמכונן את הידע הוא ההבנה. נכון שהזרימה המגבילה נובעת לא פעם מבחוץ פנימה - כלומר: המידע מבחוץ מגביל את אפשרויות הידע - אבל הזרימה הפותחת, של האפשרויות, נובעת לא פעם מבפנים החוצה: ההבנה מאפשרת סוגי ידע חדשים, וידע חדש מאפשר סוגי מידע חדשים, ומאפשר לשאול שאלות חדשות. בדיוק כמו בהתפתחות המדע. האינטראקציה בין החוץ לפנים, בין התכנסות האפשרויות לבין התבדרותן, בין אופטימיזציה לאקספלורציה, ובין P ל-NP, היא זו שמכווינה את הלמידה הפנימית. וכאשר נוצר משבר, דהיינו פער לא ניתן לגישור בין הפנים לחוץ, הרי שלא עוד מידע הוא שיעזור למערכת ללמוד, אלא למשל הבנה פנימית חדשה.

זהו הרעיון של שינויי פרדיגמה. וכך לומד המוח. למעשה כשהוא מעבד מידע, ולא נדרש לשינוי פנימי בדרכי העיבוד, הוא כמעט אינו לומד. לכן חשוב תמיד לבצע כחלק מהלמידה, כי זה מכריח להעביר את המידע ממצב של אובייקטים למצב של פעולה (ממידע חיצוני - לתוך האלגוריתם), או אף יותר טוב - של שינוי דרך הפעולה. לכן אנו לומדים טוב יותר בעזרת סיפור, ומצד שני מאוד קשה לנו לתרגם מידע אל שינוי בדרך הפעולה, שלא לדבר על שינוי בדרך הלמידה (כי אלה הם מושגים פנימיים יותר של למידה). ולכן למשל המוח צריך לכתוב כשהוא לומד, ולכן גם חשוב לתרגל (ולכן המוח אף חולם, דהיינו מספר לעצמו סיפור פעולה, כדי לתרגל). לכן מערכת איננה באמת מסוגלת ללמוד בדרך של תכנות, כלומר של ביצוע הוראות ללא הבנה. שינוי בביצוע ללא שינוי בדרך הביצוע - הוא בדיוק מה שמכונן את ההבדל בין תכנות ללמידה, ובין חישוב להבנה. כל שינוי בפעולה צריך לגעת גם בשינוי בדרך הפעולה. וכדי שתהיה חכמה הוא צריך לגעת גם בשינוי בדרך השינוי של הפעולה. וכן הלאה. אם כן - השינוי בפעולה הוא הידע (ולא הפעולה הסדירה עצמה, כמו אצל ויטגנשטיין).

מכאן אנו רואים מדוע האבולוציה היא דוגמא נמוכה בלבד ללמידה. כי יש מעט מאוד שינוי במנגנון האבולוציוני עצמו. לכן היא רוכשת ידע, אבל מעט הבנה, ואין בה כמעט חכמה. האלגוריתם שלה טיפש. ומכאן אנו רואים מדוע ילדים צריכים לפעול בעולם, ואכן פעילים כל הזמן, כדי ללמוד. זהו רעיון המשחק, שהוא המקבילה החיצונית לחלום הפנימי. כלומר המשחק מאפשר למידע להפוך לידע, ואילו החלום - הפנימי יותר למערכת - מאפשר לידע להפוך להבנה (וכך גם החלום בהקיץ). ומה שאנו מכירים מתוך עצמנו, נוכל להשליך גם מערכות לומדות אחרות, כמו למשל המדע. תוצאות ניסויים הופכות לטכניקות ניסוי וניתוח, ורק לאחר מכן לרמות גבוהות ופנימיות יותר, כמו תובנות ותיאוריות מדעיות, ולבסוף לשינוי במתודה המדעית עצמה (וכאן אנו רואים כמה רעיון שינויי הפרדיגמות הוא פשטני - ביחס לרעיון הלמידה. זהו רעיון מערכתי, ולא רב-רבדי, ולכן מנגנון השינוי בו הוא עצמו סטטי).

הבנה מערכתית בצלית כזאת, בשכבות יותר ויותר פנימיות, וקרוב יותר ויותר לעומק המתודה, אנו יכולים לראות גם במערכות לומדות אחרות, כגון דת או ארגון. כך נוכל לאפיין את ההלכה כידע הלכתי, כלומר כדרך פעולה, ואילו את הגמרא כהבנה דתית, כלומר כשינוי של דרך הפעולה, ואילו הקבלה כבר נוגעת במתודות פנימיות עוד יותר, כמו המוטיבציות או האלוהות. החסידות היא למשל, בעיקרה, תנועה מן הקבלה הפנימית יותר אל רובד מעשי של המציאות, כלומר יישום של למידה קודמת (קבלית). מכאן השינויים שהיא עושה בפרקטיקה הדתית. בדוגמא אחרת, סטארטאפ הוא מתודה ללמוד על השוק (לכן הוא מצליח להתחרות בחברה מבוססת בע"מ, שבה דרכי הפעולה מקובעות יותר). לכן הסטארטאפ לא רק לומד ידע על השוק, אלא כל הזמן משנה את דרכי פעולתו, עד שמתגבשת בו הבנה חדשה (ומצד שני כל הזמן מנסה לתרגם הבנה שיש בו - הרעיון - לדרכי פעולה). היזם המצליח הוא מי שיש לו חכמה כזאת, ולכן הוא יזם סדרתי.

בדוגמא נוספת, שחשיבותה נובעת מתולדות הפילוסופיה, מערכת שפה היא דרך לפעול לשונית במציאות, וזאת גילה ויטגנשטיין, ולכן הוא היה במישור הידע של השפה. מה שהשפה יודעת על המציאות. אבל בשפה יש רבדים עמוקים יותר, כמו ההבנה הלשונית, שהיא היכולת של שפה להסתגל ולדבר על דברים שלא יכולנו לדבר עליהם קודם (נחשוב למשל על השפה המתמטית, או על העברית המודרנית). יותר מכך, בשפה יש מנגנונים של צבירת מידע, למשל מתוך ההתנגשות של הדוברים עם המציאות עליה הם רוצים לדבר, כלומר ישנה בשפה למידה שויטגנשטיין החמיץ לחלוטין. ולמידה זו היא היא שמכוננת את השפה, ולא להפך, שהשפה מכוננת את הלמידה בתוכה. הלמידה מכוננת את המערכת הלומדת - וקודמת לה מושגית ואף בהתפתחות בזמן. השפה הרי התפתחה אצל האדם הקדמון.

המתודה הפנימית ביותר של המוח, עימה אנו נולדים, דהיינו החכמה שלו, קודמת לכל מידע שקיבלנו, ידע שרכשנו, או הבנה. החכמה מאפשרת ללמוד עוד כשאין עדיין הבנה, שלא לדבר על ידע. כמו שלמשל הבנה מאפשר ידע ופעולה גם כשיש מחסור במידע. או שידע יכול להשלים מידע חסר (קאנט. ולכן קאנט היה במישור התבונה של מערכת האדם, בעוד דקארט נשאר בידיעה). ואילו יצירתיות מאפשרת פעולה ולמידה כשאין אפילו חכמה. ניתן לראות זאת אצל אמנים, או במגנון המוטציה האבולוציוני, שהוא יצירתי אבל לא חכם, או בחיפוש אקראי בשדה האפשרויות של אלגוריתם, כאשר לא רק שאין הבנה של הבעיה אלאאין רעיון חכם איך לפתור אותה, ומכאן הטיפשות של אלגוריתם כוח גס, למרות היצירתיות שלו. מכאן שמנגנון חב"ד מאפשר לנו לנתח למידה במערכות, אם נפרש אותו בצורה למידתית. מה פירוש מאפשר? הוא פותח לנו צורת ניתוח חדשה, ולכן שימוש בו הוא למידה. לכן אנו יכולים לאפיין טקסטים של מידע כשונים מהותית מטקסטים פילוסופיים, בכך שהאחרונים עוסקים בפתיחת אפשרויות של המתודה הגבוהה שלנו, ולא בצמצום אפשרויות במתודה הנמוכה.

