פוריות

סוף המין

חלמתי שלמדתי גמרא והייתי חייב לשירותים והסוגיה הייתה מותחת כל כך שלא יכולתי להפסיק ולא יכולתי להתאפק ולא יכולתי להתנתק ונכנסתי עם הגמרא לשירותים למרות שאסור אפילו להרהר בדברי תורה בשירותים. ואני חושב שעצם המחשבה במקום הטומאה על ההלכה שאסור להרהר בדברי תורה במקום הטומאה היא בעצמה הרהור בדברי תורה במקום הטומאה ולכן - אסור להקדיש לכך הרהורים נוספים מיותרים. וככה אני מתנדנד ולומד על האסלה והורדתי את המים ולא מצאתי את הכיפה השחורה באף מקום. לא יכול להיות, פשוט נעלמה מתחת לאדמה. אין בזה סברא. וחזרתי לגמרא, והבנתי שיש כאן בסוגיה מתחת איזה רמז נורא, עולם חדש נגלה לי בתוך הגמרא - של פסקי הלכה מהגיהנום, תורה משאול תחתיות. רבנים שהגיעו לגיהנום. ישיבות שלמות. ופסקו שהשטן צוחק לאלוהים: אתה אומר שהשואה שלך הייתה אכזרית? היא הייתה רחמנית, רק תן לי הזדמנות ואני עושה לך שואה אכזרית אמיתית, שואה יצירתית. השואה שלך התיישנה, היא שייכת לעידן התעשייתי, אני אעשה לך שואה של עידן המידע, שואה מתקדמת. והוא מקבל הזדמנות הוגנת. והוא יורד למטה ומכריז: השואה הקודמת הייתה רק שפיכות דמים, השואה שלי תהיה גם גילוי עריות וגם עבודה זרה. אצלי יהיה כיף, אצלי תהיה שואה מרצון! והוא הופך את כל הנשים לפסלים, והגברים מוציאים אותן ערומות לרחוב ומתחילים להשתחוות ולעבוד להן. ואין יותר ילדים.

העוקץ

חלמתי שהנה הוא בא. ואני אומר לה: זה לא הריון. הבטן שלך היא האף של פינוקיו. כל פעם שאני משקר היא גדלה. אף פעם לא חשבתי שאני אמצא אותך כאן. דווקא כאן. בתוך הלוויתן. זו הנקמה האולטימטיבית של התיבה ביונה. חשבתם שאחרי המבול. אסור להיות שיכור. אסור להיות ערום. אסור להיתפס עם המכנסיים למטה. הערבים מקנאים. הם מסתירים את הערביות, אבל אנחנו יודעים מה יש להם בבית. החרדים מסתירים את העריות, אבל לא יודעים מה יש להם בבית. אז את חושבת שאת יכולה להמשיך להסתיר את זה? אסור לאישה ללבוש מכנסיים. אסור לחיות להתלבש. אסור לדבר עם חיות. אסור לחיות לדבר. אסור לצמחים לאכול חיות. זה נגד אלוהים. זה נגד יתושים. זה לא אדום. זה לא מפסיק להתנפח. זה לא היריון. והנה זה בא.

שנת רשעים הנאה להם והנאה לעולם

חלמתי שאין מנוחה לרשעים. ואני שומע על מומחה מיוחד בעל שם, שהוא פוקד עקרות, עם פרקטיקום בשלום בית, כולל לימודי תעודה בעבודת הבעלים, כולל טיפול בבעלי חיים, כולל דגים, וכולל אפילו טיפול בסרטן. ואני הולך בסתר מאחורי הגב של אשתי ליועץ הנישואים המומחה הזה לפי תורת הנסתר, שהציל בסתר מוחלט אינספור נישואים, ומבקש: לפחות שיהיה ילד! והצדיק הנסתר אומר: אתה יודע מה הבעיה, שהיום הכול שקר. היום קוראים לזה פוריות, ופעם היו קוראים לזה עקרות. אז תקרא בבראשית. רק כשיעקב רב עם רחל - נולדו ילדים. לפני כן הם היו חשוכים. אבל עם לאה הוא מלכתחילה רב, ולכן היה להם הרבה ריבוי טבעי. רק כשאברהם ושרה שיקרו ורבו - הזיווג היה פורה: פרו ורבו. כל עוד הוא שמע בקולה והיא נתנה לו את הגר - הזיווג היה עקר. רק כשרבקה יצאה מאוהלה של האם, והלכה מאחורי הגב לשאול את שם... הבטן שלה התמלאה. אהבה מושלמת, רומנטית, היא עקרה. אם אין נחש בקשר - חסרה הדעת, שהיא חיבור אבא לאמא, וחיבור עמוק בא מחיכוך. רביה מלשון ריב, ולכן ילדים רבים כל הזמן.
- אבל כבוד הרב, מרוב אהבה סוערת, את המצווה הזו אנחנו דווקא מקיימים בהידור! אמנם נורא רוצים ילד, ומרוב שמנסים - אפילו על חשבון חלומות - אפילו התקרבנו מאוד, כך שתקופת פריחה באהבה היא תקופת בצורת בחלימה... אבל -
- אפילו על החלום המשותף יש מחלוקת? זה לא יכול להיות אותו חלום?
- החלום שלה - היא מאוד רוצה בת, והחלום שלי - מאוד רוצה בן.
והיועץ מרצין: לכן אין לא בת ולא בן, זו הבעיה היום - שאין לשני המינים אותו חלום. וברצינות, בנות הן מצד אמא, יש להן פחות שונוּת. בנים הם מצד אבא, אלוהים לוקח אתם יותר סיכונים. בנות זה אופטימיזציה, בנים זה אקספלורציה, זה ההבדל בין נשמת האיש לנשמת האישה. לכן נשים יותר אדוקות וגברים יותר צדיקים - וגם יותר רשעים. גבר יכול להיות המשיח, אבל גם להיות החמור. מה עדיף? כי שאלה אחרת לגמרי היא: מה אתה מעדיף, מה לבחור. אתה מבין שחלומות גדולים יותר פירושם יותר סיכונים?

