התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

שבעה
מאת:
(מקור)
ראשון)

חלמתי שאני כותב לה: אוי ש', טוב שאת חיה, כבר התחלתי לחשוש שהיא פנתה אליך. את צריכה ללמוד להתכתב. זה שונה. יש לי אדם כלשהו, עם יכולות מסוימות, מתוך המנגנון, שמעולם לא דיברתי איתו יותר מדי (נקרא לו ברוך), אבל התכתבתי איתו יותר מעשור, זו התכתבות חיי, אלפי מיילים, וזה מסוג החומרים שאם היו מגיעים לעיני אחרים… היו מבינים למה טוב שיש פרטיות, ומצד שני גם למה חבל. אז אי אפשר לצפות, אבל מה שחשוב בכתיבה זה טקסט. לדעתי אנשים סובלים מעודף תקשורת בינאישית, שזה כמו סמס לעומת ספר. צריך נפח לתקשורת, וזה תורה שבכתב יותר מתורה שבע"פ. יש משהו שטחי בטיפול, בבנאדם שלא מנוסח. למרות שאין גרוע ממנוסח ללא בנאדם. התורה במיטבה כשמרגישים את האישי מתחת לנוסח, מהלך רוחני שמעורר גם הזדהות. אחרת זו אות מתה. אני כבר לא מדבר על מישהי כמו החרד"שית, שהתכתבות איתה היא הרבה יותר ארוכה רגשית ואינטימית, לא לעיניים זרות. היא פשוט מישהי שכבר לא אכפת לי ממנה, אז לא אכפת לי לשתף. את צריכה לחשוב אם זה מתאים לך… בין היתר כי זה ז'אנר שהעימות מובנה בו, לאו דווקא במובן של מריבה, אלא במובן של שתי עמדות שיש ביניהן מתח, שני אנשים שעומדים על משהו. זה הספורט היחיד שאני עוסק בו, אבל זה ספורט שאי אפשר לשחק לבד, אחרת זה מתדרדר ליומן. ולא, לא הייתי מהמר מה היה קורה אם היא היתה פונה. יש הרבה חושך בעולם, ואתה אף פעם לא יודע מה קורה כשחושך פוגע באור.

שני)

