התדרדרות הארץ
פילוסופיה של הפסיכולוגיה (חלק ג')
מהי המשמעות של המשמעות? מדוע יש לקבור את הפילוסופיה של הלשון מחוץ לגדר? על התאבדות, הורות והדוניזם בראייה למידתית
מאת: השם חסר משמעות
האם התאבדות היא פעולת שפה? האם יש לה משמעות?  (מקור)

האם אנחנו מערכת שפה או מערכת למידה?

מהו קיום למידתי לעומת קיום שפתי? השפה הרגילה היא הרגל מקובע מאוד, מוסכם, אוטומטי על גבול האוטונומי, שנלמד בילדות. כל חידוש שהוא שפתי בלבד, כמו הניסיוניות השפתית בספרות, דינו להימחק מול השפה הרגילה כמו ספלאש של יידוי אבן בזרימת נהר. לכן הוא הפרעה ושיבוש, ולא חידוש (זו הפעולה הפוליטית הרדיקלית של ימינו, ולא פעם גם האמנותית). כי ברגע שאתה עובד בשפה - קל מאוד לחדש חידוש שאין בו ממש, כמו כל משפט מקושקש, מקושקש כל משפט כמו, שאין בו קל חידוש מאוד ממש (מה נאמר, שירה). כי החידוש הוא מכני. בשפה המתמטית נקרא לזה מערכת צירופים קומבינטורית, שמספר האפשרויות בה גדל מעריכית, כי בכל צעד מוכפל מספר אפשרויות במספר אפשרויות. לכן החידוש הוא עוד אפשרות, ועוד אפשרות, ועוד - משחק מועט ערך בקומבינציות אפשריות. לכן כדי לחדש באמת (ואפילו בשפה, בכתיבה) צריך לעקוף את ההתפוצצות האקספוננציאלית התיאורטית הבלתי נשלטת של אפשרויות (כמו ב-NP), של למה כך ולא אחרת, במין חירות אשלייתית. יש להחליף את האפשרות התיאורטית בפרקטיקה אפקטיבית ויעילה יותר (כלומר יותר כמו ב-P), ואפילו היוריסטיקה. כי אם תגיד כך, או תגיד אחרת, מה זה משנה, ומה זה יעזור - מה שיוצא מהפה הוא הבל. אבל אם תלמד כך ולא אחרת - זה משנה המון.

כל שינוי פסיכולוגי שעובד, גם כיום, נוצר באמצעות למידה, ובעצם עוקף את התמונה השפתית הלא נכונה של האדם בפרקטיקה למידתית (וזה כולל את השינויים השפתיים עצמם, שגם הם נלמדים). השפה היא האידיאולוגיה - אבל הלמידה היא תמיד הפרקטיקה. מי שחושב על האדם במונחים שפתיים, כיצור שפתי (דהיינו שמהותו שפתית) במקום כיצור למידתי (דהיינו שמהותו למידתית), כולא את עצמו במאבק מול האפרטוס האימתני של הלמידה בכלי החרס של השפה. הוא משול למי שמנסה לדבר במילים על ליבה של מפלצת למידה קדמונית, שעוצבה במשך מיליארדי שנות למידה, דהיינו אבולוציה - ומתפלא כשהיא בולעת אותו, ולא נודע כי בא אל קרבה. ספלאש.