מכאן שתפקידה של הספרות הוא תפקיד ביניים, מתווך, בין טקסטים של מידע כמו החדשות, לבין טקסים שעוסקים במתודה הגבוהה ביותר. לכן הספרות בעצמה מתחלקת לפרוזה ולשירה. פרוזה היא שימוש בדרכי הפעולה הרגילות של השפה, כי היא במישור הידע של השפה הספציפית, ומאותה סיבה עצמה היא עוסקת בסיפור, שהוא דרך פעולה. היתה זו תובנתו של אריסטו שהפרוזה עוסקת בדרך פעולה כללית, ולא במעשה ספציפי, דהיינו באפשרויות הפעולה, וכוחה של העלילה הוא בהיותה אמינה ואפשרית: הצגת אפשרויות. ואילו השירה היא כבר עיסוק פנימי יותר של השפה, בדרך הפעולה של דרך הפעולה עצמה, ולכן היא נמצאת במישור ההבנה של השפה: מייצרת ונובעת מההבנה כזאת. היא עוסקת באפשרויות של האפשרויות (לכן פרוזה ניסיונית נוגעת בשירה), כלומר לא באפשרויות הפעולה אלא באפשרויות השפה. ואילו הפילוסופיה עוסקת באפשרויות של האפשרויות של האפשרויות, ומכאן אופייה המופשט יותר, ולכן היא מסוגלת לדבר על שירה, או על השפה, באופן כללי. האמנויות הן מי שמתווכות בין הפילוסופיה למקרה הספציפי, ומכאן היכולת של ציור ספציפי לייצג סיטואציה כללית יותר (האמנות המודרנית היא שירה - גרועה! - ביחס לאמנות הפרוזאית שלפניה. וכך עלינו גם להבין את האמנות הסימבולית של ימי הביניים ביחס לאמנות הריאליסטית והמימטית יותר של התרבות הקלאסית. הסמל לא עוסק בחיקוי ובייצוג אלא באפשרויות הייצוג). זהו תיאור בצלי של מערכת התרבות.

תפקידה של הפילוסופיה הוא תמיד להיות הלמידה הפנימית ביותר, ולכן למידות שונות ורבות נובעות ממנה. הפילוסופיה היא לא רק ליבת הבצל של התרבות, אלא גם של המדע, המתמטיקה, החברה, הדת, או האדם. כי ככל שמגיעים למתודה פנימית יותר, כך היא הופכת להיות כללית יותר, ומרובת אפשרויות יותר, שהרי יותר משיש אפשרויות, ישנן אפשרויות של האפשרויות של האפשרויות (בדיוק כמו שיש יותר אפשרויות מאשר מציאות קונקרטית ספציפית). לכן הפילוסופיה היא עיסוק בתחום החכמה. והדבר נכון עוד לפני הפילוסופיה היוונית, וקיים גם בספרות החכמה המקראית. הרי מודל הבצל הוא שמסביר את אופיו מרובה הז'אנרים של התנ"ך. הסיפור המקראי עוסק בפעולה במציאות ולכן הוא היסטורי (בניגוד לפרוזה היוונית), החוק המקראי עוסק בדרך הפעולה, דהיינו בידע (איך לפעול, בניגוד לתפיסת התכנות של החוק בעולם הדתי הקנטיאני של ימינו, ובניגוד לתפיסת האתוס היוונית, שבה הידע איך לפעול הוא סיפורי), והנבואה עוסקת בהבנה (לכן היא שירית).

מכאן שתרבויות שונות יכולות לבנות את בצל החב"ד (חכמה בינה ודעת) שלהן אחרת, וכך אנו יכולים לאפיין הבדלים בין-תרבותיים עמוקים (ואף הבדלים בין-דתיים). בנצרות למשל אין חוק כידע - אלא דוֹגמה כידע. הסיפור בה איננו מידע היסטורי קונקרטי, אלא הוא דגם כללי ביותר - ההבנה (לכן הוא מרחב האפשרויות שלה, ומכאן התבטאותו האינסופית של אותו סיפור). לעומת זאת באיסלאם אמנם יש הלכה כידע, אבל ההבנה נתקעה בפילוסופיה הימי ביניימית, ולכן דת זו מתקשה ללמוד ולהסתגל, ולכן הופכת ללא חכמה ולפונדמנטליסטית (הפונדמנטליזם איננו הגורם להישארות מאחור, אלא להפך. מתודת הלמידה היא הגורם הבסיסי, והחוסר בה הוא הגורם לפיגור ותקיעוּת, שנראה מול התקדמות המציאות כפונדמנטליזם, כלומר כדבקות בימי הביניים). החילוניות היא משבר החכמה בדתות, שהפכו לטיפשות ולכן לבעלות הבנות מאובנות (אם כי עדיין עמוקות, שהרי הן הבנות, ולא רק ידע). החילון נובע מחוסר למידה פנימית בדתות עצמן (שבעצמו נובע מרעיון האורתודוקסיה), והוא רק תוצר של משבר הלמידה (ולא הגורם לו). בדיוק כמו שמשבר חוסר הקריאה נובע מהתאבנות הבנות הפרוזה (הרומן הריאליסט- פסיכולוגי) ומשירה חסרת חכמה (דמות המשורר הפסיכולוגי-דימויי). או שמשבר חוסר התרבות הוא לא הגורם אלא התוצאה של חוסר למידה תרבותית, והיתקעות על ההומניזם והמקצועות ההומאניים, בעוד הריאליה הפכה לריאלית (וטכנו-רוחנית). אז הנה, סוף כל סוף הגענו לשורש. גורם היסוד למשבר התרבות הוא היתקעות הפילוסופיה על השפה והעולם המערכתי, וחוסר היכולת שלה לעבור לעולם הלמידתי.


Ctrl+Z: מדוע החרטה קשורה לנשגב?

אפקט החרטה הוא האפקט החזק והגבוה ביותר מבחינה ספרותית, וזה שיוצר את ההזדהות העמוקה ביותר: הכניסה הזאת נועדה רק לך - עכשיו אני הולך לסגור אותה. האפקט הזה עומד בבסיס הטרגדיה (חרטה על המשגה הגורלי לאחר הקטסטרופה וההתוודעות אליו), בבסיס האיליאדה (החרטה של אכילס) והאודיסיאה (החרטה של אודיסאוס), כלומר בבסיס הספרות היוונית, וגם בבסיס הספרות המקראית (האפקט של החטאים במקרא, מחטא גן עדן והלאה עד חטאי החורבן, הוא החרטה). "החטא - ועונשו". מדוע דווקא האפקט הפסיכולוגי של החרטה, מכל האפקטים הרבים בנפש, הוא העמוק ביותר מבחינה ספרותית - והנשגב ביותר? הרי ישנם רגשות רבים אחרים, וחשובים יותר, שמניעים בני אדם, ומדוע דווקא החרטה יוצרת את ההנעה הפנימית המורגשת לנו כבסיסית ביותר - כתשתית הנפש?

