התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

לקראת פסיכולוגיה למידתית (חלק ב')
כיצד יכולה הפסיכולוגיה לגשר על התהום המסוכנת בין האדם המאוחר לבינה המלאכותית - שהיא הלמידה מלאכותית. ומה עושים עם נודניקים?
מאת: המטופל על השפה
לשון ארוכה: כיצד לצלוח את השיחה היומית עם הנסיך?  (מקור)
מהי הגירסה הפסיכולוגית של הפילוסופיה של הלמידה? שלא במפתיע ל-"עם הלמידה", דווקא בתרבות היהודית הוצעו מספר גרסאות פרוטו-למידתיות לפסיכולוגיה (שיטת פוירשטיין, האדמו"ר מפיאסצנה, ולהבדיל אלף הבדלות "בית ספר לידידות", ועוד). מטבעה, פילוסופיה למידתית איננה מתורגמת ל-"תיאוריה פסיכולוגית", אלא לדוגמאות, ולכן ננסה לעקוב אחרי הכיוון הלמידתי בפסיכולוגיה באמצעות מקרי מבחן והדגמות. למעשה, הפסיכולוגיה עצמה התהוותה מתוך דוגמאות כאלה (מקרי מטופלים ספציפיים), שרק לאחר מכן הפכו לתיאוריות בהכללות גסות מאוד, ול-"שפה מדעית" (לא הדוגמאות היו הבעיה המרכזית - אלא התיאורטיזציה שלהן, שהמשיכה גם הרחק מחוץ לפסיכואנליזה, שהיתה במהותה חשיבה אנקדוטלית שמתחזה לחשיבה מדעית). לכן הפסיכולוגיה נוטה לטפל באדם כתיאוריה, כמבנה שפתי, ומכאן תחושת המלאכותיות של התיאוריה הפסיכולוגית, וההקשר של התהוותה למדעי הטבע ולעולם התעשייתי - שמהותו: עליית המלאכותיות לדומיננטיות (נשאל את עצמנו: מדוע הפסיכולוגיה לא התהוותה מהדת או ממדעי הרוח?). אך האם ניתן בכלל לבנות פסיכו-לוגיה - הלחם של פסיכו ולוגיה - ללא הכללות טיפוליות כאלו? האם באמת ניתן ללמוד מדוגמאות?

אם ההורים שלך, למשל, יורדים לחייך בדאגתם, או אם בן הזוג חופר לך בחוסר ביטחון, או הבן שלך מתעלם ממך, או בעצם מה זה משנה מה, הפסיכולוג - בדיוק כמו ברפואה אלטרנטיבית - תמיד יירשום לך תרופה אחת, אותה מרקחת פלא שהיא פתרון לכל מחלה. תרופת קסמים זו היא לא איזה פתרון מדעי שעבר את מבחן הפלסיבו, או אפילו את מבחן האלטרנטיבות, אלא היא עיקר אמונה שלו. והיא: לתקשר אתם. לדבר אתם. לשתף אותם מה זה גורם לך להרגיש. לשתף בכלל (גם איתו) את המילים שנובעות ממך (לכאורה: מה שבתוכך. בפועל: מה שקורה לך כשאתה ממציא את הרגש שלך - לא מגלה אותו בתוכך! - בהתאם לתסריטים לא מקוריים במיוחד). אי אפשר להילחם בעיקר אמונה זה דווקא כי הוא פילוסופיה - פילוסופיה של הלשון. האם יתכן בכלל שלתקשר זה לא הדבר המועיל ביותר? ואם תקשרת, ואפילו התעצבנת, ואפילו התחננת, ואפילו חזרת והצקת, וזה לא עזר - אותו מטפל של הלשון יתלה את הבעיה בלשון, ויזהה אותה כבעייה לשונית. כמו אמונה שאי אפשר להפריך - אם התקשורת לא עבדה, סימן שתיקשרת לא נכון והתקשורת "לא טובה". אבל האמת, שניסיון החיים מלמד (כן, מלמד! למידה זו הדרך שבה אנחנו יודעים דברים, ולא תקשורת) שלרוב לא יעזור לך לתקשר. דיבורים לא עוזרים. אנשים לא משתנים מדיבורים. השפה לא מספיק רלוונטית למציאות (למרות שהפילוסופיה של השפה ניסתה לשכנע אותנו שהשפה היא העיקרון הקריטי ביותר במציאות - מדובר במערכת חלשה מאוד, וכמעט חסרת רלוונטיות לעומת הלמידה). לא יעזרו כל המילים שבעולם, וגם אם האדם יקרא עשרה ספרי הדרכה פסיכולוגיים - הוא, כמו שאומרים, לא ילמד דבר.