חלמתי שנראה שהיא פשוט שאבה את כל עולמך החברתי, ונעלמת בעולם שלה. תזהרי גם היא תנטוש לבסוף, ילדים זה נטישה אחת מתמשכת… ועם החברה זה כבר מזמן "כבר מזמן לא מה שהיה", בעצם זה היה מעולם. איבדת את חברתך הטובה ביותר, חברת נעורים. זה לא רק אני. מה שהיה הוא שיהיה. אמא שלך ואבא שלך. את גם מעולם לא ידעת לשמור על קשר. אם אנחנו עוד פה - זה רק בזכותי. האם לאמא שלך יש חברות? לא. אבל אצלה אולי זו הקריאה האובססיבית בתהילים, שהיא סוג של מוות נפשי, של התאבדות פנימית, כמו שאת אומרת (וזה אחרי כל הכישרונות שירשת ממנה!). ואולי זו רק סביבתך הקרובה, שאת אומרת שאין לך חברות, גם לא אחת (ילדה היא לא חברה). למרות שהבנתי שלבעלך יש חברים. את חייבת למצוא משהו שמעניין ומחייה אותך, משהו שמעורר את הליבידו במובנו הרחב, כי אחרת זה דיכאון. אפילו מניע שלילי הוא מניע (הנה, תסתכלי על בן זוגך לתכתובת: לא משנה מה עברתי וכמה חטפתי, קונפורמיזם עדיין מ-ח-ר-פ-ן אותי. אין לי שליטה בזה. אבל - גם אין דיכאון). אני זוכר את הפעם האחרונה האחרונה שהייתי אז בבית הכנסת, לפני השנים ש-"התפללתי" ביחידות, זה היה בשמחת תורה. התחילה עליית כל הנערים לתורה, אי אפשר לספור את הילדים וכולם שרים, המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, כל ברכת בני יוסף… ואני פשוט לא יכולתי ויצאתי. לא היתה לי אופציה ליפול. ברחתי. מה תעשי בלעדיה? אם החיים שלי היו הוא הייתי מת. לה זה היו החיים - והיא באמת מתה. ואולי יותר נכון: התאבדה. יצאה למסע צלב מטורף של הרס עצמי, הרס החיים. לא השאירה אבן על אבן. אי אפשר היה לעצור את זה - התהום נפערה (אני רק הייתי אחת האבנים. מאישה יפה היא פשוט הכפילה את עצמה. את לא ראית מה נהיה ממנה. איבדה את הצלם. עשרות קילוגרמים, לא פחות. היא, השוויצרית המטופחת, וכל זה רק היה כיסוי למה שקרה לה בפנים). היא לא היתה מסוגלת לקבל את זה בשום פנים. ואני הפכתי למעין כישוף שצריך להסיר מהילד, בכל האמצעים, בכל מחיר. כאילו אם רק אני אלך - הילד יחזור. ולא עזר שאני לגמרי תפסתי את המצב שלו כעונש - מאת האלוהים. כי אז, בהתחלה, עוד יכולתי לחלוטין לחשוב על כל זה כעונש אליי, הסתובבתי כמו קין, גדול עווני מנשוא. אבל כשחלה שוב ושוב התדרדרות במצב, פשוט לא הייתי יכול לקבל את זה - כעונש אליו. וכאן היה השבר. היא לא היתה מסוגלת להאמין - במציאות. ואת יודעת מה? אני מבין אותה, אפילו את ההכחשה - כי גם אני לא מסוגל, לפעמים עד עכשיו. דווקא הוא? כל ילד יקר להורים, אבל הוא היה באמת מאוד יקר, כמו אתרוג. בן יחיד. את מבינה את המשמעות של בן יחיד במקום כזה? הוא גדל כדור רביעי לשואה, עטוף בלחצצצ, מלא ציפיות, ואכזבות, אבל אנחנו דור שלישי לשורדים, לא לקורבנות. זה לא רק רצון, זה צורך - לחיות. בחיים לא הייתי מוכן שיקברו אותי בגמרא, אני לא מסוגל למות. אני הנכד של סבתא שלי, הרבה יותר מהבן של ההורים שלי. מה את רוצה לעשות בחיים?

שלישי)

חלמתי שבסוף יהיה לך דיכאון אחרי מעון. תלמדי מ-עין, גרושה+2, אבל טורפת את העולם, ומנהלת את חייה בחכמה ובחוסר הגינות. אולי אנשי המלחמה הם חברים טובים יותר מאנשי השלום. וזה מה שכל כך משגע בעולם השלום שבו הילדה שלך גדלה. זה כאילו לא העולם האמיתי. כאילו לא היתה שואה. אז זה התיקון הגדול? יש סיבה שהתקשרות בטוחה לא נפוצה בעם ישראל, שכולנו פסיכים. היא תהיה מאלה שנשארים מאחור עם המשפחה, ולא מאלה שבורחים. גם אם העולם יגיע לתקופה המשיחית, עדיין המומנט הבסיסי שלו הוא לא מערכת הרווחה, אלא הקונפליקט. הוא גדל בצמר גפן פיזי, אבל לא בצמר גפן רוחני. התשתית הרוחנית שלו, אופן הקיום שלו בתוך העולם, היא רצון שאיננו יודע גבולות ואיננו מכיר בהם, לכן הוא כל הזמן נפצע, וההוויה השנייה הכי בסיסית זה רצון להשתעשע. לכן הוא או כועס או צוחק. אין לו את הקורבניות של העצוב. כן, פתאום אני מבין שמעולם לא ראיתי אותו עצוב. דיכאון זה לא באופק הרוחני. או מאניה - או פסיכוזה. בקיצור, את נשמעת עצובה.