זו הסיבה שכתיבת היסטוריה בשפה כלקחים מעולם לא הצליחה לשנות את ההיסטוריה - לעומת למידה היסטורית שהתבטאה במוסדות, חוקים, ארגונים ומתודות. וזוהי גם הסיבה שרגולציה כלכלית לא מצליחה, כי אי אפשר ללכוד את הלמידה הכלכלית בשפה (ניסיון כזה רק יראה את מגבלות השפה) - ולכן גם אין צורך להאמין באותה יד נעלמה "פלאית", כי שמה האמיתי של היד הנעלמה הוא הלמידה. בקיום שפתי האלגוריתם שלך הוא מכני מדי, במעבר פאזה בינארי מקיבעון לשחרור: או קשה ולא מחדש מדי, או קל מדי בחידוש קל ערך (בולשיט) - ואלו הם שני צדדים של אותו מטבע קשה. ואילו בקיום למידתי האלגוריתם אורגני: לא קל לחדש, אך גם די קשה להישאר מקובע - החידוש והקיבעון טבעיים באותה מידה, והמעברים חלקים, אנלוגיים ורכים. השפה היא איור סימבולי מוסכם של ימי הביניים (לא לצאת מהקווים!) - והלמידה היא ספומטו.


הלמידה כיוצרת הזמן

הרעיון הפרוידיאני של ריפוי בדיבור מקביל (גם היסטורית) לרעיון של פוליטיקה בדיבור (הלא היא התעמולה ומה שנקרא היום "התקשורת", וששיאה היה הפרופגנדה הטוטליטרית). באותו אופן, הוא מקביל גם לרעיון של הכלכלה מבוססת המדיה, בה כל מוצר עובר תיווך פרסומי, המכירה היא שיחה, והעיסקה היא תקשורת. ובדיוק כמו רעיון הריפוי בלמידה, ולא בדיבור, צריך רעיון מקביל של פוליטיקה בלמידה (ולכן אפקטיבית) וכלכלה בלמידה (ולכן פחות מניפולטיבית לצרכנות) וסוציולוגיה בלמידה. כי הרעיון של ריפוי בלמידה לא רואה את המקרה הפרטי של הפרט המטופל במנותק מן המערכת החברתית הכללית, ולפיכך לא רואה את הנפש כמנותקת מהיסטוריזציה. בכל תקופה ישנם אתגרים חדשים ואופייניים יותר לנפש, והנפשות בחברה שמחפשות פתרונות כאלה הם המקום לחידושים נפשיים-חברתיים, ולפתרון בעיות הזמן.

למשל, הבעיה עם בן הזוג יכולה להיתפס כבעיה שנובעת מהשלב הנוכחי במהפכה המינית (או הפמיניסטית, או מהפכת המידע, וכו') - ולפיכך כחלק מהחיפוש הנרחב אחרי פתרונות לבעיות השעה, ולחידושים שיקדמו אותן. לכן גם הפתרון צריך להיגזר מראיית עתיד, למשל הבנת עתיד המהפכה המינית (וכדומה). הסבל הוא לא תקלה או חסר ערך, אלא מעיד על ניסיון לפתור בעייה של הדור, על מנת שדורות באים יוכלו להתקדם, ולפתור בעיות מתקדמות יותר. כל הטיפול כממוקד ביחיד מנתק אותו מהלמידה, שהחלה לפניו, ותמשיך אחריו, ומתרחשת בחזית רחבה סביבו. בראייה כזו, החידוש של הפתרון הוא לא בעל ערך אישי אגואיסטי בלבד - אלא בעל משמעות למידתית רחבה למערכת, וגם למטפל וגם למטופל יש תפקיד בפיצוחו והפצתו לקידום למידת המערכת. הצד הנכון של ההיסטוריה להיות בו הוא תמיד הצד של העתיד, וגם הפסיכולוגיה היא חלק מההיסטוריה.

למעשה, אנשים מתחרים בהקדמת זמנם (מצב שהוא בעל יתרונות פסיכולוגיים ואף כלכליים), והתחרות הכוללת הזאת היא זאת שמקדמת את הזמן, ויוצרת את העתיד (בדיוק כמו אוגרים שרצים על גלגל הזמן, ובלעדי ריצתם הזמן לא יתקדם). ראייה כזאת נותנת משמעות רחבה בהרבה ללמידה - ולכן לבעיה הנפשית, ולכן לאדם. בעיה פסיכולוגית היא בעיה למידתית, כלומר מעצור שמפריע להתקדם לעתיד, ולכן התקדמות בה היא הבאת העתיד, בדיוק כמו שתיקון דתי של הפרט הוא חלק מהבאת המשיח. כל אדם הוא דוגמא, וכל אחד יכול לגלות ולגלם חידוש בעל ערך לכלל. אדם הוא דור קטן.