ובכן, בגלל החד כיווניות של הלמידה. החרטה על שגיאות בחיים, שהיא בלתי נמנעת בחיי אדם, היא אפקט הלמידה המרכזי של הנפש. הייתי צריך. חבל שלא סיפרתי לה/שלא הפסקתי בזמן/שכן/לא חיכיתי/שלא/כן קניתי את המנייה. חבל חבל חבל. חבל שלא אמרתי להורים שלי שאני אוהב אותם לפני שהם מתו. חבל שהתחתנתי איתה ולא התחתנתי איתה. אילו רק. אילו - זה ההבנה שיכולתי ללמוד אחרת, טוב יותר, ולבחור באפשרות אחרת מבין אפשרויות הלמידה שהיו (זרם האפשרויות), אך לא למדתי כך - והדבר כבר אבוד. לא עצם האובדן של הדבר הוא הכואב ביותר - אלא הטעות בלמידה שהביאה לאובדן, והחיבור בין האובדן ללמידה. עצם האפשרות שהיה אחרת. כי אם לא היתה אפשרות כזאת, כלומר לא היה תהליך למידה, איננו מרגישים חרטה. חרטה נובעת מעולם של אפשרויות, לא של כורח, חוקיות, או אקראיות. לא מן הפיזיקה של העולם, אלא מן הביולוגיה שלו.

הלמידה איננה מוּנעת מהסיבתיות, שבה ניתן לחזור אחורה באופן חד ערכי אל הסיבה ובחזרה באופן הכרחי אל המסובב, ולפיכך הזמן בה הוא קו, שניתן לנוע בו בשני הכיוונים ודבר לא ישתנה מלבד מיקומך. אינך לומד כרצף סיבות, שכופות מסלול, אלא כרצף הכְוונות, שמאפשרות אותו - ולכן זו "דרך" למידה. לכן הלמידה היא תמיד חד כיוונית, ולכן הזמן האמיתי הוא זרם - מתפצל כעץ - של אפשרויות, ואם תנסה לחזור למה שהיה, ואחר כך לחזור בחזרה קדימה, שוב לא תדע באיזו אפשרות לבחור, ולא תוכל לחזור לעתיד הנכון, ולהמשך הלמידה ממנה באת. יתרה מכך, גם העבר הוא עץ אפשרויות, ומעולם לא היה שם קו יחיד, אלא אפשרויות מקבילות שמתפצלות ומתאחדות. וכל בחירה של אפשרות - כל למידה - שינתה אותך ללא שוב, ושינתה את האפשרויות עצמן. ברגע שהנוירון ירה הוא כבר השתנה, ואפשרויות הירייה שלו כבר השתנו. זו לא מערכת הפיכה. ולכן הפונקציה של החרטה היא העונש על למידה לא נכונה. לא על התוצאה הלא נכונה (יתכן שלא היית יכול ללמוד אחרת, אז אין טעם להעניש על התוצאה עצמה). זו ענישה פנימית, ולא חיצונית, כי הלמידה היא בתוך המערכת. לכן הכאב הוא בתוכך. אפילו בלמידת מכונה ישנה "פונקציית חרטה" (רגרט פאנקשן), שהיא יעילה בהרבה מלמידת חיזוקים של שכר ועונש, כי היא מצריכה חישוב פנימי בלבד ולא פידבק חיצוני, שהוא יקר, איטי ודליל.

החרטה אכן קשורה לגורל, כמו בטרגדיה, ונובעת מן הגורל, אך לא מן הגורל הבלתי נמנע, אלא מן הגורל הנמנע, דהיינו מן הגורליות שבבחירה למידתית: הבחירה הבלתי חוזרת ללמוד אפשרות, שבדיעבד מתבררת כטעות (לכן אנחנו מעדיפים בלמידה את מה שאפשר לחזור אליו ולנסות שוב: הסימולציה, התרגול, המשחק, הדמיון, החלום. הכאילו נלחם באילו). החרטה היא היא שמעמתת אותנו עם הלמידה שלנו. וברמה הספרותית הגבוהה ביותר: עם כך שעצם הגורל שלנו הוא למידה, ושנגזר עלינו ללמוד, ולעשות משגים כואבים וחסרי תקנה. שאנו נכשלים בלמידה. כל הורה וכל בן-זוג וכל משקיע - שוגה. לכן מהות הגורליות היא לא שהעניין נקבע מראש (זה דווקא מנחם), אלא שהוא לא נקבע מראש, ועדיין לא ניתן לחזור ולתקן, כי זה חד כיווני. דווקא מכיוון שהלמידה היא בעולם האפשרויות (ולא הכורח) ישנה בה בחירה - וחרטה. לכן דתיוּת וספרותיוּת אינן מצריכות בחירה חופשית פיזיקלית (היוונים אכן לא האמינו בכזו), אלא בחירה למידתית, כי האפקט המרכזי של הדת - יצירת הספרות החזקה מכולן - הוא החרטה. הדבר נכון לנצרות, שמעולם לא התנחמה על רצח ישו, ליהדות - שלא התנחמה על החורבן, ולאיסלאם השיעי - שלא התנחם על רצח עלי. דתות אלו עוסקות בשחזור ובכפרה על משגה אחד גדול וחסר תקנה, בפרקטיקות שונות של חרטה. מן הצד הפנימי, שהוא הלמידתי: וידוי, תשובה, קבלה לעתיד. ומן הצד החיצוני, ולכן האנטי-למידתי: האשְמה הופכת להאשָמה (של היהודים, של הסונים), זעם ונקמה. האנטישמיות היא האנטילמידה הנוצרית.

השליטה שיש לנו במחשב, בו אנו יכולים לחזור אחורה, ולמשל לערוך טקסט ללא סימני מחיקות (מישהו ראה מה עשיתי כאן?), היא שמושכת אותנו אליו בחבלי קסם. לא כי אנחנו תאבי שליטה ופריק קונטרולס, אלא בגלל הקונטרול זד - כי אנחנו אוהבים אפשרויות (וישנן הרבה אפשרויות במחשב) חסרות חרטה. טעית? לא קרתה אף טרגדיה. תמיד אפשר לחזור אחורה. ואנו מזועזעים כאשר ישנן פעולות חסרות חרטה, כמו פרסום פוסט ויראלי ברשת חברתית, שבהן אי אפשר לחזור לגירסא שמורה של המשחק ולנסות שוב. כאן שוב צץ לעיתים הפוטנציאל הטראגי, המחוק - והבלתי נמחק. לכן אנו נשאבים אל המחשב, כי הוא סביבה מלאכותית בה מבנה הזמן הוא דו כיווני. ואילו בין אנשים הכול חד כיווני. אפשר לומר מילה אבל כמו חץ - אי אפשר להחזיר אותה לְעולם. לכן עידן המחשב איננו מעודד ספרות גבוהה נשגבת. כי חווית הלמידה הבלתי חוזרת, "הטעות", היא פחות ופחות דומיננטית בסביבה "לעולם חוזרת", שבה אנו מבלים יותר ויותר מזמננו - ולכן אנו "משחקים" במחשב (גם כשאיננו משחקים בו). רק הזמן שלנו איננו חוזר, ורק הלמידה האבודה. וזו כבר טרגדיה אחרת.


