שנתיים אחרי: התדרדרות הפייסבוק

מהו "אלגוריתם הכלבה"? הכלבה חוזרת להופעת פרידה, שבסופה היא זורקת אדם המוכר לכם מאוד

בלי כאב, בלי דמעות  (מקור)

בפועל, הפרידה לא קרתה ביום אחד. במשך חצי שנה עוד הייתי חוזרת לפעמים לאקס, בשעת לילה מאוחרת, כשאני ערה (ערה?), לאיזה סטוץ מאכזב (וכמה שהוא היה גרוע, הוא שוב הצליח איכשהו לאכזב, כאילו נשארה עוד איזו תקווה בלב). אבל התדירות הלכה ופחתה, ומערכת היחסים עם בת זוגי הנוכחית הלכה ופרחה (מה שגרם לי לנצל את עירנותי הכלבתית בלילות בצורה יותר לבבית). וכך מהאקסית הכלבה של הארץ, שניצל אותי לעוד קליקבייט חלול (וכמה מיותר - שהרי אני עם חוסם פרסומות), הפכתי לכלבה משוחררת ונקייה לחלוטין ונפרדתי מהארץ סופית מתישהו בתחילת הקורונה.

האמת שנדמה לי שהפעם האחרונה בה נכנסתי היה כשהארץ נתנו במה לאיזה מכחיש, וחשבתי כמה נמוך אפשר לרדת (וכאן הארץ לא היה מתאפק לדחוף את שירלי גל - או איזו כוכבת אחרת שדורכת שם, כאמור כבר לא עוקבת - או לפחות איזו רמיזה "שובבה" לגבי ביצועי בת הזוג הנוכחית לעומתו, רק כדי להראות כמה נמוך אפשר לרדת). אבל האמת שלא היו שם עצבים מיוחדים, או איזה עצב גדול, זה פשוט נשר מחלון הדפדפן - כמו כל דף שכבר אין כוח לבדוק אותו. כנראה שכל מי שמבטל את המנוי בזעם, כמו מי שעוד כועס על האקס, עוד לא סיים את מערכת היחסים, ועוד לא המיר את תחושת העליונות (החלולה) של קוראי הארץ על קוראי ynet בתחושת עליונות (מוצדקת יותר) על קוראי הארץ עצמם, שנשארו מכורים לזבל הזה.

כן, הרגשתי שהמוח שלי עובר תהליך של ניקוי רעלים. פחות הארץ - פחות ביבי, פחות רכילות (שנקראת כיום #מי_טו), פחות "התינוק הרע הנוכחי של הספרות העברית". וכן, אני מודה, בהתחלה עוד הייתי נכנסת ל-ynet, כתחליף ניקוטין. אבל מעולם לא הייתי שייכת לקהילה של טמקא, ולישראל שלה (ישראל היום?), וכך הלכתי והתנתקתי לי מאקטואליה באופן כללי. חיפשתי אלטרנטיבה וניסיתי את גלובס, אך מדיניות החסימה שלהם, ועוד נגד חוסמי פרסומות (הבא לחוסמך השכם לחוסמו) וגם אותה נטייה קליקבייטית שכבר הבריחה אותי מהארץ - הבריחה אותי גם ממנו במהירות. בהארץ, בדיוק כמו עם בחור ששוב ושוב ושוב יאמר הכול רק כדי להכניס אותך למיטה, כל כותרת היתה מעשה רמייה והונאה, שעוד לפני שאת נכנסת לכתבה את מנסה להבין איפה המניפולציה, ואני כבר למדתי לזהות את הבחורים הרעילים האלה (איכשהו, הם תמיד מסתתרים מאחורי חומת תשלום וחסימת חוסמי פרסומות). מי רוצה מערכת יחסים כזאת עם הטקסטים דרכם הוא מתעדכן בעולם? הארץ היה יותר רמאי מביבי, כי קוראי "רק הארץ" גרועים מהקוראים "רק ביבי".