גישה זו יכולה בפרט להתאים במיוחד לבעיות בין דוריות (כמו הורות), שהן לא "בעיות תקשורת" בין דורות, שמצריכות "תרגום שפות" (המשגה מזיקה), אלא בעיות למידה מובהקות. כל דור צריך הורות אחרת, ויש צורך לתפוס את העתיד בראייה מסויימת כדי לפצחה בזמן אמת. קל להאשים ולומר בדיעבד מה היה צריך להיות (ובכך הפסיכולוגיה הוציאה לעצמה שם), אחרי שהתרבות הגיעה למסקנות בחזית רחבה (שכמובן גם הן תקפות רק דור אחד אחורה, ולכן לא עוזרות לדור הבא). אך גם האשמה כזו יכולה לעבור התמרה דרך הבנה למידתית, שנכנסת לנעלי אתגרי הלמידה של ההורות דאז - דרך ההיסטוריה של הלמידה הדורית. הרחבת המשמעות בזמן ובמרחב הלמידתיים נותנת משמעות מרחיבת נפש - לנפש.


המשמעות של משמעות

הפילוסופיה של השפה ענתה מצידה תשובות מאוד לא מספקות מבחינה נפשית לשאלת המשמעות (שימוש? תרגום? תמונה?...), דווקא מפני שהתרחקה מכל תוכן ספציפי אל השפה עצמה. בכך היא הפקירה את המשמעות, שהיא בסיסית בנפש, לאידיאולוגיות ולדתות ואפילו לפוליטיקה (ר"ל) או לקיטש ספרותי נפוח ופתטי (ע"ע אקזיסטנציאליזם) - וכך הפילוסופיה עצמה איבדה משמעות. הפחד החילוני מפני הדתי התרחק מכל משמעות כללית, והשאיר אותה למקרה הפרטי. אך כפי שכן הבינה השפה, משמעות מטבעה קשורה למערכת הכללית, ומשמעות פרטית איננה מספקת. מה שהפילוסופיה של הלמידה עושה הוא לספק משמעות מערכתית, כללית, של כיוון למערכת - והתקדמות שלה. כי בניגוד למערכת השפה למערכת לומדת יש כיוון - ולמשמעות בה יש מימד של זמן, ובפרט זמן שמתאים מאוד לזמנינו: העתיד (מימד שחסר לחלוטין בשפה, ולמעשה ניתן להגדיר את הלמידה בצורה שלדית כתוצאת ההרכבה: מערכת שפה + כיוון עתיד). בזכות ההמשגה כלמידה - בניגוד לאוטופיות רעיוניות למיניהן - הכיוון קיים אך לא נקבע וסומן מראש, ויכולה להיות התקדמות שלא אל יעד ספציפי ומוגבל (ולכן הרסני). יש משמעות - בלי אידיאולוגיה. האבולוציה יכולה להתקדם - בלי שהאדם הוא נזר הבריאה וסופה המיוחל. הנפש יכולה להתקדם בלי שקיים איזשהו אידיאל מיוחל של נורמליות ואיזון ובריאות נפשית - ודווקא לכן תמיד יש מרחבים חדשים להתקדמות.

