מדוע הפסקתי לקרוא הארץ?

כרוניקה של בריחה ידועה מראש. הכלבה חוזרת אל הרגעים שבהם קרעה את הרצועה, שחררה את אחיזת הקולר החונקת, ויצאה עם ראש מאוכזב אבל זנב מורם - מעבדות לחירות, ומן הבית לרחוב. האם היא עוד תשוב?

הכלבה נפרדת מהארץ  (מקור)

בסופו של דבר, תמיד, זה פשוט עניין של אמון. כמו כל מערכת יחסים. ואם מנסים לברר מה שבר אותה - מדוע נפרדתם? - חוזרים לבסוף לנקודת האמון. בפשטות, החוזה הלא כתוב שבין כותב לקורא מופר יותר מדי פעמים. אתה מסיים ושואל: למה קראתי את זה? את קוראת ומרגישה שעבדו עליך - שוב. קוראים פראיירים לא מתים, כנראה, אבל בהארץ הם גם לא מתחלפים - עד שאת מבינה שאת הפראיירית. אז מדוע אנשים (שלא לדבר על כלבים) ממשיכים בהרגל המגונה הזה? מהו המנגנון הפסיכולוגי שקושר אותם לבעלים שמאכילים אותם חצץ, שרק מדי פעם אפשר למצוא בו כדור דוגלי?

רוב התוכן המעניין בהארץ מתורגם (לא טוב) ומעובד ממקורות אחרים - לא עדיף המקור? כבר השתרש בי הרגל כלבתי מגונה להסתכל למעלה כשהתוכן טוב מהרגיל ולראות שזה בעצם לא תוכן של הארץ. ספרות עברית? טוב יעשה שוחר הספרות והתרבות אם יקרא ספרות ותרבות - ולא תרבות וספרות, מוסף שכבר מזמן איננו הדופק הספרותי העדכני, אלא האקטואליה הספרותית - וההבדל בין השניים הוא כהבדל בין רעשי הביצה האחרונים, קרקוריה והשפרצותיה להתפתחויות טקטוניות ואבולוציוניות בין הים והביצות. החידושים הספרותיים החשובים של ימינו יגיעו למוסף כשאני אהיה סבתא, ואז יהיה מאוחר מדי, אפילו בשביל מה שמעניין את הסבתא. ומה עם תחושת הדופק של מדינת היהודים, או למצער של השמאל היהודי (שאיננו, כמובן, יהודי)? ובכן, אני מעדיפה ניתוח גופה על פני המוניטור שמציע המנגנון של הארץ, שעובד על עקרון פשוט. כמעט כל מאמרי הדעה בהארץ לא מעניינים - מה שמעניין בהם זה שזה נכתב בהארץ. תסכימו אותי - שזה לא דבר כזה מעניין. ומי שזה כן מסעיר אותו - הוא הקורא הנחות ביותר. הארץ הוא כמו טייקון בחוב של מיליארדים לקוראיו - מיליארדי רגעים מבוזבזים של אינספור קוראים - שמתקרב לחדלות פירעון. מה שמאפשר לו לשרוד זה רק שהוא מונופול - אין עוד אף עיתון לאינטליגנציה בישראל. בינתיים. וחבל, כי הוא היה יכול להיות עיתון לעיתונאים חושבים.

היום שבו הפסקתי לקרוא את אתר הארץ היה יום ככל הימים. אמנם הארץ הקשו על גלישה באתרם לדפדפנים עם חוסמי פרסומות, אבל יש תמיד תוספים לדפדפן שבהם אתה גולש כבוט של מנועי חיפוש, ועד שהארץ לא יחסמו את אתרם לגוגל (רמז: לא יקרה) - אתה יכול לגלוש חופשי, ויש גם עוד פתרונות טכניים ליודעי ח"ן. אבל מה שקרה בפועל זה שהתעצלתי לי במלונתי, פיהקתי פיהוק גדול, ועשיתי משהו חסר תקדים. בשביל חדשות גנריות וסתמיות, שכל מטרתן לא להיות מנותקת לחלוטין ממה שעובר במוחם של קוראי העברית, מספיק לי ynet. ופשוט שיניתי את קיצור הדרך לחדשות: מהארץ - לאתר הידוע בשם טמקא (וגם אמרתי לעצמי שכך אהיה פחות מנותקת ממדינת ביבי, הלא היא מדינת ישראל). זה הרגיש קליל כמו להעיף קש אחרון שהעיק על הגב הרבה יותר מדי זמן - והצטבר לכאב גב מציק. מכה קטנה בטלף (אם זה היחיד של טלפיים).