הדרך שבה פסיכולוג אמיתי, למידתי, היה צריך לטפל במטופל הוא לא בעזרת שפה, אלא בעזרת למידה. אבל אז זה היה שם אותו בעמדה שהוא לא יכול לסבול: המורה (הוא הרי רוצה להיות הורה). מורה הוא אדם צנוע בהרבה מהורה, והוא לא עסוק בטראומות ילדות אלא בבעיות בהתבגרות (שהיא הלמידה של האדם הבוגר). כדי לטפל בהורה המציק, לדוגמא, הוא היה מנסה למצוא קודם כל את סגנון הלמידה שמתאים לאדם הספציפי: להורה, או לבנו (המטופל), או למערכת של שניהם. המטרה שלו היתה לייצר עזרי למידה. למשל, אחד הדברים הכי קשים בלמידה הוא פשוט הזיכרון. קל לא לזכור בזמן אמת, מחוץ לטיפול ובלהט הדברים, פתרון שהוצע. מערכת ההפעלה שלנו פשוט לא מספיק "חכמה" כדי שהפתרון יהיה זמין בזיכרון העבודה, מתוך הזיכרון לטווח ארוך. לכן כל הלמידה כולה היא להעביר דפוסים רצוניים לאוטומטיים. ולא, לא מדובר בהדחקה, אלא בקושי למידתי שנובע מעצם השמרנות הנדרשת למערכת למידה, כדי שלא תהיה שבשבת. יש צורך בכך שהלמידה תהיה קשה, כי למידה קלה מדי משמעותה חוסר למידה - בגלל חוסר משמעותיות של הלמידה. אם כל פידבק משנה הכול לא למדת כלום.

לכן, קודם כל צריך לזהות את הבעיה ככזו שנובעת מחוסר למידה. כי אחרת, אם הלמידה מתקיימת כסדרה (והלמידה הרי כל הזמן פותרת בעיות בחיי האדם), היא לא היתה מזוהה כלל בעיני המטופל כ-"בעיה": התקיעות הלמידתית היא עצם הבעיה. כלומר יש כאן צורך בלמידה מיוחדת, וחדשנית ביחס למטופל: יש צורך ב-"חידוש" (אם הלמידה הרגילה היתה מתגברת על הבעיה - האדם לא היה מגיע לטיפול, דהיינו לא היה צורך במורה). למעשה, יש צורך לתת קרדיט עצום לאדם הלומד. אם הוא לא פתר את הבעיה כנראה שהלמידה שלה קשה, ושהוא ניסה ללמוד, ושיתכן מאוד שאין פתרון (ואין אפשרות למידה) - כי יש מחסומי למידה שלא תלויים בו (אנשים אחרים למשל), או שלא שווה לו להשקיע את המאמץ הסזיפי וכפוי הטובה לגרום בהם לשינוי למידתי. לכן מה שיש לעשות בפסיכולוגיה הוא לחדש חידוש למידתי, כמין השערת ניסוי, ואז לבדוק אותו (וכאן הפסיכולוג הוא המעורר מתרדמה דוגמטית). יש לנסות לפעול באופן יצירתי ביחס ללמידה שנוסתה בעבר. ואם החידושים לא מצליחים - לפעמים החידוש הוא שינוי מסגרת השאלה. לפעמים פשוט יש ללמוד סוגייה אחרת. לא הכל תלוי בנו. שינוי כזה הוא חידוש קונספטואלי, והוא מביא להתחדשות של הלומד עצמו. לפעמים הדבר הטוב ביותר לעשות זה לעסוק בתורה, ולא במאמצים חסרי תוחלת (כלומר: לזהות שאין למידה - ולהתייאש. ולעבור לתחום אחר בחיים, שבו כן יש למידה). זה שיעור חשוב ללמוד מה אי אפשר ללמוד (במתמטיקה אלה המשפטים הקשים ביותר! כמו חוסר היכולת לרבע את המעגל או לפתור משוואה ממעלה חמישית או השערת NP וכו'), ואז - להרפות. כאן דווקא המודעות ללמידה מאפשרת לזהות שאין אפשרות למידה. המתנה הטובה ביותר מבחינה פסיכולוגית היא הפיכת תמונת העולם ללמידה.