לעומת הפילוסופיה, שנכשלה לחלוטין להיות חלק מחיי האדם במאה שעברה, והוגלתה למוות אקדמי, הפסיכולוגיה דווקא רשמה בה את הגדולה בהצלחותיה, וכבשה מתוך האקדמיה את העולם. אך הצלחה זו נובעת דווקא מכניסה לחלל ריק, שאליו נכשלה להיכנס הפילוסופיה. למעשה, הפסיכולוגיה הצליחה במאה שעברה אך ורק בעקבות החילון, ובעקבות החלפתה פונקציות דתיות - כגון וידוי, פענוח חלומות, הבעת משאלות נסתרות (תפילה), יחידות עם האדמו"ר, קביעת מועדים לתיקון פנימי, וכו' - זאת, תוך החלפת הנשמה בנפש והרוח ברגש והמיתוס הדתי במיתוס הילדותי (מיתוס הילד). אך יותר מכל החלפת פונקציה ספציפית, הפסיכולוגיה חייבת את הצלחתה להיותה הפרטת המשמעות, כלומר היותה פונקציה חילונית מערכתית שמעבירה את מוקד המשמעות מהכלל לפרט.

אך משמעות פרטית נכשלת בדיוק כמו שפה פרטית, ויצאנו קרחים מכאן ומכאן. מצד אחד הבנו בפילוסופיה שהמשמעות היא תופעה מערכתית, והמשמעות במוח או באבולוציה לא נובעת מאף נוירון או פרט, אלא מהלמידה שמתבצעת במערכת. מצד שני ניסינו למצוא משמעות פרטית בפרט, והטעות הפילוסופית הזאת הופכת בסופו של דבר לטעות פסיכולוגית, והמוני אדם חיים את חייהם ללא משמעות, ומגדלים ילדים חסרי משמעות. הניסיון האסוני לוותר על משמעות ברוח ולהחליפה במשמעות בנפש הפך לקיטש הוליוודי נחות (כי מהי משמעות החיים? אהבה).

אם כן, מהי משמעות החיים בפילוסופיה למידתית? להיות חלק מהלמידה הכללית במערכת. לכן מי שאיננו חלק מהמערכת, ואין לו חלק בלמידה שלה - חייו חסרי משמעות. כמו שאין משמעות לשפה פרטית, אין משמעות ללמידה פרטית של אדם שהיא מחוץ ללמידה של החברה. אלא אם בעתיד היא כן תהיה חלק מהלמידה (למשל, הוא כתב ספר שיופץ אחרי מותו). אם עץ לומד ביער ואף אחד לא ידע על כך לעולם - אין משמעות ללמידתו. הכאב של הוצאתנו מהמערכת - הוא הכאב של ניתוקינו מהלמידה, ולכן החרם חמור ביהדות ודומה למיתה - כי עץ למידה היא למחזיקים בה.

כאב הבדידות הוא כאב הניתוק מהלמידה הכללית. כאבים נפשיים אחרים נובעים מאי למידה אישית, כמו הדיכאון והחרדה - שהם הפרעות למידה. ומה שמרפא את הכאב הוא התמרתו ללמידה. כך מי שסובל מדחיה חברתית יכול להפוך זאת לתובנות חדשות ולהתחבר מחדש ללמידה. בניגוד לפסיכולוג של ההתקשרות, שרואה בקשר את הצורך הנפשי והריפוי, הפסיכולוג של הלמידה רואה בלמידה את הצורך הנפשי - ולכן המקור לריפוי. למשל, מי שאין לו ילדים - בעבר הוא לא היה חלק מהלמידה של המין, אם הוא היה חיה, ומכאן כאב העקרות (ואף כאב המוות בטרם עת). אבל מאז הלמידה החברתית של האדם, ניתן לתרום ללמידת החברה גם בלי ילדים, ומאז הספרות ניתן לתרום ללמידה החברתית גם בלי קשרים חברתיים. ככל שהיכולת להיות חלק מלמידת העולם עולה ככה אנשים פחות מרגישים צורך בילדים, לא כי אין להם צורך בלמידה - אלא כי הלמידה מתאפשרת גם בלי ילדים. הלמידה היא קריטריון המשמעות. ואם המיסטיקן, למשל, לומד משהו שאין דרך ללמד - אין לכך משמעות.


