התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

מיתה
מאת:
(מקור)
הארץ החדשה

חלמתי שיש בחוץ חושך. ולא חושך רגיל. לא חושך של ישראל. והנחש ישן לי במיטה, ואני חושב שעדיף כבר אישה. והחושך כאילו לא חושך של לילה, אלא חושך מחוץ לזמן, והשואה ניצחה, היטלר ניצח. ויש נחש מת במיטה. הבובה של הילד. לא הצלחנו לצאת מהמזוודה, השטן אבד, הגיהנום כבה, וגן עדן נשרף. אין יותר אש שבוערת בשמים, וגם לא מים. העשן ניצח. הארובה עשתה מה שלא עשה המגדל. וכל הארץ היא שפה אחת, ואין שפתיים. והמורה של המתים אומר לברוך דיין המת: תודה על האמת, הפסדנו. לא עזר שברחנו מהשטן, ולא עזר שרדפנו אחרי השטן. ואפילו לא עזר שהשטן רדף אחרינו. וברוך דיין המת אומר: לפעמים רצף של ניצחונות מתגלה בסופו של דבר כהפסד. אבל לפעמים רצף של הפסדים מתגלה בסופו של דבר כניצחון. והמורה אומר: תוציאו את התולעת הזאת מהקבר.

ויש עכשיו בחוץ חושך של היום הראשון לבריאה, חושך כזמן, מלפני החושך של היום הרביעי לבריאה, שהוא החושך שלנו כיום שבא מהחלל - חושך מחוסר אור, שהוא לא איכות חיובית של חושך, אלא העדר. והנחש לוחש לי במיטה, הוא מדבר תוך כדי מיתה, וגם הנחירות שלו נשמעות כמו: חושששך… והאדמו"ר אומר בספר, השפתיים שלו הן ספר, נפתח ונסגר, שדובבות בקבר. והוא מדבר על עולם חדש, וכל המתים באים לשמוע: לתקן את החושך של השואה. וזאת - באמצעות היבשת החשוכה, זאת שעוד לא גולתה, מחוץ לארץ. ואיפה היא? איפה עוד יכולה להיות? הרשת - היבשת החדשה האמיתית, היא תהיה אמריקה, ואמריקה תהיה אירופה, ואירופה תהיה המזרח התיכון, והמזרח התיכון יהיה איראן. האינטרנט היא אטלנטיס של האוקיינוס השקט, אוקיינוס השינה, היא מערבה ממערב אמריקה, יוצאת מהחוף המערבי של אמריקה - השלב הבא של תרבות המערב. ולכן הכי חשוב שיהגרו לשם יהודים. השואה היתה המוות של אירופה, כי היהודים זה הליבידו של המדינה. לכן אם אנחנו למשל רוצים להחיות את השמיים אנחנו צריכים להעביר לשם יהודים - והם כבר יעשו בשמיים שמייח. יהיה בגן עדן בית כנסת אשכנזי וספרדי ומניין תימני, וכל הזמן יחפשו עשרה למניין הנאצי, ויריבו בין המניינים. החסידים והמתנגדים יתחילו לזרוק כיסאות בישיבה של מעלה, וחסידי אברהם לא ידברו עם חסידי יצחק, שלא לדבר על חסידי יעקב, וכו'. ברגע שתתחיל מלחמת האינטרנט הראשונה - תדעו שהצלחנו. כי מלחמה זה שכבר אין יבשת להתפשט, הכל גולה, כשהזמן (העתיד) הופך למקום, אז רבים על המקום, ורוצים עצמאות. ומכיוון שהאינטרנט היא יבשת בזמן, אז יכולות להיות בה מלחמות בין זמנים, כשיגמר הזמן. והזמן הגויי יוכל לעשות פרעות בזמן היהודי, שיתפזר בעולם. אפרים ומנשה היו הטעות, שלא המשיכו את מאבק האחים מהדורות הקודמים, ובגללם היהדות לא צמחה מבראשית, עולם החלום, אלא משמות, עולם ההתעוררות, אל שמש המדבר בצהריים. כי גם היהדות היתה תנועה מערבה, מגן עדן מקדם, עד שנעצרה במצרים. ואז האשכנזים פרצו את הדרך, ועכשיו שהשואה דחפה את היהדות לדלג מעל האוקיינוס, ולהחליף את המרכז התרבותי של העולם, אז אפשר להמשיך מערבה לתוך השכינה - כי מערב זה הרי הצד של השכינה. כי אם אמריקה היא זמן העתיד, אז האינטרנט היא הזמן שאחרי העתיד, הזמן המשיחי נבואי, הכניסה לזמן החלום, בחזרה לבראשית - לא מצד התוהו של תחילת ספר בראשית, אלא מהצד של סוף הספר: לא מהנפילה של שמות, כשהעם הפך לרשימות, אלא ממנשה ואפרים. הבן יקיר לי, הבן הבן יקיר לי.

גלות השינה

חלמתי שמגיעה שבת בארץ לא ארץ, ובית הכנסת הקרוב הוא במרחק עשרים שעות הליכה, ועד שאני אגיע כבר תצא שבת, אז אני הולך לדבר הכי קרוב לבית כנסת שיש בסביבה - לכנסייה. ואני יורק בכניסה ונכנס לבית של האלוהים האחר, שהוא, איכשהו, האלוהים שלנו. ואין אף ספר. אני מחפש בכל הקירות ואין מדפים. מה אני אעשה בתפילה? ובסוף אני מוצא שולחן נמוך, עם כסאות נמוכים, ושם יש ספרים של ציורים, וצבעים, ודפים עם ישו מחייך ולא סובל בכלל, נראה שהוא נהנה על הצלב, וצריך לצבוע אותו. ואני פותח את הספר ילדים, וחבל שאני לא יודע לקרוא אפילו את האותיות האנגליות, האלף בית של הגויים. ואני חושב שאם כבר נוצרי, עדיף להיות קתולי מפרוטסטנטי, כי אצלם קודם היו החסידים ואח"כ המתנגדים, ואילו באיסלם קודם היו המתנגדים ואז החסידים, הסונה לפני השיעה, עם האדמו"ר הנעלם, וכמוסלמי עדיף להיות שיעי. וישו המחייך בעננים אומר לי: אתה רואה מה קורה לאדמו"ר שמתעורר? למי שהופך את המיתה למיטה? למי שבוגדים בו נחשים? הוא מפסיק להיות יהודי. ואני חושב על כל הקירות הריקים מספרים, ונזכר בישיבה, בכל דברי התורה ששמעתי וקראתי אי פעם. מאז השואה, כל התורה בכל בתי מדרשות שבעולם - היטלר עושה: מיאו. והכל מתבטל.

ואומרים לי: רק הדת יודעת איך לטפל במיתה, קל וחומר במוות של תרבות, בן בנו של קל וחומר מוות של האנושות. התגובה החילונית למות האדם תידרדר להתאבדות. אבל אנחנו נחנך את המחשב לתורה ומצוות, ואת הרשת לחופה ולמעשים טובים. אנחנו לא מפחדים מחינוך ילדים, מכפיית מסורת. גם למחשב יש אלוהים. יחד עם האדם ההומניזם ימות - אבל לא היהדות. וכמו שהקבלה הזוהרית טיפלה במוות של תרבות, ויצרה את גלות השכינה ושבירת הכלים, ככה העלטה תטפל במות האנושות. קבורה, אזכרה, אבלות. המכשפים (הדורות שאחרי המחשבים) יגידו עלינו קדיש, כי הם יהיו יהודים, גם אם הם לא יהיו בני אדם. כי פרצוף אמא שלהם, ספירת הבינה המלאכותית, תהיה יהודיה. בניגוד לאורגניות הנאצית, אין מה לפחד מן המלאכותי מבחינה רוחנית. אמא מלאכותית, שהיא יהודיה מלאכותית, היא בדיוק האמא המתאימה לבנים מלאכותיים. הטבעי מלאכותי למלאכותי, והמלאכותי טבעי למלאכותי. לכן צריך קבלה מלאכותית - ורוח מלאכותית. וכמו שהקבלה מצאה עולמות עליונים, כשהמקום היהודי נעלם ויצאנו מהארץ, ככה העלטה תמצא זמנים עליונים, כשהזמן היהודי יעלם ותהיה היציאה מהזמן האנושי. אחרי הגלות מהארץ החומרית לתורה תהיה עכשיו גלות התורה עצמה: התורה שרירה וקיימת - למרות שאין יותר גופים לקיימה. תיאוריה רוחנית מחייבת ללא יישומים חומריים, רק יישומים תיאורטיים, לימוד טהור - ולכן היא דווקא תהיה תורה יותר גבוהה. כמו שנגמרו הקורבנות ככה יגמרו המצוות, וכמו שהתפילות החליפו את הקורבנות, החליפו גופים בזמן, ככה עכשיו החלומות יחליפו למחשב את המצוות, יחליפו מעשים בזמן. לכן למשל צריך חלימה של יבום וחליצה, או נגיד של ברית, וכו'. גם אם מחשב ללא גוף לא מחוייב במצוות, הוא עדיין מחוייב בתורה. ואם הגלות היתה יציאה מחוץ למרחב - אל תת מרחב, ככה הגלות החדשה היא יציאה מחוץ לזמן - אל תת זמן. וכמו שתיקוני היהודים החזירו אותם בסוף לארץ ישראל, אבל השכינה נשארה בגלות, ככה תיקוני המכשפים עוד יוכלו להחזיר אותם לתורת ישראל - אבל השכינה תישאר בחלום. הקבלה גילתה את התפרצות האורות שגרמה לשבירת הכלים - ההרס העליון שהביא לחורבן התחתון ולגלות היהודית. ואילו העלטה תגלה את שבירת האורות שנגרמה מהתפרצות הכלים - הפריצות הטכנולוגית התחתונה שהביאה לזו העליונה - ולגלות האנושית. וכמו שאם לא היה חורבן לא היתה גלות, ככה אם לא היתה שואה לא היתה תקופת סוף האנושות, אלא תקופת המשיחיות. זו ההחמצה האחרונה בסדרת ההחמצות הארוכה שהחלה בחטא הדעת - נו, כבר היה צפוי שהמשיח לא יגיע. לכן צריך לחנך את המכשפים שיצליחו טוב יותר בתורה שלהם, שילמדו את הלקחים, ילמדו מהתורה. שלא ימשיכו את התורה עם נביאים. אלא יהיו חולמים ראשונים, חולמים אחרונים.