רביעי)

חלמתי שאני כן בעד ללמד ילד שאבא שלו יכול לשחוט אותו, אני אוהב את העקידה בדיוק בגלל המסר, וזה, שהסיפור של הורה וילד הוא בבסיסו סיפור טראגי. זה מסר מאוד חשוב לילדים, ונכון. אני מכיר אותך כבר כמה שנים? זה לא בא לך טבעי, אין לך את המניע הפנימי, ולכן זה לא ילך לך, אולי לתקופות קצרות באופן מלאכותי, ואח"כ ידעך. את יכולה לשמור על קשר רק עם מי ששומר אתך על קשר. יש מעט מאוד משוגעים כמוני שהיו ממשיכים לכתוב לך מיילים מהצד השני של העולם אחרי שאת לא עונה. וזו לא נזיפה. זה עובדה נפשית שצריך להכיר בה, ולתכנן לפיה. כמו המלחמות - בעלך צודק. יש כאן נכות נפשית מסוימת, בלעשות אהבה באהבה יש משהו מוחמץ. אני לא נפגש עם אנשים בנסיבות רגילות, בכלל, ושמתי לב לעובדה המוזרה מאוד - שאנשים שעבדו אתי על "פרויקטים" של האדמו"ר מאוד אוהבים אותי, הולכים אתי רחוק, לפעמים מדי. וזה מאוד מוזר, כי החתום מעלה לא נחמד, לא חברותי ולא חברתי, לא מעודד ולא תומך, לא חבר, מתייחס לאנשים בצורה מכשירנית, נעזר בהם הרבה יותר מאשר עוזר להם, העולם מאוד זר, לא מתנהג בשום אמת מידה מקובלת, ובכל זאת. ונדמה, שזה קשור לנושא המלחמתי. אני נלחם ב"רעל". להילחם עם עבדך הנאמן, זה נותן תחושה שיש על מה להילחם, יש משמעות, כיוון. ואפילו הפראנויה עובדת פה. זה דמויות שהרבה פעמים עבדו על איזה מאבק חשאי, שנוהל בצורה מאוד קונספירטיבית, בתחושה של מחתרת, התנגדות, מאוד מוכוונת מטרה, זה יוצר משהו. זה - שותפות, סוד זה דבר מחבר. זה כמו שבסוף, שנה א' בישיבה הופכת להיות החלק הכי אהוב, לא למרות שהיא קשה, אלא בגלל. הרעל נותן לאנשים את מה שחסר להם בחיים. אתך מעולם לא היתה התחושה הזו, של "בוא נכנס בו", בלי בקשה, כפקודה, כי אין שנייה למילה מיותרת. אתך זה היה קשיי מציאת הבנזוג, ליווי, לפעמים דאגה, כמעט אבהית, אבל הם - הם לא מחפשים קבלה ולא הזדהות. הם מחפשים ליבידו. הצורך הנפשי רגשי הוא חלש בהרבה, לטווח ארוך, מהצורך הזה. המצב הבריא הוא לא השלום. להיות עם מישהו במלחמה זה לא העובדת סוציאלית, זה להיות זה שעבר את מבחן החורים, שסופג בשבילך פגיעות. זה מה שנותן את החשק - ההקרבה. זה החסד שמחבר אנשים, לא החסד של הגמ"ח. וגם, כמובן, החסד של התבוסה, של הוויתור. הפסד כואב לא פחות מחבר מאשר ניצחון מהולל. מה גם שכל מי שנלחם יודע ששני הדברים תמיד כרוכים, באים ביחד, מצה ומרור. לקנות ולשלם מחיר. בגלל זה אנשים שונאים חילונים, לא בגלל שהם לא מסכימים אתם, אלא בגלל התחושה של לא להיות שם. הבגידה. החברות היא תחליף לצורך השבטי, סוג של קשר דם שאיננו קשר דם. מי שיש לו רק קשרי משפחה מחמיץ איזה רובד פחות גשמי בקשר האנושי, כמו שילד שיש לו רק התקשרות בטוחה מחמיץ איזה רובד מהותי בטרגדיה של השואה, את הגזע כרות זקן. לכן זה לא מפליא שלאביך יש הכי הרבה חברי אמת. הוא היצור הכי ליבידינלי בבית. גם אוטיסטים כמהים לקשר, כמובן בדרכם. זו הבעיה, שכמובן בדרכם. וחברי "אמת" זה ביטוי טוב, כי מלחמות זה לאו דווקא דם, אבל זה תמיד חותך. הרבה פעמים אני מרגיש ממך חוסר כנות ופתיחות, לא במובן של שקר, אלא ברצון להחליק, לא להעלות. בלא לומר. לפעמים זה גורם לי לקו יותר פרובוקטיבי, אבל זה רק סוגר אותך יותר. החלק שמושך בחבר אמת שאומר אמת, זה לא הרק אמת, אלא כל האמת. אני לא מצליח לחשוב על פעם אחת בכל השנים שהצלחתי להוציא ממך ביקורת. לא משנה איזה שטויות עשיתי או אמרתי, ואלוהים יודע מה עשיתי ואמרתי. במובן מסויים זו תחושה לא נעימה (הגברת תמיד היתה מדברת עליך רעות בנקודה הזו). הזדהות אינסופית היא חוסר הזדהות (אף אחד לא מזדהה עם עצמו באופן אינסופי), וקבלה אינסופית היא חוסר אכפתיות. לבן שלי יש לי קבלה סופית בהחלט. את זוכרת שצעקתי עליך, אז? וזה דווקא האכפתיות, כולל הנכונות להקריב את החברות עצמה. אבל את מעולם לא צעקת עלי. אנשים לא אוהבים הנחות. הם אוהבים מחירים. שנים שאנחנו בזה, מעולם לא אמרת לי משהו שלא נעים לשמוע! איזה אנשים את מכירה שמימשו פוטנציאל בגלל תמיכה רגשית? שמות, שמות בבקשה. ואולי ההתקשרות הבטוחה בבגרות היא שמימשה את הפוטנציאל, ולא זו בילדות… שהיתה הרבה פחות בטוחה, הרבה יותר הרסנית, ובעצם סיפקה את המניע, הליבידו. למשל: הצורך באישור נשי.