דוגמא? בכוונה נשתמש כאן דווקא בדוגמא שקורית בתוך שיחה ומוגבלת לה (טלפון), כדי להראות את כוחה של הלמידה דווקא בתוך עולמה של השפה, ולהסביר מדוע הלמידה היא המומנט הדומיננטי אפילו בתוך השפה עצמה. למשל, אם הבן לא מצליח להביא לשיחת הטלפון היומית עם הוריו, המלאה בחקירות פולניות ודאגות שואתיות, את הלמידה, ניתן (כעזר למידה וזיכרון) להוסיף לשם ההורה בפלאפון ביטוי קבוע שאמור להרגיע אותו ("השם יעזור" הדתי זו תפיסת עולם עמוקה מני חקר, וכך גם "יהיה בסדר" החילוני). מענה עקבי וכמעט מנטרי כזה לחרדה כפייתית חוזרת, המשקף תפיסת עולם אמיתית, חזק הרבה יותר מניסיון להסביר בשפה להורה בעל הפרעת החרדה (או בן הזוג המקנא, או הילד המתעלם, וכו') את הבעיה. הוא לצערינו גם ריאלי בהרבה מהציפייה המופרכת (והמאכזבת) שבעקבות הדיבור ונתינת המילים המתאימות בשפה (המדוייקות והרגישות וכו') משהו ישתנה. כי כל דבר חד פעמי - מתוחכם ככל שיהיה, ומצריך אנרגיית כנות ורגש עד עומק פתיחת הלב ככל שניתן - הוא חסר ערך (בניגוד לסרטים הוליוודיים ששם הנאום של השחקן מתקן הכול, כי פתאום הכל הובן ונעשו הבעות הפנים הנכונות). הדבר הקשה הוא לא לעשות שיחה חד פעמית, אלא ליצור שינוי עקבי, אוטומטי, למידתי. הדבר הקל והלא אפקטיבי הוא לעשות דבר מסובך פעם אחת ("השיחה") - הדבר המאתגר באמת הוא לחזור על הדבר הפשוט המון פעמים, בצורה עקבית, במצבי רוח וריכוז משתנים, ולהפוך תובנה להרגל, דהיינו ללמוד. והדרך בין התובנה להרגל לא עוברת בשפה - אלא בלמידה.

רק המעבר בין תובנה חדשה להרגל חדש הוא החידוש הלמידתי, והרגל כזה הופך את הבעיה לפתורה יותר גם אם הוא לא פותר אותה - כי דפוס הפתרון הופך לאוטומטי. עצם זה שלא מתמודדים כל פעם מחדש מבחינה רגשית עם החרדה חסרת הריפוי, אלא עונים וריאציה על מנטרה, מפחית מהעול הרגשי שיצרה החרדה הזאת, ובסופו של דבר יכול להנמיך את כל אופיה הרגשני גם בצד השני. הרגש הופך לטקס - כמו בדת ממוסדת. הכול בסדר? הכול בסדר. אדם צריך לבנות את הדת של חייו, ואת ההרגלים שישרתו אותו, ובפרט את ההרגלים היצירתיים שלו, שהם קודש הקודשים. לא צריך לחכות להשראה או להתגלות המוזה - אלא לבנות מקדש ולמסד את "סדר העבודה": את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים (הלכה כבן פזי!).