ההתאבדות של הפילוסופיה במאה ה-20

הבריחה של הפילוסופיה במאה שעברה מהמשמעות לטובת השפה יצרה הררים של כתיבה חסרת משמעות (תרתי משמע), וקורפוסים שלמים שנכתבו בשפות פילוסופיות מיוחדות שנוצרו כך שערך המשמעות שלהן נמוך עד אפסי, ואף אחד לא יקרא אותם בעתיד (ובעתיד הרי שוכנת המשמעות האמיתית, הלמידתית). מי שבורח מהמשמעות מאבד משמעות, וכל הלמידה היא רדיפה אחרי המשמעות ששוכנת בכיוון ההתפתחות של המערכת. כך האינטליגנציה מתבררת כמשמעותה העליונה של האבולוציה, והחיים מתבררים כמשמעותו של היקום. המשמעות של סיפור נובעת מההתארגנות שלו בכיוון העלילה, כלומר ממהלך הלמידה לקראת העתיד שלו וסופו (ולכן הסוף תמיד כל כך קריטי לשאלת המשמעות. השואה הגדירה מחדש את משמעות הגלות). הפילוסופיה של המחצית השנייה של המאה העשרים תיזכר בעתיד בדיוק כמו האמנות של המחצית השנייה של המאה העשרים - השלב שבו השפה השתבללה בתוך עצמה ויצרה משמעות אפסית ולכן ערך אפסי. ואכן כיום משמעות האמנות היא פרטית, ולכן פסיכולוגית, ולכן לא תעניין איש בעתיד.

המשמעות הפרטית של הפסיכולוגיה השפתית נכשלת באופן מעורר השתאות דווקא במקרי קיצון מובהקים, כגון ההתאבדות. מבחינת המשמעות הפסיכולוגית הפרטית בטהרתה, אין לנו שום הצדקה לומר משהו לאדם שרוצה לפגוע בעצמו (שהרי הוא איננו פוגע באחרים), או שרוצה המתת חסד מסיבות של סבל נפשי, וגם ההתערבות הכוחנית להצלתו חסרת כל צידוק. אדם הוא האדון לחייו כי הוא האדון למשמעות שלהם, והמטפל הוא הרי רק עבד בשירות אותו אדון. כמובן שבפרקטיקה מתרחש משהו אחר לחלוטין, כי מיליארדי שנות למידה אבולוציונית הטביעו אפילו בפסיכולוג הדוגמטי ביותר את המשמעות הלמידתית, שלפיה התאבדות היא אסון - הפגיעה האדירה ביותר שאדם יכול לבצע נגד העתיד (אפילו יותר מרצח).

כל התאבדות היא הרי פיגוע התאבדות - אקט אלים מאין כמוהו של פגיעה עמוקה בסביבה, מההורים (מי שגילמו את עתידם בילד) ועד מעגלים מתרחבים ורחבים (ולכן היא מזעזעת כל אדם), כי היא פעולת טרור נגד המשמעות, ולכן נגד הלמידה במערכת. ברגע שהמשמעות איננה פסיכולוגית ואיננה רכוש בטאבו של האדם עצמו אלא של המערכת הלומדת לקראת כיוון העתיד - ברור מדוע ההתאבדות היא אקט של אלימות נוראית, יותר מרצח. ההתאבדות לא כופרת במשמעות של פרט כלשהו - אלא במשמעות הכללית ביותר האפשרית, בכל משמעות שתיתכן כלפי העתיד, כלומר בכל למידה שהיא. לכן לפסיכולוג למידתי יש עמדת משמעות מוצקה נגד ההתאבדות, ולפסיכולוג שפתי יש רק אינסטינקט כזה. הוא לא מבין את המשמעות של קבירת המתאבד מחוץ לבית העלמין - ואת ההצדקה לכעס החברתי העצום עליו.