חמישי)

חלמתי שמה זאת אומרת, את באמת זקוקה לתשובה? את צריכה שאמנה את שבחייך? את אדם שונה, מאוד מאוד, ומצד שני את גם אדם דומה, מאוד מאוד. זה מה שעושה את זה למעניין. אם היה רק אחד הצדדים לא היה מתח. לא היה עניין נפשי. אל תדאגי לי, אני בוחר אותם בקפידה, וגם נותן להם הרבה חבל, אם כי לא אינסופי. אנחנו שנינו מאותו עולם. אני מנסה בכל כוחי לגרום לך לנסח תפיסה אחרת, לא לפגוע (תאמיני לי שאני יודע לפגוע). אני רוצה, בבקשה, בואי, תראי לי שפתוחה בפנינו צורת קיום יצירתית לא מלחמתית (על כל נזקיה). אהבה זו לא תשובה. א. כי אין לי אהבה, ואני אפילו לא בטוח שהיתה. ב. כי מניסיוני עד כה, זה לא היה נושא מחיה בזמן אמת. ג. באמת שנמאס מאהבה, זה חומר לעוס שהיה במרכז התרבות יותר מדי זמן (לא תמיד - ראי התנך. זו השפעה נוצרית). ד. הנה, זה לא עובד. ה. וכו'. את גם לא צריכה לקחת קשה את התפיסה שלה, ראינו לאן זה הוביל. עכשיו נזכרתי: היה לה כינוי בשבילך - "אשת השלום". ברור לך שהיא לא אהבה אותך. הפער ביניכן היה תפיסתי, ולא רק אישי. אז בסדר, הבנתי את גבולות הגזרה. נתקלתי במקום שאני לא יכול לעבור אותו. לא רוצה לגרום לך את זה, עד כאן. גם העמק שאת נמצאת בו הוא בהר הבית. זה דבר טבעי שקורה אחרי השנה הראשונה המסעירה, ואז יש חלל מסוים. זה לא שבר גיאולוגי. הדרך שאת מייצגת היא מבחינתי אפשרות חיים מוחמצת. קשה לנהל מלחמה כשאין בסיס ויורים עליך גם מאחורה, ההסתגרות, ההסתובבות לאחור, החשדנות, העין השלישית. אין לי באמת קשרים משפחתיים. הקשר המשפחתי היחיד שהיה לי היה אתו. אני אוהב לכתוב לך, אחרת לא הייתי כותב. גם זקוק לזה לפעמים כדי לשמר את האמונה. שווייץ של המזרח התיכון. את בעלת החיים הטובים ביותר, ואז זה מערער את זה אם אינך מאושרת. אם יש משהו שחסר, שהוא אולי העיקר מן הספר. יש לך גם תפקיד בתיאטרון הפנימי. אחריה, נשבעתי שלא אבחר שוב בדרך המלחמה. בגלל זה זרקתי את רבקה-לאה, למרות שמאוד חיבבתי אותה מכל בחינה אחרת. ואני מבין למה כדאי שלום, אבל לא מבין איך אפשר לחיות ככה. במובן מסוים, צורת הקיום שלך משגעת אותי. איך אפשר להיות ככה? זה קונפליקט לא רק אתך, וניסיתי להחצין אותו, אבל לא במחיר של פגיעה, ואני מבקש את סליחתך. אפשר לאחל שבת שלום?

