ש

האופציה האיראנית

חלמתי שאני חי ביום שאחרי הפצצה. וארץ ישראל הופכת לגיהנום עלי אדמות. מרוב מוטציות כבר אי אפשר למצוא מניין של בני אדם. ברחוב הולך איש עם זנב, מחבק אישה עם אף חזיר, מאחוריהם קשור כלב עם ראש אדם, שרודף אחרי חתול שרודף אחרי זנב העכבר של עצמו. והכניסה לבית הכנסת חסומה מרוב קבצנים ומסכנים. אחד עם זנב במקום אף מחפש מישהו לעשות אתו החלפות, והוא מכשכש מעל הפה: אם יש לו אף במקום זנב, הוא בוודאי סובל מהריח!
- ומה הוא יעשה עם זנב?
- אז אולי אדוני במקרה לא אוהב את האף שלו?
ואני תופס את האף שלי ובורח. ומתוך כובע על הרצפה יוצא קול של ארנב: אני מתחנן, בבקשה לא לזרוק מטבעות. ואני תופס מאחור באוזניים חמור אחד שמציץ לעזרת המוטציות, שם נמצאים המתפללים שלא יודעים אם הם זכר או נקבה, והחמור הזה בועט בי ובורח. ובית הכנסת עצמו שורץ אלף אידיאולוגיות הזויות, שונות ומשונות. הרב לקח רשימה של "דברים שאני לא יכול לספר לאף אחד" ותלה אותה על הקיר. יושב לידי דיונון חד-זרועי, שאיבד את שבע הזרועות הקודמות בפעילות קבלית עוינת ונפצע ב"תאונת עבודה". הרבנים הצליחו להציל ממנו רק את המינימום התיאורטי להנחת תפילין - יד וראש, והמקובלים גזרו עליו שתיקה. אז הוא חותך את היד האחרונה, וכותב בדם שלו, ומסתבר שזה דיו שחור. אבל מה כ"כ חשוב לו לכתוב? ואני מציץ ורואה שזה סיסמאות, סתם סיסמאות. לא למדינת הלכה - כן למדינת קבלה. ההלכה בקושי יכולה לנהל קהילה, רק הקבלה יכולה לנהל מדינה. העם רוצה "צדק חברתי"! (בגימטריא: שבתי צבי). ואני שואל אותו: מה קרה לך? מה קרה לכולם עם כל הרעיונות האלה? והוא כותב לי: הרבנים יודעים אבל הם מסתירים. אבל כבר אי אפשר להסתיר את זה: הפצצה האטומית הייתה לא רק פצצה פיזית, אלא גם פצצה רוחנית! וכל הנשמות נפגעו. נמדדו רמות כאלה של קרינה שאפילו משה רבינו במעמד הר סיני לא ספג, שהורגות מלאך תוך 5 דקות. תיזהר, הם מנסים להסתיר את זה בכל מחיר. הם מפחדים. בבקשה, תזכרו את המקרה שלי! והוא מסיים לכתוב והוא אוכל את זה, ונראה שבתיאבון רב.

ואני חוזר הביתה, סוגר את התריסים, ואשתי שואלת: אם אני אמות אתה תצטער? ואני מחבק אותה מאחור, ומרגיש שאשתי פתאום בלי זנב. מה, היא עשתה ניתוח מחוץ לחוק? הרבנים אוסרים באיסור חמור, ככה השם ברא אותנו, אחרת יתחיל מחול שדים, יש קללות איומות ועונשים קשים. נכון שאומרים שהם רק רוצים לשמר את מעמד בני האדם. אבל חייבים, זה הבסיס שעליו בנויה החברה. וההלכה נאלצה לתת תשובות, היא מתפתחת לכיוונים מופלאים. הנה, בסוכות האחרון לא ידעתי איך אפשר לצאת ידי חובה עם האתרוג הגדול בעולם, בגודל של אשתי. ומה עם כיסוי ראש לאישה עם ראש של פרה - הרי לפרה יש שערות גם על האף, שלא לדבר על הזנב? והאם יד שיוצאת מהראש חייבת בתפילין? האם תרנגול עם זנב חזיר הוא כשר? זה לא סתם קוריוז. כבר קשה למצוא בשר נורמלי לשבת. ואנשים שמעלים גירה, מפריסים פרסה, ושוסעים שסע נמלטים ברחובות מחשש שיאכלו אותם. ויש את הסיפור על הזוג חשוך הילדים שיום אחד אחרי אינספור טיפולים נולדה להם פרה, והם פשוט לא היו מוכנים לקבל, מגיע לה אותו יחס כמו כל ילדה רגילה, ויום אחד בדרך לסמינר היא נעלמה. ויש שאלות שמאיימות לפרק אינספור נישואים, ולא מוצאים פתרון, אנשים כבר מפחדים לדבר עליהן. מי שאשתו הפכה לבהמה עובר על כל שוכב עם בהמה מות יומת?

