התגובה לשואה היא תגובה מוגזמת, שבעצמה מייצרת ומלבה פאניקה, ובעיקר - לא מתחשבת בהשפעות הכלכליות של השואה, שגם אותן יש
לקחת בחשבון. על כל תגובה יש לשאול האם היא גורמת יותר נזק מתועלת, ומה העלות האלטרנטיבית של השואה. כך שכרגיל, אנחנו
מתכוננים לשואה הקודמת. האם לא למדנו לקח? האם לעולם לא נלמד? ניתוח של השואה במודלים של חקר ביצועים מפריך את הקלישאה
ההיסטורית
היי חבר'ה, קבלו גרף. אמל"ק: השואה היא אשלייה סטטיסטית. אמנם בשואה מתו שישה מיליון, אבל מליון אחד היו לו מחלות נלוות,
וחצי מיליון ממילא סבלו מתסמינים נשמתיים עוד לפני תאי הגזים, ורבע מליון עם מחלות רקע, ועוד ארבע מיליון היו בקבוצת סיכון.
אז מה נשאר? מעט מאוד. כך שאם לוקחים את הסטטיסטיקה של מאה רגילה של פוגרומים, מסעות צלב וטבח ביהודים, ומתקננים אותה לגודל
האוכלוסיה היהודית לפני השואה, ומחלקים על פני המשך המאה בה מתו הרבה פחות - מגיעים למסקנה שמדובר במאה ממוצעת ולא קרה כלום.
זה בתחום סטיית התקן מאנטישמיות נורמלית לאורך ההיסטוריה. הרי גם בהתפלגות עכברית נורמלית ישנו כידוע הזנב הארוך. ואם ניקח
בחשבון שגם הגויים מתרבים בצורה אקספוננציאלית, ולכן גם האנטישמים, אז נגלה שזה אפילו פחות יהודים לכל אנטישמי ממוצע, וניתן
להצביע על מגמת שיפור, ועובדה שהיום באמת יש פחות אנטישמים בעולם הנוצרי (אם כי צריך לקזז את זה עם האנטישמיות בעולם
המוסלמי, שאותה צריך לקזז עם סתם שנאת ישראל נורמלית, שאותה צריך לקזז עם שנאת ישראל פתולוגית, שאותה צריך לקזז עם
הפתולוגיות של הישראליות עצמה - ושל חריגות המצב ההיסטורי, שכאמור איננו חריג בהיסטוריה היהודית).
יוצא מכל זה: השואה יצרה פאניקה מיותרת, ואפשר לסווג אותה בעיקר כהפרעת חרדה (שמתלווה אליה מצוקה נשימתית, ולעיתים - לא
תמיד, ואולי אף לא ברוב המקרים - גם דפיקות לב. כך שאפשר לומר שדפיקות לב הן סימפטום שאינו צריך לעורר חשש משואה נוספת,
במיוחד בקיץ, כי ידוע ששואות נוטות להתגבר בחורף, או בתנאי יער). ככלל, ארצות הסיכון לשואה הן ארצות קרות, ומאז מרד בר כוכבא
לא היה טבח המוני ביהודים בקו הרוחב והאורך הנוכחיים (במונחים שואתיים, ונעזוב לצורך הדיון רעש סטטיסטי. זה חישוב גרוסו מודו
של מפית נייר, אבן ומספריים).
כידוע, ישנם רואי שחורות מקצועיים שמתפרנסים מנבואות שואה - ופעם במאה שנה גם שעון מקולקל מראה את השנה הנכונה. אז בואו לא
נשלה את עצמנו - ולא נפחיד את עצמנו, כי הפחד המתמיד מהשואה גרוע מהשואה עצמה, כפי שיכול לומר כל פיזיקאי שעוסק בתופעות
היסטוריות. שלא לדבר על כך שמבחינה גיאולוגית - השואה לא קיימת. גם חתן פרס נובל לגיאולוגיה, מומחה עולמי בהכחדות ושואות, לא
חוזה שואה בעתיד הקרוב בהתאם לנתונים הסיסמיים, ומתוצאות מחקריו אף עולה כי ההיסטוריה כולה היא רעש לבן.
סה"כ אפשר לומר ששואה היא תופעה נכחדת. השואה לא חזרה על עצמה אפילו בארצות שבהן היה סיכון מוגבר לכך. למעשה, מכל הנתונים
שיש לפנינו עולה שכנראה ששואה מכחידה את עצמה ודועכת לבד תוך כ-4-5 שנים (±2 בסטיית תקן). ארגון הבריאות העולמי גם לא מונה
את השואה בין עשרת גורמי הסיכון המובילים למוות, ואף לא למוות פתאומי, כולל של יהודים (!), כך שניתן לומר שמדובר בחשש שמנופח
בידי התקשורת, חובבת הסנסציות והאסונות, שאף מקדישה לכך יום שידורים שנתי (שלא לדבר על אלפי הזכרות של השואה בתשקורת גם
בימים כתיקונם). תאי גזים וערמות נעליים פשוט מצטלמים טוב (ותמיד מביאים רייטינג), שלא לדבר על תור למנגל'ה של בחורות
עירומות בפריים טיים (שהרי ידוע ששואות גורמות להתפשטות אקספוננציאלית באוכלוסיה - וגם נשים צעירות ונאות הן הרי חלק
מהאוכלוסיה, בניגוד למה שרוצים שנאמין). ושלא להזכיר שהשואה הפכה לעניין פוליטי - וכמו בכל תופעה היסטורית צריך דבר ראשון
לשאול מי מרוויח ממנה ואיך (מה שנקרא חשיבה איכותית), ודבר שני כמה (מה שנקרא חשיבה כמותית).
כך שהשואה אמנם מוֹכרת, השואה מכרה ועוד תמכור הרבה עיתונים, והשואה מממנת לעיתונאים את המשכנתא (השואה היא הרי קליקבייט
שעובד תמיד: עובדה שאתם כאן. בזכות השואה) - אבל מה הסיכון הממשי? אתם יודעים כמה מתים בעולם ביום? למשל, סתם מזקנה? אתם
יודעים מה הסיכון למות מזקנה לעומת הסיכון למות משואה? אתם יודעים מהו הגיל החציוני של ניצולי שואה? מדובר באוכלוסיה זקנה
מאוד. כל המודלים מראים שהסיכון לשואה נוספת בשנה הקרובה הוא נמוך מאוד - ולמעשה אפסי. אירוע כזה, של שואה, הוא לפיכך מטבעו
אירוע של ברבור שחור. ולכן לא ניתן - בהגדרה - להתכונן אליו. ובכלל, אתם יודעים מה הסיכוי שתקרה שואה לעם ממוצע? אז מה
הסיכוי שיקרו שתי שואות לעם אחד? וגם שואת היהודים - בואו לא נגזים: לא מדובר בשואת הדינוזאורים. שם מדובר בשואה אמיתית, שבה
הושמדו מעל 99 אחוזים - כלומר אחריה נשאר פחות מאחוז אחד (<1%, ברמת מובהקות של 95%) מאוכלוסיית הדינוזאורים. אז איך אפשר
להשוות?
הפולמוס על המתמטיזציה של השיח הציבורי: צד השמאל
