התדרדרות הארץ
האל הפרוטסטנטי של דה-מרקר: מתי יבוא הגואל
הכלבה מבקרת את דה-מרקר סופ"ש, פעם מתחרה ראוי למוסף הארץ, והיום - קורבן של חוסר התחרותיות, של המונופול של הארץ, של הריכוזיות האובססיבית של רולניק, של פירמידות של תודעה כוזבת, ואולי גם של הוועדים - שלא מאפשרים תחלופה ראויה למראיינים. האם דה-מרקר יחזור להיות תחרותי, וישקף את מגוון הסיפורים והגישות בעולם הכלכלי? על הקשרים הפסולים בין בון-טון לעיתון
מאת: הכלבה
אם רק נהיה יותר פרוטסטנטים ופחות יהודים - אזי לפי וובר נהיה יותר עשירים - ומה יותר חשוב ליהודים מכסף?  (מקור)
דה-מרקר סופ"ש הוא מוסף שידע גם עליה וגם ירידה בשנים האחרונות, ולכן אינסטינקטיבית הכלבה עוד תולה בו תקוות, כמו אקסית שעדיין יכולה לחזור למלונת האוהבות. אך כמו עם האקסית, עד שלא תנתחי אותה לחלקים, לא תוכלי להבין את הכשלים שיגרמו לא רק לה לחזור - אלא גם לכל מערכת היחסים האומללה ביניכן. כן, דה מרקר מאכזב אותי. כן, הוא היה יכול להיות (ובתקופה מסויימת כמעט היה) החלק הכי מעניין בעיתון. לא, זה כבר לא יקרה, ולא כי אין עניין ורצון. למה? ובכן.


מי צריך דעות כשיש דעה?

במעין הרגל מגונה, דה-מרקר תמיד מתחיל רע - בעמודי דעות שהם בעצם עמודי אינדוקטרינציה אורתודוקסית (=הדעה הנכונה). המנגנון פשוט, וזכור היטב עוד מהאולפנה: לא משנה מה קורה אי פעם בפרשת השבוע - ביבי וטיבי, מלחמה ושלום, בלעם והאתון, קורח ועדתו - לאנוס אותו לתוך האג'נדה הקבועה עד אימה (והצודקת למדי, אגב, זה לא משנה) של הכותב.

יש כאן כשל בסיסי בכתיבה עיתונאית. גם אם זיהית את הדבר הכי משמעותי בעיניך בכל היקום כולו מאז ולתמיד (כבר בעיה של קיבעון מחשבתי!), עצם השבלוניות שלך הופכת אותך לבלתי קריא, למנגנון אידיאולוגי, לאדם לא סקרן לגבי זוויות אחרות לגמרי, או מגמות חדשות ולא קשורות (חשוב!) לאידיאה פיקס שלך (כן אני יודעת שהכל הכל קשור אליה), או חלילה לרעיונות סותרים. אתה הופך לדבר התורה הקבוע של רב חסר השראה כשצריך למלא את הזמן לפני ערבית, כשהשאלה היחידה המנסרת באוויר החנוק היא איך הוא יקשר את הוורט היחיד שלו בחיים לפרשת המרגלים, או לחנוכה.

הנה לשטרסלר יש אג'נדה, אבל גם גיוון. אולי בגלל זה הוא לא שם. המנגנון שלו מקולקל. אז כן, למדת איפשהו שצריך לתקוף את מנגנוני הכוח הסמויים בקפיטליזם (ודווקא הסטרוקטוראליים! - וואי, איזה תחכום) וזה הופך אותך בעיניך לצודק, אמיץ, וחזרתי עד אין קץ. מתי יבוא הגואל? אני חושבת שצריך לפרק את הריכוזיות של רולניק! (אבל מבטיחה לא לכתוב זאת כל שבוע).


