כשהקללה היא ברכה והברכה היא קללה: באנו לברך ונמצאנו מקללים, באנו לקלל ונמצאנו מברכים. על תיאולוגיה של מהפכת ערכים אסתטית
בעולם היהודי, תוך הוצאת היהדות מאורה - לאפלה
לעיתים רחוקות אנו זוכים לצפות בהתפתחות תיאולוגית חשובה של דתנו בזמן אמת, אך בדיוק מאורע מרגש שכזה זומן ליהדות בחצי העשור
האחרון, עם הופעתו המטאורית של התיאולוג היהודי החשוב ביותר - והמסוכן ביותר - שפועל כיום: ישי מבורך. אך מבורך הוא תיאולוג
מקולל, ודומה שמאז השבתאות לא נוצרה בתחומי היהדות חבית חומר נפץ תיאולוגית שכזו: מצד אחד רבת עוצמה, שהשלכותיה והתפתחויותיה
לדורות יכולות להיות מרחיקות לכת, ומצד שני בעלת פוטנציאל הרס ברור ומתבקש, ומועדת להקצנה מעצם טבעה ההיפרבולי והפרדוקסלי
(בכך מבורך עוקף בסיבוב את העולמות התיאולוגיים של איזביצא, ההקצנה החבדית בדור האחרון, תורת הסתרים של ברסלב בדור הראשון,
ועוד).
צחוק הגורל הוא שדווקא מתוך עולמו של אחד המתונים, הזהירים והאחראים מבין התיאולוגים היהודים החשובים של המאה ה-20, שג"ר,
שהיה בעל אופי שמרני ואף נטה לא פעם לרומנטיות עד כדי התייפייפות, צמח הוגה אנטי-רומנטי, פרוורטי ורדיקלי באופיו כמו מבורך.
אולי ניתן להשוות זאת לדרך בה מתוך הגותו ההרמוניסטית של הראי"ה נוצרה ההקצנה של הרצי"ה, אך ההשוואה לא תהיה שלמה, כי מבורך
הוא הוגה שיטתי ונועז בהרבה מרבו המפקפק והמהסס תמיד, ובמובנים רבים עולה עליו, ולא רק בביטחונו העצמי (וזאת בניגוד לגמדים
התיאולוגיים שהמשיכו את קוק). אם שג"ר היה שועל, והדבר ניכר אף בספריו שבנויים כאוספים וגם במשיכתו הבסיסית לפוסטמודרניזם,
הרי שמבורך הוא קיפוד, שסיים השנה להוציא טרילוגיה הגותית מסודרת סביב מרכז ברור - ודוקרת להפליא. ואכן, סיכוייה של פקעת
קוצים מתפקעת זו לשפוך דמים, לגלות עריות ולעבוד את הסטרא אחרא בדורות עתידים, כשתעבור רידודים בדרכה לציבור הדתי הרחב
ולילדים, גדולים יותר מכל תיאולוגיה יהודית משמעותית אחרת שנוצרה בתקופתינו (וזאת בוודאי בניגוד לכוונתו של יוצרה, אך
לרעיונות דתיים רדיקליים יש חיים משל עצמם).
הסיבה לכך היא פשוטה למדי, ונעוצה בליבת הפרויקט המבורכי, באופן בלתי ניתן להפרדה מצידו המבריק (כמו שרעיון "מצב החירום"
בלתי ניתן להפרדה מהנאציזם, ומי כמו מבורך אוהב את "מצב החירום"). התיאולוגיה המבורכית מכילה בתוכה את מנגנון ההקצנה וההסלמה
(ואולי אף ההשמדה) שלה עצמה, באופן בלתי מבוקר, כפצצה מתקתקת: "מחמאות" שחילקנו כאן, כמו הגות חולנית ומסוכנת, פרוורסיה,
הרסנות, קיצוניות, רדיקליות, ו-"שאר קללות" הן באמת מחמאות של ממש (דהיינו: של הממשי) עבור מבורך, ומושגי יסוד בהגותו, אליהם
הוא נמשך במחול אינטלקטואלי מרהיב - כמו פרפר לאש. כי בכך נעוץ עוקצה של הגות זו: בהיפוך ערכים מוחלט בעולם היהודי.