ובוקר אחד במקלחת אני מגלה שיש לי גידול בנשמה. והגידול יכול להתפשט לשורש הנשמה, ומשם לשורש נשמות עם ישראל, ומשם כבר יכולות להגיע גרורות לכל נשמות ישראל. ואני יודע שלא ייקחו סיכונים, שיש רק דבר אחד שיעשו לי - כרת. והכי כואב לי שאני אפילו לא יכול לספר לאשתי על המחלה שלי. אשתי תסגיר אותי לרשויות, והם כבר יתנו לי "תרופות". אני מכיר את ה"תרופות" שלהם. ואין לי ברירה אלא לברוח ולשכוח.

והגידול מתפשט, והיא איתו. ואני שומע עליה שמועה, איזו חברה רחוקה של חברה שראתה אותה. ואני יודע שאסור לי להתעניין, ומקבל מבט חושד, מה אתה מדבר יותר מדיי עם אשתי, יותר מדיי מתעניין. אם הם רק היו יודעים שאני מסווה את הדבר האחד שאני מתעניין בו באלף שאלות אחרות. ואז יום אחד אני רואה אותה, במקרה. מחשבות של אלפיים שנה על הרגע הזה, מה אני אעשה, מה היא תגיד. והיא מחייכת, היי. היי. טוב אז ביי. ביי. והיא מסתכלת בי מבט אחרון. ואני נורא מנסה לדמוע, שתראה, שתראה! - ואני לא מצליח.

עולם הדווקא

חלמתי שאני נמצא בחדר חשוך מלא אנשים ערומים. ואנחנו רצים בתוך מעין מבוך, כשמלמעלה מרביצים לנו בשוטים, ומכניסים אותנו לתוך משהו, מה זה? המבנה המשונה הזה מוכר לי מפעם, מאיזה סרטון ישן באינטרנט - תא גזים! - ובתוך כל הבלאגן הלא מובן והצרחות במכלאות דוחפים את הקבוצה בחשיכה מתחת לאדמה, לא ידעתי שהתאים האלה באים עם מרתף, ישר לגן עדן. והמלאכים שם בוכים, אומרים שהם צריכים להכין אותנו לשוק רציני, ומספרים לנו במיון בכניסה שהיתה שואה - רוחנית. חיסלו את כל נשמות היהודים - שלא הצליחו להיכנס ולהימלט לתוך תאי הגז. ואתם דווקא החיים. כן, הפתרון הסופי היה דווקא הגאולה - הפתרון האינסופי, זו היתה התוכנית האלוהית הגדולה בסוף הגולה, ההפתעה המשיחית הכמוסה שהוכנה לדור האחרון. "היטלר" בגימטריא "חמור", ומכאן תורתו, תורת הגזע הלבן. אבל כל אלה שהתנגדו וברחו ולא עלו לשמיים לא נגאלו. רק אלו שהלכו, כמוכם, כמו צאן לטבח לקדש את השם, זכו להגיע לפה להיות ישראל צאן קדושים ולרעות בגן עדן אצל רועה ישראל - השם רועי לא אחסר. בואו תראו איזה דשא.

ואני קולט שאלוהים מסתיר בסוד כל חצי מעם ישראל מהחצי השני - כל חצי חושב שכל האחרים חוסלו. אבל למה, למה, מה לעזאזל הוא רוצה? ואני יודע שאני יודע עכשיו את הסוד, אבל זו מחשבה אסורה, אסור לי לחשוב עליה, ואני כל הזמן חושב שאסור לי לחשוב על "המחשבה האסורה", שאלוהים בגן עדן לא יגלה שאני יודע, הוא יכול לגלות כל מה שאני חושב, אבל אם כל הזמן אחשוב על משהו אחר הוא לא יוכל לגלות, אסור, חייבים, להסתיר. צריך להלביש את המחשבה הזו במחשבה אחרת, אחרת לגמרי. את הלכת לכיוון לשלך, ואני לכיוון שלי, אבל את יודעת, בסוף דווקא כן, דווקא כנראה שיצא מאיתנו משהו, אמנם בכיוון אחר, אמנם בכיוון חשוך, בלתי אפשרי, לא שמישהו יודע, לא שאפשר לספר אפילו לאשתי, לא שאת יכולה להבין, כבר התרחקתי שנות אור, גם שנות חושך, אבל איכשהו, בסוף, מוזר, דווקא כן. דווקא כן. חיי דווקא. יש חיים בדווקא.