וכך הגעתי למלונתי הנוכחית, שמאפשרת להיות ישראלית בלי להרגיש ישראלית, כאילו לקרוא חדשות של חו"ל - בארץ. להריח קצת מה קורה ברחוב - בלי לחיות ברחוב, ללכת עם - ולהרגיש בלי (או להפך?). בלי ריטואלים דביליים כמו ההתבטאות היומית (שמעת מה הוא אמר? איך אפשר לומר דבר כזה!), בלי לשמוע על כל פיפס של ביבי-אנטי-ביבי (אבל כן לשמוע אם באמת קורה משהו, דבר די נדיר בישראל, הפוך ממה שחשבתם), בלי לזהם את המיטה הזוגית שלנו בקריאה על אונס ילדה או רצח לאומני או המטרידן התורן או משפחה שנהרגה (כן, אני יודעת שאתם חושבים שזו מחובתכם האזרחית לקרוא את הזבל הזה, במיוחד אם הוא מציצני, פורנוגראפי, או סנאפי. אבל לי זה קצת פוגע בליבידו, ואפילו בנשמה. ואפילו זו של כלב). וכאן אתם בוודאי תפלו מכיסא הכבוד שלכם, כי אני מדברת פה על כלכליסט (מי היה מאמין?).

דווקא בגלל שכלכלה לא כל כך מעניינת אותי (אבל ברור לי שהיא חשובה ומשמעותית לשינוי האמיתי בעולם הרבה יותר מכל כותרת ראשית בהארץ), אני חושבת שכלכליסט הוא המפלט הטוב ביותר בתקשורת הישראלית מהזוועה האסתטית והרוחנית של התקשורת הישראלית. אין קליקבייט, הכותרות לא מתלהמות, הפסאדה העניינית והכסות האובייקטיבית נשמרת תמיד (וכמה חשובה היא אותה כסות! למול המלך העירום שהיה הארץ, שהשתין על האנשים החושבים בכל כותרת בוקר מהמקפצה כדי לסמן טריטוריה). אפילו העיצוב סולידי ויציב. ואם במקרה אולי (לכי תדעי?) מוזס סוגר חשבונות עם מתחרים עסקיים, אין לי כל דרך לדעת וזה לא מעניין אותי ולכן גם לא פוגע בי - כי אני ממש לא קהל היעד (הכלבה איננה מהבכירים במשק). כלכליסט הוא אי של שפיות במדינה מחורפנת, והמקום הכי קר בגיהנום. אני נכנסת פעם או פעמיים ביום, לא קוראת יותר מדי, ויוצאת לי שמחה ומכשכשת בזנב, בלי שאני מרגישה שמישהו ניסה למשוך לי בו, לבעוט בי, לנבוח עלי, או חמור מזה: ליילל. סתם יום של חול בישראל. שבת היא מלזעוק. עיתון לאנשים שפויים. לא ממכר, ולא מוכר, או דוחף לי, שום אג'נדה מעצבנת של עצבים, ולא מנסה לשחק לי במערכת הלימבית.

אבל אחרי ניקוי פיח האקטואליה הממוסדת מהלב והריאות, קרה לי מה שקורה לעיתים קרובות לנגמלים. שהרי מעולם לא הצלחתי להבין - והבטתי בצרות עין ובחוסר אמון - בכל אותם האינטלקטואלים והאקדמאיים והסופרים והמבקרים והאמנים והעיתונאים ושאר אנשי מעשה שיש להם זמן גם לקרוא הכול (וכבר קראו את כל הקלאסיקות, כן?), גם לראות הכול (כולל סדרות זבל בנטפליקס, כן?), וגם לכתוב על הכול בפייסבוק (לא?), וגם להיות מעודכנים באקטואליה ובמה כן ובמה לא, גם לנהל חיי חברה עשירים, וגם... מתי אתם עושים סקס? (כן? לא? אהם. שמתי לב שרבים מהם גרושים. יש קשר?). והכלבה הקנאית, כמו כל בת כלבה אמיתית, תמיד שאלה את עצמה: האו? האו?

אישית מעולם לא צפיתי בסדרות (למי יש זמן לבזבז? החיים קצרים), אבל פתאום, אחרי הארץ, גם הפייסבוק החל להפריע לי, כי לפתע הבחנתי לא רק בהתדרדרות הארץ - אלא גם בהתדרדרות הפייסבוק. הפיד שלי נהיה פחות ופחות איכותי, האלגוריתם התחיל להתחרפן כאילו מתכנת גרוע משחק בפרמטרים ועושה ניסויים בקופים, ולזבל אותי יותר ויותר (כולל בפרסומות שנדחפות למרות החסימות), והפייס האידיוט אפילו הפסיק לכבד את 30 הכותבים והעמודים הנבחרים שבחרתי לשים כ-see first. עד כמה אלגוריתם יכול להיות גרוע? ולמה מקסימום 30, אה? מישהו פה חושש ממשהו? ולמה אין לי אפילו את האופציה לראות את רשימת הפוסטים המדוברים ביותר מבין חבריי בחודש האחרון, נגיד? או בישראל בשבוע האחרון? (למשל). כמה זה קשה לתכנת משהו טיפה יותר סביר? (זה לא). ואני רואה את כולם כותבים כרגיל, ואף יותר מכרגיל, ושואלת את עצמי: לא שמתם לב שמשהו נדפק בפיד? זה רק אצלי? זה אני שהשתניתי, או אתם?