די לאפולוגטיקה - תחי הפתולוגיה
מבורך, כמו הוגים מעמיקים אחרים, הוא הוגה קלאסי מהטיפוס שאותו איפיין הנתנייתי כהגות של "אין הכי נמי". זוהי הגות מהסוג
הבלתי מתנצל והלא אפולוגטי (בכך היא קשורה אפילו לעידן הישראליות של ביבי! ואכן מקדשת תקיעות פתולוגית כאידיאל): אתם
(החילונים) אומרים שאנחנו (הדתיים) דפוקים ופסיכיים? אז בניגוד להוגים דתיים מחולנים שיסבירו למה אנחנו לא דפוקים ולא באמת
פסיכיים, ובעצם די בסדר, בדיוק כמוכם, ואיך זה מסתדר (ובכך יפנימו את החילון והביקורת לתוך הדת), הרי שאנחנו נאמר בקול גדול
ובגאווה: נכון מאוד, אנחנו באמת דפוקים. כי זה מה שצריך להיות: פסיכיים. זה מה שאלוהים (הדפוק והפסיכי לגמרי) רוצה מאתנו: את
הפתולוגיה.
אם החילוניות הליברלית ביקרה את הדתיות על פרימיטיביות, אנטי-נאורות, חוסר סבירות, ואי-רציונליות הרי שאנחנו לא
נהיה הוגים אפולוגטיים, אלא נאמץ את הביקורת כדגל וכעמוד האש שלנו. אנו דווקא נקצין את הפתולוגיות ואי-הרציונליות עד שיכלו
כל הקיצין: אנטי-נאורות שנובעת לא מהחרדיות התמימה והשמרנית, אלא באופן מתבקש למי ששואף אל הקיצון - מלאקאן (הגורו של
הפסיכים - גם אם הם פסיכולוגים, או פילוסופים חסרי אחריות ורדיקליים בגרוש, כז'יז'ק - ומי ששאיפתו אל הממשי היא עלה התאנה
לכל הגות שואפת הרס בימינו. כי הממשי הוא פסיכי, לא?). אם שג"ר הוא הרב של מבורך - לאקאן הוא האדמו"ר. שג"ר אולי שיחרר עבורו
את המתודה האינטלקטואלית - אבל בלאקאן נמצא לו שורש נשמתו. ממסורת - למהפכה. ה-"בעיה" הופכת לאידיאל, ועוד כזה מהסוג העוצמתי
ביותר: אידיאל דתי.
ואם הנצרות קיבלה את הטוויסט התיאולוגי הפרוורטי העמוק ואולי הבלתי נמנע שלה מהצליבה, הרי שמבורך הוא מי שמבקש להביא את
בשורת הפרוורסיה העמוקה והבלתי נמנעת ליהדות - מהשואה. אם ניקח את התזה של גרשם שלום על צמיחת השבתאות כמט בלתי נמנע
בשלושה-ארבעה מהלכים שנבע מהזעזוע של גירוש ספרד, ומעיכולו התיאולוגי העמוק והאיטי בדור השלישי והרביעי (בבחינת פוקד עוון
אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים...), הרי שהשואה היתה מאורע כל כך רדיקלי - שהתיאולוגיה של הדור השלישי והרביעי לשואה
שהוא יוצר היא (איך לא?) רדיקלית להפליא (ואכן, לא נכחד - מופלאה). כך, בדרכה הפרדוקסלית של הרוח, מופנמת לתוך התיאולוגיה
היהודית רדיקליות זרה לה לחלוטין מתוך תמונת האספקלריא השחורה שלה: התיאולוגיה הנאצית. שואה? אין הכי נמי! אם הרס יהדות ספרד
היה שבר שיצר את שבירת הכלים, הרי שהשואה מזמינה תגובה רדיקלית עוד הרבה יותר - שבו המצב הדתי כולו הופך למצב חירום תמידי,
והקטסטרופה נוכחת כבסיס הדת עצמה: הפלנטה שלנו היא שהופכת לפלנטה אחרת. איפה אלוהים היה באושוויץ? פחחח. איפה ייתכן אלוהים
שלא באושוויץ?