וקוראים לי בכניסה לגן עדן לחקירה. הם חושבים שהם מפחידים אותי עם השטיקים העתיקים האלה. המלאך השומר, השוטר, נראה בעצמו כמו מאפיונר עבריין עם כנפיים, על מי הם עובדים. והוא גוחן עליי: אתה יודע, הסודות העמוקים ביותר זה לא הסודות שאתה יודע, או שאתה לא יודע. זה הסודות שאתה לא יודע שאתה יודע. אתה יודע על מה אני מדבר? ואני מסתכל לו בתוך העיניים, ועונה בשלווה גמורה: לא. והוא מסתכל לי בתוך הפה: דווקא כן, דווקא כן. אתה רוצה לעשות דווקא לאלוהים? והם נותנים לי ביד פרי ושולחים אותי בפנים. ואומרים: זה טעים.

ואני מבין שחייבים לעשות מרד בגן עדן, אי אפשר לתת לזה להימשך, חייבים להגיע למעלה, לדבר עם אברהם יצחק ויעקב או עם הנביאים, לספר להם מה קורה באמת. אבל איך מגיעים אליהם שם למעלה? וכל היושבים בגן עדן רק נופשים ונהנים ולא מעניין אותם שום דבר, לא רוצים לשמוע או לדעת על "החצי השני", לא אכפת להם שאלה האחים שלהם, או אפילו הנשים שלהם, הם יוצאים עם מלאכיות לבנות שלא אוכלות ולא משמינות ורק נהיות יותר צעירות מיום ליום. ואני שם לב שגם הם נהיים יותר צעירים, פתאום יש להם כוח נעורים, והנערים שמחים לחזור להיות ילדים, והילדים נהנים לחזור להיות תינוקות, ואני חושב שאוטוטו לא יישאר מהם כלום. כולם רק אוהבים לשבת על הברכיים, מה שבוודאי מקרב אותם לשדיים החלביים של המלאכיות הלבנות. הזקנים ביותר הם עכשיו בגילאי טרום בר-מצווה, כבר לא חייבים במצוות, ובקרוב גם הם לא ישארו. והם כל הזמן מציעים לי פירות שאני לא רוצה לגעת בהם, ואני מסתכל על כל הילדותיות הזו מסביב, חייב להיות משהו בפירות האלה שעושה צעירים לנצח, אולי זה עץ החיים שהם זוללים ממנו בלי סוף, ולא טועמים בכלל מעץ הדעת? ויש המון תינוקות זרוקים על הרצפה, בוכים וצורחים, מתבוססים בצואה של עצמם וגוססים, ואין מי שיטפל בהם, המלאכיות התעופפו להן מזמן לשחק בעננים, או אולי לענות בשחקים. ואני מחליט לגדל כמה שאני יכול על טהרת הבשר. אבל איפה יש בשר? ואני נותן לפירות להירקב ומאכיל אותם בתולעים וברימות. ואני רץ בין תינוק לתינוק בטירוף, אלפי תינוקות שאם אני לא אאכיל הם ירעבו למוות, וכמובן יש הרבה תקלות ולא פעם אני דורך בטעות על ראשי תינוקות ומרסק אותם, אין זמן, אין זמן, זה המחיר, אני אציל יותר ככה. ואני מלמד אותם באיסור חמור מדאורייתא לא לאכול מהפירות, רק מהזוחל. והצבא החלומי הזה שלי זוחל וגדל וגדל, לקראת כיבוש מחדש של השמים בידי הבשר, לעשות דווקא לאלוהים. חיים של דווקא. ואני חושב עליה, ואני חושב שדווקא כן. דווקא כן.

כנות מוחלטת

חלמתי שהעבודה שלי היא חוקר עצים. אני בא לעץ, ומתחיל להכות אותו בגרזן: אתה חושב שאני החוקר הרע? אני החוקר הטוב. תתחיל לדבר עכשיו, או שאני קורא לדוקטור. ואז התקשרו אליי. מעבירים את הסכום. לקח לכם הרבה זמן. כן, יש בעיה. אין לי חשבון, מזומן בלבד. ונתנו לי איזו כתובת בעיר האסורה. ת"א. אמרתי אני בכיסא גלגלים, שליח יבוא לקחת את הסכום. והתלבשתי שחור לגמרי, מסכת גרב, משקפי שמש. ונכנסתי. ישבה שם הדוקטורית. לבן מוחלט. לחשתי לה את יודעת, את לא יודעת אבל את היית הבאה בתור. הטעות שלך הייתה שילוב של חוסר נאמנות ונאמנות. את טובה ממנה פי שבע, אבל חסר לך הבסיס. מצחיק לחשוב שאת הפיספוס הגדול של החיים שלי, ואני שלך. וכמה שזה היה קרוב! אני בטוח שהרחת משהו, אז. גורלות כאלה לא נחתכים בלי שמרגישים משהו. אני מוציא את הגרזן, וממשיך: אם רק הייתי מחזיק מעמד עוד חודש, או שאת היית מחזיקה פחות חודש. יש בנות שרוצות יותר מדי. את בוודאי מתפלאת שאני מדבר אתך בכנות מוחלטת, ללא מחשבה, למרות הסכנה העצומה, למרות שאני לא מכיר אותך בכלל. את מבינה, אני נשוי, מה שאני צריך זה מישהי לדבר אתה בכנות מוחלטת. פעם בשבועיים, במקום ציבורי. אך ורק כנות מוחלטת משני הצדדים, ולא יותר. מה את אומרת?