אבל מי שנגמל כבר פעם אחת - לא יכול להיגמל מזה. כבר ידעתי שמה שצריך לעשות זה לא להתנתק (לא עובד, כי תמיד חזרתי להארץ כמו ג'אנקית), אלא למצוא תחליפים פחות רעילים (כלכליסט). וכאן עלה בראשי הפרוותי סטארט-אפ כלבתי: פייסבוק לאנשים חושבים. למה שלא אבנה את הפיד שלי בעצמי, בלי האלגוריתם הארור? כשאני כותבת לכם היום, לא נכנסתי לפיד שלי בפייסבוק כבר מספר חודשים. אך ממש מעליי יש תיקייה שנקראת פייסבוק, בבוקמארקס שלי, בראש סרגל הפיירפוקס בלינוקס (שהרי כרום כיום הופך לזבל כמו אקספלורר, ומאק הפך לזבל כמו וינדוס. ולינוקס mint יציב להפליא, בניגוד להפצות עבר, וטס כל כך מהר שכאילו קניתי מחשב חדש - מעגלה ליגואר. תתקדמו, חבר'ה! קחו אחריות על החיים הדיגיטליים שלכם. אה, ו-"רק אייפון" - זה "רק ביבי". דהיינו: חוסר יכולת לדמיין אלטרנטיבה למוצר יקר ונחות שמשתין עליך בקשת, בדיוק כי אתה לא מסוגל לדמיין לו אלטרנטיבה).

אז תשאלו: כיצד עובד אלגוריתם הכלבה™, שמצליח ליצור פיד יותר טוב מכל חטיבת האלגוריתמים של פייסבוק (כי השאלה היא: יותר טוב למי...)? מה נמצא בתוך אותה תיקיית פייסבוק גואלת? בסה"כ 5 תתי תיקיות, שכל אחת מכילה בין שבעה לעשרה אנשים ועמודים אחריהם אני עוקבת (ה-see first שלי, שעכשיו כבר לא מוגבלים ל-30, כמו באלגוריתם המוגבל מנטלית). ואילו התיקיות עצמן מסודרות לפי "כלל הפיד" שקבעו חז"ל: תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. את שבעת אלה שמעדכנים וכותבים הכי הרבה, מבין מי שמעניין אותי לעקוב אחריהם, שמתי בתיקיה העליונה (למשל: Quanta Magazine - העמוד הכי טוב בפייסבוק כולו, אסף שגיב, יגאל ליברנט). את אלה שמעט פחות - בתיקייה השנייה (למשל: דעת מיעוט, מדע גדול - בקטנה, הידען). וכן הלאה, עד למי שמעדכנים הכי פחות (למשל: קיפי מסביר דברים, הסולידית, תועלת שולית).

את כל הנודניקים, המסיתים, המתקרבנים, השוויצרים הנרקסיסטיים, הפאניקנים, המשתפכים, הבנאליים, הרגישים-המרגשים המתרגשים!3>, לוחמי הצדק, המקדמים, הנוקמים, הדוגמנים, הנסיכות, החכמולוגים, הצנועים הידועים, ה"אינטימיים" בפומבי, החנפנים, המטיפים, התומכים, הנעלבים, המחבקים, הנזעקים, הנותנים ב"סתר", היועצים, הפעילים החברתיים, הסופר אגואים, האני מאשימים, הראשונים לזהות, האקסהבציוניסטים, הרדיקלים החופשיים, המשוררים בגרוש, המורים הרוחניים, מתקני העולם, המצליחנים, הנפוחים, המתפכחים בקול תרועה, המכים על חטאים בגאווה, הרכלנים, המסתכסכים, הנפגעים, הנשמות הטובות, הצדיקים וראשי הממשלה שמילאו לי את הפיד בעבר - פשוט איני רואה עוד. מבחינתי את כולם כולם - ואת כל הסערות בכוס פייסבוק - נשא הרוח והאור. ואילו בתיקייה האחרונה, של החטאים הקטנים, שמתי עמודים בידוריים נבחרים לשעות הפנאי (למשל: חתולים מסיתים לשמאל, או כל מיני עמודי וידויים מיניים סנסציוניים בין לסביות וביסיות למיניהן למינהם, ללא כניסה למין הגברי, סליחה).