Ctrl+C / Ctrl+V: מדוע רוסיה פלשה לאוקראינה?

הסיפור שההייטק מספר לעצמו על עצמו הוא הונאה עצמית, דהיינו: היבריס. ההייטק חושב שהוא כל כך מוצלח בגלל שהוא עצמו מוצלח (חכם מכולם, עובד נכון, מתומרץ, מוכשר, וכדומה). האמת היא הפוכה: ההייטק עובד גרוע, עם מעט מאוד תבונה והמון שחיתות, כמו כל משרד, והסיבה היחידה שהוא מוצלח קשורה לא אליו, אלא לתחום שבו הוא עוסק: המחשב. והסיבה האחת הזאת מספיק חזקה - יותר חזקה מכל הגורמים השליליים האחרים ביחד. אבל מדוע? מה במחשב מאפשר זאת? מהי מהותו הרוחנית של המחשב, שההייטק לא טרח לחושב עליה מעולם, ואין לו שמץ הבנה שלה? האם זה בגלל יכולת החישוב של המחשב, שהיא זו שמאפשרת חכמה רבה יותר? לא. ממש לא. מה שחשוב במחשב, זה לא צורת החשיבה שלו, שאין בה חכמה, שלא לדבר על למידה, אלא צורת הידע שלו. והיא זו שמאפשרת למידה מהירה יותר, גם במערכת שבה אף אחד כמעט אינו לומד. מהי הצורה הזאת, מה מאפיין את הידע הדיגיטלי, בשונה מידע קודם? האם זה שמדובר לא בידע, דהיינו דבר איכותי, אלא במידע, דהיינו דבר כמותי, כמו שההייטק אוהב לחשוב? האם זה בגלל שמדובר בידע טיפש יותר, הנדסי יותר? ובכן, גם המידע עצמו פחות חשוב (ולא ממש חדש כתופעה איכותית מבחינה כמותית - תמיד היה המון מידע למוח ולחברה), והיכולת להשתמש בו נובעת מהותית מסיבה אחרת, בסיסית יותר, פשוטה יותר, שהיא העומק של המדיה הדיגיטלית: קופי-פייסט.

היכולת להעתיק בסיטונות - היא זו שעומדת בבסיס ההצלחה של ההייטק, המחשב, האינטרנט, הסמארטפון, והטכנולוגיה והכלכלה המודרנית. לא פעולות המעבד והחישוב הן הקריטיות, ואפילו לא סתם עצם אחסון המידע, אלא הפעולה הפשוטה ביותר: העתקה. ללא עלות, ללא שינוי, ללא גבול. העתקה אינסופית. מעט מאוד אנשים כותבים משהו מקורי, למשל אלגוריתם, ומעליהם יש אינספור אנשים - מתכנתים - שכל היום עושים קופי-פייסט ומחברים קופי-פייסטים, שזוהי בעצם מהות התוכנה המודרנית - אינספור קופיפייסטים של פונקציות, שאף אחד לא יודע איך הן באמת עובדות, כי גם הן בעצמן קופי-פייסטים. והאינטרנט הלא הוא האפשרות לעשות קופי-פייסט לתוכן בכל העולם. פשוט מכונת הקופיפייסט הענקית ביותר מעולם. והעוצמה של האפליקציה בסמארטפון - כמו של תוכנה כלשהי - היא היכולת להעתיק ולהעתיק את דרך הפעולה, ללא צורך ללמוד אותה, להבין אותה, לחשוב עליה. וזאת בניגוד לכל דרך פעולת האדם בעבר, שבה היה מחיר למידה יקר לכל פונקציה ולכל יכולת ולכל רכישת ידע. ומידע הוא ידע של קופיפייסט, ולכן אין בו עצמו רכישת הבנה. מהי גאוות מתכנת, מהי מהות הסיפור שהוא מספר לעצמו? היום עשיתי קופי-פייסט מפה וחיברתי לקופי-פייסט משם. זו הגבורה.

לכן המעתיקנות היא הבסיס לכל תחום ההייטק, וכולו עסוק בכל מיני העתקות ושיעתוקים, כאשר יש בסיס קטן מאוד של אנשים שבאמת ממציאים משהו מקורי (לרוב חיבור של שני קופיפייסטים ממקורות רחוקים יחסית - זה מה שנקרא: רעיון). אם כן, מהי מהות הסטארט-אפ? רעיון מקורי אחד, שהוא קצת פחות קופי-פייסט, שממומן כדי להיות ממומש בעזרת אינספור קופי-פייסטים של אינספור קופי-פייסטים. אפילו מפתחי אלגוריתמים ימציאו אלגוריתם לעיתים רחוקות מאוד, וכמעט תמיד יעשו קופיפייסט של טכניקות ידועות, ועל המהנדסים - אין מה לדבר. המעתיקנות הזאת, והעדריות שלה (כלומר ההעתקה של המעתיקנות עצמה), הם האתוס של הענף, והם מהותו הרוחנית הפנימית. לכן הן מועתקות מחברה לחברה גם בתחומים העסקיים או העיצוביים או השיווקיים או אלו שמשכפלים את כוח האדם ואת תכונותיו (קופיפייסט של אנשים). בתחומים אחרים פשוט אי אפשר לעשות כזה "סקיילינג" לקופיפייסט (למשל: צריך לייצר משהו פיזי, או לחילופין לעסוק במוחות של בני אדם, שהם לא עובדים בעזרת קופיפייסט, או בשאר תחומי אנלוגיים). הכוח הזה של המחשב מעצב את מהותו הרוחנית - ואת התקופה - יותר מאשר כל תכונה אחרת שלו. הוא זה שבזכותו הוא שולט בעולם: קונטרול סי קונטרול וי. וכך צורתו הרוחנית של המחשב משתכפלת לאינסוף ומשרה את צורתה גם שאר התחומים בעולמינו, למשל התרבות.

אך מניין נובעת החשיבות הגבוהה כל כך של ההעתקה? מדוע ההעתקה עצמה כל כך אפקטיבית - מהו העומק של העניין? ובכן, נשים לב שרק היעילות של ההעתקה היא הדבר החדש, אבל ההעתקה עצמה היא הנורמה בקרב האדם מאז ומעולם. כולם גרסאות מועתקות אחד מהשני של דפוסי התנהגות, ורק מעטים הם מקוריים, וגם זאת רק לעיתים רחוקות מתוך כלל התנהגותם. לרוב דפוס הפעולה משוכפל בלי סוף. ואם נרחיב את נקודת המבט, נראה שזו תכונה כללית עוד יותר, שמאפיינת את החיים עצמם. הרי מהם בעלי החיים אם לא העתקים של אורגניזמים? אריה הוא העתק של אריות קודמים. מהות החיים עצמם היא העתקה של מידע בדנ"א. זוהי רק היעילות של ההעתקה שגברה - ומגיעה לשיאה עם המחשב (לא בגלל יכולות העיבוד או הבינה המלאכותית שלו - אלא דווקא בגלל יכולות הידיעה המלאכותית שלו: העתקת המידע).