אך מי שמאמין בכוחו המאגי של הדיבור, בכישוף פגאני - הוא רופא אליל שפתי, שתמונת המציאות שלו חסרה את התובנה שלמידה חזקה מכל שפה. גם מול הפסיכולוג וגם מול החיים, אף דיבור על "שינוי דפוסים" לא "ישנה דפוסים" - רק שינוי הדפוסים בלמידה. לכן השפה כל כך חלשה מול האדם - פשוט כי היא חלשה מול הלמידה, והמודוס אופרנדי של האדם הוא הלמידה. חידוש שפתי שאיננו מאורגן בדת, זיכרון שאיננו מעוגן בחג, ולמידה שאין לה משמעות בהלכה - דינם ככתיבה בחול. החד פעמיות היא אויבת החידוש - דווקא כי כל חידוש הוא בתחילתו חד פעמי (ולרוב נשאר כזה). הניסוח הרגשי לא פותר כלום אם הוא לא נהפך לנוסח.

לכן פילוסופים חוזרים על תובנותיהם שוב ושוב עד לזרא - דווקא כי הן עמוקות. כי קשה להפנים אותן לעומק, וקשה ללמוד פילוסופיה חדשה. לכן הם קיפודים - ולכן הם חופרים. כל חידוש חד פעמי, שאין בו שיטתיות, חסר ערך במערכת. חידוש של ממש הוא כמו הוכחה במתמטיקה - הכוח שלה הוא לא בפתרון בעיה ספציפית במתמטיקה, אלא בהפיכתה לכלי לפתרון בעיות מתמטיות. מי שלמד הוכחה מתמטית כמו תוכי למבחן (את הטקסט שלה, דהיינו אותה כשפה) לא למד כלום - כל עוד היא לא הפכה להרגל למידתי שלו כמתמטיקאי (ומכאן הצורך בתרגול). כל חידוש בסוגיה ספציפית הוא בעל ערך כמין דגם לחידושים בשאר ים התלמוד. לכן מטרת הטיפול היא חידוש פסיכולוגי - לחדש את האדם, ולהעביר אותו לקיום למידתי יותר, ואם אפשר: יצירתי (דהיינו: ליצור הרגלים יצירתיים).

מכאן החשיבות העצומה של הומור בטיפול הרציני. האדם שמגחיך את החרדה - אם הוא עושה זאת בכישרון וביצירתיות ובחדשנות - משכך אותה הרבה יותר מהאדם "המתמודד", שהופך אותה לרצינית וקשה וקבועה ומשמר אותה. כל ניסיון התמודדות שלו רק מגדיל את הבעיה, כמו מי שמנסה לצאת מביצה באמצעות מאבק בבוץ (המאבק ביצר הרע הוא עצמו יצר הרע). לא תצא מהרגלי השפה באמצעות דיבורים. אבל אם יש הומור, ויכולת לראות את האבסורד, הרי שההומור הוא הפתח לשינוי הפרדיגמה. כך גם צריכת אמנות - אם כבר יש חרדה (או הפרעה אחרת) לפחות בואו נקרא ספרות מופת שעוסקת בנושא. נרוויח משהו. כלומר ננצל ונמיר את הבעיה ללמידה אחרת. לומר תהילים כשקשה זה דבר מנחם מאוד - פשוט כי זה יפה. לפחות נעניק לבעיה הפסיכולוגית עומק תרבותי ויצירתי, וכך נלמד ממנה משהו. החידוש העצמי הוא עצמו ריפוי. למידה הופכת אותך לאדם חדש - ואדם חדש כבר פחות סובל מבעיות ישנות. השתנית. ההסחה היא לא "התחמקות" או "הדחקה" פסולות פסיכולוגית - אלא הפתרון לתקיעות: תלמד משהו אחר, חדש. חבל על הזמן שלך.