כך אני נכנסת ישירות לקיר של מעט האנשים והעמודים האיכותיים שמעניינים אותי, גוללת למטה בפוסטים החדשים עד שאני רואה משהו שכבר קראתי בעבר, וסוגרת את הטאב. אין פרסומות, אין הסחות, ותאמינו לי שזה לוקח (ומבזבז) הרבה פחות זמן מהחיים. אחד הטריקים החשובים כאן, שבגללו חשוב לסדר את דפי הפייסבוק בתתי תיקיות, הוא שכל פעם אני פותחת תיקייה שלימה בקליק אחד, כלומר 7 אנשים/עמודים ב-7 טאבים, ועוברת עליהם. אין לכם מושג כמה הסידור הפשוט הזה שיפר את איכות חיי - ואת המזון הרוחני שלי. איך לא חשבת על זה קודם, יא כלבה מטומטמת?

אך כאן התרחש עוד נס מופלא, שלא צפיתי כלל. ההתמכרות - אבראכדברא - נגמרה! בעבר היה לי קשה שלא להיכנס לפייסבוק, עד כדי כך שהחלטתי לוותר לעצמי ולא להילחם בזה, אך כיום הפייסבוק הפך למטלה, שאני ממש מדחיינת, ונכנסת אליו פעם בכמה ימים, או בשבוע. ההתמכרות הרי מהונדסת בעזרת פרצי הדופמין שנוצרים מאי הוודאות, כל פעם המוח מופתע מחדש מהכותב הבא שמופיע לו בפיד, בדיוק כמו התמכרות לאקסית משוגעת ולא יציבה, או לבחור שלא החליט אם הוא רוצה אותך. כמה קל לקבל החלטה מושכלת מראש מי את רוצה לקרוא, וכמה קשה לא להתפתות לקריאת רכילות ורשעות בזמן אמת! הדים כלשהם של פרשיות פייסבוק עדיין הגיעו אליי, אך רק דרך תגובות של הנעקבים הנבחרים בפינצטה לאיזו שמועה רחוקה, ולא דרך התפרצות של עשרות פוסטים יצריים או איזה מחול מכשפות מבעבע, כשכל אחד מנסה להראות כמה הוא צדיק-צודק ומופת-מוסרי, או כמה הוא חכם ושקול, או שנון ומצחיק בשנקל, ובעיקר כמה שהוא עצמו פי מיליון יותר טוב מ... או לתרום בחינם את שני הסנט שלו, מתוך נדבנות מפעימה שמקננת בו לטובת הכלל. וכשהדים כאלה היו מגיעים עד אליי, הייתי מפזמת לעצמי משהו שהיינו שרות באולפנא בסעודה שלישית, כשהייתי בוהה נפעמת (ובדיעבד מאוהבת) בחברתי לכיתה בעלת הקול המלאכי, שרק חיכתה להתחתן עם איזה בן: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב (ולא רק בתורה הימים הם שנים, גם בפייס הימים מצטברים לשנים מהחיים שמבלים בתוכו) - נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מירמה. סור מרע - ועשה טוב". ואז דבר-מה היה מזדמזם ומתרונן בי באותה תחושת התעלות וזיכוך של הנפש דאז, כי הנה, עכשיו גם אני יכולה להרגיש יותר טובה מאחרים, דהיינו: יותר טובה מכם.

וכאן אנו מגיעים לנקודה הסופית, קוראיי היקרים, שהיא גם בהכרח נקודת הפרידה שלנו. כי לכל הניקוי הזה היתה תוצאת לוואי נוספת שלא ציפיתי לה, רדיקלית הרבה יותר - ובוודאי עבורינו. כי אתם, חברים וחברות, נעלמתם. אתם לא קיימים עוד. אני הרי יודעת, קוראים שלי, שאתם עדיין קוראים בהארץ, כמו אישה מוכה במערכת יחסים מתעללת ומעגלית, וככלבה ששבה אל קיאה (הייתי שם). ואני יודעת, שגם אחרי המאמר הזה, אולי הפעם היחידה שתשמעו על הפתרון המעשי הזה להתמכרות לפיד, לא תיישמו דבר, ואפילו לא תנסו, אלא תמשיכו לגלול בין גללי העדר. תהליך ההתנגדות והגמילה הפרטי שלי מהסדר הדיגיטלי והתקשורתי, לעולם ישאר בדיוק זה - מסע פרטי (ומן הסתם כמובן לא יהדהד בפייסבוק או יתפרסם בהארץ).