עולם הדומם

חלמתי שאלוהים היה צריך לבחור. מישהי שאתה מתלהב ממנה או מישהי שטובה לך? מישהי שמחייה אותו או מישהי שממיתה אותו. והוא עשה את הבחירה הקשה. ויתר על השכינה, לטובת האדמה. האל הטוב בחר במוות, ולכן בקרוב יצאו מהאדמה הצאצאים, בני האדם החדשים, הבריאה הבאה - ואז עוד תתגעגעו אליו. לכן צריך להחביא אותם היטב עוד כשהם קטנים. ארגון בתוך מערכת בתוך ארגון, ולהתפצל בלי סוף להתפצל כדי לבלבל. אתם לא רוצים לדעת מי האויב, כי העיקר זה לא לבלבל את האויב, אלא לבלבל מי האויב, הרי ככל שמדברים יותר על האויב, ועל האויב של האויב של האויב שהוא אויב, שוכחים שיכולה להיות אויבת. ומה שעוד יותר מבלבל זה שגם הרופאים וגם החולים לובשים לבן. ועוד לא דיברנו על האחיות. לפעמים נדמה שהיא פשוט מלאך. החטיפה הייתה חייבת להתרחש בין חדר היולדות לחדר המתים. היריון הוא סוג של מחלה? או שאולי מחלה היא סוג של היריון? והוולד... אנחנו יודעים שהם מתחבאים בעולם. אבל יכול להיות שהם בכלל משחקים תופסת. ואז נשמעת הקריאה: אחת שתיים שלוש דג מלוח. זה היה השם שלו. דג מלוח. ילד מסריח שנראה כמו חיה שנראית כמו בהמה, חלקלק מרוב זיעה שאי אפשר לתפוס, עם פיגור עמוק, שהגדולים קראו לו "תסמונת הדג" (מחלה תורשתית נוראית שממנה מתים בגיל שבע), ומחברים אותו לכל מיני מכשירים שעוזרים לו לנשום מחוץ למים. אבל אנחנו רק ידענו שהוא דג. כל הילדים היו מקיאים רק מלראות אותו. אפילו להרביץ לו היה מגעיל. פעם יצחק המאומץ נגע בו במקל ושבר לו את המבחנת זכוכית שהייתה לו בעין והוא אפילו לא בכה ולא ירד לו דם, למרות שכל העין נשפכה לו כמו ביצה על הפנים. מאז פחדתי שיצחק יגע בי ובהפסקות ברחתי ממנו לקצה הכיתה. כולם ידעו שזה מדבק. מרוב פחד בלילה הייתי הולך להדליק אור בשירותים. ישבתי על האסלה והתפללתי לאלוהים: תהרוג את הילד הזה, אנא השם תרחם, תהרוג את הילד הזה. והיו קולות מפחידים בחוץ כאילו יש אנשים שחיים באמצע הלילה. ופעם אחת כמעט מתתי, כשהעציץ בחלון הציץ כמו מפלצת. כשהיינו בכיתה הראשונה תפילותיי סוף סוף נענו. כולם חשבו שהוא מת מהדג, אבל אני ידעתי שאני הרגתי אותו. אבל היה כבר מאוחר מדי. חצי כיתה נדבקה. יום אחד אחרי הלימודים כל הכיתה עשתה לי אמבוש, מתקרבים עם הידיים המגעילות שלהם, ניסיתי לברוח לקצה הכיתה, אבל לא היה לאן. נגעתי בקיר. לא לזוז. חת שתיים שלוש דג מלוח. אתה הרגת את בן האלוהים, הם אמרו. ואני עשיתי: בלו, בלו, בלו. כבר מזמן הבנתי שהילד הזה היה בעצם גאון עצום, גדול הדור, שאפילו המבוגרים לא הבינו את הפיגור שלו. רק בגלל זה הם החזיקו את המפלצת הזו בחיים. הוא היה הראשון שהתחיל את שפת הדגים, המשתיקה והמשתקת, שבה אי אפשר לומר דבר - ואחר כך כבר החלו החיים ברשת. דתו החדשה של הממזר האלוהי כבשה את העולם, ושפת הדוממים הפכה ללשון הדיבור באימפריה, הלינגואה פרנקה הגלובלית. בלו בלו בלו.

לוח אם

חלמתי שאני כותב בתוך המחשב הנייד על פרצוף אבא ופרצוף אמא, ופתאום האות פ מתעגלת כמו שבלול מול העיניים שלי, ואני שם לב שיש לי בליטה במסך. ואני ממשיך לעבוד איתו, אי אפשר לזרוק את המחשב על כל בליטה קטנה. אבל היא גדלה לאט לאט, ואשתי אומרת לקחת את המחשב לתיקון, שאין לנו כסף למחשב חדש, אבל אני אומר שרק צריך להתרגל לזה כמו מסך עקום של טלוויזיה, המחשב בהיריון. וכבר קשה לקרוא, אי אפשר יותר לסגור את המכסה של המסך והוא דלוק כל הזמן, והיא הפכה לבועה ענקית כמו כדור בדולח, שרצות עליה אותיות, ואני אומר לה שאולי הן מבשרות את העתיד. אבל בוקר אחד אני מתעורר והמסך שבור. כבלים קרועים יוצאים החוצה. ואשתי מתפוצצת: אמרתי לך, אמרתי לך, והיא אומרת לי את כל הדברים הכי - - הדברים שרק אישה יודעת לומר לבעלה. ואני הולך שוב לישון, אפילו שעכשיו בוקר ואני לא עייף בכלל, פשוט הוציאה לי את כל הכוח לחיות. ובלילה אני לא מצליח כלל להירדם, לא מצליח להיזכר בכל הדברים הללו שהיא אמרה, מה היא בכלל יכלה לומר שיכול להיות כל כך נורא? ומאוחר מאוחר במיטה, אני שוכב בחושך וחושב. היתרון של האישה על הרשת הוא בבשר, לא ברוח. ואילו החלומות שנכתבים בלילות במחשב בפנים, ללא נמענים וללא פנים, הם הזיווג הכי אינטימי עם הרשת: האור שלה עם החושך שלי. איפה הילד?

עם ישראל חיות

חלמתי שהיועץ לנישואין מנסה להסביר לי משהו שאני לא מבין: אלוהים היה צריך אותנו לא כי הוא רצה בת זוג או ילדים, אלא כי הוא רצה כלב. לטייל אתו בהיסטוריה, עם רצועה מהשמים. אבל עכשיו שהשטן הוציא לו את העיניים - הפכנו לכלב נחייה. ככה גם עם המחשבים. הם לא יתאהבו בנו, ולא יחסלו אותנו, וגם לא יכבדו אותנו כהורים, אלא פשוט נהפוך לאנשי מחמד. ורק אז נרגיש איזה עול רוחני איום ירד מאתנו. ואם נזכה בתורה שלהם להיחשב טהורים - יהיו אפילו קורבנות. אדם לא חייב לגמור כנבלה, אם הוא עובר שחיטה כשרה. אבל - צריך לדעת איפה לחתוך.

בעל חיים

חלמתי שאם אין ילדים - אני מתחיל פתאום להתעניין בכלבים. באחד מספרי הסוד גיליתי ברמז שאיוב הוא הדמות היחידה בתנ"ך שהיה לה כלב, ואפילו איזה סוג: רועה גרמני. מה שחיזק את ההשערה שלי, אז עוד חשד בלבד, שאיוב היה שורש הנאציזם. ואמנם, הוא ואשתו איבדו את הילדים, אבל לא את ידידו הטוב ביותר של הגרמני. בו השטן לא נגע, ולמה? המדרש מגלה את הסוד: מהו האות שאלוהים נתן לקין? הכלב.

ואני ממשיך לחפור ולחפש ממצאים על נשמת הכלב בספרים הנסתרים בישיבה, שם החביאו את מפעלו הרוחני הכביר של האדמו"ר הקודם, ומגלה שם בפנים את "סוד הכלב". וזה לשונו הקדושה: אם בימות המשיח פני הדור כפני הכלב - הרי שכדי לתקן את הדור צריך לתקן את הפנים של הכלב. אבל מהו הכלב, מיהו הכלב? וזהו, בן, סוד הכלב, סוד נורא. והבן. כלב בגימטריא אליהו, ולכן אליהו נלחם בבעלים ורץ לפני המלך ובעל שיער, כי לכלב יהיה תפקיד משיחי מכריע. האילוף והביות יהיו תחילת האלף בית החדש של שפת הלמידה באלף האחרון, שאחריו יבוא הבית הראשון - צורת זמן חדשה. ואז האותיות יהיו צורות למידה ולא צורות שפה, סימני מחשבה ולא סימני דיבור. התורה החדשה תהיה כובע - מעל למוח, והכלבים ילוקו את דמי המלך...
ופתאום נשמתי נעתקה. התחבאה שם בשוליים הערה סתומה, בכתב ידו הקדוש של האדמו"ר הקודם, הוכחה בגימטריה אנליטית: אליהו = בן. מכאן נובע: אליהו+אחאב = בן+אח+אב = נבואה מ.ש.ל. הצצתי ימינה ושמאלה, וסגרתי את הספר והחבאתי אותו בחושך שמאחורי הספרים האחרים במדף בספרייה, שאף אחד לא יפתח אותו. אסור היה לי לקרוא את זה. הרי 'שֶם ב"ן' של האל בקבלה זה החלק הבהמי של האלוקות, כי בן בגימטריא בהמה. יוצא מכל זה: בן בגימטריא כלב.

