התדרדרות הארץ
מדוע מסתתר עיגול שחור?
על עולמו הדתי של מחבר "ספר עלטה"
מאת: בלק בן ציפור
מי אתה עיגול - חרדי רדוף או חילוני חומד לצון? ואולי קיימת אפשרות שלישית - יותר מטורפת?  (מקור)

הקדמה - הסרת הקליפות

כשהרב אלוף, בלהה ראובן ואנכי הקמנו את "התדרדרות הארץ" לפני כחצי שנה כבמה לכותבים אנונימיים, שיוצרים תחת השחרור שמאפשרת האנונימיות, ששנו על ההזדמנות לגייס לאתר "ידוען אנונימי" כמו עיגול שחור. אמנם בניגוד אלינו, שמן הסתם מוכרים לחלק מהקוראים תחת שמות אחרים (ובפרט מכתיבה ב-"הארץ"), עיגול מעולם לא נחשף אף בפנינו או הגיע לישיבת מערכת, אך קשה לומר שהצטערנו על ההחלטה. גם כיום, מרבית הטראפיק האורגני הזורם לאתר נובע מחיפושים הקשורים במובהק לעיגול שחור, ואלו התכנים הפופולריים ביותר באתר, ועיגול אף שיתף פעולה באופן מלא עם הקווים המערכתיים הקפריזיים ביותר (העדפה מתקנת לחתולים! וזאת בניגוד לכתיבתו מוטת הכלבים בעבר).

מצד שני, ומסיבה לא ברורה - שאולי בכל זאת תתברר להלן - עיגול זכה לסנטימנט שלילי שאף כותב אחר לא זכה לו, כולל כותבת הביקורות הנשכנית הכלבתא. כך למשל, הוא היחיד מבין הכותבים שזכה להתנכלויות חוזרות ונשנות שגרמו למחיקת פוסטים שלו בפייסבוק (הייט ספיצ'!) ולבסוף אף הצליחו להביא למחיקת הפרופיל שלו. כשמדובר בכותב שמעולם לא לקח חלק באף פוליטיקת שדה ספרותית ולא הוציא את קצה אפו מד' אמות של חלימה - מדובר בהישג. הדיון הסוער האחרון שעסק בכתיבתו של עיגול, שזכתה בו למחמאות כגון "פצצת-בואש" (פון שילוח), "כיעור" (אייזנטל), "עלגות ממש" (י"צ מאיר), וזאת בנוגע לאחד הכותבים הווירטואוזיים והמקוריים ביותר שבספרותנו העכשווית, עורר אותי לנסות לפענח את החידה הזאת.

אך לפני העיסוק בעיקר - אעסוק בהסרת הטפל שנדמה שעוטף כל דיון ספרותי-ביקורתי בימינו. הניתוח הביוגרפי-פסיכולוגי של כתיבתו (סכיזואיד עם הפרעת אישיות פרנואידית ותסביך שטריימל? גבר חלש עם תסביך שדיים חזק?) והניתוח החברתי-סוציולוגי (חרדי המתחזה מסיבותיו העלומות לחילוני? חילוני המתחזה מסיבותיו העלומות עוד יותר לחרדי? אדם המתחזה לחתול מסיבות ברורות?) הם חסרי חשיבות ספרותית. למעשה, הכתיבה של עיגול עצמה מגחיכה כל דיון כזה, כי מה שלכאורה נעשה בסתר ובמחשכים - הוא עושה בגלוי ובמוצהר ולאור השמש (ומי עוד כעיגול עסוק במשחקי האור-וצל הללו בדמותו העצמית, עד כדי הפרזה מתישה?).