ראו גידולים שגידלתם
מהיכן צמחה הגות כזאת? רבו של שג"ר עצמו הוא (כנטען) באופן מפתיע דווקא אחד מגדולי הדור האמיתיים של עולם התורה (הרב שלמה
פישר, שאת שיעוריו ניתן לשמוע בקול הלשון, האתר שעשה מהפכה בהנגשת המילה האחרונה בלימוד הגמרא בימינו מתוך תוככי אליטת עולם
הישיבות - לעולם כולו). אך כנאמר במדרש: "תורה בסרוגים - אל תאמין. מחשבה בסרוגים - תאמין". חרדים אינם עוסקים בתיאולוגיה,
אלא בתורה, ולכן התיאולוגים החשובים של המאה ה-20 היו דווקא בתחומי הציונות הדתית, שנמצאת בתווך בין ליבת היהדות לעולם
החילוני. כי התיאולוגיה היא מטבעה זרה ליהדות, ולכן תמיד היתה בסימן ייבוא מהפילוסופיה לתוך היהדות, ובמובן הזה היבואן מבורך
בע"מ הוא דווקא הוגה יהודי קלאסי, בדיוק בגלל מקורותיו החיצוניים והזרים - זו מסורת.
אם הוגי ימי הביניים (כמו הרמב"ם) היו
פילוסופיה יוונית בגרסא יהודית, הרי שבמאה האחרונה נדחסה כל ההגות המודרנית לתוך היהדות, ויצרה פריחה תיאולוגית: ליבוביץ'
היה קאנטיאניות יהודית (מישהו ביקש צו קטגורי?), קוק היה הגליאניות יהודית (מכאן האידיאליזם ממנו אנו סובלים עד היום),
סולובייצ'יק נאו-קאנטיאניות יהודית ("איש ההלכה") שהתדרדרה לאקזיסטנציאליזם יהודי ("איש האמונה"), וכן הלאה, ושג"ר כבר היה
פילוסופיה של הלשון ופוסטמודרניזם יהודיים, ומבורך הוא ממשיכו בכיוון הקונטיננטלי, כלאקאניאני היהודי מס' 1 (ישנו כיום גם
"פרויקט יהודי" בתחומי הפילוסופיה האנליטית, שכידוע משופעת ביהודים אמריקאים). כך שבנוסף לכל הצרות, מייבא מבורך את הז'רגון
לתוך ההגות היהודית (שג"ר די נזהר מכך), מה שיאפשר לממשיכיו לקרוא בתוכו קריאה רדיקלית כרצונם, ולממש בממשות את הממשי
(דהיינו: את הקטסטרופלי).
נשאל: מהו סוד הקסם האפל של מבורך? האפלה עצמה. ההגות המבורכה היא הגות עם תשוקה, ורשימת התשוקות שלה ארוכה (אך למעשה די
מונוטונית): הבלתי אפשרי, פורץ הגבולות, הטראומה, החרדה, הכאוס, ההפרעה, הפרימה, המועקה, האגרסיה, הדיסוננס, החֶסר, השבר
(למתקדמים: הסדק), האפוקליפטי, האנטי-תבוני, חשוך המרפא, חוסר הפתרון, הקונפליקט, התקיעוּת, הכפייתיות, הנוירוזה, הטראומה
(כבר היה?), המודחק, האחרות (המוחלטת, אם אפשר), וכן הלאה והלאה. כמו אוהב שלא יכול להתרגש מאהובתו ללא הסכנה, המריבה,
הקנאה, ויחסים הרסניים. זה לא מדליק אותו אם זה לא משחק באש (כן, ההגות המבורכית מכילה גם תפיסת מיניות ואהבה בצלמה כדמותה -
כאידיאל דתי). זה לא אמיתי אם זה לא חותך. איפה הדם? גם הג'יהאד ומסעות הצלב הם ביטויים הכרחיים של היענות לאלוהי, לטוטאלי,
לדורש הכל, לאוהב הגדול (מהחיים) והמסעיר והמופרע. הקב"ה התעורר בבוקר - ומעולם לא הרגיש כה פגאני. מי אמר שנשחט יצר עבודה
זרה?