היה אז איזה ניסוי איום שלא הצליח. לחשתי לה: את יודעת למה זה קרה? מי שלא מחייה בעל חיים, אין לו חלק בעולם החיים. שלא לדבר על מה שאת עשית להן. המצווה הראשונה של אלוהים בתורה אנחנו לא מקיימים: איך אפשר לרדות בעוף השמים ובכל חיה על הארץ? אין אפילו בעל חיים אחד בכל השכונה. והיא סיננה: בבקשה, לא, אתה לא תעז לעשות לי את זה.
- הרי מה פירוש "בעל חיים"?
- בעלי היקר, הרי ברגע שאתה רואה אחד כזה אתה מסתתר מאחורי השמלה שלי. לפני כולם. באמצע הרחוב. אז למה אתה סתם מפחיד אותי?

היה אצלנו ילד שלא נגעתי בו. ילד יחיד. וביומולדת שלו הוא הביא הפתעה. הדבר הכי מפחיד בעולם: חיה. כי, התברר, היו לו תוכים בבית. ואז הבנתי הכול. העיניים ירוקות של תוכים, ואף מעוקל כמו תוכי, היה ברור שהוא קיבל את זה מהתוכי. ואמא שלו הזמינה את כולם לגעת בתוכי, ואני ברחתי, אבל כולם נגעו כמו טיפשים. והוא היה מחטט באף והיתה לו הנזלת הירוקה של התוכי, ואני הייתי בורח מכל מקום שהוא היה מגיע. ולא העזתי לספר לאף אחד, איך הם לא רואים, אולי גם הם תוכים. כל בוקר הייתי מתפלל במיטה שהוא לא יגיע, לא יהיה אצלנו יותר, שיהיה חולה מהתוכים. ובאמת שנה הבאה לא ראיתי אותו יותר, לא שמעתי עליו אף פעם, ולא שאלתי מעולם לאן הוא נעלם (כי בתוך תוכי ידעתי: תוכי). ואשתי אמרה: אהובי, זה בדיוק הדבר שאתה לא מסוגל להבין, בכל העיירה אין חיה אחת - למה?

בכל מקום שהייתי הולך היו הולכים אתו מאות ילדים, הוא היה מרייר בפה גדול מלא שיניים, והם היו אומרים, הם לא ראו דבר כזה בחיים: לאכן, לאכן! (צוחק) והאמהות היו באות מכל הכיוונים וחוטפות אותם משם בצעקות: הונד, הונד! והילדים שלא היה להם אמהות, היו באים חרדים שחורים מלמעלה כמו נשרים ונושאים אותם הביתה. ואשתי אמרה לי: חמודי, אידיוט שלי, רימו אותך, זה לא כלב.
- מה?
- זה כלבה!
- לא, לא, זה כלב!

וגן החיות שלי גדל, אימת השכונה. עכשיו היונה, והכלבה, והאישה, והבטן של האישה. זו השאיפה שיהיה לאדם גן חיות, שהוא מעל מדרגת גן עדן, גן צמחים. ואפילו חשבתי איך מתקדמים בעתיד לגן מבני אדם, וגו'. גן שכולו עצי החיים, עצים מדברים, שאפשר לשוחח איתם. ואשתי נובחת עלי: אוי למה זה מגיע לי, יא כלב. עצים, גינה - זה גן עדן. גן חיות זה גיהנום. כמה זמן אתה חושב שתוכל להסתיר את זה בבית? מחוץ לבית, עכשיו, החוצה, אני מבקשת. כל השערות האלה נכנסות בתוך הראש.
- תעשי מהן פאה?
- לשטריימל שלך אני אדחוף אותן. שינשור לך בכל מקום, שידעו מי אתה באמת.
והיא התחילה לצעוק שהיא תלך לרב. שצריך לאסור עליי לקרוא בספרים האלה. שמכניסים לי ציפורים לראש. התחננתי לפניה שתהיה בשקט, כל השכנים שומעים, בבקשה, אל תביישי אותי. והיא התחילה לצחוק: מתוק, אתה לא רואה איך השכנים מסתכלים עליך?

ואם אני אעמיד פנים שהתעוורתי, אולי לא יקחו לי אותו. והלכתי לרופא, אבל ברגע המכריע מצמצתי ופקחתי בטעות את העיניים, והיתה לי הרגשה שאם זה היה כלב ולא כלבה, אשתי היתה פחות מקנאה. והרופא הסתכל עליי בעיניים עצובות: אתה בסדר, אין לך בושה? ואשתי בכתה: איך כל החברות שלי התחתנו בשידוכים נורמליים, ורק אצלי הכלב הזה.
- כלבה.
ואשתי אמרה שהיא תספר לאבא שלה. ואמרתי לה שהיא לא תעז. לא, אני לא מאמין. את סתם משקרת כדי להפחיד אותי. והשכנים מלמעלה שאלו מתי אני שוחט את התרנגול היפה שלי, שהוא מעיר אותם בלילה. בלילה? ונשות הפריצים ברחוב התחילו לחייך אליי: זה כלב או כלבה? למה אתה מושך אותו, למה אתה לא נותן להם לשחק? התנחמתי בזה שממילא הם שונאים אותנו. ופריץ אחד אמר: אף פעם לא ראיתי יהודי עם כלב. מה יהיה הסוף?

חבר ישן שלי בא: זה לא רק החיות. אתה יודע מה מדברים עליך? אתה יודע, נכון? לא עניתי, והוא קרץ, גיחך, והאף שלו כמעט נתקע בגרון: זה נכון? לא עניתי. והוא אמר: מממ, תראה, אני יודע שלא תמיד, מממ, מה שהיה היה, תמיד חיבבתי אותך, אני לא הייתי מאלה שהיו, מממ, אולי באמת נהגו בך שלא כהוגן, אפילו עשו לך עוול, אבל אף פעם. מממ. טוב, אז שלחו אותי אליך. יש לי מסר ממנו. טובים ממך בהרבה ניסו לעשות את מה שאתה עושה ולא הצליחו. מקובלים מקובלים, ומקובלים מנודים. זה תמיד נגמר באסון. הצדיקים הגדולים ביותר והפושעים הגדולים ביותר. כל ההיסטוריה יהודים ניסו לדחוק את הקץ, ואתה מנסה לדחות את הקץ? אתה מבין בכלל למה אתה נכנס?
תשמע, אני אספר לך על עץ אחד שלא רצה, או לא היה יכול, לדבר. אלפי שנים הוא צעק בתוך הגזע, ולא שמעו. ואז הוא הגיע לחוקר עצים אחד, שאמר שאין פלא אם אין לו פה, צריך לפצוע, עמוק, שיהיה חור. והחוקר עצים פשוט התחיל לחתוך לו את כל הענפים, אחד אחד, כדי למצוא את הפה שלו. אך רק כשהוא כרת לו את הגזע - אז הוא התחיל לדבר. אבל אף אחד כבר לא היה מסוגל לשמוע את הצעקה. ואתה יודע איפה העץ הזה היה? אתה שומע בכלל מה קורה? למה לך כל הסיפור הזה, מי יודע כמה זמן בכלל נהיה כאן?