כתובת מייל מזוייפת

חלמתי שיש שמועות שמשה חוזר, כל הארץ, גלים של שמועות, ויש כבר תאריך, אף אחד לא יודע מאיפה, אבל כולם אומרים שזה זה זה התאריך, וכל הרבנים הכי גדולים באים ומחכים, והוא יורד מההר, משה האמיתי, לא זה המזויף שהיה צריך מסכה, והוא יורד עם לוחות מזהב וצועק: אלה אלוהיך ישראל! תנאף! תרצח! תחמד! זעקות שבר, צעקות מהקהל: לא! לאאא! הכול היה שקר -

ש'. את לא מכירה אותי ואני לא מכיר אותך, וגם לעולם לא אכיר. הקשר בינינו יתנהל כך ורק כך. אני שולח לך חומרים ואת כותבת לי מה את חושבת. אם את בוחרת בשלב כלשהו לא לענות - הקשר מתנתק. אינני מטרידן. אם את מנסה באיזושהי דרך לברר מי אני - הקשר מתנתק.

אנוכי מי שאנוכי

חלמתי שאני אומר לעצמי: אני אגלה לך סוד. זה כמו להתפלל. אני מחפש אותה ברשת שלוש פעמים ביום, שנים, ואף פעם לא מוצא. אולי היא התחתנה, ושינתה שם משפחה... ואז - יום אחד היא חוזרת בשאלה. ופתאום קל לאתר אותה ברשת - פריצת דרך מודיעינית. ואני רואה תמונה שלה עם בעלה מאחורה. לא קרה לה שום דבר רע. בנות חמודות. עדיין החברה הכי טובה. מאושרת. אין צדק בעולם? לא יכול, לא מאמין, בא לי לפרוץ לאלוהים. אבל אני לא מבין בזה, מאיפה בכלל מתחילים? אני חייב להיות יוזר, צדיק, כדי שתהיה לי בכלל גישה ואפשר יהיה להתחיל לנחש שמות וסיסמאות. ואני מתערב שמכל הצדיקים הזקנים האלה, שבקושי יודעים ללחוץ על אותיות, יש כמה שהסיסמא שלהם היא רשלנות פלילית, ויש לי אפילו כמה מועמדים. אבל מאיפה בכלל נכנסים? חייבים איפשהו להשתיל קוד זדוני, להכניס איזו סתירה שאף אחד לא חשב עליה. ואני מתעטף בטלית, מסתתר בשטריימל, ומתפלל שהתפילה הזו לא תתקבל. מברך שהברכה הזו לא תתקיים. ואלוהים מתחיל להתחמם, המלאכים מנפנפים יותר ויותר מהר בכנפיים, שואגים, ואלוהים נתקע, נכנס ללופ אינסופי. אנוכי אנוכי אנוכי אנוכי... והוא דורש את כל משאבי המערכת, עוד רגע העולם יעלם, השרת קורס. ופתאום התהליך שלו הורג את עצמו. אלוהים התאבד! ואני מסתכל ברשימות המערכת ורואה שהוא נעלם. אז איך אני עוד כאן? האפשרות היחידה היא, שמסתבר שאלוהים הוא לא השרת, גם הוא רק יוזר! אולי סופר יוזר עם הרשאות של אלוהים, שכותב את הקוד של המערכת מבפנים, אבל עוד יוזר. ואני מחפש איפה הוא החביא את מלאך המוות, הוא חייב להיות איפה שהוא. ואני מגלה שהשטן מוצפן אינסוף פעמים. מוצפן בתוך מוצפן. סוד בלי סוף. לא רק האור, גם השחור הוא אין סוף. וגם אם אני אשתמש בכל משאבי המערכת כולם - לעולם אני לא אוכל לפתוח אותו אינסוף פעם. אבל חייבת להיות דרך, אם אני רק אמצא את המקום הנכון בזיכרון, שבו כתוב אם היא חיה או מתה. מספיק לשנות ביט אחד מאפס לאחת כדי להפוך אותה ללא קיימת. להרוג את האישה היחידה שאהבת.