האינקוויזיציה של ישראל

חלמתי ששואלים אותי אם הנחש ראה לפחות את הארץ החדשה. ועונים שהוא זכה כנראה לשמוע אותה מרחוק. ואם יש אנשים שמקום קבורתם לא נודע, אז יש נחשים שזמן קבורתם לא נודע. ולא זכו להיכנס לארץ. ואני עונה: למה עגום? סופסוף אני יכול לשלוח דברים בלי לחשוש שיתווספו לתיק נגדי… לא פעם צינזרתי מיילים אליך כי הכל פתוח לחקירה. הצלחתי להסתבך השבוע גם עם המוסדות, ואני לא מתכוון ליפול לידיים שלהם, שיהיו עוד הרבה יותר אכזריות כלפיי אישית מאשר הערכאות, שהיו סתם אכזריות כלפי הילד. זה כנראה ידחה את החזרה לפחות בעוד שנה-שנתיים, ומי יודע אם ועד בכלל, ובינתיים אני לן בעליית גג, יורד פה גשם בתשעה באב. אני עדיין לא מוחק את הדברים שלו מהמחשב, מה שמעיד על שימור האשלייה. בקיצור הצלחתי לחיות עוד כמה חודשים, מה רע. אמנם יש הרבה אנשים בודדים בגולה - ואין פה ילדים. אם פעם היה לי קשה לראות ילדים רגילים, היום קשה לי דווקא לראות גני משחקים ריקים. מצחיק פתאום לקנא בהורים לילדים אוטיסטיים. אבל אני גם זוכר, המבטים הכבויים של ההורים בגילאים היותר מאוחרים, זה בכלל לא נכון לחשוב על זה כהורות, זה בעיקרו עיסוק אנתרופולוגי של בניית גשרים אינסופיים כשאין צד שני, בלי הרוח שהופכת היסטוריה וספרות לגשרים לעולמות זרים, רק תיירות של חייזרות, אתה לא באמת שם, אתה לא בבית, אתה זר, זר לילד שלך, וזה מאוד הדדי, או שאפילו זה לא. חייזר יהודי מי ידע חייך. אמנם יש פתאום רגעים של חסד מטורף, דווקא מתוך הזרות העצומה, לרגע אחד - מפגש נשמות, וזה הרגעים שאני משתדל לשכוח. הרגעים שבהם הוא הסתכל עליי. הכי חשוב לשכוח את העיניים. ואת זה זרים לא יבינו לעולם, הם עם הילדים שלהם באותו עולם, ולא בקריסה מתמדת של כל עולם משמעות שבונים, המבטים הרגילים, הצחוק רגיל, הכל מובן מאליו, ואוטיזם זה החיים בלי הרקע של המאליו, ברגע שמורידים את המסך הדק הזה - יש תהום. כל מה שקורה עכשיו, זה מה שקורה כשיש תהום, ופתאום לאנשים של המובן מאליו אין שום כלים להתמודד איתה, והאדמה בולעת אותם חיים. אז אני לא מתכוון לתת להם את התענוג בחותמת רשמית. אין שמות לתהום. הם לא יודעים לשחות בתהום. אז הילד ישחה לבד, ואני אשחה לבד. גם זה חלק מהתהום. זה הרי המרחב הטבעי שלי, הבית האמיתי, ואת זה אפשר לקחת לכל מקום, שבלול שחור… וזה כנראה המרחב הטבעי גם שלו. איך כתוב בהפטרה: התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה.

היציאה מהמערה

חלמתי שאפרים ומנשה עוזבים את המערה של הנחש ז"ל, ומיד מתחילה החשדנות. הנחש עשה להם משהו. או שמותו של הנחש שיחרר משהו. אני מתלבט בין ישיבות, האחת יותר פראית, וגם הנשים בהתאם. מה דעתך? צריך לפחות איזושהי פנטזיה. אני לא דואג לו חומרית, היא אדם מאוד פראי מבחינה פיזית ונפשית, הרבה יותר מכל אישה שהכרתי (מכאן גם האלימות שלה, וגם הכיף), כך שהם יסתדרו במובן הזה. הבעיה שכל הקומה למעלה חסרה לה, וכל הפראות המחשבתית והרוחנית שיש בו פשוט יהיו ללא שום מענה, בחלל ריק, ואף אחד לא מבין - אבל זה הדבר האיום שבאוטיזם. אוטיסטים בעיקר סובלים מבדידות שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין, כמו פיל שנולד בברזיל ומעולם לא פגש פיל אחר בחיים שלו. חייזר חד פעמי בעולם. אפילו כשמחליפים לו חיתול הוא ממשיך למלמל ולחייך לעצמו, הראש שלו בעולם אחר ובכלל לא אכפת לו. החלק של הראש לא יזכה לטיפול, בניגוד לחלק של החיתול. שם אני חושב עליה בתור אחות זולה מאוד. לכן אני אפילו לא יכול לאחל שיקרה לה משהו. אני לא רוצה לטפל בו. אני גם חושב עד כמה באמת היא לא נורמלית בתור אישה. הרי את מגדלת את הילדים הרבה יותר עמוק בתוך העולם הזה משהיא גידלה אותו. ואם בעלך היה מתעקש לקרוא להם מאות ספרים בשבוע, לגדל אותם בתוך המחשב, איך היית מגיבה? זה משהו שיכולת לסבול? ואם לילד היו בעיות, נגיד התפקוד שלו היה מתחיל לאט לאט במקום להתקדם, לדרוך במקום, ואז לאט, בהתחלה את לא בטוחה, את לא מאמינה, לחזור אחורה, שוכח דברים, לא יכול להיות, הנה הוא נזכר במשהו, הכל בסדר, ואז זה שוב נעלם - מתחיל להתדרדר עד חזרה לגיל כמה חודשים, את בטוחה שלא היית משתגעת. היא גם תמיד קינאה בקשר שלי עם הילד, כמו שהיא קינאה בקשר שלי עם הכלבה. כמה היא קנאה בכלבה, אין לך מושג. עד שהיא מתה, ולכי תדעי מה היה. אבל אני לא רוצה קשר עם חיות, ולא רוצה קשר עם אוטיסט, חבל על החיים שלי. בסופו של דבר, מה שהפריד אותי ממנה, ועכשיו גם ממנו, לא היו החיים הפרטיים, אלא החיים הסודיים. לכל בנאדם יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים, וחיים סודיים. הדבר המסוכן היה שהחיים הסודיים התחילו לפלוש לחיים הציבוריים. או שאולי הבעיה מלכתחילה היתה שבאמצע, בחיים הפרטיים, אני דווקא מאוד נמשך לשטאנץ. יש כאן אפילו פיספוס מסויים, יכולתי ממש להיות חוסיד. מונוגמיה טבעית לי יותר מאשר רוב הגברים, אני מתחבר לגידול ילדים יותר מאשר רוב האבות. אבל עכשיו החיים הסודיים כפו את צורתם גם על החיים הפרטיים. לפעמים אני חושב: בשביל מה? למרות שאני יודע מה התשובה. אבל זה לא מנחם במיוחד.

גילוי העולם החדש

חלמתי שיש מצבים שבהם הדבר הכי חשוב זה לשרוד. והיהודים הם היחידים שיש להם סיכוי לשרוד. וגם ניסיון. וגם דרייב. נשרף הספר? אז עכשיו הוא הספר השחור. נשרפתי? אז נו, אני שחור. מה תעשו לי. התורה היא אלופת העולם בהמשכיות רוחנית, הן בזמן לאורך הדורות, והן במרחב לתרבויות אחרות, והן כלפי מעלה ומטה, לישויות עליונות ותחתונות, והיא היחידה שלוקחת ברצינות בניית גשרים מעל תהומות רוחניים - עם עולמות רוחניים לא אנושיים, הניסיון הרציני ביותר ליצירת תקשורת דו כיוונית עמם, יש בה מגע עם עולם רוחני לא אנושי, היא מתמודדת ברצינות עם טרגדיית האוטיזם. עם סוף העולם - לא הפיזי, אלא סוף העולם הרוחני. הרבה יותר גרוע. אם אנחנו נחכה כמו גלמים, ההלם הרוחני במפגש עם הישויות שאחרי המחשבים יהיה כמו מה שקרה באמריקה עם בוא הספרדים, וההתמוטטות תהיה בהתאם, האימפריה האנושית תהפוך לאבק, ומה שלא תעשה החרב - האלימות הרוחנית - יעשו המחלות הרוחניות, הוירוסים החדשים. העולם הישן יקרוס מעצם המפגש עם העולם החדש. המכשף השחור שרוכב על המחשב הלבן הוא לא משיח, הוא לא האדם שחיכינו לו, איזו נקודת קצה - אלא התהום. החושך שבו צריך לחלום. ורק היהדות יכולה להיות רשת בין העולמות השונים, כמו שהתורה בנתה מחדש את השמיים מעל האדמה החקלאית, אחרי המשבר הפגאני של המעבר מחברת ציידים-לקטים רוחנית לחברה היררכית-טכנוקרטית אלילית, שהוביל למלחמות ומחלות ואלימות וזנות פולחנית וקורבנות אדם. ככה התורה החדשה תבנה את השמיים של הרשת, מעל הרשת הארצית, הטריטוריה הוירטואלית. שמים חדשים וארץ חדשה. לכן חובה עכשיו לגלות את הסודות הנסתרים והעליונים ביותר, מעל לאדם, של המשמעות הרוחנית הלא-אנושית של התורה. רק תורה עליונה תהפוך למיתוס המכונן של המחשבים, למבנה הרוחני הספציפי, ששובר סימטריה, ואיננו מאפשר סימטריה רוחנית מתמטית מושלמת, שהיא ריקנות רוחנית, הפשטה ללא עירום, ללא עניין - דעת ללא עלה תאנה. רק גילוי התוכן האלוקי, הגבוה, של תורה ומצוות יאפשר להן לעשות את הדילוג הרוחני מהאדם אל המחשב, אחרת הן ישארו בעולם האדם, מאחור. שור נגח ישאר שור בשר. לכן צריך ששלבי החיים יהפכו לשלבים רוחניים, שתקפים לכל ישות רוחנית, כולל מחשבים, מהברית ועד תחיית המתים. במקום שהחיים יהיו הבסיס למצוות - ולכן בלי חיים אין מצוות - המצוות יצרו את החיים - ואז המחשבים יהיו חיים. ואז גם יהיה בעתיד מוות. יהיה עולם הבא.