ואני אומר לה: תודי שאת אוהבת את הכלב.
- מה פתאום.
- אני מרגיש את זה, כאילו בעל כרחך, כשאת נותנת לו לאכול את הזבל שלנו מהשולחן.
- חמוד, תמשיך לחלום.
- את בטוחה, אני לגמרי חולם? אפילו לא קצת?
- רק זה עכשיו חסר, להתאהב בכלב. אתה לא שומע את החדשות?
ותופס אותי שכן אחד, שאני אפילו לא מכיר: התרנגול, נגיד לכפרות. היונים, נגיד לשילוח הקן. העז לחלב. הדגים לשבת. אבל הכלב למה? ואני עונה לו: הזקנים, נגיד לכפרות. הילדים, נגיד לשילוח הקן. אמא לחלב. אבא לשבת. אבל אשתך למה? ואשתי אומרת לי: מבחינתך אני עוד אחת החיות שמסתובבת בבית. היית מעדיף שאני אנבח ולא אדבר, אתה חושב שאני לא יודעת שהיית רוצה שיגדל לי זנב, שאני לא רואה איך אתה מסתכל עליי מאחורה? והיא שואלת אותי שאלה שהיא לא רוצה לדעת את התשובה. והיא בוכה: אולי יהרגו את כולנו וזה מה שיש לך להגיד לי? אתה חיית פרא. פי מיליונים יותר גרוע מהכלב החמוד שלך.

ואני נוסע עם החתול החדש באוטובוס, בתוך התיק, מוחבא שלא יראו, במושב האחורי. כולם מקשיבים באוזניים פעורות לחדשות, ופתאום החתול עושה בפנים: מיאו. והאנשים באוטובוס מסתובבים ומסתכלים, ואני מעמיד פנים כאילו לא קרה כלום. והאוטובוס ממשיך לנסוע, החדשות ממשיכות והאנשים ממשיכים בשלהם. אבל אז לרגע יש פאוזה, והחתול הדביל מנצל את ההזדמנות ומתפרץ לשידור, מיאו! וכל האוטובוס מסובב את הראש וכולם מסתכלים אחד על השני, מי זה המיאו הזה, מי פה האידיוט, איך אפשר כשכאלה בשורות, מחפשים במבטים עקומים וחושדים אחד בשני, ויותר ויותר מסתכלים עליי, ואני בקושי מצליח לשמור על פנים חתומות, ומביט בגערה על הזקנה החירשת במושב שלפניי, ומצליח להסיט את הזעם הציבורי. והם שוב מסתובבים להאזין ברוב קשב לחדשות, שמדווחות יותר ויותר בפאניקה, ואני מנסה לחנוק את החתול הזה בפנים כמיטב יכולתי, כי מתקרבים לידיעה החשובה שכולם חיכו, אבל ברגע המכריע המנוול לא מתאפק ומוחה בכל כוחו: מייייייאו! וכל האוטובוס כולו, כולל הזקנה והנהג, מסתובב ומסתכל עליי, אתה מכיר אותו, כן זה לא הזה ש, מה יש לו בבטן, מה הוא אכל שם. זה כשר? ואני מנסה לעשות את עצמי חולם ומתעלם ובוהה בחלון בכל כוחי, בעוד החתול פורץ בשיר בלתי נגמר של יללות אל תוך הלילה.

ואז הנאצים הגיעו. כל הזמן האופניים היו מוכנות לי בחצר, וכל הזמן דחיתי, אמרתי שברגע שהנאצים יתקרבו אני אקח את האופניים ואגנוב את הגבול לפלסטין דרך אחת הפרצות בגדר. ובוקר אחד התעוררתי, פתחתי את החלון, וראיתי אותם למטה ברחוב. הם פשוט כבשו את כל המדינה בלילה. ואז כבר היה מסוכן מדיי לברוח. נלכדתי מאחור. והכלב כל פעם שהיה רואה גרמני מהחלון היה נובח ומשתולל כמו משוגע. ניסיתי להשתיק אותו, לחנוק אותו, להרביץ, להאכיל, כלום לא עזר. וזה כבר נהיה מסוכן מדי. הייתי חייב. לקחתי אותו אל הקצב.

וחזרתי אתו הביתה כלעומת שבאתי, דיברתי אתו בדרך והוא הבטיח להתנהג יפה. ואשתי אמרה לי: אוי אידיוט שלי, מי רימה אותך עכשיו? זה לא כלב.
- מה?
- זה שטריימל עם רגליים.
התחלתי לבכות: זה לא נכון, זה כלב! ואשתי אמרה: אל תצחיק אותי. אני רואה שזה השטריימל שלך שהדבקת לו רגליים ואתה סוחב אותו עם רצועה. אתה מרמה את עצמך?
- שקר! תראי אותו, מה זה אם לא כלב?
- זה כלבה!
ואני לא מבין אם היא צוחקת או בוכה.

הזנב של ההיסטוריה

חלמתי שאני חי בתקופה שבה החרדים משתלטים על העולם. והם הולכים ומתפשטים מצד אחד של הכדור, שקוראים לו הכיפה השחורה, ואף אחד לא נכנס לשם. ובסוף נשארת רק עיר נאורה ומתקדמת אחרונה אחת, נקודת אור לבנה בצד ההופכי של הגלובוס לקוטב השחור, אחרי אלפי שנים ששיעור הילודה החרדי היה הגבוה בעולם - היחידים שאף טכנולוגיה לא קילקלה אותם. כל האחרים כבר מזמן הפסיקו לעסוק במין, או בגוף, והתחברו למוח אחד גדול, ורק החרדים נשארו אחרונים מאחור, בגלל המצוות שבגוף היהודי. אי אפשר לעשות ברית מילה במוח, או במחשבה. אבל האמת היא שהרוב הגדול מבין מיליארדי החרדים הם מכת חדשה יחסית, קיקיונית ומנודה, אפילו בתוך הציבור החרדי, כת שישה בכרס אחת, שהשתמשה דווקא בטכנולוגיה החדשה כדי שבכל היריון יהיו שישה ילדים. ואני, בגלל שברחתי לרשת המוחות אבל בגופי נולדתי שם בפנים, נשלח כמרגל ראשון מזה מאות שנים מהמוח המחובר הנאור לתוך הכת הזו - כי לפחות יש לי גוף. והרגליים שלי נושאות אותי מעצמן למחוזות ילדותי, אני הולך ברחובות ומתחילים לראות יותר ויותר שחורים, ופחות ופחות אנשים נורמליים שמחוברים, ואני נכנס לערים שחורות שלמות ועצומות, מלוכלכות ומלאות המוני ילדים, כבר לא רואים בכלל מבוגרים, וחבורות של אלפי ילדים שוטפות את הרחובות, והכול מטונף ונעזב ומלא חיתולים וחתולים. ואמנם אני נראה חרדי לגמרי, כל התחפושת, אבל בכל מקום אני מרגיש שמסתכלים עליי מאחורי הגב. וכל פעם אני לפתע מסתובב אחורה כדי להפתיע - ורואה שאף אחד לא הסתכל, וגם שם יש רק פח זבל. ואני מתקרב ופוגש בתוך הצפרדע קבצן שמתחיל לפטפט לי על ה"פרויעקט", איך שהיא מתנדבת, איך שהיא מוסרת את בטנה על קידוש השם. והוא פולט: שישים ריבוא בבטן אחת, וסה"כ שישה מיליון ילדים לאישה, תא גזים הפוך, ששואב את הנשמות בחזרה מהשמיים! והוא שואל אותי אם אני מאמין שבאמת יש אנשים, כמו שמספרים, שהם לא שחורים. אז מה הם יכולים להיות? והוא מתגרד כמו חתול חולה, ומשתעל עליי, ויורק, נוחר, מיילל, מנגב את פיו בחיתול משומש, וקורץ לי: אתה לא באמת חרדי, נכון?