בקיצור, האסטרטגיות הפסיכולוגיות צריכות להיות מובנות כאסטרטגיות למידתיות, ובכך יטוהרו מן הריפוי בשפה: מהאסטרטגיה השפתית לטיפול בבעיות. לא יעזור משא ומתן או הסבר מצוקות או התנצחות או ריב מילולי (שהופך כמובן מהר מאוד לצעקות - שהן עצם ההוכחה שהדיבור לא רלוונטי). אם הצד השני במערכת היחסים לא לומד, יש לחשוב עליו כמו שהימין חושב על הפלסטינים (שמעולם לא החמיצו הזדמנות לא ללמוד) - שום דבר לא יעזור, ולא כמו שהשמאל חושב עליהם (הדיבור ירפא… לשיח עצמו יש כוח. לא, רק למידה תרפא). ואם הצד השני לא לומד - לא ניתן ללמד אותו בכוח, דהיינו לאלף אותו, בטיפול התנהגותי (גם לימין יכולת לימוד עלובה). כי אז הוא ינסה לא ללמוד בכוח, וכעס רק מעורר כעס - ולכן תועלתו הלמידתית לרוב שלילית (ולכן הוא רגש שלילי!). תנסה במקום זאת ללמוד משהו אחר, חדש, תאבד עניין במה שאין בו עניין (עניין = האינטרס הלמידתי). חבל על המוח שלך לבזבז אותו על אבנים (במיוחד אם אתה רוצה להישאר יצירתי ולא ראש בלטה). תקרא ספר. אל תישאר תקוע במערכת לא למידתית (בניגוד ל: אל תישאר תקוע במערכת לא תקשורתית. מערכת יכולה להיות מאוד תקשורתית ואף יותר מדי - ועדיין לא למידתית. ולהפך). הקף את עצמך בלמידה, ובאנשים לומדים, שהם האנשים הטובים, ולא האנשים המדברים.

לכן יש לנסות לזהות אמירה שממצה תפיסת עולם שבה המטופל באמת מאמין (ולכן מושרשת בו יותר), או (עדיף) פעולה כזו, כמו חיבוק, או כעס, או התנתקות (כן, טיפול אין מטרתו להפוך אותך לישו, כי אתה קרבן, ולייצר לך הון מוסרי, אלא לבדוק למידתית מה ישנה את המערכת), או אם אפשר הומור או העברת נושא תמידית בשיחה (גם התחמקות היא טובה אם היא עובדת! אין פה את הרצון להגיע לשורש - אין שורש עמוק ומנחם, יש רק מעצור למידה), או לחילופין כל דבר אחר שמזוהה כניסוי שיש טעם לעשותו. הרי למידה היא תמיד ניסוי ולא "פתרון", שיש לבדוק אם הוא עובד בעזרת בחינה עקבית ואמפירית, או לנסות משהו אחר ולראות מה קורה. הפסיכולוג כמורה לא יודע מה יקרה, הוא לא חכם הרזים - אלא הוא מלמד את התלמיד-מטופל ללמוד, דהיינו לנסות ניסויים חדשים וחידושים שעוד לא נוסו. וזה השיעור הטוב ביותר: להפוך אותו ללמדן - ולא סתם לפתור בעיה ספציפית. לא לתת לו חכות מוכנות - ללמד אותו מתודות, ללמד אותו לייצר ולהמציא חכות.

ומה אם אין גרף שיפור, ולא עזרו גם "הכל בסדר" וגם "השם ירחם"? ובכן, זוהי בדיוק למידה: אין דרך לדעת אם זה לא עובד אלא בניסוי, וזה יכול גם לא לעבוד, ואין פתרון קסמים קבוע (תדבר איתו) - ולכן לפעמים אין פתרון. לפעמים אדם (מטופל, או מישהו שנמצא במערכת יחסים עם מטופל) לא מסוגל ללמידה. השואה חזקה מדי בתודעת ההורה. בן הזוג אטום. בת הזוג בוגדנית. הילד מסומם. אתה חרדתי. וכדומה. אם שום דבר לא קורה, ניתן פשוט להבין שהצד השני (וזה יכול להיות גם המוח שלך!) חסר יכולת למידה - ולבצע את הדבר החשוב והמעמיק ביותר: לוותר. זוהי למידה חשובה ביותר בעולמו של אדם: לזהות את חסרי הלמידה, שיודעים רק לדבר, ולהימנע ממערכות יחסים עמם, או פשוט להשלים עם כך שלא מדובר באדם - אלא ברובוט אנושי ובאוטומט רגשי ובצ'אטבוט (ולא במפתיע הכי קל להחליף את הפסיכולוג עצמו בפסיכיאטור אלקטרוני כזה. האם טיפול פסיכולוגי עובר מבחן טיורינג?). כן, לפעמים אתה מבין שאתה עצמך רובוט מקולקל, והמוח שלך תמיד יפעל בעודפות בתחום מסויים. אתה אנדרואיד פרנואיד.