בעל תוקע

חלמתי שאשתי מתלוננת, אף פעם לא מתעניין, לא מתייחס. אז אני שואל אותה: מה שלומך? - תקיעה! שברים! תרועה! נו, זו הסיבה שאני לא מתייחס. לפני השינה אני בא לחבק אותה מאחורה, והיא: תקיעה! שברים! תרועה! וככה כל דבר. תקיעה! שברים! תרועה! אז לקחתי שופרות ותקעתי לה באוזניים, ואני מנסה למשוך אותה ולהוציא אותם, נתקעו. דווקא מתאים לה. נראית כמו איל, או בגלל שזו נקבה, היא בעצם אילה? והחיה הזו חיה אצלי בבית, אוכלת את האורגנו והעציצים, ישנה לידי במיטה. ואני לא יודע מה לעשות - לבוא על חיה? מצד אחד אסור, היא בהמה, מצד שני מותר, היא אשתי, וזו חובה, מצווה. ואני נזכר בדברי חז"ל על רחמה הצר של האילה, שחביבה על בועלה כביאה ראשונה. ואני חושב, אני חייב, לפחות לדפוק את הנאצים, עשו ילדים, לא אהבה. ואני לא יכול ואני מתחתן עם אישה אחרת, וקושר את האיל הזה בחצר. והאישה החדשה אומרת: תגיד לו. כל הזמן הוא מסתכל עלי. יש לו עיניים רעות.
- תגיד לו? מה את רוצה שאני אעשה לו?
והיא מציקה לי. ואני רואה שהקרניים שלו הסתבכו בסבך, ולוקח אותו להר המוריה. ואנחנו מדברים בדרך, דברי תורה, כשאומרים שהמזבח בוכה על אשתו הראשונה, איזה מזבח זה? זהב, נחושת? זה יכול לגרום חלודה. מזבח אדמה? בוץ. אפילו אם זה במה מאבן - בסוף המים ישחקו אותה, תחשבי על כל הדורות, כל הדמעות. ואני מנסה לעשות כאילו אני בא עם הסכין, שהמלאך יבוא ויעצור אותי, אבל הוא לא בא. ואני בונה מזבח אחר, לעבוד על המלאך, כי הוא בוודאי קורא מחשבות, הפעם זה על אמת, שאני בעצמי אחשוב שזה על אמת, והוא יגיד לי לא, ואני מרים את הסכין, הפעם, ממש, אני רציני! ו - כלום. המלאך בטח רואה ללבב, צריך באמת לכוון להרוג אותה, ורק אז לעצור את עצמי ברגע האחרון (ושוב הצגה שלמה, מזבח חדש) ואז מרים את היד - ואני רואה הפעם בקצה העין שהנה המלאך בא, והנה אני מוריד את היד אבל המלאך במקום לעצור דוחף לי את היד ואוי הסכין נכנס, אבל במקום שחיטה כשרה, חתך בעורק הצוואר, וקילוח אדיר וארוך של דם משפריץ וממלא אותי, והמלאך קורא בניגון: תקיעה! ואז קילוח נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד, והמלאך מתחזן: שברים! ונשאר לה עוד קצת דם, אבל האילה לחוצה נורא, הלב שלה פועם כמו מטורף, טיפשה, היא חייבת להישאר רגועה היא לא מבינה. ושארית הדם מושפרצת בקילוחים קטנים אחד אחרי אחד אחרי השני, והמלאך מנגן בנעימה: תרועה! ואז הדם נשפך. בלי כוח ובלי תנופה אבל גם בלי סוף. עוד ועוד עוד. גולש על המזבח, על ההר, על הארץ. מכסה את כל המדינה. כל האדמה. והמלאך מכריז: תקיעה גדולה. והוא תוקע לי באוזן ושר: לשנה הבאה בירושלים.