אך האם אכן היעילות הזאת של ההעתקה היא שחשובה, והיא זו שעומדת בבסיס ההתקדמות וההתפתחות? האם עלינו רק לשאוף להעתקה עוד יותר ויותר יעילה, למשל העתקת מוח, או הדפסת מוצרים, או הדפסת גוף, או העברת מידע ישירות בין מחשב למוח ובין מוח למוח - כלומר העתקת מידע מאחד לשני (המונח של העברה - ורעיון התקשורת - מסתיר מאתנו שמדובר בהעתקה)? האם האופק המשיחי שלנו הוא האינסופיות של ההעתקה, וזהו האינסוף שאליו בעצם שאף האדם מעודו, ואשר טבוע בו בעומקו מעצם בריאתו כיצור חי - דהיינו המשכפל את עצמו, כחלק מתהליך אנטי-אנתרופי השואף אל מימושו המלא והשלם והאוטופי: מן הקוף אל הקופּי? מה רע בעצם? מה רע בעצם? מדוע בעצם אנו נרתעים מרעיון ההעתקה, האם איננו מכונות פון-נוימן? ובכן - לא.

החיים אינם העתקה, אלא דווקא טעות בהעתקה. מהות החיים היא לא שכפול האורגניזם, אלא האבולוציה, דהיינו לא המערכת - אלא הלמידה. לא העתקה פונקציונלית מושלמת, אלא טעות מקורית, מיוחדת, או לכל הפחות שילוב מיוחד (זהו המין - המקוריות שבחיבור שני דברים, שהיא מקוריות ברמה נמוכה יותר מאשר בחידוש עצמו). הלמידה נובעת דווקא משכפול של מקוריות, ולא משכפול חסר מקוריות. מה שמערכת ההעתקה שנקראת האינטרנט מאפשרת הוא שכבה דקה יותר מאי פעם של חידושים ואנשים מקוריים - שמופצת לשכבה עבה מאי פעם של מעתיקנים. לכן התרבות כיום משוכפלת כל כך, בעולם המעתיק, בעוד בעולם העתיק לכל יישוב קטן היתה תרבות מקורית. ההצלחה של האדם, החיה הטכנולוגית, לא נבעה מהעתקת דפוסים בלמידה - אלא מהעתקת חידושים בלמידה. הטכנולוגיה היא מנגנון אבולוציה - לא מערכת אורגניזם. לא אקו-סיסטם. לכן עתיד של העתקה תמידית - עולם הקופי - הוא דיסטופי. וזו הסכנה האמיתית שבמחשב - היעלמות השכבה הדקה, שהופכת ליותר ויותר דקיקה, אך איננו מבחינים בירידת החדשנות כי היעילות ההולכת וגדלה של הקופי מפצה עליה. נורא קל להעתיק את קצת החדשנות שכן יש - אך אם החדשנות תיעלם, דומיננטיות ההעתקה תהפוך את עולמנו לימי ביניים דיגיטליים.

ואם נחזור לניוון של הכנסייה האורתודוקסית, הרי שהשארותה בימי הביניים היא זו שמסבירה את מה שעובר על רוסיה - דת שנשארת בימי הביניים הופכת לפונדמנטליסטית. וכל זה מאיר בצורה חדשה לגמרי - ולא מחמיאה כלל - את הישגי התרבות הרוסית הגבוהה במאה ה-19, כי לא ניתן לדמיין או להבין את דוסטויבסקי וטולסטוי ללא האורתודוקסיות שלהם. למעשה, הם המנסחים השלמים ביותר של ההתנגדות האורתודוקסית הרוסית למודרנה המערבית, שעומדת בשורש הישארות רוס מדינת צמיתים צארית, עם אפס כבוד לחיי אדם (הן של הרוסים עצמם והן של אחרים). לכן רוסיה לא לומדת, ותמיד חוזרת לאותו משטר. לכן התרבות הרוסית צריכה לעמוד לאותו משפט של התרבות הגרמנית או היפנית, טרם יציאתן מסדר פוליטי ימי ביניימי, שלא הפנים תהליכי למידה פוליטיים. התרבות הטורקית סובלת מאותה בעיה, שאופיינית לאימפריה לשעבר, שלא מוכנה להכיר בכך. וגם שם האורתודוקסיה המוסלמית היא זו שהתנגדותה למערב תמיד מחזירה אותם לסולטן. זוהי הבעיה של תרבות שמבוססת על העתקה ומתנגדת ללמידה, ולכן טובעת בניוון ובשחיתות ובחוסר הכרה במציאות ושכפול פנטזיות מגוחך מן העבר. לכן התבוסה של מערכות אלו תנבע ממנגנון הלמידה הגדול - הטכנו-כלכלה. הכוח של המערב מעולם לא היה יכולת ההתנהלות שלו, אלא יכולת החידוש שלו, שנובעת דווקא מהיותו לא יעיל בשכפול ולא מוסדר ולא מתפקד היטב. הוא כל הזמן טועה - גם בהעתקה - ולכן מנצח. כמו באבולוציה, אינספור טעויות מצברות לניצחון, בעוד אינספור שכפולים מצטברים להכחדה. אם כן, מהו ניוון של מערכת? לא ירידה תפקודית, אלא ירידה למידתית, דהיינו שכפול מוצלח מדי. והשלב הבא אחרי האיבון - קריסה.

אם כן, כיצד ניתן להתמודד עם המעתיקנות ההייטקית? כמו בכל ארגון, החלק הקל ביותר יחסית הוא לא לשנות את ההגיון של הארגון, אלא להוסיף חלק בארגון, שבתורו יכול לשנות את ההגיון - כחלק מהפעילות האורגנית שלו בתוך המערכת. לכן צריך חלק בכל ארגון שאחראי לחידושו, ומטרתו להגביר את החדשנות של שאר חלקי הארגון, ושל הארגון בכללותו, אל מול האתגרים שמולו. אנשים אלו צריכים לקבל את הפרספקטיבה הכוללת והכול יודעת של ההנהלה, אך אינם יכולים להיות ההנהלה, שעסוקה בתפעול (תפקוד האורגניזם). הם אלו שצריכים להיות עסוקים במיניות של הארגון, וביכולת של הארגון להוליד בתוכו או מתוכו חדשנות, למשל להוליד מתוך חברה גדולה סטארטאפ, אולי בשיתוף חברה גדולה אחרת, מתחום אחר. או למשל לצלול לתחום מאובן מסויים בפעילות הארגון, וליצור שם שיבוש שכפולי שיֶיָצר שינוי, אם מבחוץ ואם מבפנים (למידה בתוך המערכת עדיפה). או לחילופין להביא חדשנות רעיונית מעולמות תוכן אחרים וזרים לתוך דת מאובנת, או עסק מנוון, או תרבות משוכפלת (למשל: ספרות שבה הכול אותו דבר. כמו פרוזת הרומן או השירה הלירית כיום). או לבנות מסגרות בין-תחומיות חדשות שחוצות גבולות ישנים בארגון - כדי לפתור בעיה שמצריכה ראייה כוללת. או ללמוד מתוך דוגמאות מוצלחות אחרות מחוץ לארגון. או לדמיין פעילות ארגונית אחרת (חזון ארגוני). או סתם לחשוב (מה שלא מקובל כלל בארגון מוטה עשייה, ביצועיזם, ותפקוד). ההנהלה כבר מזמן איננה הראש החושב של הארגון, אלא יחידת הבקרה והוראות התכנות, כי הארגון כיום כבר איננו בצורת אדם לומד, אלא בצורת מחשב מתוכנת.