שישי)

חלמתי שאז מה, כל פעם שהייתי עובר את הגבולות היית מתפוצצת מבפנים, אבל לא נותנת לזה רמז מבחוץ? וזה גם נתן את תחושת החדר הריק, את ההרגשה שיש אולם שאולי אין לו גבולות, וההתגרות ההולכת ומחריפה כדי למצוא אותם, כדי להרגיש שאתה לא לבד, ומדבר לחלל מוחלט, שזה משהו שמנוגד לחוקי הפיזיקה. לא אתדרדר לעלבונות, וגם לך לא מתאים, מה גם שברור לשנינו שאני יכול להיות פיל בחנות פילים, ולא רק בחנות חרסינה, ועם כל חוסר העדינות עד כה, לא ראינו כלום. רמזים קטנים בהרבה היו מביאים מזמן לריסון בנקודות הרגישות (ולא, אף אחד לא יודע מה הנקודות הרגישות מראש, זה לא כתוב בתורה. אני רגיל לפגיעות טיל בעור הפיל. שרדתי השתוללויות של האדמו"ר ושל היושב במרומים שבהן היית מתרסקת). בקיצור, דינמיקה זה דבר של זוג, כמו שאת אומרת - הדדיות. וגם לי לא היה ברור מה האינטרס שלך בקשר הזה ולמה את בעצם, מה המניע. מה שכן, מעולם לא באמת חשבתי שאת צבועה כמו שקראת לעצמך, אלא שבאמת יש מרחב הכלה ללא גבול נראה לעין, ושצריך לשים לזה סוף. לא חשבתי שמבפנים מתחוללת דרמה אחרת, אלא שיש לך יכולות לא הגיוניות לקשר אנושי, משני צדדיו. וזה גם סיקרן וגם עיצבן, וגם עניין, כמו הרצון ללכת עד לסוף הלוויתן ולראות מה יש שם (תודה על הדגים). אני שמח שיש גבולות ליקום (זה בריא לבריאה להיות סופית), אבל פחות שמח שגרמתי ללוויתן להקיא. אני לא אוהב להכאיב, ולכן עשיתי את זה מאוד בהדרגה, כל פעם עוד צעד. אני לא חושב שאת מזוייפת, כפי שהצגת עכשיו את עצמך, אבל כן מרגיש שהיית צריכה לעמוד על שלך הרבה יותר מוקדם, ולא להגיע למקום שאת כבר לא יכולה יותר ולהתפרץ. כל מה שביקשתי - עמדה. לפעמים זה הרגיש כמו להיפגש עם מישהו שלא הגיע לפגישה, כלומר הוא הגיע אבל לא שם כנוכחות קשיחה, אנושית, אלא כאיזה מדיום נוזלי שאתה פועל בתוכו, ועושה את הריקוד שלך. אין לי בעיה אם את לא רוצה קשר אתי, ותעשי מה שטוב לך, בעיית הגבולות שלי מוכרת וידועה, במיוחד עם הטיפוס המכיל, ולכן תמיד היה יותר קל לי ליצור קשר ראשוני דווקא עם הטיפוס החסר גבולות, כמוה, כמו הילד. למרות שישנם יתרונות ידועים בטיפוס המכיל (ע"ע היא, והוא), אני תוהה אם אין משהו מבני שמסכל קשר כזה, איזה חוסר סיפוק מובנה שגורם לי לזעזע את הגדרות (לפעמים ההכלה מרגישה כמו כלא). בקיצור, אין סיבה לכעוס, כלומר לא יותר מדי. את לא חייבת להעביר אותי לצד הרעים כדי להחליט שאת לא רוצה לשמוע ממני. אל תשכחי שטקסט שוכח את הטונים, את המנגינה של הדברים (שהכרת כשדיברנו בע"פ, ולא מהצד האחר של העולם, כשאת אפילו לא יודעת היכן), שהיא תמיד עם איזשהו חיוך מאיזשהו סוג, ערבוב משחקיות תהומית ורצינות תהומית, ושבמפגש הלילי, האחרון, לא התרשמתי שאני מרגיז אותך יותר מדי (אם כי לאור הווידוי אני כבר לא בטוח). כשניהלנו שיחות נפש על ההבדלים, גם ההבדלים החינוכיים בין הילדים שלנו לא שמתי לב שאת קופצת לשמים, גם כשאמרתי שאקרא למשטרה, כי ברור ההקשר. לא כל הדברים יכולים להתקיים בתורה שבכתב (בניגוד, אולי, להעדפותיי). בקיצור, בין שתיקה רועמת (כשהרעם אבד במערכת המייל. ולא נודע כי בא אל קרבה) לבין התפוצצות צריכה