תורת הסוד

חלמתי שאני שומע בומים במטבח, ואני מתעורר ורואה שאשתי רוקדת כמו שהיא אף פעם לא רקדה אתי. היא מאבדת שליטה ברגל שמאל, מנסה מנסה להחזיק מעמד ובום נחבטת במקרר, והיא לא מוותרת, לא מבינה מה לא בסדר, והפעם רגל ימין לא מחזיקה, היא מנסה מנסה לעמוד, ובום נחבטת בכיור. וכך הלאה, ואני לא מצליח לתפוס אותה. הראש שלה בהטייה מוזרה לצד, כל הזמן מסתכלת ומחפשת לצד אפילו שאין שם כלום, מקשיבה לשם כאילו צריך לבוא מישהו. מישהו שהוא לא אני. ואני מחפש בגמרא מה זו ההתנהגות המוזרה הזו, או שאולי איפשהו בפוסקים אפשר למצוא מה הדין במקרה מיוחד כזה, מה עושים. ואם זו בכלל מחלה רוחנית - איפה אני אמצא מקובל שמקבל עכשיו באמצע הלילה. ואם זה מקרה מודרני של מחלה רוחנית עתיקה, כמו צרעת המחשב, אולי בכלל צריך לקרוא לכהן? ואני מתעמק בספרים, ובסוף היא נרגעת לגמרי, משתרעת על המיטה כמו ישנה, רק העיניים שלה קופצות לצדדים. כלומר הן עצומות לגמרי, והיא לא יודעת כלום - אבל בפנים הן זזות כמו בחלום. ואני מנסה לפענח לפי התזוזות מה היא חולמת, הנה עכשיו ברור שהיא יוצאת מהדלת, פונה ימינה, שמאלה, ופתאום אני מבין שהיא הולכת בחלום לבית למעלה שאף אחד לא יודע מי גר שם. פגישה שאף אחד לא יודע עליה. עם מי זה יכול להיות? מה הם עושים שם, על מה היא חולמת, מה הסוד שלה? ומגיע הבוקר, סופסוף אפשר ללכת אתה לקופת חולים, אבל אני אומר לעצמי: הנה מצבה השתפר, היא נרגעה, לא ישנתי כל הלילה, אני אשן רק 5 דקות ואקח אותה. ואני נרדם. ואני חולם שאני מחכה לה בבית המפחיד למעלה, פגישה סודית, שערורייתית, ובה אוכל לגלות את הסוד, אבל היא לא מגיעה ולא מגיעה. אולי טעיתי במקום המפגש? למה היא מחכה, למה היא לא באה. ופתאום אני מתעורר - ורואה שהשעה 5 אחה"צ. והפעם העיניים שלה פקוחות לגמרי.

דרכי האחרונה

חלמתי שאנחנו עומדים לצאת מהבית, אשתי כבר בחוץ ואני מכבה את כל האורות ופתאום בחושך רואים עליי אור אדום קטן, שאי אפשר היה לראות קודם, נקודה אדומה על הראש, מישהו מכוון עליי לייזר אדום, של מתנקשים! ובאינסטינקט אני נסוג לחדר פנימי ורואה איך הלייזר מחפש אותי ונעלם. ואני חושב שעכשיו הכול ייעלם, אף אחד בעולם לא יודע את הסיסמא של המחשב, ואשתי פחות מכולם. והרעיון לתת לאשתי את הסיסמא מחלחל אותי, הם בטח יבואו עכשיו לחפש אותי בבית, היא השאירה את הדלת פתוחה. ואני בכוונה משאיר את הדלת פתוחה ורץ למעלה בחדר המדרגות, למרות שאין משם לאן לברוח, כי זה בדיוק סוג הדברים שיכולים להציל אותך, דווקא רעיון מטומטם. מי שמנסה לברוח החוצה או להתחבא במקום חכם זה צפוי לגמרי, והוא נתפס ומחוסל. אבל בדיוק סטייה כזו. מספיק שתעלה קצת ותשב בשקט, טיפת מזל, הם עולים למעלה לדירה ולא מוצאים אותך ורצים החוצה לחפש אותך, ואתה חי. אבל מי בכלל ירצה להרוג אותי? באמת יכול להיות שבגלל זה? זה חייב להיות זה, הרי ידעתי, ידעתי שאחטוף סרטן או משהו, מלאך המוות לא סולח, אלוהים לא פראייר. איזה טימטום זה היה לשים הכול על המחשב, הייתי צריך, הייתי צריך, אבל עכשיו מאוחר מדיי. כלום לא יישאר, כלום. ואני מחליט בכל זאת לרוץ החוצה. ובחוץ אשתי עצבנית רצח: כמה זמן אני מחכה, ההורים שלי מחכים, כולם מחכים, שוב עושה לי בושה, שוב פעם שכחת את עצמך במחשב, נכון? עם איזה אדיוט התחתנתי. ואני כל הזמן מקפץ ורוקד ומסתובב סביבה במעגלים בדרך לאוטובוס, כדי שלא יוכלו לכוון אליי את הלייזר, ואשתי בוכה: עם איזה אדיוט התחתנתי.

מערכת הפעלה חלומות

חלמתי שאני מזהירה אותך, דיברנו על זה באוטובוס. אני מתנצלת בעלי. אנחנו דווקא רוצים לשמוע. תראו איך שאני אענה לכם, תשאלו אותי שאלה ברבינו תם. איפה כל הבקבוקים נעלמו מהשולחן. זה לא בסדר שאת לוקחת אותי ביד, את לא יודעת איך אני מתנהג יפה. אתה לא מתבייש לבייש אותי לפני כל המשפחה? אתה נותן לי התחייבות עוד הלילה. הלילה אתה שומע הלילה. הלילה. הלילה.