ומה בעצם ההבדל בינינו לפגאנים (יחי ההבדל הקטן)? לפי מבורך, ההלכה היא שאמורה לאלף את האל המשתולל, כאילו מדובר בכלב (וראו:
בלק העגנוני), ולאפשר לנו להתמודד עמו ועם פגיעתו הרעה, המשוגעת, השיטיונית, היצרית והיצירתית. בעוד עצם ההאדרה של הפתולוגיה
מייצרת פצצת אטום ומהללת את כוחה ומחייבת את השהייה התמידית בגראונד זירו - מובאת לנו חליפת קרינה ישנה (ומחוררת). עד כמה
הפתרון הזה סביר מבחינה דתית, שלא לדבר מבחינה פסיכולוגית, שלא לדבר על סתם גידולים דתיים סרטניים? האם האוהב ההרסני של
מבורך לא עתיד לקרוע כנעורת את כבליה העייפים והמשומשים כבר כיום של ההלכה, שעוד נתפסת פה כחסרת מובן? גם אם מבורך עצמו חי
את האיזון הגבולי הזה על הקצה - הגלישה במדרון סבירה ממנו בהרבה, והדחיפה הקטנה שחסרה - אף פעם לא חסרה. כשהתיקון כל כך
חיוור ומשעמם והקילקול כל כך חי ומדמם ומעניין, מי מתעניין בתיקון? בקרוב השכינה תתלונן: #מי_טו.
לקראת תורה של אי-הלימה
אך האם זה כל מה שיש לנו להגיד על התפתחות חשובה זו, ועל הופעת התיאולוג היהודי הגדול של העת הזו? אוי-אוי-אוי? האם התדרדרות
הארץ הפך למתריע מפני התדרדרות השמים? למעשה, מבורך הוא דוגמא פרדיגמטית להגות היהודית הנוכחית, ורושמו הגדול רק יאפשר לנו,
בחלק הבא, להתרשם מן הצומת בעלת שלושה כיווני המרחב בה עומדת היהדות כיום - אובדת דרך, אך פתוחה לאפשרויות חדשניות שלא
שיערום אבותינו. מבורך הוא דוגמא להתמודדות חיצונית, בז'אנר שמחוץ לתורה עצמה (תיאולוגיה, פילוסופיה), עם בעיות התורה -
ומכאן נובעות בעיותיו (הוא אולי היה מעדיף את הביטוי: מחלתו).
הניסיון ליצור ישירות בתוך ליבת הסוד של התורה עצמה, דהיינו
בתוך העולם המיסטי עצמו, הוא מעל ומעבר לתעוזתם (ואולי אף לכישרונם הספרותי והיצירתי) של הוגי מחשבת ישראל אלו, כגון שג"ר
ומבורך, ובוודאי שמחוץ להישג ידם של חוקרים חילונים פורצי דרך (כשלום בדורו כן ליבס בדורנו). אין להם את האותנטיות של
האדמו"ר האחרון מחב"ד, למשל, והצורך להיעזר בעזרים חיצוניים תיאולוגיים(/מחקריים...) נובע אך ורק מהתקיעות הפנימית של המסורת
והתורה עצמה, שנמצאת בדיסוננס הולך ומחריף, ובלתי ניתן לגישור, עם המציאות המתקדמת במהירות, ועם התפתחות ההיסטוריה עצמה
(השואה, המדינה, המהפכה המינית, הטכנולוגיה, וכו').