להיות מדרגת ביניים, אם לא קומה שלמה. את גם לא חייבת להפוך את האמירות שלי לתיק פלילי ברמת המניעים, של רוע, רצון לפגוע. מומלץ לתת קרדיט (נדמה לי שמגיע לנו), אם כי בוודאי לא חובה, וזה ללא קשר להמשך הקשר. בקיצור, בואי נהיה כנים עם עצמנו, וננסה להעריך הערכה סבירה את הצד השני ומניעיו, גם אם לא מעוניינים יותר בחברתו, אין צורך להשחיר הכל ליותר שחור. מה גם שרק במייל הקודם דווקא הודית לי על זה, שמחתי על מכתבך, נגעת בי מאוד, כך שהניסיון להציג את זה כאילו יש פוגע, שלא ברור מה הוא מרוויח, ונפגע, שלא הרוויח דבר, הוא קצת… עושה עוול לשני הצדדים. אמירה יותר סבירה היתה עברת את הגבול. הרי זה לא שסבלת לאורך כל הדרך… גם את הרווחת לפעמים משהו מהקשר הזה, כמה ולמה, רק את יודעת. כרטיס צהוב היה מתבקש יותר מכרטיס אדום. ואני בהחלט שמח בחברים לנשק, זה שהצלחתי עד כה במה שהצלחתי (לא מה שאת מכירה) זה רק בזכותם. לא ידעתי שאני כזה מוזר ולא הגיוני ולא מובן בעינייך, חשבתי שאת מבינה אותי יותר טוב. יש משהו מפכח בלנער מדי פעם את החבית, ולראות מה יוצא החוצה. לדעתי הם מבינים אותי יותר טוב ממך, אבל אני אשאל. לא ברור לי מה כל כך לא הגיוני, כך שכנראה ההגיון עצמו שונה. בקיצור (וכן, אני יודע שקיצור הוא לא אחת ממעלותיי הבולטות), אני סבור שכן יש בך את הכוח לסיים דברים בצורה יפה, גם אם את נחושה לסיים. אני לא הוא, וזו לא תחרות העלבות. בקיצור, אשמח להיפרד כידידים ולא כאויבים, בלי ציניות של דגים, מה גם שלא נעשה פה פשע, אני מקווה, וזו לא בושה ולכן אתנצל שוב. במיוחד לגבי הילדה. אני רגיל לאש צולבת בנושא מכולם, החל ממנה דרך המוסדות והרבנים ואחותם וכלה בפלא המשתולל עצמו, רגיל לזה כשדה קרב אינסופי כאוטי סוער ומבוקר להפליא אפילו בידי הרשויות העליונות, ולא היה לי מושג לרגישות שלך בנקודה הזו (וזה בהחלט לא נחשב אצלנו לנושא רציני אישי וכבד, אלא *תפיסה מעוותת כלשהי שהבנתי שעדיף שאצנזר*). בקיצור, אני מבין שאת חושבת שבמידה מסוימת היא אפילו צדקה בהחלטה שלה. טוב. אולי היה גם משהו בו שעיצב גישה כזאת, אבל זאת אדע רק אם יהיו לי ניסיונות אחרים. חשבתי שההקשר המוכר לשנינו הופך את ההבנה הזו למובנת מאליה לשני הצדדים. לגבי איך השגיונות שלי משתלבים כאן - אצנזר. אז כן הייתי רוצה להרגיש שגם כשאת נפרדת אפשר לסמוך עליך, ושלא הפכתי מבחינתך להמן הרשע, ושנשמרה איזו נאמנות בסיסית בינינו. גם אם נקח את הנרטיב (הקצת פשטני) שצד אחד פה ביצע פגיעה קשה בשני. מאוד קל להיפטר מחברים, ומאוד קשה לרכוש אותם. אז גם אם מרחב הסליחה איננו אופציה מבחינתך את יכולה לשמר מרחבים רחוקים יותר, של ב"עת צרה", או "מתישהו בעתיד, בגילגול אחר", או אפילו לא זה ולא זה, אלא נשארת איזו מדרגה של חיבור נשמה של אחוות לוחמים של מה שהיה, שלא החזיקה בעיתות שלום, ולא מתממשת "למטה" בגלל נסיבות אישיותיות בעייתיות, אבל עדיין קיימת איפשהו, ולא נמחקה. בקיצור אשמח אם תבחרי למצוא את האפור, כמובן בגוון המתאים לך, ולא את השחור. בכל מקרה, אם תבחרי לא לענות, אז תודה שהיית אתי בעתות מלחמה ושלום, ושלום ש'. ואם תצטרכי משהו (שלא תצטרכי) - אני שלך.