בין רעיונות לראיונות

אחר כך ישנו הראיון הקבוע של דה-מרקר, שמאוד מצער אותי לכתוב עליו. חבל שלא ביקרתי אותו לפני שנתיים, אז יכולתי לחלוק לו שבחים כאחד המדורים העולים והמוצלחים בעיתון כולו (והטוב בדה-מרקר), שמתחרה באיילת שני והולך ומתעלה עליה בהדרגה. מאז הנפילה היתה חדה אפילו באופן יחסי להתדרדרות הארץ. בהתחלה כישורי הראיון של המראיינים המעולים עוד הצליחו להציל מראיינים משמימים מלהפוך לראיונות כאלה. אבל אין מה לעשות - הדבר החשוב בכל ראיון הוא הרעיון - את מי לראיין? בשנה האחרונה ישנה ירידה בולטת לעין באיכות המתראיינים, שרובם בכלל לא היו צריכים להיות שם. זה נראה כאילו נגמרו להם הרעיונות, וזה בדיוק הזמן לשנות כיוון, לקחת חופשה, או לסגור את הבסטה (כן, גם זה מותר! אם כי הלוואי שילכו לאקדמיה ויחפרו משם יותר מרואיינים מכל הדיסציפלינות. יש שם עוד המון פוטנציאל ופחות בנאל, בניגוד לעוד יזם חברתי/פקידותי שמדבר בקלישאות). אגב, בניגוד לאיילת שני שהתדרדרה בשני הפרמטרים, עבודה הראיון עצמה עדיין מעולה - אבל לפעמים פשוט אין חומר לעבוד איתו (חבל שאי אפשר להמציא תשובות! במיוחד כשהמראיינים יותר מעניינים מהמרואיינים). בקיצור, עוד לא אבדה תקוותינו. אז מתי יבוא הגואל?


כשהחוצפה היהודית פוגשת את מרטין לותר רולניק

מטבע הדברים, בחלק הכתבות בדה-מרקר הרמה מאוד לא אחידה. בגדול, פעילים חברתיים נוטים להיות בנאליים במיוחד, ולא תעזור אף אג'נדה (למעשה, זו בדיוק האג'נדה שלא עוזרת). לעומתם, יזמים עסקיים, במיוחד סטארטאפיסטים או כל מי שיש מימד רעיוני להצלחה החומרית שלו (כן, הרוח חשובה), הם (והחברות שהקימו) מהווים את החומר האנושי-עיתונאי המעניין ביותר. דה-מרקר בוודאי זיהה זאת בדפוסי הטראפיק, וביום העצמאות מוציא גיליון יזמות שלם. אנשים שיש להם נטייה כלשהי לתחום הכלכלי אוהבים לקרוא סיפורי הצלחה כדי ללמוד מהם, ונהנים גם מסיפורי הנפילות (עוד תת-ז'אנר, מעניין פחות, ותמיד משאיר טעם חמצמץ של סגירת חשבונות בירידה מהמדרגות - ושמחה לאיד מטעם העיתון).

למעשה, סיפורים אלה בנויים בדה-מרקר כסיפורי מוסר, שמחזקים את האג'נדה הכלכלית של העיתון, שבנוייה על הנחות פרוטסטנטיות לעילא. מצד אחד, היזמים העולים והמצליחים מוצגים כמודלים לחיקוי וכדמויות המופת שמקיימות את צוויי האל של הסטארט-אפ ניישן, מעוררים הערצה ומחזקים את אתוס הסטארט-אפ הישראלי באמצעות מיתוס היזם החצוף והמקורי שעשה מזה ימבה כסף (הכי חשוב! כי בכך הוא הוכיח שזכה לברכת אלוהים). אלו סיפורי צדיקים, ותמיד יש בהם ניסים, אך גם איזו ממזריות יהודית שנחגגת בשמחה. מצד שני, כשאותה חוצפה וממזריות עצמם מפילים איזה טייקון לפי פחת, במיוחד אם בא מהתעשיות הישנות או הקלאסיות, אזי זהו סיפור מוסר של נבל שסרח, ניצל, השחית, או לכל הפחות רדף בצע ולקה בהיבריס קשה, ועכשיו בא על עונשו, מידי האל הפרוטסטנטי של דה-מרקר. זה ששני הסיפורים - על החטא עונשו - הם אותו סיפור (לפעמים בהפרש של עשור או שניים) זה נסתר מעיני האל הפרוטסטנטי של דה-מרקר (ולכן גם מהקורא).