העניין כמניע

אך מדוע רעיון הלמידה בכלל מתאים כל כך לפסיכולוגיה האנושית? בגלל שהפסיכולוגיה האנושית עצמה עוצבה כדי לייצר למידה. אנו רואים זאת למשל ברגש הסבל (שהוא הרי הצדקת הכול אצל המטפל השטחי). לטווח הקצר הנאה עדיפה בהרבה על סבל, וכך אכן בנויה ההנעה ביצורים פרימיטיביים בעלי למידה פרימיטיבית (ביהביוריסטית), אך הלמידה האנושית בנויה בעיקרה אחרת. הלמידה עצמה היא ההנעה/הנאה ארוכת הטווח, מכיוון העתיד (בדומה למה שאריסטו ניסה לקרוא האושר ומפורש בטעות כרגש האושר). ומפרספקטיבת העתיד, למשל לאחר שנים, ישנה תופעה של אקולייזר: במשרעת החוויות השליליות והחיוביות, הסבל וההנאה, יש צמצום, והקריטריון שהופך להיות רלוונטי הרבה יותר הוא העניין, כלומר כמה למדנו. אנשים מסוגלים לזכור תקופות קשות בזמן אמת לחיוב, ותקופות קלות בזמן אמת לשלילה, והסיפוק הכללי שלנו נובע מכמה למדנו.

כלומר, בניגוד לתמונה ההדוניסטית (שאנו מרגישים בחייתיות שלה), אנו מגלים שאצל האדם העניין (דהיינו המוטיבציה הלמידתית שטבועה בנו, האינטרס של הלמידה) הוא רגש חזק בהרבה מאשר הסבל וההנאה, ואף הסבל וההנאה (למשל המיניים) כפופים לעניין, ולכן סבל והנאה ללא חידוש דועכים מעצמם. וכשמסתכלים לטווח הקצר, דהיינו איך אנשים פועלים לטווח הקצר, שוב מגלים שהעניין (לעומת שעמום) לא פחות חזק מסבל והנאה, ושאנשים פועלים בהתאם לעניין הרבה יותר מאשר לפי התמונה ההדוניסטית. הדופמין הוא מוליך עצבי דומיננטי בהרבה מאשר אלה שקשורים להנאות החייתיות השונות, ולכן אנחנו יכולים "לשלוט" בעצמנו, דהיינו להעדיף את הלמידה על פני הסיפוק המיידי ולפעול בניגוד אליו. זהו בדיוק מותר האדם מבחינה פסיכולוגית.

אך מי שרואה את האדם בצורה תקשורתית, ללא מניע פנימי, סבור שהעולם מתקשר איתו באמצעות "פידבק", ושהאדם הוא יצור פבלובי שמעוצב בעזרת זה שאומרים לו "טוב" ו-"רע", כאשר סיפור עץ הדעת מלמד בדיוק את ההפך: הדעת והעניין והסקרנות גוברים על כל טוב ורע ועל כל שכר ועונש. אנשים הם דתיים לא בגלל השכר והעונש, אלא כי זה מעניין אותם ומלמד אותם (וזו גם הסיבה המרכזית שאנשים חוזרים בשאלה או בתשובה). וזו אותה הסיבה שהם נכנסים לקשרים זוגיים למשל, לא בגלל ההנאה שמחכה להם בסוף במשגל, אלא בגלל העניין שיוצר בהם הצד השני, שהוא המשיכה (ולכן החיזור המורכב מעניין ומאתגר אותם). ולמה המין עצמו בכלל מעניין אותם? לא ההנאה הפשוטה מניעה אותם, אלא דווקא כי הוא תחום מורכב ומסובך ודורש למידה. וזוהי גם עצם הסיבה שהמיניות האנושית כל כך מורכבת ו-"קשה", בניגוד לזו החייתית, ובניגוד למה ש-"יעיל הדוניסטית", כי אחרת בני אדם לא היו מתעניינים במין. וזו בדיוק הסיבה שאנשים מתעניינים במין יותר מאשר באוכל, כי האוכל פחות מעניין (כלומר: יש בו פחות מה ללמוד. וכדי להפוך אוכל למעניין ולכן למהנה צריך לסבך אותו: בדרכי הכנה, טעמים מורכבים, מרקמים, ריחות, הגשה ותרבות שלמה סביבו. פעם העניין באוכל היה להשיג אותו, למשל לצוד אותו, אך החקלאות יצרה תרבות מינית).