חג מתן פרה

חלמתי שרבתי עם ההורים שלה כי היא רבה עם ההורים שלי, ועכשיו אכלנו אותה וניאלץ לעשות את סעודת החג לבד ביחד. ואשתי נדהמת: מה אתה עושה על השולחן? שולחן זה מזבח.
- את יכולה בבקשה להוריד את הסכין?
- אתה הולך להרוס לי את שולחן החג?
- בואי תעלי לכאן אם את רוצה לדבר אתי. את לא רואה שאני עסוק באמצע ניתוח מסובך, שאת בכלל לא מבינה? תפסיקי לעשות מכל דבר סלט.
והיא מאדימה כמו עגבנייה: מה אתה בהמה! רק חיות אוכלות על השולחן, בני אדם יושבים מלמטה.
- יקירתי, יש לך בעיה בניהול כעסים.
- יקירי, אפשר לחשוב שמדובר בניתוח דחוף להצלת חיים. אוהו איזה מזל יש לי, התחתנתי עם דוקטור. כל המציל נפש מישראל... גועל נפש. עושה לי כל הזמן ניתוחים שאחרי המוות, מקרה פתולוגי - והנה היא שוב עולה לטונים גבוהים, אי אפשר להבין אותה יותר - חיה, גוף, גופה, נבלה.
- תיזהרי שלא יצא לך הגרון.
והיא לא עונה, ואני נושם לרווחה. סוף סוף דממה דקה. אם אני רק אצליח. להזיז רק את הווריד הזה. בעדינות, בעדינות רבה... היא קמה מהשולחן, ומתחילה להפוך אותו שאני אפול! ואני מחזיק במפת החג בציפורניים: תסתכלי על עצמך מי החיה כאן? את משבשת את כל החקירה, בסוף כמו תמיד יגידו שסיבת המוות - שחיטה כשרה. ואני אומר לך - הפרה הזאת נרצחה, נרררצחה. ואת אוכלת לי ראיות. ועכשיו, אהם, בבקשה. מה שאני מחפש זה קטן קטן קטן...
- אתה חולה, מה שאתה באמת צריך זה ווטרינר. אני הרי יודעת מה אתה מחפש. החתיכות הדקות האלה שלך, רק עור ועצמות. שאתה מפשיט אותן בידיים המלוכלכות שלך, רק מסתכל? הבהמה הדקה הזאת שלך, אתה חושב שהיא תבלע את הבהמה הגסה? בחלומות שלך.
ואני מסתכל עליה מלמעלה, ומהזווית הזו נדמה שרואים אפילו מחשוף, עם כל הצניעות, זה קצת קשה עם השדיים הענקיים שלה, שאי אפשר להסתיר באף שמלה, ואני חושב שהם הסיבה האמיתית שהתחתנתי איתה. פשוט לא יכולתי לדמיין למות בלי לדעת מה זה לגעת בעיגולים כאלה. והיא קולטת שאני מסתכל, לא בעיניים, היא יודעת איך הם משגעים אותי, ולועגת לי סמוקה, מחקה את מי שהיא קוראת לה ה"בהמה הדקה": בואי בואי לתינוק המגודל שלך, הקטנצ'יק רוצה פרה מחלב, לא מבשר...
- מה את מערבבת בשר עם חלב, חלב עם בשר!
רק המחשבה גורמת לי להקיא. ואני כבר לא יכול להתאפק. כל מה שנצבר ונצבר בבטן עולה מהקיבה, בשצף קצף, נחשולים אדירים, ויוצא לי עוד ועוד ועוד ואני מנסה לצעוק תוך כדי "סיבת המוות" קיא! "הרעלה" קיא! "אשתי" קיא! "האהובה" קיא! "אהבה" קיא! וזה יוצא ויוצא ואין שליטה. וזה לא מפסיק לדבר מתוכי, הפעם המלחמה היא לא כיפורים, אלא החג ההפוך, ביכורים. וקול הצפירה הולך ומתחזק מאוד, וכבר רואים את הקולות בטלוויזיה, והפיצוצים, ומדווחים על ענן גז כבד. אבל כל ענן עשוי מגז, לא? לא, ממים. וברגע אחד אנחנו שוכחים את כל הצרות, ויורדים למקלט. ומדווחים שהפעם מתן תורה יהיה בתוך האדמה. במקום הר יש מכתש ענק, והלוחות יהיו כנראה בתחתית הבור. מי ירד לנו לשם? ובוחרים את אשתי! מסתבר שהיא הכי צדיקה בעם ישראל. לא בגלל מעשיה, זה לא שהיא מיוחדת מצד עצמה, אלא רק בזכותי, שהיא סבלה ממני יותר מכל אחת אחרת. ומתדרכים אותה: בתחתית המקלט האטומי יש כפתור, וככל שיותר חשובים ככה יותר עמוק באדמה: למעלה העם הפשוט, מתחת הרופאים ובעלי מקצועות חופשיים, מתחת רק הגאונים של העתיד ופרוטקציונרים, ומתחת, מתחת... והסודות של המדינה קבורים הכי עמוק, ואת צריכה לעבור את השרים, והמקלט התחתון התחתון של ראש הממשלה, משם מפסיק הבטון שחפרו, רק מערה שיורדת עד למטה. אנחנו מחכים לך שתחזרי. והיא לא חוזרת. וכולם מצפים ומצפים, אבל אני כבר יודע שהיא לא תחזור. והכי אני מצטער שלא אמרתי לה שאני אוהב אותה לפני שהיא הלכה. דבר כזה קטן לא הייתי מסוגל? ואני אומר להם: אשתי הייתה מזהב. בואו נעשה אישה מזהב. ואני אומר להם תביאו, תביאו עוד זהב, אשתי הייתה יותר שמנה, אל תתקמצנו, שימו עוד כאן בבטן, וגם כאן. אל תייפו. אני רוצה אותה כמו שהיא הייתה באמת. רק מזהב.