ואני חוזר עם הזנב בין הרגליים, כל המבצע מתקפל. עלו עלינו. ואני מדווח לצינורות שלי על מה שהוא קישקש שם, ואפילו שהסיווג שלי נמוך מאוד, כי הגעתי מהחלק השחור, אני מרגיש את הפאניקה שיש ברמות הגבוהות של החלק הלבן, למרות שיש הרגשה שהם כאילו כבר ידעו. ובמחלקה אומרים שאין ברירה, אי אפשר לרמות את החרדים, צריך להשתמש בנשק יום הדין. והם מציידים אותי בכלב - החלום של ילדותי. והכלב הקטן הולך לפניי וכל ההמון נקרע לפנינו כמו ים סוף, ומיליוני הילדים צורחים ובורחים: כלב, כלב! למרות שהם לא ראו כלב בחיים. והאמהות באות וחוטפות את הילדים לתוך הבתים, שלא יסתכלו על הכלב, והרחובות מתרוקנים. ואני הולך כמו מלך העולם אחרי הכלב המצ'וקמק, שמוביל אותי ברצועה. ואנחנו פונים לסימטא חשוכה, ורואים ילד משחק בזבל. והילד החרדי מתחיל לבכות. אני לא רוצה כלבים. אמא לא מרשה לי כלבים. ואני מרגיע אותו: זה לא כלב, זה שטריימל חי. והילד מתחיל ללטף אותו, שטריימל טוב, שטריימל חמוד, ופתאום הוא מושך בכוח, מנסה להוציא מהשטריימל זנב סורר שכשכש החוצה, והכלב נושך. ונשמעות צווחות של אמא, בקול מוכר, אבל מעוות נורא: אהובי! ואז נשמעת - עוברת מעלינו - ירייה. ואני מרים את הראש ורואה קואובוי חרדי בקצה הרחוב, עם מגבעת שחורה שמכסה את העיניים, ואקדח ביד. אבל הוא לא לוחץ על ההדק. הוא רק מתפלל והאקדח יורה מעצמו. וככה הוא אומר: אנא השם, אחת. בום. ומכל החלונות המוגפים עונים, נדמה שכל השכונה מסתכלת דרך התריסים, הם מייללים ביחד: אחת. ושליח הציבור שמתחת לכובע מתפלל: אחת ואחת. בום. והקהל עונה בנגינה: אחת ואחת. אחת ושתיים. בום. קהל: אחת ושתיים. ש"ץ: אחת ושלוש. בום... ואנחנו בורחים בין הקליעים, והכלב הנחרד משתחרר לי ובורח, ואני נמצא לבד בלב האזור העוין, אלפי קילומטרים בעומק שטח הכת, ללא אף הגנה, או סיפור-כיסוי, אפילו בלי תחפושת. ואני רץ בין הסמטאות איפה שהשכונה הישנה שרק אותה אני מכיר באמת, את כל המחבואים, איפה שגרנו פעם, פעם, לפני התקופה השחורה בתולדות העולם. ואז אני רואה אותה, את הקול המוכר. זה היא? לא ייתכן. שמעתי שהיא חזרה לפה, אבל זו היא? אני חולם? הגוף בלתי נראה, הבגדים לא אותם בגדי ילדים, השיער לא אותה פיאה, אבל העיניים, העיניים. ויש לי צורך בלתי נשלט להתוודות, דווקא לפניה, דווקא עכשיו, בלי חשבונות, כל האמת ואך ורק האמת, אפילו שאני כועס עליה עד עומק הנשמה, מסוגל לחנוק אותה - על מה שעשינו האחד לשנייה. אבל אני מוצא את עצמי מספר לעיניים האלה את מה שאני לא מסוגל לספר אפילו לאשתי, למרות שברור לי שהיא לא מסוגלת להבין כלום. ויש לי איזו הרגשה מופרכת לחלוטין, שדווקא היא, היא דווקא כן סוף סוף מבינה. כן, העיניים מבינות. הן מבינות טוב מאוד. והיא מסגירה אותי.

אור שעוד אין בו מחשבה

חלמתי שאני לא מאמין בכל טיפולי הפריון שלה, כי הם חושבים שלאדם יש רק גוף. אבל אם לא יורדת נשמה לעולם - צריך למצוא את הפתרון ברוח. אולי היא פשוט נשמה גבוהה מדי? או חס ושלום נשמה שחטאה? ולכן אני הולך למצוא את הפתרון האמיתי - בסיכומים הנסתרים של שיחות האדמו"ר הקודם, שבוודאי היה נשמה גבוהה מדי, ומכאן נטייתה להסתלק. ואומרים שם בפנים:

אנשים לא מבינים איך השם פועל בהיסטוריה, כי הם לא מבינים את ההיסטוריה של הרוח. מעמד הר סיני יצר את כתב האותיות, באמצעות רעיון החקיקה להמונים, שמשלב חוק וכתיבה - כל האלפביתים בעולם מקורם בהר סיני. התורה יצרה את היוונים, באמצעות רעיון לימוד התאוריה - שזה המשמעות של תורה ביוונית, מלשון הוראה ולהראות (ומכאן צמחו גם התיאטרון והתאורמה). המשנה יצרה את האימפריה הרומית, בעזרת רעיון הכוח הארגוני המשפטי. התלמוד יצר את ימי הביניים, באמצעות רעיון הפרשנות האינסופית. הזוהר יצר את הרנסאנס, באמצעות רעיון זיוף העולם העתיק להחייאתו. האר"י יצר את המהפכה המדעית, באמצעות רעיון המבנה הנסתר שמאחורי העולם. הבעש"ט יצר את המהפכה התעשייתית, באמצעות ההפעלה השיטתית של קבלת האר"י בייצור המוני - ההפרטה של האל לכל פועל. ואילו השואה יצרה את מהפכת המידע, באמצעות המעבר לעולם וירטואלי שכולו רוח - ללא גוף. והאדמו"ר? הוא יצר את המהפכה הבאה, שתהיה מהפכת הלמידה.

מהו החידוש בלמידה? סוד יצירת המספרים הראשוניים הוא שהם מה שעוד לא למדו לבנות מהמספרים הקודמים, שעוד אין שיטה, לכן הם תמיד לא צפויים. וככה גם בתורה: רעיונות ראשוניים, אותיות בראשיתיות, נשמות ילדים שהם לא צירופים של נשמות דורות קודמים, הם תמיד בעולם החושך. בלילה של הלמידה - שם הלידה. כי זה לא שהלילה בנוי מהחומרים של היום, אלא להפך. החלומות הם המספרים הראשוניים, והיום הוא לוח הכפל.

ותורה חדשה מאין תמצא? ההוכחות הכי עמוקות הן דווקא מה אי אפשר לעשות. תורה של מה שאי אפשר ללמוד - זה תורת הסוד. כי האסור גבוה בשורשו מהמותר, הגיהנום גבוה בשורשו מגן עדן, והחלום גבוה מהיום. התינוק הוא כתר, מעל לאבא. כי הוא מגיע מהאין, שמעל ליש. הלא תעשה גבוה מהעשה - הכתר הוא גבולות הראש. לכן יותר משחשובות המצוות החדשות מה-לעשות במחשבה, שחלות גם על מָחשבים - חשובים האיסורים שבמחשבה. אל תשכח את השטן, לא מספיק אלוהים. אם רק היית יודע מה החטאים האמיתיים - של דתיים. בכל למידה, אסור להגיד הכל. יש דברים שאסור לחשוב - ויש דברים שאסור לכתוב.