אצל האל הפרוטסטנטי חטאים חייבים להיות סטרוקטוראליים, אין סתם טעות עסקית, בתוכן, אלא רק טעות של מבנה עומק. אין כשלונות - רק כשלים. לכן הוא אל הוגן כזה, הוא לא מאשים אותך אם טעית, אלא רק אם לא היית הוגן. הוא רק שוכח שיש משהו מאוד לא הוגן ביכולת להפוך כל טעות לחוסר הגינות, וכל בעיה לבעיה מבנית, לסטרוקטורה של חטא. ברמת הפרט - האל משחק בשני התפקידים. מצד אחד, מראה כמה ליזום חברה של מיליארדים זה קל, הנה אפילו כלבה יכולה, ואפילו אישה או ערבי רחמנא ליצלן - אם רק ידבקו בדרך הנכונה של היזמות היהודית היצירתית (על מזל, על לקיחת סיכונים בלתי סבירים, על מחירים, על הימורים - לא שומעים). כך, האל מפתה דורות של ישראלים לנטוש את עבודותיהם (גם המשפחות משלמות כמובן) ולצאת למרדף אחרי הבהלה לזהב. זה כידוע משתלם לכלכלת הסטארט-אפ ניישן, אם כי כנראה פחות לפרט, וזה חומר הבערה האנושי במנועים שלה (לא האחד שהפך למיליארדר - אלא האלף שנכשלו).

מצד שני, אם נפלת, אם נכשלת, וחלילה אם התפתית, מתוך אותה עבודה זרה עצמה של עגל הזהב ושיח הבצע הנכסף, הרי שהאל הפרוטסטנטי של דה-מרקר ימרח אותך בזפת ונוצות בכיכר העיר, ונפילתך תמיד תהא נפילה מוסרית (מה שירחיק מהתודעה את האפשרות שהיא תקרה לך, כי אתה הרי מוסרי להפליא, לא?). גם אם לא ממש רצחת וירשת - כבר ימצא עוונך וידרש (היבריס? הימור? הגינות גבולית? עיגול פינות? כל מה שהביא אותך לשם מלכתחילה?). וההמונים? מתפתים, כידוע, למפעל הפיס של הסיליקון וואלי והחיש-אקזיט. על הנחות היסוד - אין דיון. ברור שמטרת העל של ישראל היא כלכלית גרידא (כן, גם שמאל כלכלי מאמין בזה). הטובים - לסטארט-אפ. על ספרא וסייפא ויתרנו מזמן (למעשה, יחד עם הסייפא). אור לגויים פירושו זהב מהגויים, ועם הספר היה בעצם שמה הקודם של פייסבוק.

במונחי העיתון, אין שום עימות בין ההנחות של "תרבות וספרות" ו-"ספרים" לאלה של "דה-מרקר". כאילו מדובר בשני עולמות נפרדים דיכוטומית, שרק במקרה נמצאים באותו עיתון, ולכן לעולם לא יהיה מפגש בכתיבה ביניהם ודיון עומק. זו אותה הפרדה תודעתית פרוטסטנטית - ואנטי יהודית לחלוטין - בין דת ומדינה, ובין רוח לחומר, שהיא עיקר אמונה בהארץ, שמנסה לשלב קפיטליזם כלכלי בלי לראות כל סתירה - וגם שום קשר - לתרבות. כך מייצרים ספירה כלכלית חסרת תרבות, ותרבות חסרת הבנה כלכלית (לאיש התרבות הממוצע בארץ יש תפיסה כלכלית של ילד בן חמש. למה לא לקחת מהעשירים ולתת לעניים, הוא יזדעק). איפה זה ואיפה המדיצ'ים, או כל קומפלקס כלכלי-תרבותי אחר שיצר יצירות מופת באיזשהו תור זהב (כן, זהב. כסף זו לא מטרה בפני עצמה, בחברות שיש בהן אתוס של בני תרבות). מתי יבוא הגואל?


הסטרא אחרא של הקירות והתקרה - כבית המקדש השלישי

הצד האחורי של דה-מרקר הוא שיקוף של האובססיה המזיקה, המכוערת והסחית כל כך של הישראלים לנדל"ן. לפעמים תהיה כתבה מעניינת על אדריכלות או תכנון עירוני, במיוחד בעולם. בכל שאר הזמן זה מוסף צרכנות, וככזה הוא בסדר גמור (כלומר מוצר נחות ומייצר תודעה כוזבת של וואו איזה מטבח יש להם והלוואי עלי פנטהאוז). זהו הביטאון של פירמידת הנדל"ן של ישראל, והשופר של בועה שיום אחד - אם ירצה השם - תתפוצץ בקול תרועה רמה, ואז באמת יהיה אפשר לקנות מלונה בארץ הזאת. מתי מתי יבוא הגואל?
ביקורת הארץ