התדרדרות הארץ
"הארץ" בפאניקה: מצע מפלגת זהות יותר אינטליגנטי מעמוד הדעות שלו
מה פשר האובססיה של "הארץ" בנוגע ל-"זהות"? מדוע הארץ התחרפן (ממש) בבחירות דווקא סביב מצע זהות, מכל הנושאים, והקדיש לו סיקור חסר פרופורציות וגם חסר הגינות בסיסית, שאפילו האנטי-ביבי מחוויר לעומתו, ושלעולם לא היה מרשה לעצמו מול כל מועמד או אג'נדה אחרת? מדוע פייגלין מפריע להארץ יותר מביבי, בנט, שקד, עוצמה יהודית וליברמן - ביחד, וגם יותר מהותי לו מהם (מסתבר)? סיקור של סיקור הבחירות בהארץ - ושל יום הכיפורים של דה-מארקר
מאת: הכלבה
ביקורת - חוליו רואלס  (מקור)
מה ש"הארץ" לא הצליח לעשות במשך שנים - להזריק רעיון אחד חדש למחזור הדם של האקטואליה הישראלית - הצליחה מפלגת זהות לעשות בשפע תוך חודש לפני הבחירות. ומדוע "הארץ" לא הצליח? אולי בגלל שהוא לא ממש ניסה, אלא חזר ומיחזר והטיף וטיפטף את אותן דעות צפויות מראש לראש של קוראיו - עד שבא השיטפון של זהות, עם מצע שלא נראה כאן שנים (מצע! רעיוני!), והציג אותו במערומיו. כי אפילו מצע חצי-אינטליגנטי ורבע-אינטלקטואלי יותר אינטליגנטי ואינטלקטואלי ממה שיש ל"הארץ" להציע. מסתבר שאין ואקום רעיוני. ברגע שבשמאל אין בשורה - הבשורה תבוא מהימין. ומתברר גם שרעיונות לא שגרתיים, מנומקים ושעושים שימוש בנתונים (השם ישמור) - ואפילו, אללי, ארוכים מ-700 מילה - יכולים דווקא לסחוף המונים בדעת הקהל, ולהביא טראפיק לא רע. אז איפה "הארץ" היה?

בעמודי הדעות של מוסף דה-מרקר, במשך עשור מוכיחים כל שבוע איך כל דבר שקורה הוא הוכחה לכך שהם צודקים, ומרגישים מלאי תעוזה - ואז פייגלין קוקוריקו אחד מוריד השקעה של עשור לטמיון ומשנה את השיח הכלכלי בארץ, וזורע רעיונות (שעוד ינבטו) בשכבות רחבות. החזרתיות של הדעות בהארץ ממאיסה אותן על הקוראים, וגורמת ל-"אנשים חושבים" לסלוד מהשיח השבלוני וצר המוחין שמאפיין את העיתון. בהארץ, אפילו הנונקונפורמיזם קונפורמיסטי ועצלן, בשיטת ציפר הפרימיטיבית של "נא בעין". לא חושבים על כיוון חדש, שלישי, מקורי, אלא פשוט כותבים בכיוון ההפוך. כן, מאמר תמיכה ב-"כהנא חי" בהארץ ימשוך הרבה טראפיק. המאמר עצמו כמובן יהיה חסר עניין, אבל מה שיהיה מעניין זה שהוא "פורסם בהארץ". כך מורידים מוניטין לטמיון.

בהארץ חושבים שאומץ אינטלקטואלי זהה לביקורתיות, עניין שהוא כמעט הופכי ליצירתיות. מפתיע, אבל יצירתיות קשורה להנמכת אינהיביציה, לא להגדלתה. הביקורתיות מעכלת כל חלקה טובה בשמאל, בגלל שהיא קלה, מתנשאת, ומשחררת מהצורך בחשיבה חדשה על הדבר כשלעצמו - ומסתפקת בחשיבה על ה-"שיח". תקשיבו תקשיבו, יש לי משהו חשוב לומר על ה-"שיח"!

לא סתם הארץ נטפל לזהות דווקא. הארץ מתייחס לקוראיו הצעירים כילדים טיפשים, רדודים ונהנתנים, וזורק להם תרבות נמוכה (ע"ע גלריה), לא נותן להם שום סטנדרט של תרבות גבוהה לשאוף אליו (ע"ע ציפר), ואז מתפלא על הסחף באינטליגנציה הישראלית הצעירה לטובת הימין, ואז כותב על זה מאמר דעה, שחוזר על אותה דעה נכונה, מרגיע את עצמו - הנה אני צודק כי זה כתוב בהארץ, ממשיך עוד קצת הלאה, מגלה שגם המציאות המשיכה הלאה, מקטר-מבקר את המציאות, מציע אפס חלומות, ואז מתפלא שעל המצע הזה גדל מצע זהות.