האידרא וחוג העיגול

בטרם אגש לפיצוח החידה, אודה ולא אבוש שהמפגש הראשוני עם ספריו של עיגול העמיד גם אותי במבוכה הרמנויטית בלתי רגילה. מעבר לשאלה הביקורתית של הטוב והרע, התחושה הראשונית הייתה שכתיבתו של עיגול היא זרה ומוזרה ויוצאת דופן בכל קנה מידה, ולא רק בקונטקסט המוגבל של ספרותינו. בקושי רב עלה בידי לפענח ולו את העלילה הכללית ביותר בשני הספרים ("ספר עלטה" - משבר נישואיו ובריחתו מאשתו לעולם הדמיון בחסות אדמו"ר מעורער וכריזמטי, תוך פיתוח ציפיות משיחיות מלידת בנו. "צורת עתיד" - נידוי חברתי ואודיסאה מיסטית שסופה שבר קוסמי ואישי עם גילוי מחלת בנו). אין ספק שלא המרכיב האוטוביוגרפי (המעורפל ומעורבל עד בלי די) ולא העלילה (המעורבלת לא פחות) ואפילו לא עולם הרקע (שערבולו היא מהותו) הם שעומדים בבסיס ספרות ייחודית זו - שבראה לה לא רק מציאות אלטרנטיבית משלה אלא גם ז'אנר משלה.

המפתח הראשוני שמצאתי לפענוח כתיבתו של עיגול היה הסטת השאלה מהשיוך הדתי שלו לשיוך הרוחני. השאלה הפוריה להבנת הטקסט אינה האם עיגול שחור הוא חרדי/חילוני/חרדי אנוס שבתוכו מסתתר חילוני/חילוני אנוס שבתוכו מסתתר חרדי - אלא: האם המחבר הוא כופר? האם, כפי שכתבו המבקרים כולם (למשל פרופ' רוזן-צבי), המשחקיות ושבירת הכלים של הספר מבטאים אפיקורסיות ושבר אמוני? לדעתי, זהו הכשל ההפרשני המרכזי בהבנת היקום החלומי שנברא בספרים השונים, שחלקם מובאים רק באתר "הוצאה לחושך" (ואני מודה ומתוודה שלא קראתי הכל, שהרי מדובר על קורפוס נרחב שאינו נענה בקלות לפענוח).

ובכן, קריאה שאינה סובלת מהטיות פרשניות קודמות, שנבנו על סמך ציפיות חוץ-טקסטואליות, תעלה מסקנה ברורה: עיגול שחור איננו כופר. ההפך המוחלט הוא הנכון - מדובר באדם בעל אספירציות דתות עזות (וחלקן מופרכות בעיניי), ובמילה אחת: במיסטיקן. זהו כותב הרואה את עצמו חלק ממסורת של כתיבה מיסטית פורצת גבולות, חזיונית, פנטסטית, אזוטרית, לא חדירה לעיתים, וכן - כזו הכוללת ומשלבת בתוכה באופן אינטגרלי וללא הפרד מרכיבים ביוגרפיים ונרטיביים. הדוגמא הקרובה ביותר המוכרת לציבור הרחב היא סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, שגם הוא הסווה את חדשנותו תחת האיצטלה של מעשיות משנים קדמוניות, כפי שהמחבר דידן (אדם? קבוצה?) מסתתר מאחורי "חלמתי ש-" ועולם החלומות.

מרגע שהאסימון הזה נופל, מסתדרים עמו לפתע כל שאר חלקי הפאזל: הבחירה בז'אנר החלומות, הכתיבה הפסאודואפיגרפית, מרובת הסמלים והארמזים הקבליים, העיסוק האובססיבי וחסר הבושה בגן עדן ובגיהנום ובשאר עולמות עליונים, הזלזול בהלכה, ההעזה בעיסוק בדמות האל, הכיתתיות והאזוטריקה (לרוב נדמה שהכתיבה לא מיועדת כלל לקהל אלא ליודעי ח"ן מדומיינים), ההתמודדות עם העולם החסידי, והחזיונות הרבים מספור - כן, חזיונות! - שגודשים את הטקסט. הכותב, אגב, לא מסתיר לרגע את מטרותיו המגלומניות והמטורפות קימעא. במקום מרכזי אחד הוא מסביר את מקור השם שבחר: "ספר העלטה - התשובה הרוחנית לספר הזוהר".