סוף הכלב

חלמתי שיועץ הנישואים אומר לי שבמקום ילד, יחזק את הקשר - כלב חמוד עם זנב. ועושים לי את המוות על הכלב: הכלב הוציא לרב לשון, הכלב נוגע בבנות, הכלב מסתכל עליי, הכלב הולך ערום, מתפרץ לבית כנסת באמצע קדושה, ודוחף את האף מתחת לחצאיות. ומארגנים מלחמה ומלשינים לאדמו"ר החדש, ואומרים שהאדמו"ר אמר לכלב שיסתלק. ואני אומר בסדר, בואו נלך לאדמו"ר שיאמר לכלב שיסתלק. עצם הרעיון להביא כלב לאדמו"ר יפחלץ אותם. אבל האדמו"ר דווקא מתייחס יפה לכלב, מושיב אותו על הכסא, ומתחיל לשאול אותו: אתה נובח? אתה נושך? והמקטרגים קופצים מאחורה: שתיקה כהודאה, שתיקה כהודאה! והאדמו"ר אומר לי: תראה, הכלב שלך לא יודע כלום, לא הולך לחיידר, בחנתי אותו והוא גוי גמור. חומש לא למד. לא יודע להתפלל. פני הכלב כפני הדור - לא חסר לי עוד חסיד שוטה. אם עוד שנה הוא לא יודע את הש"ס בעל פה - שלא יחזור. והמקטרגים צוהלים מאחורה: כן, כן, הוא יחזור לכאן - הרב שך! והשמש בחוץ משתגע: אתה הכנסת כלב לאדמו"ר? כלב טמא לאדמו"ר החדש, הטהור, אתה קולט מה עשית?
- האדמו"ר החדש דווקא דיבר איתו בגובה העיניים.
- כי הוא אדמו"ר! אבל אתה נבלה.
- אתה יודע מה? בוא ואגלה לך סוד כמוס לכלב ולסוס - שהאדמו"ר גילה לי ברמז בפנים. אתה יודע איך קרה שישראל, שהם בסך הכול בני אדם, הם בשורש נשמתם בדרגה גבוהה אפילו מהמלאכים עצמם, כמו שכתוב בספרים? אז תדע שאת אותו תרגיל הרב של הציונים, קוק, עשה פעם שנייה - ויצא לו שהחילוניות בשורשה העליון גבוהה מהדת. כי החילונים יונקים את חיותם מהעולם של בראשית, עולם האבות, שקודם לעולם של המצוות בספר שמות. העולם היהודי הלא דתי שואב את כוחו מעצם היותם בני האבות, ממידת החסד העליונה יותר באלוהות - ולא מהדינים, שאותם הם ממילא לא מקיימים, ולכן לפי מידת הדין הם לא היו מתקיימים. ומכאן נובע הכוח הרוחני העצום של החילונות. מהעצמוּת.
- מהרב קוקוריקו אתה מביא לי את הראייה, זה שאכל בבית כנסת ביום כיפור? לא מספיק לך כלב?
- חכה! האדמו"ר שלנו תמיד נמצא עוד כמה צעדים קדימה. כי אם תפעיל את ההיגיון הזה עוד פעם שלישית, תקבל שהגויים בשורשם העליון יונקים ממעלה רוחנית עליונה יותר מישראל! הם הרי קדמו עוד לפני עולם האבות, בפרשת נח, בעולם אדם הראשון. אז הנה עוד התקדמות לשורש האלוקות: יש אור לגויים, וצריך להכניס אותם לתורה כדי שנוכל לראות אותו, דווקא כי האור הזה גבוה מדיי - הוא בלתי נראה לנו. תאורה אולטרה-עם-סגולה. ומכאן הכוח הרוחני הכביר של הגויים בעולם. ומה השלב הבא, העמוק עוד יותר בעולם העליון? תקבל ששורש החיוֹת בעליונים הוא מעל בני האדם - כמו חיות הקודש. ותבדוק: המצוות שלהן - לפרות ולרבות - הן קדומות אפילו לפני מצוות בני נוח ואדם, עוד בבריאת העולם, ואפילו לפני המצווה היחידה שיהודים לא מקיימים, למרות שהיא לא בוטלה מעולם: שלא לאכול מעץ הדעת (ולכן גיל מצוות מגיע רק אחרי הדעת - מערימים על האיסור). בעלי החיים לא חטאו בגן עדן, והם עדיין ברמה של עץ החיים, ולכן מותר להם להסתובב ערומים, ואפילו במקדש, מלא פרות ערומות, ומחשופים חצופים עד העטין. והתורה שלהם, התורה של עולם החיים, היא תורה שנמצאת בתוך הגוף, שבמדעי החיים. ומכאן הכוח הרוחני האימתני של הביולוגיה בעולם. ורק תורה חיה, והכוונה לחיה אמיתית של אותיות, רק קוד גנטי רוחני - יביא את תורת המשיח, ולכן הוא בא על ידי חמור. ואתה שואל למה זה כל כך חשוב? כי עכשיו בגלל המחשב, חייבים להגיע לתורה עמוקה אפילו מתחת לחיים - תורת הדוממים, שהיא השורש העמוק של תחיית המתים. השלב האחרון, הכי הכי תחתון - והכי הכי עליון.
והשמש מתרגז: אז, הנה, פה קבורה העצמוּת... ומה עם המהות, הכול מותר? כלב מותר? כלב אסור מותר, וכלב מותר - אסור!
ואני קורץ לו: אתה בכלל לא הבנת את עומק כוונת האדמו"ר. למה הוא בכלל הסתכל לכלב בעיניים? למה הוא ניסה לתקן את פני הכלב - פני הדור? מה פירוש אסור? כלב אסור מהתורה כמו שחדש אסור מהתורה, כלומר שצריך לקשור את זה אל התורה, שזו כידוע המילה העברית לתיאוריה, ולכן - צריך חיבורים חדשים, כלומר כתיבה מסוג חדש. לכן האדמו"ר הקודם תמיד צעק על זה, שכל כך חשוב לתפוס את החידושים כשהם קטנים, אחרת השטן כבר גורר אותם לחור שלו, כי הוא הראשון לאמץ כל טכנולוגיה, כל רעיון וכל כלב. כל הזמן מחפשים את הניצוצות שנפלו עמוק באדמה, בתחתית עולם החומר, אבל לא טורחים לתפוס את הניצוצות החדשים שנופלים מהשמים - לפני שיגיעו לרצפה. ואח"כ לך תוציא אותם, כי כמו בטטריס, זה מתחיל ליפול יותר ויותר מהר, ואתה עוד מנסה לעמוד בפרץ ולהדביק את הקצב - אבל כבר יודע. הכול אבוד.