וכל זה מבלי להיכנס לתוכן, למרות שהעניין פה הוא התוכן. ומה התוכן? ובכן - זהות קרובה יותר לקונצנזוס האקדמי (היחסי) שקיים במדע הכלכלה מאשר גאוני "הארץ" שהמציאו תיאוריה כלכלה חדשה (וחד מימדית להפליא, במדע כה מורכב), וכנהוג בעיתונות בארץ - לא פעם רמתם הכלכלית מביכה (מלבד שטרסלר, שיודע לפעמים לקלוע לסוגיה בול בפוני בפסקה בגודל של בול - וסגנונו המיניאטורי היוצא מהפרט לכלל הוא מופת לכתיבה עיתונאית, ומדגים היטב את ההבדל שבין אג'נדה להטפה. יוצא מן הכלל נוסף הוא הבלוג של אורי כץ - שהוא מופת לפופולריזציה של מדע הכלכלה). אין עוד אף תחום אקדמי שבו הארץ מרגיש ששיעור הקומה האינטלקטואלי שלו עד כדי כך גבוה כך שהוא מסוגל לחלוק שיטתית על המחקר העולמי בתחום, ולהתעלם ממסקנות מרכזיות שלו (כי לצערנו יצא שהן קרובות מדי לימין, מה לעשות, וגרוע בהרבה - מצריכות חשיבה מתמטית על נושא כה הומני. אפילו בחקר העוני הולך ומתברר שלא השמאל צדק - וגם לא הימין. וואו, מסתבר שהעוני הוא לא תופעה כלכלית!). זהות חשפה את הציבור הרחב בארץ - שבורותו הכלכלית מפחידה - לרעיונות שהארץ פחד לחשוף אותו אליהם. פתאום אנשים ברחוב מתחילים לדבר על אלטרנטיבות לסדר הכלכלי הקיים. כך שאין ספק שמדובר בעניין מפחיד. ואכן, מסתבר, ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם.

זהות היא יום הכיפורים של דה-מארקר. הארץ הציג לקוראיו את המצע הכלכלי שלה ברמה של "פייק ניוז" - כלומר בחוסר יושרה והגינות אינטלקטואלית. כן, לא מדובר ביצירת מופת של ההגות הכלכלית, אך כמצע ישראלי הוא ייחודי ברצינותו. המצע מכיל מגוון רחב של רעיונות איקונוקלסטיים שרוב קוראיו למדו עליהם בו לראשונה, דווקא בגלל חד צדדיותו השטוחה של השיח הכלכלי של "האינטליגנציה" - וכמובן שהארץ לא מצא ולו אחד מהם כראוי להפריית המחשבה. בעמודי הדעות של דה-מרקר התרכזה בשנים האחרונות שורה ארוכה של מטיפנים אובססיביים לדבר אחד, בעוד רמת השיח הכלכלי האיכותי ברשתות החברתיות הלכה ועלתה (והתעלתה עליהם). אז מה באמת כוח המשיכה של מצע זהות אצל קוראי הארץ? כוחם של רעיונות. זה מה שבאמת כואב להארץ. אם השיח בו היה ברמה סבירה - זהות היתה חוזרת למימדיה הטבעיים, ולא הופכת לתופעת טבע. ככל שהשיח האינטלקטואלי בהארץ (ובשמאל ככלל) ימשיך להתדרדר - אנחנו נראה יותר פייגלינים, ומרכז השיח של האינטליגנציה הישראלית יעבור לצד השני, וייתכן שיום אחד נגלה "הארץ" ימני. וזה יהיה סוף הסיפור של התדרדרות הארץ.

כמובן שלהארץ יש גם יכולת אפסית להבין את הפן הקבלי-מיסטי של מחשבתו של פייגלין (שהוא מרקע חב"דניקי), ובגלל חוסר הגיוון האנושי במערכת אין להארץ שמץ היכרות של השיח הדתי שמתוכו פייגלין פועל. לכן הוא רואה סתירות במקומות שחב"דניק רואה השלמה ברמה גבוהה יותר (נגיד, בשורשם העליון, או בסופו של תהליך גאולי), ולא מבין את הפער בין חזונות אחרית הימים לעיסוק בפועל בשיטת השוברים (פער שהוא הפרקסיס החב"די, שאין כמותו בהכלת המתח בין משיחיות לפרגמטיזם). אבל כאן באמת שלא ציפינו. התהום האפיסטמולוגית בלתי ניתנת לגישור. הארץ לעולם לא יבין שקוקוריקו יכול להצליח במציאות במקום ששמאלני יכשל. לכן הדיסוננס הקוגנטיבי בין הצלחת הקוקוריקו בקרב הדור הצעיר לכישלון השמאל מוציא אותו מדעתו. פייגלין היה קורא לזה: שבירת הכלים (שבירת פרדיגמה בשבילכם).


שני פוסטים מומלצים לדוגמא של אורי כץ (הכותב הכלכלי המעניין ביותר בהארץ כיום, שמשאיר לכל השאר אבק):

ההיסטוריה של היצירתיות הטכנולוגית

הטעות הגורלית של קרל מרקס ועתידו של אי השוויון
ביקורת הארץ