ומדוע נמשל הצד הלא לומד דווקא לרובוט? כי מה שמאפיין את האנושי זו בדיוק היכולת ללמוד, לחדש ולהתחדש. יש לדעת מתי לעזוב את הפרטנר הסרבן ולחזור למשהו שאותו כן אפשר ללמוד (תלמוד, מתמטיקה, פילוסופיה, או כל עיסוק למידתי עמוק אחר). זוהי היכולת הידועה להבדיל בין מה שאני יכול לשנות, דהיינו שיש בו למידה, למה שאינני יכול לשנות, דהיינו שאין בו למידה. רגע ההבנה מה אינך יכול ללמוד הוא רגע למידתי עמוק, בדיוק כמו הוכחות חוסר אפשרות במתמטיקה, שהן ההוכחות העמוקות ביותר. למעשה, כמו מתמטיקאי, מטרתך בחיים איננה לפתור בעיה ספציפית כלשהי, אלא למצוא היכן ניתן ללמוד - היכן אפשר להמשיך לפתח את המתמטיקה. או את עצמך. אל תיתקע על השערת רימן ותפספס את חייך.

נשים לב לחשיבות הקריטית של עזרי/כלי הלמידה בדוגמא לעיל. כי מה בעצם מבדיל את האדם מחיה? לא עצם יכולת הלמידה, כי גם לחיות יש יכולת למידה מסוימת. למעשה, האדם נוצר כשחלק מהג'ונגל התייבש, והוא לא היה יכול לשרוד בסוואנה או במישור (כי אין הגנה, ולכן אין קופים גדולים במקומות כאלה, כי קוף תלוי בעץ). מרגע שלקוף לא היה עץ, הוא נאלץ להגנתו להסתתר במבני שטח גבוהים אחרים, במקומות הגבוהים באפריקה, ששם מתגלים שרידי האדם הקדמון (אפריקה היא היבשת הגבוהה בעולם, ולכן זה קרה בה). אך לא עצם ההליכה הזקופה על שתיים היא זו שגרמה לעליית יכולת הלמידה. לא הרגליים הם שגרמו לאינטליגנציה, אלא הידיים שהפכו במקרה לחופשיות, ואולי אפילו מעט מיותרות (כתוצר לוואי!), והתפנו מאחיזה בעצים - לכלים. האינטראקציה יד-מוח היא זו שהפכה את הקוף לאדם, כלומר השימוש היצירתי, הלמידתי, בכלים. ומהי מהפכת התרבות (שבטעות נקראת המהפכה החקלאית)? השימוש בכלים לא פיזיים. לא רק כלים ללמידה פיזית, אלא כלים ללמידה אינטלקטואלית. למשל: הדת, הכתב, השלטון, החוק, הארגון, המיתוס, האמנות, החשבון. כך התארגנה תרבות, והחקלאות היתה תוצאה של הכלים האינטלקטואליים הללו (ולכן הומצאה בהרבה מקומות בעולם בנפרד, למשל באמריקה, וזאת אחרי עשרות אלפי שנים ללא חקלאות). לכלים אלה לא נמצא בהכרח עדויות פיזיות, כי הם אינם כלים פיזיים, אבל הופעתם היא שאחראית לעליית האדם - מקוף שעושה שימוש בכלים, לקוף שעושה שימוש בתרבות (כלים רוחניים).