כמובן שגם העניין עצמו יכול להיות נתון להשחתה, כמו כל מנגנון ביולוגי. כך למשל אנחנו ניטה לבהות בתמונות נעות (זבל טלויזיוני או נוף מתחלף בנסיעה או מים זורמים), או נקשיב לקשקשת ברדיו ונקרא פיד פייסבוק או רומן קולח (סוגה נחותה מטבעה ומעיקרה, שזכתה ליוקרה בזכות יוצאים מן הכלל שאינם מלמדים על הכלל). כלומר: אנו פגיעים לרצפי גירויים, שלוכדים את העניין בזכות שינוי פשוט שאיננו מלמד, כלומר חידוש חסר חידוש. רבים מאתנו ישאירו את הלמידה עצמה לשלב השינה, שאז המוח מכבה את הגוף על מנת להכריח את הפנמת הלמידה לתוכו. אם יש לפסיכולוגיה תפקיד כללי, הריהו להפוך את הלמידה הגבוהה להרגל בנפש, ולהרחיב את שלב החלום היצירתי על חשבון שלב העירות, הנתון לרודנות החידוש החושי המתחלף הנחות.

השאיפה להגבהת הנפש היא לא במקרה הופכית לעיסוק בתת מודע וב-"עומק", וריכוז המבט בעתיד הוא לא במקרה הופכי למבט "אחורה" (בעבר, בילדות, בטראומה), והשאיפה ליצירה ולחידוש היא לא במקרה הופכית לרעיון התיקון והאינסטלציה של הנפש (שהיא איננה אוסף דחפים בצינורות ומכסים). לא ההיקשרות היא הדחף המרכזי של האדם - אלא העניין. ולכן פגיעה בעניין היא הפגיעה הקשה ביותר באישיות, כי נוראה בהרבה מאישיות סובלת היא אישיות משעממת (ומאוזנת פסיכולוגית כמובן). הסבל וחוסר האיזון וחוסר הסיפוק הם דחפי חידוש רבי עוצמה - ולכן הם הנורמלי של האדם, ואילו האיזון הוא פתולוגיה קשה, כי רק חוסר איזון תרמודינמי יכול לבצע עבודה. אין נזק גדול ליצירתיות של האדם מאשר לקיחת החוסרים העמוקים שמהם הוא פועל (ע"ע בודהיזם), ולכן חוסרים אלו כל כך נפוצים (לא בגלל שההורים של כולנו כל כך גרועים, אלא כי האדם בנוי כחוסר שלמות שמייצרת למידה, בניגוד לשלמות הנפש של החיה הטבעית).