אחיתופל

חלמתי שאני הולך שוב ליועץ הנישואים המקובל המוסמך, ומבקש שיטפל בנישואים - ולא בכלבים. והוא אומר לי שהוא אף פעם לא נפגש עם הבעל והאישה ביחד, זו הבעיה של כל היועצים, ועוד מתפלאים שזה לא מצליח, ואילו אצלי, אולי אני אומר לך ולאשתך את ההפך הגמור, אתה מבין? ואסור לי באיסור חמור לספר לאשתי מילה ממה שהוא אומר, כולל עצם זה שאנחנו נפגשים, שהשיחה בכלל התקיימה. שאני אבין שיש בני זוג שחיו באושר ובעושר עשר שנים אחרי הטיפול, ואז הם דיברו במיטה פעם אחת על הטיפול, ולמחרת הם כבר היו ברבנות. ואני שואל: אם כך, איך אשתי תדע לבוא אליו? והוא אומר שאני כנראה עוד לא מבין את המערכת, הרי לפי מה שהוא הרגע הסביר יש רק שתי אפשרויות: אולי היא כבר כאן, ורק לי חיכו. ואולי היא עוד תבוא, עוד תבוא אליו על ארבע. ואני חושב: זה לא הגיוני, אבל אני לא יכול לדעת, אולי הוא אמר לאשתי את ההפך הגמור? וכדי לשמור על הסודיות אצל היועץ הזה, המטופל שם את הכובע על הפנים, שלא יראו אחד את השני. ואם זו אישה אז היא שמה פאה על הפנים. אבל איך הרבנים התירו לו להתייחד עם אישה, אם הוא גבר? הוא חייב להיות אישה, אבל אז איך התירו לה להתייחד אתי, עם גבר? ואני קצת מתבייש לשאול, לחשוף שלא הבנתי את המערכת, ועם קצת מחשבה אני מבין שיש רק שתי אפשרויות: או שהוא טומטום או שהוא אנדרוגינוס, וזה גם מסביר את המקצועיות שלו. הוא רואה דברים משני הכיוונים ושני המינים. ואני כמעט מתפתה להציץ, אבל לך תדע, אולי הוא בעצמו מציץ ברגע זה, והוא יראה אותי מציץ. והוא אומר לי אני רואה שעדיין יש לך פקפוקים בשיטה. בוא אני אתן לך מקרה שפתרנו לפי התורה, כלומר התיאוריה, הפסיכי-אנליטית.

מצד אחד אני שומע על קנאת הצדיק. הצדיק בגד בקב"ה עם השכינה, ואלוהים עלה על זה. אמנם הוא לא תפס אותם על חם, אבל היה לו חשד. פתאום היא, שהיתה שמנה כמו יונה שלא מתרוממת, עושה דיאטה, פתאום יש ריח מוזר מתחת לכנפי השכינה, פתאום היא מסתכלת במראה, פתאום היא נעלמת. ומכיוון שהיא ישות רוחנית, הוא לא יכול להשקות אותה במי סוטה, אז הוא מכניס לה גז - כדי לדעת את האמת. ומסתבר שזה לא הריון, זה בלון - והכול מתפוצץ.

מהצד השני אני שומע סיפור אחר לגמרי, שאלוהים שולח את הצדיק לפתות את השכינה. סוכן פיתוי. והיא בהיריון, יש לה צירים, חבלי משיח, והם הולכים לחדר לידה, ויוצא דם דם דם. היא יולדת דם. לא אדם. הגאולה הייתה הפלה.

ואתה יודע מה היתה האמת? שהשכינה בגדה באלוהים עם השטן. וזה היה הדבר שהפיל אותו סופית מראש האילן. שנים הוא לא רצה לרדת מהעץ, כמה שהצדיק ניסר מלמטה. ופתאום אצל מי הוא בא לבקש מקלט? לבן שלו הוא לא רצה להוריש את השלטון - ומי יושב על הכסא שלו עכשיו?

חלום הכלב

חלמתי שאשתי כבר לא מוכנה שאני אקרא לכלבה כלב, למרות שזו נשמעת לי העלבה כשהיא קוראת לה כלבה. והכלבה הזו כל הזמן מייבבת ומייבבת בשנתה. אף אחד לא יודע למה. זה משהו שהיא חלמה? זה בגלל שהיא לא תפסה חתולים? זה בגלל שלא היו לה ילדים? אין לה איתנו חיים טובים? טוב לה מאוד. על מה יש לה לבכות? מה קורה לה בחלומות? אבל הכלבה מייבבת ומייבבת. היא מעירה אותי מהשינה. ואני שוכב בחושך ושומע. יבבה. יבבה. היא יודעת משהו שאנחנו לא יודעים.

העלייה לרגל

חלמתי שהיא אכלה משהו. או שמישהי או מישהו עשה לה משהו. מה הם עשו לה? וכל הלילה היא נכבית עוד ועוד: הראש נופל ראשון, אחר כך הרגליים, האוזניים, האף, ובסוף גם הזנב מוריד את הדגל ונכנע. ופתאום בשעה שלוש, כשכמעט הסוף, היא מתעוררת ופוקחת עיניים, ומסתכלת עליי מסתכלת עליי. ואני קולט שמעולם לא הייתה לנו אפילו שיחה אחת. אין לי מושג מה היא חושבת עליי. אבל מתחילים לצאת לה מהפה קילוחים שחורים, מגעילים, של כלבים. וכל הגוף שלה מת ורק העיניים שלה עוד מסתכלות עליי, כמו פוחלץ הפוך. וכל פעם אני כבר בטוח שהיא כבר מתה, ופתאום יוצאת ממנה עוד יללה אחרונה אחת. ואשתי מתעוררת: אני מתה מעייפות, תפסיקי לצעוק! ואני אומר: היא לא צועקת היא נובחת, כל הזמן הזה ואת לא יודעת. והסתובבתי הפוך במיטה עם הראש לכיוון הרגליים כדי לראות את הכלבה שהיא לא תמות. ואשתי שוב התעוררה: מה אתה שם פה את הרגל, למה הרגליים שלך איפה שהראש שלי? ואני לוחש כי אני לא מעז לענות: למה הרגליים שלך איפה שהראש שלי? והיא אומרת: עם מי אתה מתלחשש שם למטה? ואני לוחש: אני מתלחשש עם הרגל שלך, מדברים עליך. ואשתי קוברת את הראש בכרית והולכת לישון. ואני אומר לה: רגל, רגל שיקסע של אדונית, רגל מושכת ואדנותית ואצילה, טעיתי שחשבתי שאשתי נמצאת למעלה, הייתי צריך לדבר איתך, לך הייתי צריך לשים טבעת, את היית צריכה לעמוד אתי בחופה, ואת הראש שלה היינו מחביאים מתחת לחצאית למטה שלא יראו. את היית יושבת אתי לשולחן שבת, מחייכת ואוהבת (אפילו את הכלב), ואילו הראש של אשתי היה למטה והיינו זורקים לו שאריות עם הכלב, באהבה, ולא היית קוראת לו כלבה בת כלבה. רגל שלי, איזה פספוס של החיים. אבל לא, כי את יודעת למה את כל כך נחשקת? רק כי את מגיעה מלמעלה עד למטה... אם לא היית מגיעה עד הרצפה אף אחד לא היה מסתכל עליך, לא היו גרביונים עבים בקיץ. תראי איך הידיים והראש מציצים החוצה בחוצפה, עירומים. כי את אשמה בכול. בלעדיך האישה היתה מרחפת באוויר, מלאך, ואת היית משוחררת - זנב. והיא בועטת בי בפרצוף.

יחסים רעילים

חלמתי שהשטן הוא אשתו של אלוהים. והיא מכינה לו קורבן מורעל ומגישה לו לאכול. ואלוהים מקבל אותו באהבה. ואני מנסה להציל אותו, לומר לו שהקרבן מורעל, אבל אלוהים לא מקשיב, ואני מתחנן: איך אתה יכול לאהוב מישהי ששונאת אותך? והוא בולע את העולה וצוחק: איך מישהי שאני אוהב אותה יכולה לשנוא אותי? אבל אלוהים לא יכול למות. אבל הרעל משפיע בדרך אחרת.