החרא של אלוהים

חלמתי שאלוהים עשה קקי. והקקי שלו כנראה שווה יותר מזהב של אחרים, כי רבים עולים בהר הגללים, מוכנים לקחת את הסיכון לטבוע בפנים, או להיחנק מהסירחון, או שיפול עליהם משמים ויקבור אותם חיים, מה שקורה במוקדם או במאוחר. ובאמת כבר יש מקום שמי שעלה למעלה ממנו לא חזר. ואני מצטרף למשלחת טיפוס, עם ציוד מיוחד לשרידה בקקי, כולם מכוסים כמו אסטרונאוטים שחורים מכף רגל ועד ראש, ואפילו החמורים שלנו לובשים מסכות אב"ך ענקיות, ונראים כמו עדר מפלצות. אבל אי אפשר בלי לנשום בכלל, ורבים מהמעפילים מתעלפים מענן הסירחון הכבד, אי אפשר לראות מטר קדימה, ומתבזבז עוד ועוד כוח אדם יקר לשאת אותם למטה, עד שכבר מסוכן להמשיך עם מעטים כל כך. ופתאום נופל משמיים הר חום עצום - - הכול נקרע ומתערבל, ואני עף ומתגלגל קילומטרים, לא רואה יותר אף אחד: כולם נהרגו? או שאני נאבדתי? ואני הולך לבדי בהרים העצומים של הצואה, עולם חדש ופראי שלא דרכה בו כף אדם. ורואים בתוך האדמה המון עצמות בעלי חיים, זה מהתקופה שאלוהים היה אוכל קורבנות, ואז יש שכבה יבשה של אלפיים שנה, ושוב אלפי עצמות, ואני מזדעזע לגלות שאלו עצמות אדם. ומלמעלה שכבה חדשה יותר, רכה, טובענית, ופתאום אני רואה זהב בחרא, זהב אמיתי - זו טבעת - טבעת הנישואים של אשתי.

איך היא הגיעה לכאן? לא ייתכן שאשתי התעסקה בקורבנות אדם. אבל גם לא ייתכן שהיא הורידה את הטבעת! והנה מעבר לעיקול יש כפר ירוק פורח, יותר ירוק מירוק, כנראה שזה הדשן הטוב ביותר לצמיחה, ואני חושב שאם אתה יצור בלי אף או בלי חוש ריח זה בטח ממש גן עדן. רק שיש זבובים שחורים, בגודל נשרים, שרודפים אחריי. ואני נמלט על נפשי בכל הסימטאות, והאנשים המשונים בכפר צועקים: אל תפחד מהם, כל הזבובים מתעופפים רק מסביב לבית אחד, לך תראה! ובפנים אני רואה שזה כמו מלכודת, והם כולם נמשכים אליה כמו לחרא, בתשוקה מינית של ממש. ואני מחליק על החרא ונופל בפנים, כמו לוע של האסלה הגדולה בעולם, ובתוכה אלפי אלפים של זבובים בלי כנפיים, יושבים במעגלים ומקשיבים, בזזזז. ובמרכז יושבת כמו איזו בתולה קדושה, בשמלת כלה לבנה חדשה, בגזרה שופעת עם קימורים מרהיבים, מלכת הזבובים, מזמזמת להם פקודות, ואני מסתובב ורואה שזו - אשתי. ואני מסתכל לה בעיניים הירוקות עמוק עמוק, יותר עמוק ממה שהסתכלתי אי פעם לפני כן, או שבכלל חשבתי שיש שם, אולי פעם ראשונה בחיים שאני באמת מסתכל לה בעיניים. ואני אומר לה: אני אוהב אותך.