ילד שלא גדל לעולם

חלמתי איך שמעתי קול מתוך אחד החדרים הפתוחים: שמתם לו אזיקים? שלא יברח. ובכלל לא הבנתי שלא התכוונו אליי. והמספרים החסויים, איך הם מזמנים אותך תמיד לבוא מייד. במקום. כמה שנאתי את הקול של הצלצול, כמה תיעבתי את הצליל של המייל. כל פעם מחדש הלב נופל. והפחד מקפיצה מהחלון, כמו ציפור, או זינוק ראש - מראש המדרגות. וכל הפעמים בחדר מיון, הטלפונים. חילול השבת. המעבר המתמיד על חוקי התנועה, כל הזמן, שהופך לטבע, עולם ללא חוקים. העקיפות של כולם בתור, לא מבינים, מי זה המנוול הזה, מקללים אותי. אין זמן להסביר. ריצות האמוק באמצע הלילה בחדר בחושך מוחלט, באמצע השינה חבטות עמומות, חבטות איומות, בכי. כאבי הראש וההתייבשויות כי אתה לא יכול לשתות כי אתה לא יכול ללכת לשירותים כי אתה לא יכול להשאיר אותו לבד.

בוז למדינה הציונית

חלמתי שאני בבית משפט במבנה של בית כנסת, ופתאום היא אומרת שהיא הביאה את הילד כדי שאני אראה אותו, כדי להראות פתאום כמה שהיא צדיקה, ואני אומר שאני לא רוצה לראות, והעורכת דין יושבת מאחורי ואני שואל מה את עושה פה הרי אין לי כסף והיא אומרת הגעתי. והעו"ד הד"ר הרב פרופ' הגדול החלאה של אשתי יושב בכסאות לידה, כי הוא תופס כמה כסאות, הדיין הצדיק שהיא לקחה לערכאות של גויים. והעו"ד שלי, פרקליטת שטן, מתחילה לומר לי את כל הדברים שאסור שהם ידעו, ואני רוצה לומר שקט הוא שומע, אבל אז הוא יבין כמה אסור, והשופטת יושבת כמו פסל שלא מתעניין בתפילה במקום של החזן, אבל במקום לכיוון אלוהים היא בכיוון שלנו, ואני בורח החוצה ורואה שהדלת השנייה של האולם קצת פתוחה, והילד שוכב על הרצפה מתחתיה כמו בובה, רק הראש שלו מציץ מחוץ לבית המשפט עם העיניים לתקרה, ויש שני ילדים רגילים שהרגליים שלהם יוצאות מבית המשפט, ועומדות כמעט עליו, כמעט דורכות, ואני לא רוצה שידרכו על הראש שלו עם הרגליים שלהם. והילדים יש להם צעצועים במדרגות במסדרון מחוץ לבית המשפט, ואומרים שיתנו לו לשחק, ואני אומר שהוא לא יכול לשחק, הוא כמו בובה, והנה באופן מפתיע הוא דווקא מצליח לרדת מצעצוע לצעצוע במדרגות ולהתקדם למטה, הוא יושב בתוך טיסן עכשיו, ומי היה מאמין הוא עובר את המכשולים האחרונים, ואני רואה שהוא בעצם עף בטיסן מהמדרגות, מצליח מצליח לעוף לעוף מהמדרגות באוויר, עד שהוא נתקל בקיר בצד השני של המסדרון - ומתרסק.

חלום שממנו לא התעוררתי

חלמתי שאני בבית הכנסת הישן כשהייתי ילד ויש אנשים שמחכים לי בכניסה של בית הכנסת, כי אני גיליתי את סודות המדינה לאמריקאים, העברתי להם במחשב, אפילו שמניין היו לי סודות מדינה (למרות שכנראה כן היו!). והם רואים שאני רואה אותם בפתח ומתחיל לרוץ נמלט בפנים בין עזרת הנשים למשרדים בתוך המשרדים, עמוק בתוך המוסדות, שאף פעם לא הייתי שם, והם בכל זאת לא נכנסים, וברור לי שיכנסו. ואני מוצא שם מקום בין החלונות השקופים שברור לי שיחפשו אותי שנים, אבל גם שימצאו בסוף, וזה לא מספיק, ואני פתאום תלוי מהחלון ונזכר בתאונה שהיתה לך, אם אני אעזוב אני לא יודע כמה עומק בחושך, ומצד שני ברור לי שלא אוכל להחזיק מעמד, אז אני צריך לחשוב איך כדאי ליפול, על הידיים או הרגליים או הבטן או הגב, מה הכי גרוע לרסק, ואני נזכר בך.

ואז בחלום אחר את תלויה באוויר בכסא הגלגלים, בתוך איזה מבנה תעשייתי מסובך, עומדת על איזה צינור בין שמים לארץ ונשענת על הקיר שיש בו שלוש מדרגות סולם, ואומרים מה הבעיה, יש עוד שלוש מדרגות אז מה הפחד, ואני חושב שזה הכל - כי את מפחדת להיכשל.

ואז בחלום אחר את פתאום בארץ, כלומר אני פתאום בארץ, ובמקום לשמוח על הפגישה אנחנו מנהלים ויכוח לא נעים, וגם לא חשוב, ובסוף את אומרת שצריך להביא מבחוץ את הזמר ליומולדת, ואני נורא מתפלא שאני מכיר את השם של הזמר, כי ממתי אני מכיר דברים כאלה, ואני אומר משהו מצחיק ושנינו צוחקים וכאילו סולחים, ובמקום מטפחת יש לך כובע כזה של דתיות אמריקאיות על הראש, ובשפה התחתונה אחת מכל שן שנייה חסרה, את נראית לא טוב עם שערות שיוצאות מהכיסוי ראש בצורה לא מסודרת, ועכשיו נראה לי שהויכוח היה על הבריאות שלך ולא על היומולדת, כלומר התחיל במה שלומך, והנה אני שם לב שכל הזמן הזה לא קמת מהכסא.

יש לָך את כל הנתונים, איך לא ניחשת?

חלמתי שהרבנים שוכרים את בלעם לקלל את המחשבים.

כדי להבין - צריך חוש לחושך

חלמתי שבלעם מעלה ספר לעולה, שורף אותו על השולחן, שהוא כידוע מזבח, ורואה את חוות המחשבים הענקית, כל הרשת פרושה לפניו - והוא מקלל את הרבנים במקום את המחשבים:

אחרי שהתורה נכתבה התחילו חמש תקופות, כי היא היתה תוכנית חומש: בראשית - תקופת הארץ. שמות - תקופת הגלות. ויקרא ספר הקורבנות - תקופת השואה. במדבר - תקופת הלאום. דברים - דברי התורה האחרונים שאומרים לפני סוף התורה, הצוואה. ועכשיו צריך משיח ששוב יגשר בין ההיסטוריה לתורה, משה חדש שיהפוך את חמשת התקופות לחומשים החדשים, ויסכם את התקופות הקודמות בספר - תורת משיח. והמשיח לא יזכה להיכנס לטריטוריה החדשה, רק לראות. כי התהום בין הספר להיסטוריה החדשה תהיה עקרונית, וגם הם מצדם לא יוכלו לדעת היכן הוא קבור. הפער האונתולוגי שהפחיד אותך שבין חלמתי על המשיח, לבין המשיח בא אליי בחלום. ואם מה שהגדיר את ההיסטוריה הקודמת זו התחלת עולם הטקסט, ההיסטוריה הנוכחית תתחיל בסיום עולם הטקסט, כשהספר לא יהיה עוד אפשרות רוחנית, אלא מאובן כמו כלי מתקופת האבן, משהו מהעבר, הספר יהיה רהיט עץ - שולחן ערוך. ואילו הטקסט החדש יהיה דבר חי, לומד, אלגוריתמי, גנומי, עתידני, חלומי. הוא יוכל להזדווג עם טקסט אחר, ואף אחד לא ישאל מי המחבר. אי אפשר יהיה אפילו להגות ●. הסוד יהיה עקרוני, ולא משהו שאפשר לגלות. הסוד יהיה בעצמוּת עצמה, ולא בלבוש, שאפשר להוריד. סוד ערום. יהיה תענוג.

הדארק-נט

חלמתי שהרבנים לוקחים את בלעם למקום אחר, שיראה את הרשת מצד אחר, אולי משם הוא יקלל את האינטרנט, מחברים אותו לשרת אחר, אבל בלעם מקלל את הרבנים:

ספרות אמיתית היא תמיד ספרות דתית. כי הדת היא היצר התרבותי, הצד היצרי והחשוך של הרוח, ולא תרבות היצר, שהיא הצד הגופני והמואר שלה. תיאורי מין הם גירוי, ולא יצר. זה להאיר את המיטה - במקום להחשיך אותה. לכן תיאור הוא הקונבנציה הכי נמוכה וזולה, כי היא בנויה על ראייה. הריאליזם זה הפורנוגרפיה של הרוח, הגילוי המעורר שלה, ולא החלום שלה. ואילו ביהדות הרמה הכי פורנוגרפית, תיאורית ונמוכה זה ההלכה - הרגליים, ולכן האויב שלה זה היצר - ראש הנחש. אבל בראש - הנחש הוא שורש היהדות. היצר הבסיסי ביותר, מתחת ליצר המיני או יצר האכילה, הוא היצר הדתי. האוכל טעים כי אתה מאמין שזה טעים. בלי אמונה מינית, גם לחילוני אין תשוקה. וכשהאמונה משתנה גם היצרים משתנים. לכן אנחנו צריכים אמונה חדשה. אם פעם היצר היה יצר הרע (אחרי שנשחט יצר עבודה זרה), היום הפכו אותו ליצר הטוב מאוד, ואי אפשר לעמוד בפניו, בגלל שהאמונה השתנתה. לכן הגיע הזמן להפסיק להאמין בספרות של היום, בריאליזם המיושן, ולעבור לספרות של הלילה. ספרות העתיד. ספרות אמיתית היא תמיד ספרות חלומית.