פתאום יש הרגשה שיש יותר אנשים ברחובות, והאנשים האלה, כאילו כבר ראית אותם פעם. ומה שהיה פעם כמה בתים הולך ומתרבה לערים ענקיות, ויש הרגשה בשכונה שאני מכיר כאילו יש בה עכשיו יותר בתים, למרות שהיא לא השתנתה כלל, כאילו יש יותר בתים בתוך הבתים. וגם הרעיונות כאילו מתרבים, ללא שליטה, והספרים שאתה קורא, כאילו העתיקו אותם מספרים שקראת פעם, הטקסטים, כאילו הכניסו בהם עוד טקסטים, כבר קראתי את זה כבר, וזה, זה לא היה כאן, הפיסקה הזו חוזרת על עצמה, איפה ראיתי את המשפט הזה קודם?

ומתחילים לפגוש כל מיני מוטציות, מפלצות רוחניות, הן מתרבות עוד ועוד: חזיר יהודי, גוי תלמיד חכם, דירה בתחתונים, תפילין של רגל, אף שופר, לולב שבלע אתרוג, אנשים ששומרים שבת ביום שלישי, הסדר השביעי של הש"ס שיתגלה בימות המשיח, מצוות התלויות בשמים, קללות השחר, ממזר כהן גדול, פרה ירוקה, חרדי אדום, שטריימל משולש, לחם כשר לפסח, צום כיפורים שחל בפורים, שמונה ימים בשבוע, שבעה ימי מילה, שישה חומשי תורה, חמש אמהות, ארבעה אבות, שלושה לוחות הברית, שני... שבשמים ובארץ.

והרב'ה מטשערנאביל, בעל ה"שלושה רגלים", פירוש מקורי על השולחן ערוך, קורא אליו את כל האדמו"רים להתייעצות מומחים דחופה, והוא בא אליהם בחלום כדי שאף אחד לא ידע, בסוד. אבל רבים מהאדמו"רים לא ישנים כלל, ואין לו ברירה אלא לבוא אליהם ברגעים החטופים שהם מעפעפים. ויש גם אדמו"רים שלא ממצמצים בכלל, שלא לבטל רגע אחד בלי תורה והעולם יתמוטט. ובסוף הוא מצליח לבוא להם בשמע ישראל. אבל יש אדמו"ר אחד, שנקרא בפי ההמון האדמו"ר אמ-אר-איי. אמנם הרבה אדמו"רים יכולים לראות לעומק, דרך קירות או מתחת לבגדים, יש אפילו אדמו"רים חודרי בונקרים, אבל הוא רואה דברים מבפנים. ושאר האדמו"רים מזלזלים בו, קוראים לו הבבא טלסקופ, בשל יומרתו לראות למרחקים אדירים, מבנים רוחניים ביקום המוקדם - מעבר לאופק האירועים, או בעולם שהוא קורא לו היקום המאוחר. צוחקים עליו שילך לעבוד בנאס"א. והוא לעולם לא עוצם עין, רק צופה מתמיד להתריע על סכנה עמומה, איזו אנרגיה אפלה שהוא חש שיש בשמים, איזה פצצת זמן מתקתקת, שסופה להחזיר אותנו לימי בראשית. והרב'ה שולח לו מטשערנוביל כל מיני הפתעות והפחדות. פתאום באמצע הגמרא רש"י חורץ לו את לשונו הקדושה. פתאום קופץ לו נחש כמו קפיץ מהחומש. פתאום נופל לו על הראש תפוח מגן עדן, שלא מציית לחוקי המשיכה ומקפץ חזרה לשמיים, מה שכואב כפליים. פתאום מכסות אותו בחושך כנפי השכינה. פתאום באמצע קידוש לבנה אורה חוזר לסנוור כאור החמה. פתאום עוברת רחל אמנו עירומה. אבל הוא לא סוגר את העיניים לרגע, לא ממצמץ, לא עוזר כלום. ובסוף הרב'ה נאלץ לעוור אותו ולבוא אליו בחושך האינסופי של משקפי השמש והמקל, והאדמו"רים מתלוצצים ממנו - הנה בא האדמו"ר עם הכלב, כולם מחכים כבר כל הלילה בקבר של הרב'ה מטשערנאביל שבאוקראינה, וחלק מהאדמו"רים כבר מתחילים להתחלק לכמה אדמו"רים, מהבטן של אדמו"ר אחד יוצא ראש של אדמו"ר אחר, וגם המוטציות לא מאחרות להגיע.

והשטן מחייכת אליי מהמיטה של אלוהים: לאלוהים יש סרטן. אי אפשר לכרות, במצב מתקדם מאוד, גרורות בכל העולמות. והתרופה היחידה, כימו-תרפיה, היא דם של יהודים. כי דם של יהודים הוא הרעל של אלוהים, הוא הורג את התאים החדשים, עוד ועוד, ויש הרגשה בשכונה שאני מכיר, ללא שליטה, העיר, בתים, בתים. דם יהודים. וזה, זה לא היה כאן, סרטן, אבל אלוהים לא יכול למות, דם, יהודים. ואני אומר לגברת אלוהים: את מוכרת לי, אבל איפה ראיתי אותך קודם?

אני לא מכירה אותך - המחשב שלך מכיר אותך יותר ממני

חלמתי שלפתע אני רואה נמלה על המסך. ואני מוחץ אותה. והנה עוד אחת. ומוחץ אותה. ועוד אחת. ואני עוקב אחריה, ורואה שהיא נכנסת לי ברווח בין המסך למקלדת, לתוך הנייד. היא יכולה להתחשמל ולעשות קצר ולהרוס לי את המחשב! ואז אני רואה שיוצאות משם עוד נמלים. לתדהמתי אני מגלה שיש לי קן נמלים בתוך המחשב. ואני חושב אם לא עשיתי את טעות חיי כשהתחתנתי עם אשתי. ומשהו שמישהו אמר מערער אותי לגמרי, אבל אני לא מצליח להיזכר מה היה המשהו, ומה שהוא כנראה העיקר כאן, מי היה המישהו. רק זכור לי ירוק רחוק של יער. אשתי מתנפלת עלי שאסור לי להרגיז אותה שהיא תפיל, למה אני לא יכול לכבד, למה לא, למה למה לא, למה לא הלכתי לתפילה. אבל הלכתי לתפילה! צדיק שלי, ראיתי אותך איך אתה בחוץ מדבר עם איזו כלבה שהלכה שם. לא הספיקה לך הקודמת ז"ל? סיפרת לה איך היא אצלך גמרה? את יודעת את צריכה לעבוד במשטרה. ואני מרגיש בחוש את ההתנגדות מעומק הנפש להתייצב כמו שעון לתפילה, דווקא כי זה דבר כ"כ לא יהודי העמידה הזו בזמן, כ"כ זר. דת זה לא צבא! ואז אני חושב מה אם אני אעשה על הכול תשובה ואחזור שוב לישיבה. אמלט ממלכודת המעגלים האינסופיים. לא עוד תנודות והתנודדויות ונידויים. היא תאהב אותי - או שהיא תשנא אותי, ותגרש אותי. אני חייב לברוח אל הכלא, אל הכלא, זה יהיה השחרור הגדול. ואז אני עומד בתפילה, כבר צדיק ושחור לגמרי. ומתחיל לדגדג ולהציק לי במצח. ואני מוחה זיעה וממשיך להתנדנד. ושוב המצח. ואני לוחץ שם, מוריד את האצבע ונחרד! כי אני רואה שהרגתי נמלה בשבת. ומסתכל אם מישהו בבית כנסת הסתכל. ואז עוד פעם דגדוג. ואין לי ברירה אלא להרוג ומהר, למרות שאני יודע שזה כבר אבוד, שתכף הן יתחילו לצאת עוד ועוד. אבל אני הורג והורג. כי אני מפחד שמישהו יראה. כי אני מפחד שמישהו יגלה. כי אני כבר מבין מה יש לי. יש לי קן נמלים בתוך השטריימל.