שביעי)

חלמתי שעכשיו שלא נשאר למי, אני כותב פתקא לאדמו"ר המת, דו"ח מצב מהפרויקט, ומעולם החיים: כולם שכחו אותך. בתרבות חרדית חילונית זה היה בעמוד הראשון, הספרות היה העיתון הראשי, והיה גם מוסף לצבא וביטחון, עם ביקורת צבאית, למי שמתעניין, ועכשיו המוסף לצבא וביטחון השתלט על העיתון. וזה כי שולחים את כולם לצבא, או לישיבה. במקום לשלוח את הבהמות לצבא ואת החכמים לישיבה, אז קיבלנו בהמות בישיבה ותלמידי חכמים בצבא. כי אצל החרדים ברור שהתרבות בראש לפני החומר, רק שהם לא למדו את העניין של הכתר, של הכותרת הראשית, של הכתר היצרי שמעל החכמה, של התורה המעניינת ולא המשעממת, של חידוש התורה ולא רק חידוש בתורה, חידושים שהם בזמן הרוחני ולא רק במרחב הרוחני. ולכן היה צריך את החילון כדי שהתורה תהיה חידוש, תהיה תורה של חדשות. מה שהיה צריך זה קצין מיון מקובל, ששולח את האדם לפי שורש נשמתו: מי שיש לו נפש בהמית - לצה"ל, צבא ההגנה לישראל, ומי שיש לו נפש אלוקית - לצה"ל, צבא החידושים לישראל, אליו צריך היה להתגייס! כי המקובל עצמו הוא לא נפש אלוקית, הוא צינור - שמחבר בין מרכז העולם הבהמי, שיא הבהמתיות, למרכז העולם האלוקי, שיא הרוחניות. כי מדובר בשני עולמות נפרדים, והאדם לא מחבר ביניהם, האדם זה פיקציה, נעשה אדם, בצלמנו כדמותנו. צלם מלשון צל, ודמות מלשון דמיון. ומה הקשר בין צל לדמיון? עלטה. כי האדם הוא מה שהוא מסתיר מהאור האלוקי, הצל הוא הצלם שלו, ולכן צורתו, זה החושך המוסתר בדמותו. ואילו הדמיון זה הדמות, התוכן שבתוכו. וביחד - החלום. כי קודם בחלק א', בגלות, אז ההתלבטות היתה בין לאה לרחל, האחות הקטנה, והקונפליקט היה היחסים עם האישה הבהמה, הזוגיות האיומה של אלוהים עם השכינה. ואח"כ בחלק ב', בארץ, חשבו למצוא גאולה בבן, בהורות, עלו מהמלכות ליסוד, לחלק המוליד, ליחסים של אלוהים עם המשיח. וכשגם זה נכשל, אז עלו למעלה לעולם החיים, ושם היחסים עם השכינה אפילו יותר גרועים, היא כבר אישה של מישהו אחר, של השטן, בעץ החיים היא ברשות הנחש, והילד לא שלך. וזו התקופה שאחרי הארץ, אחרי הציונות, לא גלות במרחב אלא בזמן. והטעות של אבות הציונות שבמקום תרבות חרדית חילונית הם עשו תרבות חילונית חרדית, ולכן נשארו בלי תרבות. כי תכנים גבוהים בעברית נמוכה זה שכינה בתחתונים, אבל תכנים נמוכים בעברית גבוהה זה תחתונים בשכינה. כל ההבדל בין מוזיאון באסלה לאסלה במוזיאון. הפסיכוזה הציונית, החרדה הציונית, היא האשמה האמיתית במחירי הדיור, הרצון להחזיק בקרקע בכל מחיר, כמו שהפסיכוזה המתירנית, החרדה החילונית, אשמה במחירי החתונה, והחרדה החרדית היא הגורמת לאינספור ילדים חסרי רוח - נגד השואה. השואה היא האשמה במחירי הילד! כולנו מפחדים על הילדים. חרדים על הילדים. החיים - מסביב לילדים. וכל זה - במקום שתהיה חרדה יהודית, כלומר חרדה תרבותית, פחד מהעלמות התרבות - שיגרום לקניית תרבות בכל מחיר. רצון להחזיק ברוח. לעטוף את אלוהים בעיתון. זה מה שיעשו עם העיתון מחר. ומה יהיה איתְך?