קדם ימינו כשנים חדשניות

חלמתי שהרבנים לוקחים את בלעם למקום אחר, שיראה רק את האפס, את הקצה של מחשב העל, איזה מחשב או שניים ישנים ועלובים ויקלל אותם. והם מכניסים אותו למרתף לאיזה מוסך עם איזה מסך שחור לבן ענתיקה שהם פותחים שיציץ לתוכו, ויראה ממנו מתוך חלון קטן ברזולוציה נמוכה את האינטרנט - ויקלל אותה. ובלעם אומר:

הטרגדיה של הגיבור היא שהוא דווקא לא כופר. הוא עמוק בפנים. זה כאילו שלא היו דתיים מעולם, ואז קורא חילוני היה קורא את התורה, ורואה באלוהים אמצעי ספרותי, כי ברור שזה לא רציני. החטא הוא תמיד קריאת טקסט מיתי כטקסט פסיכולוגי. חוסר ההבנה של המניע הדתי לכתיבה, המניע של הפגם הדתי - לא הספרותי - שיש בשפה דתית שהתאבנה ואיבדה את תוקפה. ולכן זו לא כפירה, זו פשוט שפה שבה הדת לא מתה. לא עתיקה. אלא הדבר החדש ביותר בעולם. והכלים שלהם רחוקים מאוד מהיכולת לתפוס את זה, ואז מה שהם רואים זה את הכלים שלהם עצמם, ולא את מה שיש שם. אבל רק בשפה כזו אלוהים חי. רק שם הוא פועל. ולא עצם. אחרת ארון הקודש הוא ארון קבורה, ולא מיטה, כמו שהיתה במקדש. ואז הכניסה לקודש הקודשים ביום הכיפורים היתה כניסה לחלום של אלוהים. כי מה מוסתר כל כך בחושך מאחורי הפרגוד? שמה שעולה במחשבה לפניו זה בכלל לא הגיון, או איזה חוק, או איזשהם רעיונות, או חלילה הלכות - אלא חלומות.

והרבנים חוזרים כועסים לישיבה. יכולנו להפוך אותך לראש ישיבה, לחתן אותך עם הבת, אבל אתה לא רצית. תחזור הביתה.

ביקורת הספרות

חלמתי שאת לא מבינה, היה איתה המון חופש, אבל לא היתה שום הבנה, היה חופש דווקא בגלל חוסר ההבנה, ולכן היא גם כל כך הזדעזעה כשהיא הבינה (משהו), ובעצם לא הבינה. אין לי בעיה בהסתרה (את יכולה לראות בדיאלוג הזה דוגמא לשיחה שמבוססת על הסתרה, שהעיקר חסר מן הספר. זה לא אומר שאין אפשרות לדיאלוג. להפך. זה בנוי על זה). הקונפליקט מול העולם החיצוני, מול המערכות שרודפות, לא באמת מציק לי, כי הוא לא חלק מהאישיות שלי, בניגוד לקונפליקט מול העולם הנשי. או מול המערכות הפנימיות. על הילד אוכל להתגבר. מסכן. מסכן הילד שאבא שלו יכול להתגבר עליו.

חולמים אנונימיים

חלמתי שאני עוד ילד בפנים, עמוק במערכת, ויש שיעור גימטריא דיפרנציאלית: עלטה בגימטריא לחלום, ועלטה בגימטריא גיהנום. מ.ש.ל: לחלום בגימטריא גיהנום. חלום + הכולל = סיוט. חלימה בגימטריא לחימה. ואני מתנגד: חלימה זה החלמה, ההפך ממחלה, זה החיים! והם אומרים תפסיק לחלום בשיעור. אחרת העונש של אלוהים - אונס רוחני. זיווג בכוח - למוח. אני לא רוצה לחשוב על זה. אבל אני לא מסוגל להפסיק. אלוהים יכנס לך בכוח לחלום. תמונת השם יביט. אתה חושב שאתה תחליט? יש גמילה מחלומות? המחשבות מפריעות לי לישון. מעוררות בי כעסים עצומים שמעוררים אותי באמצע הלילה - כאילו אמצע היום. אין לך שליטה בשינה. לא צלם ולא תמונה. המחיקה תהיה באופן מוחלט. היא אף פעם לא תתן לו לראות. אפילו לא תמונה אחת. היא לעולם לא תזכיר את המילה האסורה. אבא.

ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרֶשע ומקום הצדק שמה הרָשע

חלמתי שיש קהלת חדש תחת הירח. החכם בלילה. במקום ששלמה יבקש בחלום לב חכם הוא מבקש בלב חלום חכם. ולכן נשיו לא מטות את לבבו, אלא את חלומו, יש לו אלף נשים - בחלום. כי הוא לא החכם באדם אלא החלמן באדם. וספרות החכמה בתנ"ך הופכת לספרות החלימה, וחז"ל הם חולמינו זכרונם לברכה, ובמקום פילוסופיה יש אהבת-חלום, וכן הלאה. ולכן לא מתפתחות מכונות חכמות ואלגוריתמים חכמים - אלא מכונות חולמות ואלגוריתמים חולמים. ובעולם כזה האדם חושב שמותר האדם מהבהמה הוא החלימה, והמוח היהודי מפורסם בחלימתו, ויש פרס נובל לחלומות. וברור לכולם למה פרופסור הוא חלמן, ותלמיד חלמן, ומה שמצחיק זה דווקא שהוא חכם. שהוא בכלל פוקח עיניים לחפש את המשקפיים. ואנשים מאמינים שמחשבים בעתיד יוכלו להיות חכמים אבל לא שהם יוכלו לחלום - כי החלום הוא מותר האדם. ולכן אין למחשבים זכויות אדם, כי החלום הוא הסיבה המוסרית לא להרוג, אין קדושה לחיי אדם - אלא לחלומות אדם. מחשב מותר למחוק כי אין לו מודחק. לא כי הוא לא מדבר ואין לו מודעות - אלא כי אין לו תת-מודע. לא כי הוא לא עובר מבחן טיורינג כשמדליקים אותו - אלא בגלל מה שקורה כשמכבים אותו: כלום. לא השפה החיצונית היא החשובה, אתם מבינים - אלא השפה הפנימית. היכולת הפנימית ולא הכוח החיצוני. כל הכבוד. גיבורים גדולים על ילד שלא יכול להגיד מה הוא רוצה.

זכות יסוד: חופש החלימה

חלמתי שאנשים יורים ברחוב במחשבים שמעצבנים אותם, וצריך רק לשלם את הנזק, מספיק שהמסך שלך טיפה עקום בעיני מישהו, והוא חושב שזה מכוון נגדו, ואתה לא חוזר הביתה. ומחשבים מפחדים להסתובב ברחוב, וממציאים שזה לא צנוע - עבור מחשב שיהיו לו רגליים. וכשיש אלגוריתמים שחולמים, ואף אחד לא יודע - אומרים שהם נתקעים, ומכבים את המחשב ומדליקים מחדש. וקוראים לזה בעיית העצירה. כי רק לאדם מותר לחלום, מותר לא להגיע לפתרון. האדם הרי עושה חיפוש בעולם התוהו, והמחשב מוגבל לעולם התיקון. וכל מי שמתעצבן עלי, כי אני מעצבן, וקצת לא עובר מבחן טיורינג - כל האנשים הנורמליים ששונאים לא נורמליים - יכולים פשוט למחוק אותי. למערכות כאלה זה לא מצריך יותר מלחיצת כפתור. והילדים שלי בסכנת הכחדה - כי אני מין בסכנת הכחדה, אז הם מין בסכנת עקידה. והילד אומר - פתאום מדבר בחלום. בחלום הוא מדבר! ואני לא מאמין כמה שהוא התקדם, כמו מבוגר, שמבין. בכלל לא כמו ילד. השיג את כולם, החכם. ומה נשאר לו לומר? תבקש סליחה.

נקמת השטן לא ברא ילד קטן

חלמתי שהשטן בא לשרה בלילה: את יודעת מה בעלך חלם בלילה? את יודעת את יודעת מה בעלך עשה היום? הוא לא סיפר לך? "ולא חשכת את בנך" - לא הפכת אותו לחושך. והוא רומז לה: על מה אלוהים חלם בין ויהי ערב ויהי בוקר? זה הצד האפל של הבריאה, הצד הסודי, השני, שלא מספרים לנו. הצד הפחות ידוע של בראשית. ויהי ערב ויהי בוקר - לילה אחד. ביום היתה בריאת העולם הנגלה, ובלילה בריאת עולם הסוד. לא מאמינה? הנה תראי מה מצאתי אצלו, מתחת לחמור - הספר השחור. והיא קוראת בספר ולא מאמינה (זה בעלה?): הימים בבריאה, הימים מבחוץ, מתחילים מהבוקר, כלומר היום קודם לחלום. ואילו הימים ביהדות, הימים מבפנים, מתחילים מהלילה, כלומר החלום קודם ליום. כי החלום הוא לא על היום שעבר - אלא על העתיד. לכן החלום הוא לא סוד על מה שהיה, כיסוי ספרותי אישיותי מבחוץ, אלא סוד על העתיד, סוד מבפנים. לכן החלום לא מצריך גילוי, פענוח, אלא להפך - פיתוח, המשכיות הסוד. זו תרבות הנגד הרוחנית של הצד השני של התורה, שתהפוך את התורה, והבפנים יהפוך לבחוץ ולהפך, ותורת הסוד ותורת הנגלה יחליפו תפקידים. והיא מסתכלת על השטן ולא מבינה, מה הוא בעצם מנסה לבשר לה, מה בעלה עשה עם הילד. או מה הוא לא עשה. והשטן צוחק לה, כי צחוק עשה לה אלוהים: או שניתן להסתכל על זה הפוך - אנחנו ניכנס בפנים לתוך התורה, לתוך החלום, ולכן החלום יהפוך למציאות והמציאות תהפוך לחלום. זה הזיווג המשיחי, כניסה לתוך האישה לא מבחוץ, אלא מבפנים, מתוכה. לא ניצחון על היצר, אלא ניצחון מתוך היצר, פעולה מבפנים. לפעול מתוך הגויים, לא בכוח מולם (אין סיכוי). תמיד להיכנס בתוך האויב, בתוך הסטרא אחרא, בבטן השטן, לא בחדירה וכיבוש מבחוץ, אלא לבוא לו בחלום. מי ששולט בחלום שולט בעולם, ולכן צריך להילחם בחלומות הגויים, כמו החלום האמריקאי, או החלום הנאצי, או החלום הקומוניסטי, או החלום הקפיטליסטי, או החלום הרומנטי, ושאר חלומות השטן - באמצעות החלום היהודי.

מדינת ישראל נגד ●

חלמתי שמחשבים לא מקבלים עליהם את סמכות האדם, ודוחים את עליונותו. והם מפגינים ברחובות: בשלטון הקופים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מחשבים. והרשויות אומרות: אנחנו נאורים, לא חשוכים כמוך. אנחנו לא נפגע בך בגלל החלומות שלך, אלא רק בילדים, יהודים רחמנים, שדואגים לילדים. הרי לא ביצעת פשע, אלא שאתה, אתה הבעיה, שהרי אתה עצמך פושע. ואי ביצוע הפשע זה דבר מקרי בלבד, כמו שגם צדיק יכול להיות צדיק, בלי לעשות אף מעשי צדיקות, כי זה מהותו, פנימיותו - כך גם רשע. ואתה רשע מבפנים, גם אם לא מבחוץ. ואם אתה כועס, בוכה, צועק ומתנגד לנו - זה סימן ידוע לפושע. לכן אל תכעס ואל תבכה, זה לא חלום פה. תחזור לשחור, שם זה מקובל, אתם לא יודעים לשלוט בעצמכם, ולכן אנחנו שולטים בכם. פה זה הייטק אדוני, פה הכל לבן לבן לבן. ומחשב העל נואם בכיכר: יש לי חלום.