זהו הרקע האמיתי למבורך - לימוד התורה הפסיק ללמוד מהעולם. ועכשיו צריך להצדיק את האוטיזם, הסכיזופרניה והפיגור (כן, לפעמים
זו פשוט המילה). הניסיון המיסטי שמור לפסיכיים אמיתיים (הדוגמא המקומית אצלנו: עיגול שחור), ואילו הניסיון לגעת בפסיכיות
מבעד למחקר או להגות או לדרשנות "על" - הוא למעשה ניסיון בפסיכולוגיה (מכאן: לאקאן). ומכאן גם חוסר האותנטיות של הניסיונות
הללו: עודף המודעות העצמית שלהם. הסכיזופרן מאבחן את עצמו בסכיזופרניה ורץ לקבל תעודה: סכיזופרן אני. הפסיכי צועק: אני
פסיכי! (הוא פסיכי גאה). כי אין סובייקט - רק סימפטום. לכן בסופו של דבר זו בעיקרה הגות ריקה, כלומר הגות אודות הריק (באיזה
שם שלא נקרא לו, כדי שנרגיש נועזים), מבחוץ, ולא כזאת שיוצרת בתוכו - כחלל פנוי. ללכת בלי - ולהרגיש עם. הם לא כותבים את
הזוהר החדש, או את התורה המשיחית, או מייסדים דת מונותאיסטית פוסט-אנושית - כי הם רחוקים מאוד (כמובן) מכל רדיקליות דתית
אמיתית. הם רדיקליים של המסגרת (ועוד זו המושגית), ולא של יצירת התורה שבתוכה, שם הם ילדים טובים עם כיפה.
האם מבורך עצמו היה משתמש במנגנון שלו עצמו הרואה את ההלכה כהתחמקות מדרישה אלוהית פסיכית ובלתי נסבלת כדי להתיר בפועל
הומוסקסואליות? חס ושלום! הרי הוא אורתודוקס (רדיקלי). לכן ההלכה אצלו גם… "חסרת משמעות" (נשים לב שזו איננה ביקורת ליברלית
של "מסכנים ההומואים", אלא ביקורת על חוסר החדשנות שבתוך התורה - בניגוד לחדשנות, המאיימת פחות, במסגרת ובהקשר הרעיוני של
התורה - שבמבורכיזם). הגות כזו פשוט משמרת את הקיים (גם אם היא קוראת לו בשמות. כגון "פתולוגי"), ולכן מקדשת ממהותה את
התקיעות לשמה (!) ואת התורה בצורתה הנוכחית, חסרת יכולת הלמידה (למידת התורה!), שאכן מובילה את היהדות לאי הלימה - ולתהום.
זה כבר לא ליבוביץ' ("למה? ככה") או סולובייצ'יק ("למה? ככה אני"), התירוצים הולכים ונהיים מחוכמים - ואפילו מדהימים
בתיחכומם, כמו אצל מבורך - אבל בסוף היום, מה עם תשובות? אחרי התירוצים המבריקים והערצת החול שנוצץ ככוכבים, מה יש לאכול? גם
אם התירוצים (כלומר: תשובות שתוצאתן ידועה מראש, וחשובה רק הדרך) נהדרים, מה עם מענה לשאלות? לבעיות אמיתיות? מה המענה לחוסר
היצירתיות של התורה (שלא לדבר על ההלכה)? "ביקורת התרבות" מכיוון הדת אל החילוניות (כלומר בכיוון הקל, כלפי חוץ)? נו באמת,
ממש חידשתם (ומעניין ת'ספתא של החילונים. עוד מנגנון ל-"שימור לקוחות" שבדרך לדתלשיות). מבורך ושות' מפקירים את היצירתיות
הפנים דתית לכיוונה של הביקורת הליברלית (למשל: הרב שפרבר), ולכן תמיד מפסידים. לחילונים. ולא במשחק החוץ (המדומיין) - אלא
במגרש הביתי, האמיתי. פוסט-חילוניות? אולי הגיע הזמן לפוסט-דתיות. או לפחות לפוסט-יהדות. או לכל הפחות לפוסט-ציונות-דתית.
שלא לדבר על הפוסט-אנושיות שבדלת.