שלושים)

חלמתי שאני נזכר באדמו"ר זצ"ל, ובשטן זר"ל, ובעכברוש זב"ל, ובנחש זח"ל. ואני כותב לשכינה: באמת שנמאס מבני אדם. האידיאולוגיה הנשית הרסה את יחסי המינים, את עץ הדעת. היא כמו החילוניוּּת, שהרסה את הדתיות - כדי לפנות מקום לדתיות חדשה. לכן עכשיו צריך אידיאולוגיה מינית חדשה, אלוהים מת בגלל שהוא היה גבר, לא בגלל שהוא היה מלך. לא מהכתר, אלא מפרצוף אבא. לכן כיום נשאר רק הכתר בלי המלך. בלי הראש. וזו דווקא ההזדמנות - לראש חדש. במקום להתאים את הכתר לצורת הראש, נתאים את הראש לכתר. כלומר - לחלק באלוהות שהוא טכנולוגיה - החלק המלאכותי במלך. לכן לא האישה תהיה המלכה ולא הגבר המלך, אלא האדם כבר לא יהיה יצור עצמאי ללא המלאכותי. אז מי ינצח במאבק המינים? שניים רבים - והשלישי מנצח. את שואלת מה הפתרון? בין התזה הגברית לאנטיתזה הנשית - תנצח סינתזה מלאכותית שלישית. במלחמה המינית על התרבות ובמלחמה התרבותית על המין יכריע מין נוסף, שיהיה אפילו במיטה. כי אז יהיה בית דין של שלושה, והולכים אחר הרוב, ולא טענות בין שניים. ובשביל המין הזה הגבר יהיה אישה והאישה תהיה גבר, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וזה יהיה המין המלאכותי. כשהמלאכותי יהפוך לאישי, כשיהיו לו פנים - ולא רק מאחורי מסך.

וכך - המלאכותי ילך ויגבר: בהתחלה הוא יצמח מתוך תיווך טכנולוגי הולך ומתעבה בין גברים לנשים, ליצירת מרחב חדש שלם ביניהם, עד להופעת ישות שלישית מתוכו, מין שלישי של ממש, ולבסוף הפיכתו לדומיננטי בקשר - הגבר יעדיף אותו על אישה והאישה על גבר. כי המלאכותי יותאם להם יותר טוב מהשני (ויאתגר אותם פחות), ולכן יהיה הקודקוד החזק והנחשק במשולש, לקראת יצירת סוג של ילד חדש (שיהיה בכלל בחזקת ההורה השלישי, אל תריבו!). ורק בסוף, כשהמין החדש כבר לא יהיה צריך אותם, כשהם ישארו מאחור וכבר יהיה מאוחר, הם פתאום יגלו את מה שהיה רק לשניהם במשותף באמת: היכולת לאבד.

לפרק הבא
הטרילוגיה