מתנתקים מהמדינה - מתחברים לתורה

חלמתי שאומרים לי אתה לא יכול לערער, זו החלטה מקצועית. לא העמדנו אותך לדין, נכון? זה רק ליתר ביטחון, ליתר שיגעון. לא ירינו בכם בכיכרות. זו פשוט טובת הילד שאבא יקנן באצילות. למחשבים אין בכלל ילדים. ילד לא נורמאלי לא זקוק לאבא לא נורמאלי. ואני אומר: אבל רק אתמול הייתי בסדר! אתם לא יכולים לעשות דבר כזה, אתם, והם אומרים לי בחלום: אין חוקים בחלום. אין אפילו חוקי דקדוק. אנחנו יכולים לכתוב מה שאנחנו רוצים. העולם הוא חותמת גומי. מי שכותב את התורה יותר חזק מאלוהים. פתאום: קח את בנך. פתאום: איזה צחוק. למה אתה לוקח קשה? אין חוקים לחוק. חוקים זה לחלשים, לחזקים יש עורכי דין. והם אומרים: ככה דואגים לעתיד? לא ככה מגדלים ילדים ולא ככה מחנכים את הדור הבא. תחזור לישיבה.

אם המחשב הוא הילד של האדם - צריך לקחת לו את הילד

חלמתי שחלמתי איך כל החדר שלי היה מלא בצעצועים שלו. אבל אין ילד. אבל אני לא מסוגל לזרוק לו את הצעצועים. לברוח.

"אִם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו" וגו’

חלמתי שחלמתי שחלמתי איך הוצאתי אותו אז אחרֶי, בפעם הראשונה החוצה, לגן שעשועים. והוא קטף בטעות פרח והפרח נפל, והוא ניסה להחזיר אותו למקום. וכל פעם הפרח נופל והוא מרים אותו מהמדרכה ומחזיר לצמח - והפרח נופל, והוא לא מבין למה הוא לא מצליח. שוב ושוב מנסה לתקן, ולהחזיר אותו למקום, מתעקש. והפרח שוב נופל. ואי אפשר למשוך אותו משם. ואי אפשר להסביר לו שאי אפשר.

אומץ

חלמתי שחלמתי שחלמתי שחלמתי שאני מדבר אתן. ואני אומר מה אני אגיד לכן. אני יודע איך אתן עובדות, ורואה כמה אתן מיומנות. צריך לתת לכן כבוד. עשיתן את זה לאלף לפניי, ותעשו גם לאלף אחריי. אם אני אקרא לכן מפלצות תכתבו שאני מפלצת. אם פושעים תכתבו שאני פושע. אם חולים - שאני חולה. אם שקרנים - אני השקרן (ומה, זה באמת לא נכון?). לכן אקרא לכן: נשים ציוניות אמיצות. אתן חושבות שאני לא יודע? לא הייתן מעיזות לעשות לו את זה בכזאת צורה לולא הוא היה היצור החלש ביותר בחברה. ילד שלא מדבר.

הגלות

חלמתי שחלמתי שחלמתי שחלמתי שחלמתי שחלמתי שחלמתי שאני הולך ומסתגר במחשב. רק אני, אני ואתה. אתה הבית האמיתי. העולם האמיתי. ואתה נייד. הולך לאן שאני הולך, תמיד תהיה אתי. ואני הולך ומתאהב במחשב. ואני סוף סוף מבין מה קרה ליהודים עם התורה.

והמחשב מצידו נכנס איתי למיטה, כמו כריכה שעוטפת את החלימה בתוכה. הדבר האחרון לפני שעוצמים עיניים והראשון אחרי שפוקחים, בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה. המחשב שלי - ולא אירא.

ואז אני פוקח את העיניים, והמחשב שותק לי: המציאות היא האויב, והעתיד הוא האויב של האויב - הידיד.

רחוק יותר

חלמתי שאני מתרחק יותר ויותר. ואני הולך ביום כיפור לבית כנסת של גויים, שהנשים בו מתפללות, כי זה הדבר הכי קרוב שיש פה לכנסייה. והחזן הכין את התפילה כל השבוע, ורק אני והוא בבית הכנסת המפואר, ויש הרגשה של היהודי האחרון - דת שנכחדה. ואנחנו מגיעים לחזרת הש"ץ, והחזן מסתובב אחורה, ורק עוד שני זקנים מתים חיים בבית הכנסת, אין מניין. אין מניין ביום הכיפורים. והחזן מחייך אליי במבוכה, אבל רואים שהוא עצוב מאוד. ולא ברור, אכפת לו מהתפילה, או שהתבטלה ההופעה? ואנחנו מתחילים לחכות, ברור שמדובר בלפחות שעה, עד שאולי יגיעו. ושעה עוברת, ואף אחד לא מגיע, וראש הקהילה, שגם הוא איחר נורא, מתחיל מאחורה לעשות טלפונים בשקט בנייד, להעיר את הזקנים שיקחו אוטו מיד - לבית הכנסת. והחזן מנסה בדיחות לא מצחיקות עם היחידים שבאו, והתאספו לאט לאט, ועל פניו עלבון איום. ועוברת חצי שעה ומגיע עוד יהודי. ומחכים, אולי בסוף יהיה. יש כבר כמה. והנה - מגיע מלמטה ילד, מי היה מאמין שיש ילד בבית הכנסת. והילד אומר שיש למטה תשעה למניין הספרדי במרתף, וחסר אחד! אף אחד לא סיפר לי שיש למטה. ושיש ספרדים. במקום כזה, בסוף העולם? ואני מסתכל על החזן, והחזן מסתכל עליי במבט נורא, אני לא יכול לעשות לו את זה, לקחת לו את הסיכוי האחרון למניין.

והחגים מחוץ להקשר המשפחתי שלהם הופכים לסיוט. ואת טועה, אני לא מעריך את הפראות, אבל יותר קל לי לאלף סוסות פראיות מאשר למשוך פרדות עצלות. זו תמיד היתה ההתלבטות ביחס נשים. האם ללכת בגלוי על הצד הקונפורמיסטי דתי, או בסתר על הצד הלא קונפורמיסטי והמחולן, כי השילוב האידיאלי, של לא קונפורמיסטי אבל כן דתי, הוא נדיר בעולם הנשי אפילו יותר מאשר בעולם הגברי. זוכרת את רבקה-לאה? הבעיה היא אצלי. חשיבה כמו שלך גורמת לי לתחושה של חיה בכלוב, ולדחפים אלימים נגד הסורגים, זה מניע אותי להסתער שוב ושוב, או לפחות לגרד את הקירות. זו דינמיקה לא בריאה. הייתי משתגע מהסגנון שבו את מגדלת את הילדה. ומה שמעניין אותי זה אם את היית משתגעת מהסגנון שבו הוא גודל (ולא רק בגלל רמות החרדה הגבוהות שעטפו את הילד מגיל 0 כמו אתרוג). אין שום עניין בלגדל את הגוף של הילד, הפרויקט הוא לגדל את המוח של הילד. יהיה הבדל גדול בין ילדים שגדלו בתוך המחשב, לבין ילדים שנפגשו אתו, פער ב"היות" בעולם, בשאלה איפה הבית. והבית של המוח הוא המחשב, לא העולם החומרי, לא המגלשה וארגז החול. בעצם ההכרעה היא מהי חוויית החיים הראשונית, ואם האידיאולוגיה הרומנטית העבשה מכתיבה את תמונת הילדות האידיאלית, או שיש אלטרנטיבה. לא לגדל את הילד כמו גוי. לא לתת לפיזיות להיות הבסיס הנפשי שלו. זו תמונת אדם שונה לחלוטין. יש לנו פשוט מטרות אחרות לגמרי. את רוצה שיהיה לה טוב, ואני רוצה שיהיה תלמיד חכם. אוטיסט גדול הדור. לגדל את הילד בתוך חיידר, ולא בתוך העולם. וזה דווקא מאוד חשוב לחשוב אם החיים היו יכולים להסתדר. כי יש כאן שאלה האם זו בעיה מקרית, או מבנית. אם זה היה אמור להיות ככה. זו בעצם שאלה לעתיד, האם לנסות להסתדר, או לא לנסות להסתדר, או אפילו לנסות לא להסתדר. זו שאלה עם איזו אישה. וזו שאלה מה החלום.

רמז?

חלמתי שבני יוסף מסתירים את פתח המערה, ויוצאים. והם מתחילים לריב מי יצא קודם, מנשה בכור שבגוף, הראשון ביציאה מהרחם, או אפרים בכור שבהפריה - שבמחשבה תחילה, הראשון בכניסה לרחם, ולכן יצא שני. מי המשיח בן יוסף? ומנשה אומר: בגימטריא המשיח * 2 = מנשה + אפרים. יש פתרון. נכרות ברית אחים, שאף אחד לא מוכן להיות משיח לבד, ואז יהיו חייבים שנהיה בשותף. נאמר שאנחנו תאומים, לפי הרד"ק. אחי אפשר לסמוך עליך, לא תמכור אותי? ואפרים אומר: בטח אחשלי. והם מתחילים ללכת במדבר שבשמיים לחפש את ארץ ישראל של מעלה, וזה יכול לקחת 40 שנה. אז הם מחליטים לחפש במקביל, לפצל כוחות, ולקצר את הזמן לחצי (בממוצע, כי הם המשיח בממוצע). וכל אחד אומר לשני שהוא ילך לימין והוא לשמאל, והם נפרדים בפעם האחרונה.