העיסוק הרב של אסכולת נתניה בחדשנות מעמת אותה שוב ושוב עם החסמים האדירים, ההולכים וגבהים, מול החדשנות בימינו. מה שהיה אפשרי לפני עשר שנים הוא חסום כיום. ההתאבנות-התאבדות המעתיקנית-אקדמית של הפילוסופיה המשוכפלת של ימינו - היא זו שמובילה אותה אל מותה, ואל חזרתה לאורתודוקסיה ימי ביניימית, דהיינו: פילוסופיה תכנותית לתרבות תכנותית. רק במקום העתקת כתבי יד - העתקה דיגיטלית. יותר מלכל תקופה אחרת, פילוסופים אקדמיים כיום דומים לפילוסופים של ימי הביניים, שדומים למתכנתים - החידוש שלהם הוא חיבור קופיפייסטים. הספרות נוצרת מתוך מתכון. והאמנות היא שכפול של שכפול. והשירה נוסחתית (ולכן רבה על הנוסח). ונשמתנו נעתקה - מעוד העתק. ההיגיון הרוחני של המחשב, כמכונה רוחנית, משתלט על עולם הרוח האנושי, ועם הלמידה הממוחשבת הנוכחית (המזהה ומשכפלת דפוסים ולא ממציאה אותם) - גם על הלמידה. אך דווקא מתוך האופי הלא תכנותי של הלמידה הממוחשבת, צומח פוטנציאל לסוג אחר צורה רוחנית למחשב, שבתורה תיצור סוג אחר של צורה רוחנית לעולם. ככל שהלמידה הממוחשבת תהפוך יותר ויותר ללמידה אמיתית, נוכל לצאת מתוך היגיון ההעתקה ההייטקי. אך שינוי כזה הוא לא רק שינוי טכנולוגי - אלא גם שינוי פילוסופי ואף תרבותי וארגוני - שבתורו נותן השראה ומשמעות לשינוי הטכנולוגי.

השיח השטחי הרווח הריק על חדשנות בהייטק, שיש לו עומק תפיסתי אפסי, כי הוא אנטי-פילוסופי, הוא האויב הגדול של חדשנות רעיונית אמיתית, לא מעתיקנית. מה בין חדשנות ל-"חדשנות"? ההבדל הוא לא רק בחידוש עצמו, אלא במנגנון הלמידתי שסביבו, האם הוא מנגנון פשוט של העתקה, או מנגנון מתוחכם יותר של העמקה - מציאת החידוש המתודי שמתחת לחידוש התפעולי. לכל חידוש יש משמעויות ברמות שונות של שינוי המערכת, כי הוא רק דוגמא לכיוון מסויים. לכן ניתן לגזור ממנו דוגמא במקרה הספציפי, או דוגמא כללית יותר ככלל פעולה במערכת (לאו דווקא כוללנית יותר), או דוגמא כללית עוד יותר כיצד המערכת לומדת (וכאמור - לאו דווקא כוללנית וכלל מערכתית, אלא פעולתית יותר, כלומר מניעה את המערכת באופן בסיסי יותר), או דוגמא כללית אף יותר ללמידת המתודה עצמה, וכו'. חידוש שטחי פועל רק במישור אחד, ואילו חידוש עמוק הוא בעל פעולה רב רבדית בכל המישורים במקביל, במידות שונות. לא כל חידוש אמור לשנות את המתודה מן היסוד, ומצד שני ישנם חידושים פרדיגמטיים, שחשיבותם דווקא כדוגמאות לשינוי עמוק, יותר מאשר בפני עצמם. החדשנות הזאת, בכל הרמות, היא זו שחסרה בעולם התכנותי, למשל זה של הלמידה הממוחשבת הנוכחית או של "החדשנות בהייטק". כי היא מצריכה מערכת לומדת מסביב לחידוש - ולא סתם חידוש במערכת. לכן החידוש האבולוציוני נראה לנו שטחי למדי, כי הוא לא משנה את המתודה האבולוציונית. ואילו החידוש הספרותי הוא עמוק, כי הוא לא סתם עוד ספר, אלא שינוי במתודה הספרותית עצמה. ולכן החידוש הפילוסופי הוא העמוק מכולם - כי אין מישור שהוא לא נוגע בו, ולמעשה הוא מעמיק בכל המישורים האפשריים עד לאינסוף.


מעתיקני העולם העתיק: ההתנוונות היוונית והרמאות הרומאית

אחת הטעויות התרבותיות הקשות ביותר בימינו - וגם אחת הנפוצות שבהן - היא הערכתם של הרומאים. הרומאים נחשבים לחלק מן העולם הקלאסי, ובאופן כללי זוכים לסנטימנט תרבותי חיובי, למרות שמדובר פחות או יותר בגרמניה הנאצית של העולם העתיק (כולל הנשר ומרחב המחיה והמיליטריזם והדיכוי הברוטלי והעבדות במחנות ורציחות העם והאכזריות הסדיסטית כשעשוע והפומופוזיות הקיטשית ומצעדי ההמון ולבסוף אף פולחן האישיות וראשי מדינה פסיכופטים) - רק כזו שכן הצליחה, ואכן כבשה את העולם, ולכן כתבה את ההיסטוריה (גם לגרמנים היה חוש היסטורי מפותח). המורשת של ההערכה החיובית לרומא היא נוצרית, ונובעת מהוותיקן, ומבלבלת בין אימפריית הרוע שהיתה רומא לבין הרנסאנס האיטלקי.

מה היתה רומא? ההרס של העולם העתיק, והשמדת התרבות הקלאסית (כולל אפילו ההלניסטית), שמעולם לא חזרה (תוך פלאגיאריזם חסר גבולות וטעם, על מנת להתהדר בנוצות התרבות), ובכלל זה הרס הספרות היוונית, הפילוסופיה, המתמטיקה, המדע, הדמוקרטיה, האמנות, וכל הישגי הפוליס האזרחיים והאינטלקטואליים (והקשר בין השניים). שלא לדבר על ההרס של תרבויות יהודה ומצרים והפניקים, או כל תרבות אחרת בעלת ערך שהתקיימה סביב הים התיכון - ערש התרבות האנושית. כמה מההישגים הסמליים ביותר של הרומאים: שריפת הספרייה באלכסנדרייה, חורבן ירושלים, רצח ארכימדס (גדול המתמטיקאים מעולם), וצליבת ישו.

לגבי הישגים לא סמליים, ישנו מדד פשוט ואובייקטיבי מאוד, שמאפשר להשוות תרבויות מבחינה מוסרית: כמות הנרצחים במלחמות. אם נסתכל על גרף כזה, ונוציא ממנו את סין (שבה ישנם נסיבות מיוחדות: כל המלחמות הן מלחמות פנימיות, האוכלוסייה ענקית אך תלוייה בשיתוף פעולה חברתי מורכב, שהרי היא מתקיימת על מערכת השקיית אורז, ולכן כל שיבוש שילטוני גורם לרעב, ומכאן הנטייה שלה לצנטרליות וליציבות), נגלה תופעה פשוטה. ברגע שהרומאים עולים לבמה, מספר הנרצחים במלחמות עולה בסדר גודל, יותר מכל מה שהיה מוכר בעולם העתיק, והנרצחים הם כל העמים שרומא כבשה, כולל עמי אירופה (גאלים, גרמנים, גותים, בריטים, וכו'). הרומאים היו הברברים האמיתיים, ואכן נחשבו לכאלה בידי היוונים - ואף בידי היהודים (שתי התרבויות הגדולות מבחינת איכותן). לעומת זאת, הברברים וההונים לא מתקרבים כלל לסדרי הגודל של ההרג הרומאי (מלבד זאת שההרוגים היו הפעם רומאים, כותבי ההיסטוריה), כאשר למעשה אלו היו המשחררים של עמי האימפריה מאחיזת המגף הרומאי על צווארם, ניצולם, דיכויים, והרס תרבותם.