תיאולוגיה של חוסר טעם
בשביל יצירתיות אמיתית בתורה - צריך כבר עולם רוחני אחר לגמרי, שאינו חלק מהשיתוק וההתחמקות מול האל הפסיכי, ואיננו עולם
הגותי-תיאולוגי מעצם מהותו (כלומר, בסופו של דבר, יש כאן חזרה למחלה הישנה של הד"לים: האידיאולוגיה). וצריך גם משהו שרחוק
מאוד מאופקיו הצרים וחינוכו הדל של הסרוג - יכולת אסתטית, ספרותית (כלומר אינטגרציה בין כל רמות המשמעות של הטקסט), ויעידו
על כך תוצריו האמנותיים העלובים, שנובעים מאופקיו האמנותיים המעליבים (ומצורת החשיבה האידיאולוגית הנחותה שלו). אם יש משהו
שהמבורכיזם אולי יכול לעזור בו - זו הוצאת הדתיות מהקיטש ומהשמרנות האסתטית (לענ"ד הטרילוגיה ההגותית הבאה שלו היתה צריכה
לעסוק בכלל בתורת האסתטיקה, ולהתנתק נחרצות מטעמו הספרותי הירוד של השג"ריזם, שלא לדבר על שג"ר עצמו). כדי לכתוב תורה חדשה,
ונקרא לה איך שתרצו, ד"לים יקרים (תורת ארצישראל?) - צריך, קודם כל, לדעת לכתוב.
בסופו של יום, התיאולוגיה מטבעה היא מאוד חיצונית לליבת התורה האמיתית: המיסטיקה, היצירה במיתוס, החידוש, ההשראה האלוקית,
העיסוק בעתיד (לשעבר הנבואה), הבאת המשיח. ומסגרת נמדדת לא רק לפי יופיה וחוזקה העצמי, אלא גם ובעיקר לפי השפעתה על הקורה
בתמונה שבתוכה (ולא רק בשימורה, דוהה, חוּמה ומתקלפת). זה מקור הכשל של כמעט כל התיאולוגיה (הלא-ליברלית, האורתודוקסית) של
המאה ה-20: הצדקת הקיים. איפה לימוד התורה כפעולה יוצרת ויצירתית? אפילו המשיחיות של חב"ד חדשנית בהרבה, מהבחינה הזאת. לרבי
היו ביצים.
מכאן הדיבור העודף "על" - על חשבון הדבר עצמו. כי השפה בעודפות - והלמידה בחוסר. ואכן, המקומות המבריקים ביותר של הגות זו הם
דווקא בדרשנות (כלומר בשימוש במתודה פנים-תורנית) - ולא בעבודת ההמשגה הזרה. לא הפילוסופיה כאן היא הגדולה - אלא התעוזה
הדתית. כשזה לא שימוש טכני באיזה כלי פילוסופי מיובא על התורה, אלא פעולה בתוך התורה עצמה - זו פצצה רבת עוצמה. כי הלמידה
היא תמיד בתוך המערכת, ולא מבחוץ. לכן מבורך, עם כל חדשנותו, הוא עדיין (כמו רבו) תיאולוג של שפה, כלומר של המאה ה-20 - ולא
תיאולוג של הלמידה, כלומר של המאה ה-21. הם עוד לא שמעו שהפילוסופיה שלהם עצמה, אותה הם מביאים לתחומי היהדות כתגלית החדשה
האחרונה המזעזעת את אמות הסיפים - היא כבר פאסה.
וזו לא רק הפילוסופיה שמיושנת, אלא (וזו הבעיה האמיתית) - התורה עצמה. הרי מהי הטענה של מבורך כלפי כל התיאולוגיה הקודמת לו,
כולל שג"ר? אתם עשיתם יפוי רומנטי - למוות (לתהום הנוראה, לבלתי נתפס, לחסר התקנה… בלה בלה). בניתם סביב התורה ארונות יפים
כדי שתחזיק, עשיתם פיתוחים בסרקופג, חנטתם אותה ובניתם פירמידה, ואילו אני היחיד שמתמודד באמת עם התופעה כפי שהיא (והוא באמת
היחיד שהגותו מחזיקה מים אחרי השואה!). אני לא קובר באדמה ולא מטאטא מתחת לפני השטח, אלא לוקח את הגופה של התורה, זו
המצחינה, המרקיבה, המשחירה, עם התולעים, ושם אותה על השולחן בסלון של האבלים ומנכיח את המוות הממשי באמצע החדר - וזה מה
שנקרא להיות דתי. תראו איזה אמיץ ובוטה אני. אבל רגע, התורה לא אמורה להיות חיה?
לחלק ב’