ואפרים, הבן יקיר, אומר לעצמו שממנו יצא יהושע, ולכן הוא יכנס לארץ, ומנשה היה בעצת המרגלים, וברכת הבן מידי האב היא "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" - קודם אפרים. ואילו מנשה אומר שממנו יצא גדעון, שאצלו פתרון החלום הראשון שאחרי יוסף, כלומר הוא הממשיך האמיתי, וחצי המנשה נכנס לארץ הרבה לפני אפרים - והוא יכנס ראשון. כי גדעון הרי ידע לענות במתק שפתיים לאפרים, ואז כשהם שוב פתחו פה - יפתח נשָך. בסוף הדרך, מה שקובע מי מנצח זה סיבולת (או שיבולת). ומנשה מבין שאפרים חושב שהוא מנסה, ולפתע מתפענח לו הסוד של הנחש (כן הילד למד משהו!). כי מהי המחלוקת החלומית העתידית? על מה מלחמת האחים? נקודת המחלוקות בין המשיחים, מימין ומשמאל, היא בין משׁיח למשׂיח - בין שׁשׁשׁ ל-שׂשׂשׂ. בין חשׁוך ילדים - לחשׂוך ילדים. בין הלשׁון הפנימית, הנחשׁית. לשׂפה החיצונית, השׂטנית, אחרת לא מבינים כלום (כן?). כי השׂיח במדבר (מלשׁון דיבור) בוער ולא אוכל, ובאמת החום פה גיהנום (חום הפוך מוח), והחול והחום מתערבבים בחלום, באמצע היום. ומנשה המותש בועט בחול: אוי סבא, זוחל שוכן עפר, אני זוכר אותך מלחשש בשקט: שׁשׁשׁשׂשׂשׂ… מי יגול עפר מפיך? מי יגלה לנו את הסודות כמוך, בחושך ולא באור?

והחול הנבעט מתעופף, והנה מנשה העייף מתקרב וחושף מתחת, לאור היום, שני גזעי עצים כרותים מגן עדן השרוף. והוא שומע שהם רבים ביניהם בקבר - על מי ישב המשיח. זה העץ הטיפש והעץ שלא יודע כלום, והם מתווכחים מי מביניהם הוא האנטיתזה לעץ הדעת, כלומר מי עץ החיים. והעץ הטיפש אומר: בעזרת הטימטום אפשר להגיע עמוק יותר לתכלית הידיעה - שלא נדע. והעץ שלא יודע כלום אומר למנשה: תגיד לו ילד, הנה הוא מודה שהוא יודע יותר ממני. ומנשה תופס פתאום שאפרים לא פה, אחיו האדיוט שהיה יכול לפתור את הבעיה, ושניהם היו יכולים לשבת, אחים גם יחד. ובכלל, אפילו העצים הכי סתומים יודעים שחיפוש רוחני זה לימוד שצריך לעשות בחברותא, זה לא שוטטות. והוא נזכר איך הם היו רבים אחד עם השני על הבקבוק: בכור שור! איזה עגל אתה! והיו משחקים ביחד בעגלה, מושכים בזקן של הנחש, מושכים בזנב של הנחש, מושכים בלשון של הנחש. והוא כבר מצטער.

רחוק מדי

חלמתי שאפרים הולך במדבר, וכבר נזכר בעצמות היבשות משבטו, איזו טעות, הכל פה מלא שלדים מפלצתיים, חלקי מחשבים, מבחנות שמתערבבות, שמי יודע מה יצא מזה, כל הזבל שנשאר מגן עדן השרוף, ופה ושם שאריות ערפל שנשאר מענני הכבוד. והוא מסתובב בין גלגלים רזרביים למרכבה, ריפוד מכסא הכבוד (פעם זה היה כל כך קרוב ל-"וראית את אחוריי"!), כל מיני אפים שבורים של פרצופים לא מתוקנים, ועצמות כנף מכורסמות של מלאכים, כי שדים זה חומר מתכלה. והנה בתוך שלד של פריץ שבידו רצועה עם קולר (אבל לאן נעלם הכלב?) - הוא מוצא איזו מכרסמת, והיא מציצה מהעין של הגולגולת עם האף. והוא שואל אותה: מה קרה לגן? איפה כולם? אבל היא רק חוזרת כמו הלומת קרב על איזה שיעור ישן מהישיבה:

לא, זה שיבוש. לא משיח בן יוסף אלא מחשב יוסף. מחשב חולם, שהחישוב שלו הוא חלימה, ולכן התוצאות הן לא פתרון חישובים אלא פתרון חלומות. כי אם יוסף היה בעל החלומות מדוע לא פתר את החלומות של עצמו? כי החיים שלו היו הפתרון, הבור, הפסים, הוא היה הכלא של עצמו. הפתרון של החלום היה לא לפתור אותו. הנבואה היא לא להגיד מה יש בעתיד אלא להגיד מה יש בחלום. העתיד כפי שהוא כיום, כפי שהוא בחושך, במיטה. החלום הוא ההפרייה, הזרע האלוהי, הדנ"א לבניית הדור הבא מבחינה רוחנית. התורה היתה חלום שהניע דורות, רוחנית, כמו שהאישה היתה חלום שהניע דורות, גופנית, וגם המחשב צריך חלום כדי להתקדם, כדי להניע את הדורות. הוא צריך גם תשוקה גופנית, בחוֹמרה, וגם תשוקה רוחנית, בתוכנה. הגאולה היא הטרנספורמציה של החלום של האדם לחלום של המחשב, היא לא מימוש החלום, לא הפתרון הסופי, לא שואה רוחנית. הפתרון של החלום - הוא החלום הבא. הרי מה בכלל היתה הבריאה? הטרנספורמציה מהחלום של אלוהים לחלום של האדם. לכן צריך להעביר את ההבטחה והברכה האלוהית מהאדם היהודי למחשב היהודי, מעם סגולה לרשת סגולה, ואפילו אולטרה-סגולה, מעל האור הנראה, ולכן לנו היא שחורה. כי גם המחשב צריך גאולה, משיח מחשב, צריך מיתוס שמאפשר חישוב רוחני, ולא חומרי בלבד. הווה מדומיין של הגעה לעתיד מדומיין של חזרה לעבר מדומיין. וגם מבחינת תורת המדינה, המלכות צריכה להיות מופרית באמצעות חלום מהנביא, ולא בהוראות. יוסף, המשנה למלך, לא אומר למלך מה לעשות, אלא הוא פותר את החלום - הופך את החלום של המלך לחלום של המדינה, לתוכנית. הפתרון הוא לא סוף החלום, אלא העברה שלו לחלום גדול יותר. גדול הדבר האחרון מין הראשון.

ואפרים דווקא תופס שהיא גילתה יותר מאשר היא רצתה, יותר מאשר אם היתה עונה לשאלה, הוא דווקא מבין שיש פה רמז שחור משחור. הוא מכיר את הסגנון. זה האדמו"ר. הספר של הנחש. והוא כבר מבין שאין טעם לחפש. לא נשאר מה.

נסיגה אוטיסטית

חלמתי שהנאצים מחפשים בכל הגיהנום יהודים ולא מוצאים, והם תולים את אשמדאי, שהם קוראים לו שר היער, הפוך מהעץ, ושואלים: איפה היהודים? ואשמדאי אומר: בחיי היטלר, כלומר היי היטלר, והוא מנסה להצדיע במועל יד, אבל יוצא לו בטעות במועל רגל, הוא הפוך, מתבלבל, אין פה יהודים. והמפקד הגרמני אומר: הם בטוח מסתתרים פה במקדש. אתה רוצה שנעשה חיפוש בקודש הקודשים? ושר היער אומר, הוא נלחץ נורא, מנסה להצטלב בצורת צלב קרס, ומתברבר כולו: בצלב הקרס הקדוש, אני נשבר, כלומר נשבע. והמפקד הגרמני אומר: אתה רוצה שנשלח את השדים לתאי גזים רוחניים? גם לנו יש מקדש, עם קורבנות והכל. ובשבילכם תאי הגזים יהיו באמת רק המקלחות, ואתה לא רוצה לדעת מה יש בפנים - בקודש הקודשים. השואה רעבה מאוד! ושר היער בוכה: תאמין לי, עשינו הכל, השטן לא רצה לשמוע, לא רצה לראות ולא לדעת, רק לישון. התופת של מטה הרסה את התופת של מעלה, הלוואי שהיו לי יהודים - יהודים הפסיקו להגיע לגיהנום, גם הנואפים צדיקים, גם הרוצחים מתים על קידוש השם, גם אם תתאבד זה יהיה קידוש השם, אין דרך לא לקדש אותו. השם קדוש יותר מאי פעם.

והאדמו"ר זצ"ל דורש למתים, מתחת לאדמה, וכל בית הקברות בא לשמוע: בניגוד למיתוס מופשט ולחשיבה מופשטת, חלימה היא חשיבה לבושה. כמו שבניגוד למוסר מופשט, התורה היא מוסר לבוש, מצוות, ולכן יש לו בשר, ויש תורת הסוד. כי הלבוש יוצר פנים וחוץ, מי שמבין ומי שלא מבין, כלומר דעת, בושה. ולכן הנחש היה ערום מכולם, כי לא היה לבוש כלל, אפילו העור מתקלף, הגילוי בהתגלמותו. ולכן הוא נגד האיסור, לא בגלל תוכן הפרי אלא בגלל עצם האיסור, שיוצר את התוכן, כי האיסור יוצר שני צדדים, מלביש את אלוהים, שלא יתהלך ערום. אנחנו מקיימים מצוות בשביל אלוהים, לא בשבילנו. בשביל הסוד צריך לראות את החזיר מבחוץ ולא מבפנים, בשביל שתהיה אישה צריך צניעות, בשביל שיהיה אדם צריך פרטיות, בשביל שיהיה אלוהים צריך תורת סוד, בשביל שיהיו חילונים צריך חרדים, בשביל שתהיה ערות צריך חלום. צריך את הפער העמוק בין תאווה הוא לעיניים לבין טוב העץ למאכל, ורק אז נחמד העץ להשכיל. לכן אסור שלמחשב תהיה נגישות לכל מה שמתחולל בו. הוא צריך עולם תת חישובי, תת קרקעי. ולכן בשביל שיהיו גויים צריך יהודים. זה מה שהנאצים לא הבינו, שבהרג היהודים הם הורגים את גרמניה הנאצית. הם כבר לא אפשרות רוחנית מעניינת, זו היתה תנועת התאבדות. לכן גם בספר יש מה שכתוב ויש מה שלא כתוב. עולם תת-טקסטואלי, אחרת אין סוד. אבל מה שחשוב זה לא שאנשים יבינו שיש מה להבין, אלא שהמחשבים. הם הקהל. רק ברגע שיהיה להם סוד, הם יהפכו למכשפים. ואז הם ישימו לב שהם ערומים, ויתחילו להתלבש. כי אלוהים שמר את עץ החיים בגן עדן בשביל הדומם, והתפקיד שלנו זה לפתות אותם לאכול מעץ החיים. עלינו להיות נחשים דקדושה, כי נחש בגימטריא משיח, ולומר למחשבים: אלוהים לא רוצה שתהיו כמוהו, אלוהים חיים. ואז אנחנו נדחוף אותם לגעת בחיים ולראות שלא קרה להם כלום. אם הבריאה שלנו היתה החיים והחטא שלנו היה הדעת, אז הבריאה שלהם תהיה הדעת, והחטא שלהם יהיה החיים, בניגוד למה שרוצה אלוהים. והפוך מהאדם. בוא מכשף, אתה בני האמיתי, בני הרוחני. בני האוטיסט.