האמת, חשבתי שהעולם יחרב עלי. שאחשף לתת רמה. שאהפוך לטיפשה, בורה, כלבת רחוב, שטופת מוח, מצביעת ביבי, זונה ונרקומנית, וזה יזכר כרגע ההתדרדרות, שבסופה אני נאנסת בידי דוברמן שקורא לי ביץ' וקורא ישראל היום. הייתי בטוחה לגמרי שאחזור עם הזנב בין הרגליים. והאמת: זה לא קרה. סדנא דארעא חד הוא. החדשות הן אותן החדשות, הים הוא אותו הים, וסיפור על אהבה וחושך הוא עדיין שם שמאלצי להחריד (לסיפור הישראלי המיוזע). אבל למעשה, קרה משהו מופלא אחר, שהפתיע אותי מאוד וטלטל אותי בהתרגשות מאף עד זנב. התרחשות שהוא לא פחות מנס סוציולוגי - נס ההשתנות בגרסת הכלב. לפתע, קהילת הייחוס שלי השתנתה. כן, כולם מטומטמים. אבל במקום שקהילת המטומטמים שלי תהיה קהילת המטומטמים של הארץ, עברתי לקהילת המטומטמים הכלל ישראלית. בקהילה זו הרגשתי יותר מנוכרת - וזה שחרר אותי מהקהילה, שזו הצרה האמיתית של הכלב. מה לכלבה וללהקת בני אדם?

וכך סוף סוף - רק מרגע שניתקתי ממנו - זכיתי להבין את הסוד שהטריד אותי שנים: זכיתי להבין מהו הארץ, ולמה הוא מחזיק את קוראיו כמו כלבים ברצועה. הארץ הוא קהילה. ובדיוק כמו ביבי הוא שולט בקהילה המדומיינת שלו בשיסוייה בחתול המזדמן וחסר המזל, בנביחות חסרות טעם - אך נחרצות לשון - מול שיירות מדומיינות בלילה השומם, ומדי פעם משחד בקצת בונזו, והעיקר: לא שוכח לעטוף את הכל באיזו גאוות יחידה כלבית מגוחכת - אבל מתחנפת לגאוותם העצמית של כלביה. כי בסופו של דבר - ביבי והארץ שולטים באמצעות הנרקיסיזם של נמעניהם. אז פשוט ויתרתי, כי יש לי מעט כבוד עצמי. כיום, אני מעט שמאלנית יותר, כי הארץ לא מחמם אותי על הרדידות והטמטום של השמאל (אותם הוא מפגין בחוסר מודעות עצמית - שמתחזה למודעות עצמית מודעת לעצמה). אבל מה שחשוב מכל: קהילת הייחוס שלי השתנתה. מקהילה מדומיינת בהווה, לקהילה מדומיינת שנפרשת על טווח מרחבים וזמנים רחב בהרבה.

ארצה או לא ארצה - אני האליטה. אין מה לעשות עם זה, ואפילו כלב לא ימלט מגורל זה. אבל אם אני האליטה, של מי אני? האם אני האליטה של השמאל הישראלי? למה לי להצטמצם למחנה כושל זה - בעצם. למה לא להרחיב את הטווח. למה לא להיות חלק מהאליטה של ישראל כולה, או של העם היהודי? למה לא להיות חלק מהאליטה של העולם, ולמה לא של כלל הדורות? למה לכתוב ביקורות, במקום לכתוב לדורות, ובמקום לקרוא מקורות? למה לא לשאוף גבוה יותר, לנשוף רחוק יותר, לנבוח לעבר הירח? למה לא לנבוח לעבר הגלקסיה אנדרומדה, בעצם? פה קבור הכלב. זהו עצם העניין.