האם אנשים היו משקיעים מוטיבציות פסיכיות בפרויקטים לולא הבור שבנפשם? כל מטרת הפסיכולוגיה צריכה להיות לקחת את החור הזה ולתעל אליו ערוצים יצירתיים - ולא לכסות אותו או לסתום ולסגור אותו. כי הסבל הוא הוא טיפול לא נכון בבור, למשל ריקוד שפתי לא יצירתי סביבו, ואילו ההנאה היצירתית היא שימוש נכון בחור - כמשאב נפשי של חוסר איזון, שמאפשר זרימה והקמת סכר ותחנת כוח. במקום לטחון מים בדיבורים חזרתיים ופסיכולוגיים (שהם עצמם הבעיה), יש לפתוח את המעגל החזרתי לדיבורים חדשים. כי הרמוניה נפשית איננה רצוייה, אך הרמוניה למידתית-יצירתית, שמייצרת כל הזמן חידושים - היא האידיאל. במקום שהמערכת תגיע לאיזון, כאילו יש בסוף איזו מנוחה ונחלה (ולכן תיקון וטיפול), ההתפתחות של המערכת צריכה להיות תמידית - כדי ללכת צריך להיות כל הזמן בחוסר שיווי משקל. האידיאל האנושי הוא עניין מתמיד, ולא להיות מאושר ושלם. כי מנוחה ונחלה רק יש במוות, ומכאן היותו סיום עולם המשמעות. היתה זו טעות פטאלית לחפש את המשמעות בשפה (ואכן לא נמצאה משמעות) - כי המשמעות היא בלמידה.


הפסיכולוגיה של העתיד

לסיכום, כפי שראינו בשלושת החלקים, לטיפול למידתי יכולים להיות כיוונים רבים, בדיוק כמו האסכולות הרבות שהיו חלק מהטיפול השפתי (ובהקבלה להן). גם כאשר הטיפול השפתי כן עבד - זה היה דווקא מפני שהוא היה (במסווה, לפעמים בחוסר מודעות ולפעמים בצביעות ולפעמים בדיסוננס וחוסר קונסיסטנטיות) טיפול למידתי. זו גורלה של תמונת עולם לא נכונה עם פער רלוונטיות למציאות - שהיא מממשת דווקא את האידיאולוגיה היריבה, בסתר, כדי לעבוד. קיראו את שפתיה: זו הלמידה, טמבל. מערכות יחסים מעולם לא היו על העברת מידע (תקשורת) בין הצדדים, אלא על למידה שמתרחשת ביניהם, ואותה למידה היא שהפכה את היחסים - למערכת.

הטיפול במאה הבאה ישתמש הרבה פחות בשורש קש"ר והרבה יותר בשורש למ"ד - וההמשגה הזו תחלחל לפרקטיקה במגוון מתודולוגיות למידה, שיזקקו את מה שכן עובד (הלמידה) מתוך השיטות שכמעט לא עובדות, אבל מדברות המון. המשיכה של אנשים לשיטות בהן מדברים - נובעת בדיוק מכך שקל לדבר וקשה ללמוד. המשיכה של המטפלים לשיטות למידה פרימיטיביות (האילוף של הפסיכולוגיה ההתנהגותית במקום לימוד, או הלימוד דרך חזרתיות שפתית באינסוף פגישות) נובעת מכך שקשה להיות מורה. החוויה הבית ספרית, המוסד האנטי למידתי ביותר, הוציאה לאנשים את הרצון ללמוד (ולכן הפכה אותם לתעשייה של בני אדם) - והיא האחראית לעצם עלייתה של ההמשגה של "בעיות פסיכולוגיות". הרי אחרי שסיימנו את תהליך הייצור של אדם, אם יש בעיה, הרי שצריך לתקן אותה, בדיוק כמו רכב שסיים את יצורו והולך למוסך - ומכאן הרעיון הרפואי שמאחורי הפסיכולוגיה ("טיפול" בנפש מקביל ל-"טיפול" בגוף, כי תקלה בגוף יש "לתקן" בעזרת רופא, כי הגוף אמור להיות "תקין"). המשגה למידתית תבין שהפסיכולוג איננו רופא (ובוודאי לא כומר מוודה), אלא מורה. ולכן לא הולכים אליו כשיש בעיה (המשגה "בעייתית" בפני עצמה) - אלא כשרוצים ללמוד ולהתפתח. ולכן הטיפול (מילה נוראית והורית - עדיפה הוראה) צריך להפוך להשכלה גבוהה של הנפש.

לחלק א’
תרבות וספרות