רומא לא היתה אימפריה נאורה, כמו הפרסית, אלא פשוט דורסנית במיוחד, וכמובן שבדיוק כמו הנאצים הם נטפלו לבעלי התרבות הייחודית ביותר, היהודים, וניסו להשמיד אותם ואת תרבותם מעל פני האדמה. הדבר המדהים הוא שלפי ההערכות, השואה היהודית איננה תופעה מודרנית, אלא גם בעת העתיקה הרומאים טבחו ביהודים יותר מאשר בכל עם אחר, ומספר המתים מהם עולה משמעותית על כל האחרים - אפילו על הקרתגים. היהודים נרצחו יותר מכולם, בכל ההיסטוריה של העולם העתיק (מחוץ לסין). שלא לדבר על תרבות הרצח הרומאית, שבה מאות אלפים נרצחים בקוליסאום כמאכל לחיות טרף וקרבות אדם כמופע תרבותי מרכזי, או למשל על התעללות מיוחדת שזכתה לשם עולם (הצליבה). אלו המקבילות הטכנולוגיות של העולם העתיק לתאי הגזים ולמנגלה: רציחה לשם זוועה.

רומא היתה מפלצת, שמלבד הישגים הנדסיים למיניהם (דהיינו ברמה טכנית בלבד), לא נתנה לעולם שום ערך רוחני כלשהו. אמנם, היו כמה משוררים לטיניים בעלי ערך (מעטים ביחס לגודל האוכלוסיה), אך עיקר יצירתם היה פלגיאט בוטה מתרבות יוון, ומלבד זאת: שירה לעולם איננה אמת מידה להערכה של תרבות. שירה גדולה היא מופע שמתקיים בכל התרבויות, אף הפרימיטביות והפראיות ביותר (שם היא קיימת בעל פה). השירה היתה צורת הספרות הקדומה ביותר, שכנראה היתה קיימת אף אצל האדם הקדמון (לפיכך היא מופיעה מיד בצורה מפותחת עם הופעת הכתב - היתה מסורת שירית ארוכה לפני כן). בניגוד למקובל כיום, לא ניתן לתרגם שירה, ולכן לא ניתן להעריך שירה כאמת מידה מחוץ לגבולות תרבות מסוימת. בנוסף, עיקר ערכה של השירה העתיקה נובע דווקא מן הזמן שעבר, ולאו דווקא מאיכויותיה הפנימיות. מילים שגורות ורגילות הפכו לגבוהות ונדירות, ולפיכך השפה עצמה, שהשתנתה, הפכה לעשירה ועמוקה. החכמה הכי בנאלית, שקיימת בכל שפה אנושית, הפכה לחלק מהשירה בלבד (שהרי הדיבור שמתעד אותה נעלם), וקלישאות קיטש ותעמולה הפכו עם הזמן למטאפורות רעננות וחד פעמיות, וביטויים נפוצים ושחוקים - שמהם נשאר רק עותק אחד - הפכו לחד פעמיים, קולעים ומבריקים. רעיונות שכבר איננו מבינים או מזדהים איתם הפכו לחדשנות ולמקוריות, ותימות משעממות הפכו להזרה מסעירה למודרניות. לכן ככל שאנו נשתנה - השירה העתיקה תהפוך לגדולה יותר ויותר. המרחק מגדיל את העבר. אנו נמשכים לעבר בחבלי קסם כי כוח המשיכה התרבותי הוא המסה של היצירה (סגולתה הפנימית) כפול המרחק בזמן בריבוע (לכן יצירות קלות ערך הולכות וצוברות משקל עם השנים - והמאות - כולל שרבוטי מערות וגרפיטי עתיק). מכאן עיקר הכובד התרבותי של העבר (ומכאן, אגב, גם המשיכה לתרבות העתיד הרחוקה - הכוח המשיחי שעיצב לא פעם את ההיסטוריה והתרבות).

וככלל, תרבות קיימת רק מפרספקטיבה המסתכלת אחורה אל העבר (לכן לא יכולה להיות "תרבות פופולארית", דהיינו בת הזמן, ולכן הפנייה האמיתית של יוצר היא תמיד אל העתיד). רבים מהישגי התרבות כלל לא נוצרו כתרבות אלא רק בדיעבד הם תרבות, בגלל ההסתכלות שלנו, ולכן עלינו לא לקבל את רומא כתרבות לגיטימית, אלא כמוטציה אגואיסטית, בסרטן שהתפשט עד שהרג את העולם העתיק. זו הסיבה שדווקא אחרי רומא העולם הזה לא חזר, בגלל שהרומאים השמידו אותו עוד לפני כן. לא בגלל שרומא היתה החלק האחרון שלו לפני סופו, מה שיוצר אליה נוסטלגיה ששמורה לעולם העתיק עצמו. היא היתה הסוף הזה עצמו, והתמשכותה והדיכוי הטוטאלי שלה - מה שנקרא השלום הרומאי - הם שגרמו לסופיות המוות. בימינו ניתן להביא את רוסיה או טורקיה כדוגמא לתרבות לא לגיטימית, כי מי שיבדוק יגלה שדווקא הן מכולן נושאות שובל היסטורי ארוך במיוחד של רציחות עם שונות ורבות, יותר אפילו מהגרמנים, שמראות שזה פשוט חלק מהן (שתי אימפריות לשעבר, שתרבותן היא הברוטאלית, ומשטרן תמיד ישאף לדיקטטורה ולדיכוי אחרים).

האימפריאליות חסרת המעצורים היא המורשת החולה של רומא לעולם, כי היא נתפסת כלגיטימית בגלל שהיא רומאית, כהכרח לא יגונה, או כי "ככה אימפריות מתנהגות", או פשוט כ-"ריאליזם קר". הכובשים לפני רומא, כמו היוונים או הפרסים, היו הרבה יותר נאורים ממנה - ובדיוק כמו הנאציזם, היא היתה האנטי-נאורות של העולם העתיק. ההרס הרומאי של העולם היווני הוא האחראי לכך שלא היתה מהפכה מדעית בעת העתיקה - היוונים לא היו רחוקים משם - ולכן הזיווג היהודי-מערבי נדחה עד לנאורות הבאה. הנצרות כדת פלגיאט צריכה להיות מובנת כחלק מהעולם הספרותי הרומי, והברית החדשה היא המקבילה היהודית למה שעשו הרומאים לספרות היוונית - ומכאן הדבקות של הנצרות ברומא. היהודים כמובן ידעו זאת מאז ומעולם, וזיהו את הנצרות עם מלכות רומי הרשעה. אין ספק שהאנטישמיות הנוצרית (שסופה - הנאצית) נובעת מן האנטישמיות הרומאית, שהרי הרומאים היו ממציאי האנטישמיות - לא שנאת נצח של יחידים או אויבים (המן ועמלק), אלא אנטישמיות כתרבות, כולל עלילות.