לכן הכלים הלמידתיים של התרבות הם שאחראים להאצת הלמידה מהמהפכה ה-"חקלאית" (שאנו חווים כיום כהאצת הטכנולוגיה וההיסטוריה והידע), ולא הכלים הפיזיים, שהיו קיימים מאות אלפי שנים בשינויים איטיים יחסית. המפץ של האדם הוא המפץ הלמידתי. לכן אם אנחנו רוצים לטפל בלמידת האדם, עלינו לתת מקום מרכזי לכלים רוחניים אלו (כמו כלי זיכרון, כלי חידוש, כלי מדידה, כלי ביקורת, כלי מוטיבציה, כלי הפצה, וכדומה). כלים רוחניים אלו שהם עזרי למידה זכו לקפיצת מדרגה עם המצאת המחשב - דווקא בגלל היותו כלי רוחני (!). כך גם היה בהמצאת הכתב, החשבון או הדפוס למשל - לא בגלל היותם כלים פיזיים, אלא בגלל היותם כלים רוחניים: עזרי למידה אינטלקטואליים (המחשב איננו תופעה חדשה במהותה). ברגע שהמוח משלים את עצמו עם עזרים חיצוניים, יכולותיו זוכות לקפיצת מדרגה, ומכאן החשיבות העליונה של שימוש בכלים דיגיטליים כעזרי למידה פסיכולוגיים. למשל: יומנים, תזכורות, כתיבה במחשב, מדדים, כלי מעקב דיגיטליים עצמיים, מערכות תמריצים, החלפת חיזוקים (reward substitution), וכדומה. הפסיכולוג הלמידתי הוא מי שעושה שימוש אינטנסיבי בעזרי למידה כאלה.

פיתוח כלי למידה אלה הם המבוא החשוב ביותר למהפכת הכלים הרוחניים שנקראת הבינה המלאכותית. כמו שהכלים הפיזיים עברו מהפכה תעשייתית ואוטומציה, כך יקרה גם לכלים הרוחניים. הסכנה הקרובה בעתיד היא לא אינטליגנציה גבוהה משלנו אלא למידה גבוהה משלנו, ללא אינטליגנציה. כלומר החשש הוא לא מבינה מלאכותית אלא מלמידה מלאכותית, שיכולה לקרות הרבה לפני הבינה - לא מדובר באותה התפתחות. יכולה, תיאורטית, גם להיות אינטליגנציה גבוהה משלנו ללא למידה (אם כי לא סביר, כי איך היא הגיעה לכך? גם אנחנו הגענו לאינטליגנציה בלמידה). מצב תיאורטי כזה משמעותו הוא שאנחנו הבנו את הבינה לפני שבנינו אותה - ושלא בחרנו בלמידה כדי שתלמד אותה במקומנו, בלי שאנחנו מבינים אותה (דוגמא ידועה לתופעת ההפצעה שנוצרת מלמידה, ושלא היתה צפויה והפתיעה את מפתחיה, היא אלפא-גו). ואפילו אם מדובר באינטליגנציה עליונה עלינו, החשש המדאיג הוא פחות ממנה כשלעצמה, אלא יותר מהלמידה שלה, שבשיפור ובתכנון עצמי תיצור מערכת אינטליגנטית מאתנו בהרבה סדרי גודל (כלומר אינטליגנטית יותר מכל האנושות ביחד), ונאבד שליטה לחלוטין. לכן גם באינטליגנציה מלאכותית הפן המפחיד ביותר הוא דווקא יכולת הלמידה שלה - כי רק יכולת למידה העולה עלינו בהרבה (ושמשפרת את עצמה) תגרום ללמידה אקספוננציאלית שתקריס את עולם הלמידה האנושית.

לכן העיסוק וההתמודדות של האדם מול עזרי למידה ממוחשבים, שהם הצורות הראשונות של טכנולוגית למידה מלאכותית, הוא קריטי לבניית סימביוזה פורייה בין צורות למידה אינטליגנטיות שונות (ולא תחרות הורסת). כאן מתפתח האוונגרד של הרוח, ועולם הסטארט-אפ של נפש האדם (אותה ישות שפסיכולוגים וסופרים אוהבים לטעון שהיא לעולם לא משתנה, ורק הטכנולוגיה משתנה… כאילו התרבות איננה טכנולוגיה רוחנית, וכאילו הנפש היא ישות ביולוגית). רק רציפות למידתית בין נפש האדם למחשב תאפשר את נפש המחשב - ולכן לפסיכולוגיה הלמידתית יש כיום תפקיד קריטי בפיתוח כלים נפשיים דיגיטליים, כאבנים הראשונות בגשר מעל התהום בין הנפש למחשב, שיכול להיבנות רק מלמידה. אך אם נבנה את הגשר בינינו למחשב משפה ותקשורת - נגלה את קריסת המשמעות לתהום. זה יהיה סופה של הנפש - והקץ לכל הבעיות הפסיכולוגיות.

לחלק ג’
תרבות וספרות