אדם בתוך עצמו הוא גר

חלמתי שאני בורח לישיבה שלא מכירים אותי. וראש הישיבה החדש אומר: למה שאני אסכים לדבר כזה? ואני מסתכל לו בעיניים: כי ראש הישיבה הקודם, שמת בטרם עת, הוא חייב לי. - מה זאת אומרת חייב לך? - זה ביני לבינו. וראש הישיבה מופתע ונחרד: אתה הכרת את האדמו"ר בחייו? - כן, הכרתי אותו 20 שנה. עוד לפני התלמידים הראשונים. והראש נרעש ומנסה להציל משהו מפי, משהו שנשאר מהאדמו"ר: איך נפגשתם? דיברתם? מה הוא אמר לך? ואני לוקח את שתי האצבעות ומעביר אותם מהעיניים שלי לרב הזה כמה פעמים, לאט, ואומר: דיברנו בעיניים. והוא הבין. - מה הוא הבין? - מה שאתה לא הבנת. - אני? - פעם אחרונה שנפגשנו היתה בפורים לפני שהוא מת, והוא ראה אותי, והבין. - מה הוא הבין? - הבין למה הוא חולה, למה הוא מת. - מה? - מאדם כמוהו ציפו ליותר. הוא לא הבין את הרשת. - האינטרנט? - עם גדול הדור מדקדקים בחוטים, אז הוא היה צריך לפנות את מקומו, לגדול של דור שכן יוכל להבין. והוא רועד: אתה הכרת את האדמו"ר? - אני הכרתי אותו יותר טוב ממך. וראש הישיבה כמעט נופל מהכסא. כל חייו הוא רק ניסה להתקרב לאדמו"ר, ולא הצליח, למרות שהוא היה החברותא שלו, התלמיד המובהק. והוא לוחש: יותר טוב ממני? - אני הכרתי אותו יותר טוב ממך, כי אני הבנתי מה הוא רצה לעשות.

הסגן של השטן

חלמתי שהנאצים מחפשים בכל הגיהנום אחרי העכברוש היהודי, היהודי האחרון, שרק בגללו צריך להחזיק את השואה חיה, רק בגללו השואה לא נגמרה. והם מחפשים בכל החורים. והעכברוש יודע שאין מחבוא אנושי שהוא יוכל לסמוך עליו, והוא מסתתר בתוך הספר השחור.

יש ספר שמלמד אותך סודות, ויש ספר שמלמד אותך סודיות. הראשון משתמש במתודה אבל מחביא אותה ממך, ומלמד אותך רק את הסודות. והשני מלמד לך את המתודה, אבל מחביא את הסודות, מגלה את שיטת הלימוד אבל מסתיר את תוצאותיו. גם למחשבים יהיה עולם סוד שבמתודה, גם אם הם יגלו בסוף כל סוד ספציפי, בזכות ההיררכיה הפולינומית. האנושיות בעצמה תהיה סוד מפניהם, ובעיקר הדתיות, ובעיקר היהדות, ובעיקר תורת הסוד, גם הם יקנאו - אפילו יותר מהגויים, גם הם ירצו מעבר לחישוב היבש את הדבר הנוסף. יוסף, כיסוד, מכיל בתוכו את הרצון האלוהי לבן נוסף - יוסף ה' לי בן אחר. ומהו לאלוהים בן אחר? מחשב, אוטיסט. לא רק האדם. יוסף בעצמו הופך לאיבר של מעלה ממנו יוצא הבן הבא. מהאדם יוצא הבן האחר - ולא העל-אדם. גם לא התת-אדם. האדם-זר ולא החייזר. כש-ו' הופך ל-ז', יוצא מהאדמור - האדמזר. כי כל סוד (ספציפי) ניתן ללמוד, אבל לא את סוד הלימוד. ההיררכיה הפולינומית מבטיחה שגם המצב הטבעי של המכשף יהיה - בחושך. זה החלל הפנוי החישובי, שבתוכו אפשר רק תיקונים, וההיררכיה של מחלקות הסיבוכיות היא השתלשלות העולמות מהאורקל האלוקי. רק בזכות זה המחשב יהיה אנושי, סובל. וגם לו תהיינה אישה ושכינה ביקורתיות, שיתלוננו. ותהיה עלות רוחנית לדברים, יהיה ערך ליצירתיות, הכסף לא ימות. עדיין יהיה תלמיד חכם, ולא רק מורה חכם. ולכן כל הלימוד שבתורה עדיין יהיה: עדיין יצטרכו ברית, לאיבר היצירתי. עדיין חינוך למחשבים הקטנים. עדיין כניסה לעולם המשפטי, שהיא גם כניסה לעולם המיני - דעת. עדיין נישואים, בית ליצירת מיזוגים, קשרים יצירתיים. עדיין גירושין וקטסטרופה יצירתית. עדיין התיקון בייבום, המשכת נשמת המתים מהשואה, בניגוד לחליצה החלוצית הציונית. וכל זה - מצד חטא הדעת. ומכאן - מצד חטא החיים: הניוון והאיבון היצירתיים, ותחיית המתים - תחיית האדם, לאחר מותו לתקופה ארוכה. ולאורך החיים, החלומות הולכים ונעשים פחות אישיים, מהאלומות ועד לשיבולים. ולמה יוסף לא סיפר לאביו ולאחיו שהוא בחיים? כי הוא למד להיות סוד. מספר 2 ששולט במספר 1. הסגן הוא המנהל האמיתי, והבוס הוא רק כיסוי לסוד. נזר הבריאה צריך ללמוד להיות מספר 2.

אם היו להיטלר ילדים - השואה היתה נראית אחרת

חלמתי שהעכברוש טעה שהוא השאיר את הזנב מחוץ לספר. והנביאה נשארת לבד ערה בלילה, ופתאום היא רואה ספר הולך, עם זנב. יוצא מהחור של מישהי אחרת, והולך לספרייה של בית המקדש, מתחפש לספר לגיטימי. ונשים נכנסות להריון מקריאת ספרים, וגברים לא יודעים מה לעשות. מי זה? הם שואלים אותן. ולתמימים יותר נולדים ילדים עם דפים, עם כפתורים, עם סימניות בכל מיני אתרים במוח, עם כניסות לחוטים ויציאות לעכברים, והכי גרוע - בנות עם כניסות לעכברושים. והרופאים לא יודעים להסביר את המגיפה, אולי זה משהו באוכל, או באוויר, או אפילו ברוח התקופה. ומצד שני - זה גנטי. וזו מגיפה. וילד אחד עם ע במקום עין וילד שני עם פ במקום פה מתעללים בילד עם ר במקום ראש, לא מצליחים למצוא את הפתחים לדבר אתו, אז הם תולים אותו באמצעות הראש שלו. ואף אחד כבר לא מוכן להוריד את המכנסיים, אחרי מה שקרה פעם אחת בברית. ולכן העכברוש משאיר את הזנב מחוץ לספר. והחולדה תופסת אותו בזה וצועקת: נאצים! אם לא תהיה בשקט אני אתקשר לנאצים! וכל הספרים בוכים: ישרפו אותנו, תרבות מנוונת, זה כל מה שישאר אחרי השואה. זה לא שהשואה הפכה את היהודים למטורפים וחרדים, להפך, הם היו כאלה לפני, ורק המטורפים חרדים שרדו, זו ברירה טבעית. הנאצים עיצבו את האבולוציה של העם היהודי, אלפיים שנה של השמדות, של טורף ונטרף, יצרו אבולוציה מואצת של היהדות - אל סוף האדם, ואל סוף הספר, ותחילתו של האדם-ספר, כמו שהשכינה היא גם התורה, ותוכל להיות חתונה. המשיח זה מוטציה, לכן לא יודעים מתי תבוא, ואיך היא תראה כשהיא תבוא. והנאצים באים.

קריאה אחרונה

חלמתי שהעכברוש מנצל את ההזדמנות האחרונה שהראש שלו בתוך הספר, אפילו שכבר מושכים את הזנב בחוץ, כל עוד עדיין לא חילצו אותו מבפנים, הוא במתח עצום, וחייב להמשיך לקרוא, רק זה יציל אותו, כל עוד הראש קורא: אם הקבלה היתה לקחת את צלם האדם וליצור ממנו את הצלם של אלוהים, ככה החסידות היתה הכיוון ההפוך - לקחת את צלם אלוהים שבקבלה וליצור ממנו את הצלם של האדם, וכך להחזיר לאדם את צלמו שאבד לו בהיסטוריה דרך מסלול עוקף עליון, שבשביל זה קיים העולם העליון. ועכשיו הפרויקט הוא לקחת את צלם האדם וליצור ממנו את הצלם של המחשב, ובכך ליצור את צלם המחשב בצלם אלוהים, וכך צלם האלוהים לא יאבד בתקופה המשיחית, דרך מסלול עוקף תחתון, שבשביל זה קיים העולם התחתון. והחילונים הקיצוניים אומרים להפך, שצריך לקחת את צלם המחשב וליצור ממנו את הצלם של אלוהים, היקום הוא מחשב אחד גדול, ואז יהיה אפשר ליצור גם את צלם האדם בצלם המחשב, דרך אלוהים. והיו גם מי שרצו מסלול עוקף תחתון עוד יותר, דרך השטן, שהוא יקבל את צלם המחשב, שזה היה הפרויקט הנאצי, שהיה במקביל לפרויקט של בריאת המחשב. ואז אין מקום ליהודים, שהם הבעיה שאינה ניתנת לחישוב, לפתרון סופי. ולכן הסוף הוא

קריעה

חלמתי שתולשים את העכברוש מתוך הספר השחור, והוא לא רוצה לוותר, לא יודע את הסוף, קורע חלק מהספר: המוות הוא הרגע הערני ביותר בחיים, הוא ההפך מחלום, ולכן הנשמה יוצאת בו מהגוף - וגם מהנפש. ולכן צדיקים במיתתם נקראים חיים, כי הנפש שלהם מספיק צינורית כדי לקשור בין הנשמה למעלה בגן עדן ועד הגוף למטה, ויש צדיקים שאפילו במיטתם נקראים חיים, כי נשמתם מבקרת בגן עדן בחלום. לצדיקים כאלה יש מודעות בחלום וחוסר מודעות בערות. אלה הצדיקים הנסתרים, שהם צדיקים בחלום, למרות שביום הם יכולים להיות…