החרדה המיסטית - או הפחד למות בגיל 38

הפתרון הנ"ל הוא כל כך מובן מאליו, שנשאלת כבר השאלה ההפוכה: מדוע אף מבקר לא שם לב לכך עד כה? התשובה יכולה להיות אחת בלבד: הדתיות של המחבר היא כל כך סוטה, כל כך אנטי-אורתודוקסית ולא מוכרת לנו, וכל כך מרחיקת לכת הן בחדשנותה וביומרתה והן ביומרנותה החצופה (ולעיתים ריקה ומביכה), שקשה בכלל לדמיין שהוא מתכוון למה שהוא אומר. אבל הוא מתכוון - ועוד איך. מכאן, שהשאלה המעניינת ביותר לפענוח עולמו של עיגול, איננה שאלה ספרותית גרידא, אלא שאלה דתית: מהו עולמו הדתי של מיסטיקן סוטה - או חדשן - זה, ומה הקשר בינו לבין הפואטיקה הייחודית שלו והסתתרותו מאחורי סימן יוניקוד.

נתחיל מהמובן מאליו: הכתבים של עיגול מלאים בחרדה נוירוטית, בפראנויה קשה, בחוסר ביטחון, בפחדים מענישה אלוהית, בהסתרה ובמשחקי הסתרה, בהסוואת חדשנות תחת משחקיות, וב-"כאילו". הכותב אכול פחדים מיומרתו שלו עצמו, ומהעונשים המובטחים עליה בספרות הקבלית, אך יצרו גובר עליו. שוב ושוב הוא בוחר בהעזה: בחידושים נועזים ואף מופקרים בתמונת העולמות הקוסמיים, שמתוכם עולה תמונה מאוד לא יציבה שלהם. עולם החסידות והקבלה הם אולי חומרי הגלם שלו, אך הוא אינו מחוייב לאף קוסמוגניה מקובלת העולה מתוכם. הוא מקדיש עיסוק נרחב לארספואטיקה המיסטית שלו, שמתוכה עולה שההרס הנרחב של העולמות המיסטיים איננו מעשה ידיו, אלא תוצאה של מאורע שהוא רואה בו משמעויות מיסטיות וקוסמוגניות נרחבות, ושעומד בבסיס המוטיבציה שלו כמיסטיקן: השואה.

מבחינתו של עיגול, השואה איננה קטסטרופה היסטורית, אלא בראש ובראשונה קטסטרופה דתית ורוחנית. המדובר בשידוד מערכות קבלי טוטאלי, מעין שנת אפס של האלוהות והיהדות, שאחריה דבר אינו נשאר ואינו יכול להישאר כשהיה, ו-"הזוהר" מוחלף ב-"עלטה". בעולמות העליונים, שאליהם (בעיניו) יש לו גישה ישירה ולא מתנצלת, מדובר ברגע קטקליזמי, שאחריו העולם השתנה באופן יסודי ובלתי חוזר, ולכן לאחריו יש צורך בחדשנות רוחנית נרחבת (במאמר מוסגר: כך גם חידושי הטכנולוגיה מקבלים משמעויות רוחניות מרחיקות לכת).

חדשנות זו היא שעומדת בשורש היקום המיסטי הרחב והמורכב שברא הכותב בקורפוס העצום שבאתרו, בדרכו האישית המסתתרת מאחורי חצאי הלצות (הוא מתייחס לעצמו כ-"בדחנא דמלכא") - עולם שאינו נופל בגודלו (בניגוד לערכו) מעולם הקבלה הזוהרית, ושהעקרונות המנחים אותו נידונים בהרחבה על ידי הכותב עצמו במקומות רבים (וממתין למחקר שיפענחו בהרחבה). שני הכוחות הבסיסיים שזיהה פרויד ביצירת החלום פועלים בעוצמה על הכותב, אך מקורם נובע מחרדתו המיסטית. מצד אחד, התפרצות תשוקה ליבידינלית ליצירתיות מיסטית, שמתבטאת בחירות חסרת גבולות כלפי שמיא עד גוזמא וגיחוך, ומצד שני צנזורה חרדתית, שאכן גורמת להסוואת החידוש בגיחוך, בלצון, בעירבול ובהסתרה - ואף לעצם הבחירה להוצאת הטקסט כספרות (הסוואה שבאופן פרדוקסלי תורמת דווקא לאיכויותיו הספרותיות הניכרות של הטקסט!). אך עקרונית, אין פה חידוש גדול: המתח בין העזה לאזוטריקה פועל על כל מיסטיקן - גדול כקטן.