הערצת רומא היא מבחילה, והקריטריון כאן הוא לא המוסר, אלא ההרס של תרבויות, והמתודה האנטילמידתית של הרס תרבותי (הכחדות המגוון כאנטי-אבולוציה). רוסיה הרסה אפילו את התרבות והספרות והמוזיקה הקלאסית שלה עצמה, שכמעט לא קיימת היום. גם התרבות הגרמנית לא התאוששה עד היום מההרס הנאצי. נשאל: מה ההבדל בין הרס יצירתי, למשל הכחדה שמקדמת את האבולוציה, או משבר כלכלי שמקדם את הכלכלה בטווח הארוך, כלומר הרס למידתי שמאפשר למערכת למידה לצאת מקיבעון, לבין הרס אנטי למידתי? ובכן: הפגיעה במתודה. כאשר פוגעים במערכת עצמה, אבל לא במתודה שלה, מתרחשת למידה מהירה. אבל כאשר הפגיעה היא עמוקה, ומגיעה עד המתודה עצמה, אז השיבוש חמור יותר, וכאשר מושמדת המתודה אבל המתודה של המתודה עדיין קיימת - אז יש שיקום (אם כי הכיוון הקודם אבוד), אבל ככל שהפגיעה במערכת עמוקה יותר - כלומר נפגעים ונהרסים מנגנוני המתודה של המתודה של המתודה וכו' (ובסופו של דבר אלו מנגנונים דקים מאוד, כי הרי הם פועלים ברמה מאוד גבוהה מעל המערכת במציאות עצמה) - אז כבר אין שיקום.

זה מה שקרה לתרבות היוונית, והסיבה לכך היא שתרבות זאת לא התנגדה לתרבות הרומאית, ולכן תרבות זאת הושמדה ואין לנו היום תרבות יוונית (אלא אולי רק במתודה מאוד גבוהה, אחרי שהמערכת עצמה נעלמה, בתרבות הרנסאנס שהתגלגלה לתרבות המערבית - ודוגמא זו מדגימה מה קורה כשיש המשכיות במתודה גבוהה ומופשטת מאוד, ללא שום המשכיות במערכת עצמה). ההתנגדות היהודית לתרבות הרומאית, למרות שעלתה ביוקר עצום, היא זו שהצילה אותה כמערכת חיה, דהיינו לא רק כמתודה (לכן לא היה לנו בהיסטוריה רנסאנס יהודי, שבו היהודים הם נוסטלגיה, מה שהיה קורה אם היהודים היו מושמדים באמת - לפתע ברגע אחד האנטישמיות היתה מתהפכת לערגה). היהדות שמרה במידת מה על כל הרמות - מהמערכת עצמה, ועד למתודה הכי גבוהה ודקה - ולכן למרות שנפגעה קשות היא שרדה.

האינסופיות הזאת - של אינסוף רמות במערכת - היא לא איזה משהו לא טבעי, אלא קיימת בדיוק כמו היכולת למצוא נגזרת מסדר אינסופי (כלומר ללא גבול עליון) לפונקציה ממשית. דהיינו: כאשר יש התפתחות מערכת, ניתן לגזור ממנה מתודות ללא גבול למעלה, שבשלב מסויים אכן הופכות למעורפלות מאוד (ולכיוונים מופשטים כמעט לחלוטין). אך דווקא היכולת של כל שינוי או פעולה קונקרטית במערכת להיות חלק ממארג משמעויות שבמידה קטנה מאוד - בד"כ, אחרת המערכת היתה הופכת לשבשבת לא יציבה - משנה אפילו את המתודה הכי גבוהה שנצליח לחשוב עליה - זהו העומק של המערכת. בדיוק כמו ברעיון החסידי ואף החב"די, שהממשי הוא שמכיל בעומקו את הגובה הגדול ביותר - הרוחני ביותר. כי מדוגמא ספציפית - כמו בתופעת אמנות (שהיא מוצר קונקרטי ולא מופשט), או הגמרא (או דרשנות הזוהר) - אפשר לגזור משמעויות למידתיות עד לבלי די, כולל העקרוניות ביותר שבהן. לא בגלל שזה טמון בדוגמא, אלא בגלל שזה טמון בלמידה, דהיינו במתודה, ובמתודה של המתודה, וכן הלאה.

ומכאן היכולת לנוע בעולם, ולפעול בו, עם משמעות אינסופית, כמו שרצו האקזיסטנציאליסטים, רק בלי הנפיחות הרוחנית שלהם, אלא בדיוק כמו היכולת להבין לעומק אינסופי כל מהלך בגמרא, בעזרת פרשנות ולמידה. זו הפכה להיות המתודה היהודית בהתנגדות למערכת הרומאית, אחרי הפגיעה הגדולה במערכת עצמה - וחוסר האונים של המערכת. התגובה היתה החצנת הלמידה שהיתה קיימת במערכת והפיכתה לאידיאולוגיה - לימוד התורה. הפעולה הממשית עצמה נפגעה, ולעיתים נהרסה, ולכן היהדות התבצרה במתודה. ואילו היוונים היו מתבצרים במסירות נפש במתודה המדעית או הפילוסופית, הם היו עוברים את הרומאים, והיינו מקבלים מעין גירסא למידתית אידיאולוגית של התרבות היוונית של העולם העתיק, בדומה למה שקרה בתרבות היהודית.

במערכת שבה מגדל המתודות מתפקד (למשל ביצירה ספרותית גדולה, או בחסידות, או במדע, או במתמטיקה), מעל כל תנועת רגל דקה בכיוון כלשהו בעולם המציאות ישנו מגדל - שרגליו בארץ אך ראשו מגיע עד השמיים - של כיוונים במתודות, ולכן לתנועת הרגל ישנה משמעות רוחנית דקה גם בעולמות הלמידתיים הגבוהים ביותר (כמו שלכל שינוי בפונקציה ישנה השפעה על הנגזרות למעלה עד לאינסוף). לכן למידתיות טוטאלית היא אינסופיות רוחנית. במדע או בקבלה, לכל דבר בעולם הזה ישנו משמעות ברבדים הגבוהים ביותר במערכת (כל תנועת אטום מגלמת בתוכה באופן כמוס את המתודות הגבוהות ביותר של היקום, ובכללן משוואות בעלות עומק עד בלי די. כל פעולה זעירה באורגניזם היא חלק מהלמידה הגדולה של האבולוציה. וכו'). המתמטיקה למשל לא מאפשרת בכלל לנוע אחרת, כי כל אובייקט קונקרטי שפועל בצורה לא נכונה יביא לסתירה כללית ולקריסת המערכת, כי יש לו השפעה על כל רמותיה. במובן הזה גם תיאוריית הקוואנטים היא טוטאלית לחלוטין, לא כי היא דטרמיניסטית, אלא כי חוקיה כלליים ללא גבול - ולא רק ללא גבול ביקום, אלא ללא גבול בחוקיות עצמה, כלומר בלמידת החוק. לכן האינסופיות איננה איזו מיסטיקה למידתית, וגם למדע ולמתמטיקה ישנו עומק אינסופי. כי בלמידה העומק הוא אינסופי.


כותרת

המשך
תרבות וספרות