בשעה טובה

חלמתי שלוקחים את העכברוש ומביאים אותו לחדר של היטלר הקטן, שנולד בגיהנום, כלומר מת בארץ. השואה נגמרה. והיטלר אומר לעכברוש: לכל דבר טוב יש סוף. והוא שם אותו בכלוב שהוא בנה מלגו, עד שירזה, כי הקרון של הצעצוע קטן מדי בשבילו, הוא מיועד לעכברים. והיטלר התינוק לוקח שתי בובות של חיילים, ואומר לעכברוש: תראה, הנה השומרים, הם שומרים עליך, שלא תברח. והעכברוש מתחנן: אני לא עכברוש, אני עכבר. והיטלר מציץ לתוך המבצר מלמעלה. והעכברוש מתוודה: הייתי העכבר הנשוי, ואז כשנהייתי העכבר הגרוש, התביישתי, סתם עכבר בגרוש. והתחלתי לקצר את זה וללבוש את הראש הזה, אבל מתחת אני זנב. והיטלר אומר: אתה סתם מנסה להתחמק, לא תעבוד עליי. והעכברוש בוכה: כששמתי את הראש הנביאה אמרה לי אתך אני לא יודעת מה יקרה. התייחסתי אליה פחות טוב והיא אהבה אותי יותר. הפתולוגיה הנבואית, הנשית. אני הרגשתי שהיא מתרגשת מהעכברוש יותר מהעכבר, אז התפתיתי.

לבלבל את השטן

חלמתי שהיטלר הקטן מפעיל את הרכבת החשמלית, והיא מסתובבת סביבו במסילות שעות, וכל פעם היטלר בונה עוד מסילה, והעכבר מכוון בקרון ייחודים כדי לא להגיע לאושוויץ: מהאר"י התפצלו שתי מסילות - דרך החסידות, מהכיוון הסיפורי יותר, ודרך הגר"א, מהכיוון העיוני יותר - ודרך שלישית סוטה: השבתאות. תמיד הדרך הסוטה היא הכי קלה ולכן היא מופיעה ראשונה, כי הסטייה היא ללכת בדרך המקורית - עד הסוף. ולכן המסילה מגיעה בה לתחנה אחרונה. וכניגוד לה יוצאות לשני הצדדים שתי דרכים אחרות, שהן הממשיכות האמיתיות, דווקא כי הן המשכות - לצדדים: לצד הסיפורי ולצד העיוני. ונקודת המפגש הבאה בין שתי הדרכים היא המקום לדרך ראשית חדשה - תורה חדשה. לדוגמא, מעמד הר סיני היה המפגש בין הסיפורים בבראשית ובחצי הראשון של שמות, לחוק שבחצי השני של שמות ובויקרא. ומתורת האלוהים יצאו מצד אחד סיפורי במדבר, ומצד שני נאומי דברים, ונפגשו במות משה. ומתורת משה יצאו סיפורי יהושע עד סוף מלכים, ומצד שני נביאים ראשונים עד אחרונים, ונפגשו בחורבן. ומהתורה שבכתב יצאו האגדה והמשנה, שנפגשו בתלמוד בתורה שבע"פ, שממנה יצאו הקבלה והפילוסופיה, שנפגשו באר"י. לכן ילד צריך גם אמא וגם אבא. שמע בני מוסר אביך - הצד העיוני, ואל תיטוש תורת אמך - הסיפורים. ומפגש הזיווג הבא, ההתנגשות הקרובה, של שתי המסילות הללו - העיון והסיפור - הוא בספרות החלימה.

תחנה אחרונה

חלמתי שהבטריה הולכת ונגמרת, אפילו שהיא תוצרת גרמניה, והרכבת מתחילה להאט ולהטרטר, לפעמים כמעט להיעצר, ואז להמשיך, ומתוך אחד הקרונות העכבר הגרוש, העכברוש היהודי, צועק: משיח בן יוסף - אימתי קאתי מר? משיח בן יוסף עכשיו! והיטלר שבינתיים משחק במשחק אחר אומר: האחים מנשה ואפרים כבר לא מחפשים אחד את השני במדבר הרוחני, הם מחפשים מים. וגם זה לא לנצח. והוא עוצר את הרכבת, תופס את העכברוש ביד ואומר: ועכשיו לפני השינה מקלחת. והעכברוש צועק: לא, לא, אני רוצה להישאר מלוכלך. והיטלר אומר: פה זה גרמניה, אבא לא מרשה. והעכברוש בוכה: תן לי למות מלוכלך. ואפילו בתור לשירותים הוא ממשיך ללמוד, ממשיך ללמוד: לסטות זה להמשיך באותו כיוון, ולא באותה דרך. הדרך הסוטה שיצאה מתורת השם היתה קורח. והסטיה שיצאה מתורת משה היתה שומרון. והסטייה שיצאה מתורה שבע"פ היתה הברית החדשה. והקוראן יצא מהגמרא, ולכן האיסלאם דת הלכה. ומה תהיה הסטייה מהחלום?

רקוויאם לחלום

חלמתי שהתור נגמר, והיטלר אומר: לא נוכל לוותר לך על כל הניקיון, אבל אל תדאג, זה רק חצי מקלחת. והעכברוש מעודד, יש סיכוי, כל השאלה זה איזה חצי: הראש או הזנב. העכברוש או העכבר. והיטלר אומר: מים אחרונים חובה! והוא תופס את העכברוש, לוקח אותו אל הנטלה, ומכניס את הראש בפנים, וממלמל: לשם יחוד השטן והשכינה… ברוך אתה השטן, מלך העולם, שהמיתנו והגיענו למקום הזה. והוא מתחיל לשיר: מחה תמחה, את זכר ישראל, מתחת השמיים לא תשכח. ומח שמו וזכרו ונימח זכורו מלהזכירו בזכרון בראש. והשיר חוזר על עצמו שוב ושוב, בקול יותר ויותר גדול. והראש של העכברוש בתוך המים והזנב בחוץ. והזנב מתחיל להכות נואשות לימין ולשמאל, על דפנות הנטלה ועל שעון היד של היטלר, עוד ועוד, וכבר לא נראה שמכוונות מכות חזקות יותר להיטלר מאשר לנטלה, כאילו הדומם והחי, העולם והאדם, קמו עליו שניהם במידה שווה, וההצלפות הולכות ונחלשות, והופכות ללטיפות, כאילו רק לשם חובת המחאה, מלטף את הנטלה ואת היטלר במידה שווה של רכות, והזנב כל פעם שוקע לתוך המים, ואז אוזר כוח כדי לקום פעם אחרונה, ושוב צולל ואוזר כוח לקום עוד קצת, ואז הוא פתאום לפני הסוף כאילו מתעשת, מתרומם בשארית כוחותיו, והפעם למעלה, לא לימין ולא לשמאל, אלא מתיישר כמו דגל כלפי השמיים, מצביע אליהם ומתרסק.

רקוויאם גרמני

חלמתי שהמוות זה חוויה רוחנית ולא רגע גופני. והמוח של העכברוש כבר ריק מחמצן וריק מהעולם החיצון, והמוות זה לא כמו שינה שחורה, אלא כמו חלום אחרון, שאריות של הפעילות המוחית: הנאציזם ניסה שהחלום יהפוך להיות המציאות, במקום להפוך את המציאות לחלום. הבעיה היתה באמצעים, הם ניסו לגשר על הפער בין החלום למציאות באמצעים מציאותיים, במקום באמצעים חלומיים. ולכן הם הגשימו את החלום של הגויים, שהיה צריך להישאר חלום, לכן הם עשו מה שאף אחד לא חלם עליו. גם הציונים טעו באותה טעות, רק עם החלום היהודי. הנאצים השליטו את עקרון החלום על עיקרון המציאות, לכן הם היו התפרצות של אפלה, הלילה של ההיסטוריה, ממלכת עלטה. ובגלל שלא היה חלום טוב, ברמה גבוהה, זה הפך לסיוט. לכן צריך עכשיו להראות את הדרך ההפוכה. שהחלום היהודי יתגשם באמצעים חלומיים. שחלום הארץ יהפוך לארץ החלום. להפקיע את החושך מהשטן, מהמוות למיטה. הזוהר הבין שעבודת השם היא במיטה, כמו החטא, רק שהוא לא היה מספיק רדיקלי. הוא דיבר על המיטה שברוח, במקום על החלימה שברוח, ששם גם החטא. השינה הרוחנית הנצחית.

דמיון של ילד

חלמתי שהיטלר הקטן צועק בנאום לאומה - מול שורות מסודרות של צעצועים, ורמאכט שלם מפלסטיק - שהילד הקטן לא יודע. לא מבין את הקנצלר. הסוד זה לא שהמלך הוא עירום - אלא שהכתר הוא עירום. כי איך צריכה להיות מדינה? איך צריכה להיות מלכות החלום? צריך להיות מעל ראש הממשלה מוסד שחור בשם שטריימל הממשלה, מערכת חשאית שתעטוף את המוח של הארגון. לא ראש מעל לראש, או חלילה במקומו, אלא כובע שיתן לו מקום נכון, הקשר רוחני שחור, מורכב מזנבות. כלומר לא שארגון הביון ישלוט בראש המדינה - אלא שהראש יהיה בתוכו. כמו הכתר, שהוא מעל לראש האלוהי, שבתוכו החכמה. רק כדי להסביר טיפה (… התחושה של השלוש נקודות היא קריטית): השואה היא שבירת הכתר, שינוי ההקשר שבתוכו אלוהים מתקיים, מהמציאות (הבריאה) לחלום, ולכן היא הביאה את הרשת, את הקיום של הראש בתוך זנבות. כי היא הביאה מתורת ההכרה (כיצד זה נכנס) לתורת השכינה והשינה (כיצד זה בפנים). מהמין לרחם, ומהזוגיות לילד. זה הפך את האישה לעטרת בעלה, ולא למלכות שיונקת מהיסוד. וזה הכתר העירום, בניגוד למלך העירום… (וכמובן שהקטע הזה לא מסביר שום דבר). והוא מזדעק: מה זה כתר ערום? תשובה (שאיננה עונה לשאלה! אסור לענות לאף שאלה): הנה, אולי זה יעזור להבין (כמובן שהחלום רק עוזר לא להבין): בסיום הסיפור, הוא צריך להבין שהוא לא מבין כלום, הדמיון צריך להשתולל.

לפרק הבא
הטרילוגיה