אך שחו ואגלה לכם רז מן הצד האחר: אחרי שהפסקתי לקרוא בתרבות וספרות (והייתי קוראת אדוקה), הפסקתי בהדרגה להתעניין "מה אמרו אצל ציפר", ועוד פחות מכך "מה אמרו על ציפר". כל הרפובליקה הספרותית התקשורתית (בניגוד לאמיתית) התגלתה למולי מבחוץ כפי שהיא - במלוא עליבותה. מישהו חושב שהספרות הישראלית, זו שיזכרו בעתיד, קורית אצל ציפר ודומיו? (ואם כן, אוי ואבוי לה). לאט לאט כל העיסוק התקשורתי הישראלי והפוליטיקה המקומית כולה הלכו ונראו לי כמו השחתה נוראית, ולא בגלל ביבי המושחת שמעולל רעות, אלא השחתה בלתי חוזרת שאנו מעוללים לעצמינו, רעה בהרבה מכל מה שביבי עשה אי פעם - השחתת החיים. למי אכפת מכל הזבל שכל כך אכפת לכם ממנו? כי מה שקרה לי, להפתעתי הגמורה - זה שאיבדתי אתכם. המוציא את עצמו מן הכלל - כפר בעיקר. לכן גם פחות מעניין אותי לכתוב לכם (הרי איני כותבת לעצמי, לא?...). מה אני אכתוב לכם, שראיתי את האור ושאתם יושבים בחושך? מה אני, מחזירה בתשובה (או אולי בשאלה)? לא באמת בוער בי.

וכך הבנתי לבסוף מה פייסבוק והארץ כן נתנו לי, ומה מחיר הוויתור עליו, ולמה באמת עזבתי אותם (ואתם כנראה לא): קהילה מדומיינת. וחברים מדומיינים (הרי מעולם לא הייתם באמת חברים שלי, נכון?). פנטזיה - על קהל ועל נמענים. ומה שקרה זה שאני פשוט לא יכולה יותר להיות חלק מהפנטזיה הקולקטיבית הזו, שחגה במעגלים בלתי נגמרים, חזרתיים לאין קץ, סביב הזנב חסר הערך של עצמה, ככלב שוטה ומפורעש שנושך ונובח על עצמו - אך דווקא מתוך תחושת ערך עצמי עצומה (וחסרת כל בסיס). איך אפשר לחיות במזבלה הזאת בפסיביות כזאת, תוך ויתור על כל סוברניות עצמית? הרי אין יום שאתם לא בפייסבוק, לא? אין יום שאתם לא בהארץ, הלא כן? יש לכם מושג איך כל העניין הזה נראה מבחוץ? ואני, כאמור, לשמחתי ולצערי (אך ללא דרך חזרה), כבר מזמן מסתכלת על כל העניין מבחוץ. בקהלם אל תבוא נפשי (על סוד וכבוד אין טעם לדבר עוד).

אז אני יודעת שמבקרת לא אמורה לכתוב באני ואתם, שזה סתם מעורר אנטגוניזם, אבל זה מה שאני מרגישה: אנטגוניזם. אני רואה איזו אדוות ביצה, שלילית או חיובית, סביב איזה כתבן או כותבת, וחושבת: מה העבודה הזאת לכם? לכם - ולא לי. כי מה לי ולכם? הרי אני יודעת שאם הייתי כותבת על הפרשייה התורנית, או על איזה אדם מוכר כלשהו (הכול אישי אצל ההומוספיינס), היו לי קוראים ולייקים למכביר, אבל בשביל מה? האם אני זו שאיבדתי אתכם, או שאתם אלו שאיבדתם אותי? האם אני מי שאיבדתי את עצמי, או שאתם אלו שאיבדתם את עצמכם? אלו שאלות חלולות, כמו בסוף כל קשר, כשכבר לא נשאר כלום. ולכן אם התחלנו בפרידה משמחת בפסקה הראשונה, לא נותר לנו אלא גם לסיים בה, לצערי: כאן דרכינו נפרדות.