מכאן, שלא נתקשה לאתר את הסיבה שבגללה מסתתר עיגול שחור. לא מדובר בעניין ביוגרפי (או לא בעיקר ובהכרח), אלא בעניין פואטי. אדם הכותב תחליף לספר הזוהר איננו יכול להרשות לעצמו להיחשף, כמו שרמד"ל לא היה יכול להיחשף כרשב"י. ומכאן, כנראה, העוינות האינסטינקטיבית האדירה שמעורר עיגול בקרב אנשים דתיים אותנטיים. כפירה לא היתה מדגדגת לאיש, אך כתיבת קבלה חדשה? אי אפשר שלא לחוש רתיעה ודחייה כלפי כותב שזוהי יומרתו.


משנת העלטה

אין זה מעניינה של רשימה קצרה זו לפענח בפרוטרוט את תמונת עולמו המיסטי של בעל "ספר העלטה", שעוין הן את הקבלה המסורתית והן את ההלכה, אך עושה שימוש נרחב בהריסותיהן בסמליו ובבנייניו, וחוזר ומנסה לנסח את תמונת עולמו באינספור תמונות מתחלפות - עד לעייפה. הקטסטרופה השואתית זוכה אצלו לכינוי "שבירת האורות", ההרסנית מ-"שבירת הכלים", וחוזרת שוב ושוב בדימויי הרס של העולמות העליונים, של גן עדן ואפילו של הגיהנום, והחלפת האורות בעלטה. שבירה קוסמית קטסטרופלית זו מובילה למעמד חדש ומשיחי של הכלים עצמם, שמזוהים דווקא עם גילויי הטכנולוגיה - לה המחבר מייחס משמעויות גאוליות ואסכטולוגיות מרחיקות לכת (כך למשל הוא מזהה את ספירת המלכות עם האינטרנט - לא פחות!).

בניגוד למיסטיקנים מסורתיים, החיפוש אחר חוויית הקרבה לאל אינו מניע את המחבר כלל. האלוהות הפרסונלית עצמה נעדרת מעולמו המיסטי הפורה, מלבד בגילויים פארודיים ומבזים במיוחד, כך שניתן לכנות את עולמו: קבלה ללא אלוהים. ספירת הכתר, למשל, מזוהה אצלו עם השטריימל, שמהותו הפרדוקסלית נובעת מהיותו רשת של זנבות דווקא, העליונה על הראש - וברור שמדובר בסמל חצי-היתולי. המחבר עוין באופן קיצוני פרקטיקות דתיות פרסונליות כמו תפילה, מסגרות יסודיות כמו הבית היהודי והקהילה, וחוויות יסוד דתיות כמו קבלת עול ויראת שמים (ממנה אין לו ולו קורטוב). הפרקטיקה הדתית המרכזית אותה הוא מציע היא - איך לא? - כתיבת חלומות, ואין ספק שאותה הוא מבצע באדיקות, והיא המפתח בעיניו לחידוש היצירתיות המיסטית היהודית המאובנת. בכך, הוא דוגמה קלאסית למיסטיקן שאיננו הולך בדרכי המסורת, ולפיכך בונה מבחינתה עולמות של שקר (ואף מתגאה בכך).

אך מדוע בחר המחבר דווקא בחלום, ודווקא בספרות, ועוד כזאת המופנית לעולם החילוני, כמדיום של עולמו הסוטה, שהמוטיבציה העומדת ביסודו היא דתית בעיקרה? אולי מאותה סיבה בה בחר בעולם הסוד להיות הציר סביבו סובב עולמו. אין זאת כי אם הוא עצמו איננו מסוגל להודות בפני עצמו ולנסח בגלוי ובצורה חד משמעית את עמדתו הפרוורטית כלפי המסורת היהודית. מכאן ניסיונו להתארח בתחום הספרות - אך גם הישארותו כנטע זר בתוכה. ומכאן גם הסתתרותו מאחורי החלום, ולכן יאה לו גם סימן הסיסמא - כי מהותו הוא הסתתרותו. יתכן שעיגול שחור מסתתר מפנינו, או מפני האל, או מפני הקהילה הדתית, אך עוד יותר מכך - הוא מסתתר בעיקר מעצמו.
תרבות וספרות