התדרדרות הארץ
סימנים מוקדמים
מאת:
(מקור)
החזרה בתשובה של המודחק

חלמתי שאלוהים בא אליי וחונק אותי בלילה בגלל מה שעשיתי. ואני צועק: לא לא תעזוב לי את הגרון, תיזהר לפני שאשתי תתעורר, ואשתי מתעוררת והוא בורח. ואשתי שואלת מה זה הבלגן הזה היה לך חלום רע? מי פתח את המקרר? מה זה פה המחשב בתוך המקרר? מה זה פה התפילין בתוך הכיור? מי זה החליף את כל הכלים בארונות בספרים, במקום כוס יש כאן שופר, איך אני אשתה קפה? היא מתחילה להשתולל לפתוח את כל הדלתות, פותחת את הארון מתחת לכיור ובמקום פח יש שם ספר תורה. באה לנגב את הידיים ובמקום מגבות יש שם טליתות, הפכת את הבית לבית כנסת! והנה היא מסתובבת לתנור וזה מזבח, והיא רצה לכיור פותחת את הברז ויוצא משם יין. מה עשית לבית, מה עשית לנו היא צורחת והיא רצה מטורפת היא מבינה עכשיו לחדר הילדים - מרימה את השמיכות, ויש שם כבשים. כבשים במקום ילדים. והיא באה לצרוח הכי גבוה ויוצא לה: מוווו נמוך כזה. ואני כבר יוצא מהאמבטיה היא הפכה למקווה, טהור כולי, ערום לגמרי, ואני פותח את הדלת של הבית עם הקרניים שלי, והשוחטים נכנסים בבגדים לבנים, ואני צועק כמו האיש הזקן בבית כנסת: כהנים.

יהרג ויעבור

חלמתי שאני רוצח בטעות, הרובה יורה, ואני נמלט לעיר מקלט. ובא לבקר אותנו הכהן הגדול, ואני יורה בו בטעות.

בני אבשלום, בני בני אבשלום, אבשלום בני בני

חלמתי שאני חושב איפה היתה הטעות. ונראה אפשר למקם אותה, בערב שבת מסוים לפני שנים, ואני זוכר שכעסתי, ולכן. זו היתה הנקודה לחזור אחורה. וזה הרי היה כל כך מקרי! ואני מפר את כל הכללים, אני חייב להתקשר, ואין לי למי להתקשר, אז אני מתקשר לדם צפרדע. ודם צפרדע אומר לי: אין טעם לחשוב על זה. ואני אומר לו: היא לא יודעת. והוא אומר: טעית רק אם בחרת לעשות רע. ואני אומר: נו, אפילו היטלר בחר לעשות טוב. לא? והוא אומר: אין טעם. אסור לך לחשוב ככה. ובאים לקחת אותי. ואני אומר לו: משלמים על טעויות בחיים. ואני שם סיסמא במחשב שכל דקה צריך להקליד אותה, ואפילו כדי לרדת לפח אני אורז הכול בתיק גב, וכל פעם שאני חוזר הביתה אני מפחד שהם שם, ואח"כ מנסה לבדוק בכל החדרים אם משהו השתנה, כי אני יודע שהם כבר היו כאן, ומחביא דברים בכמה מקומות שונים וכל הזמן מתבלבל ביניהם, וכל פעם שהטלפון מצלצל אני לא מיד עונה, למרות שאני חייב, ואני שונא את הצליל המבחיל הזה של התחלת צלצול, ואת המילים: מספר חסום. ואת הדואר אני בודק כמה פעמים ביום, וכל פעם מציץ אם מישהו שם לוקח לי את הדואר, כי יש לי הרגשה שמישהו מרוקן לי את התיבה, לא יכול להיות שכבר כל כך הרבה זמן לא הגיע. ואני מחליף את כל הסיסמאות, ונזכר בבהלה שיש סיסמא ששכחתי להחליף כי הפסקתי להשתמש שם, ואני קורא שם דברים מלפני שנים, כדי לאמוד את הנזק, והנזק הוא אדיר. ויש לי הרגשה שהם יודעים עלי דברים שלא סביר שידעו. וצריך לגלות את הדליפה. ובימים אני מתפקד ובלילות אני בוכה, מספיק שאני אחשוב על העיניים שלו. יש לי כושר חדש, אחרי שלא הייתי מסוגל לבכות מאז שהייתי ילד, לבכות בכל מצב, אם אני רק חושב על איך הוא היה, ובמצב שלי - זה אפילו מתברר כשימושי.

הצדיק מהדור הישן

חלמתי שאני לוקח את בני יחידי לקבר של הצדיק כדי שהצדיק יברך אותו. ואני לוחש לצדיק בקבר דרך החריץ: זה הבן. זה שצריך להיות. והצדיק שומע אותי, ומכניס אותי פנימה. והוא יושב שם בעולם שלא נפגע, אבל סגור מאוד, ולידו, אני מזהה, יושב ברוך שאמר, מי שהיה החוליארץ של הצדיק. והצדיק מסתכל על הילד, שלא מסתכל, ובמקום ללטף לו את הראש הוא מלטף לי את הראש ואומר: אתה צריך להבין את האדמו"ר שלך. בגלות העבודה היתה במקום, ומכאן כל הגלויות והמנהגים לפי המקום, אבל כשהמקום הצטמצם, הגיעו היהודים לכל מקום. כיום בארץ ישראל העבודה שבמצוות היא בזמן, הדור שלך כבר לא יכול לקיים מצוות כמו שקיימו אותן לפני דור. זה לא שהתפילין יהיו אדומות, אלא שהשחור עצמו ישתנה. לא שהזמן התקצר, אלא מתארך, לכן מתקדמים בו יותר ויותר במהירות, והמלחמה היא לקצר את הזמן, כמו שעשו למרחב, טכנולוגיה של זמן, ללמוד יותר מהר. כמו שלפני הגלות, אנחנו בכלל לא יכולים לתפוס את זה היום, לא היה מרחב ולא זמן, הטכנולוגיה היתה של נפש. ולכן כיום המלחמה היא כבר לא למרחב, אלא לזמן, מי יקדים, מי הראשון. האדמו"רים כבר לא תופסים מקום, האדמו"ר מפה, האדמו"ר משם, אלא בזמן, האדמו"ר הקודם, הישן, החדש, האדמו"ר מהעתיד. והאדמו"רים רצים רצים, להיות הראשון שיגיע לימות המשיח. וברוך שאמר לוקח אותי לצד: מה שהצדיק התכוון, שהאדמו"ר שלך יכול להרוס את העולם, כי התורה היא התוכנית של העולם, ואם יש לאדמו"ר פירושים משונים לבראשית הוא יכול לברוא מפלצות שהופכות לחיות לגיטימיות. כמו אותו חכם שפירש הפוך את אישך תשוקתך והוא ימשול בך, ובמקום שנשים יימשכו לגברים יותר, פתאום נהיה להיפך. אתה רוצה נס? זו השיטה הסודית של כל האדמו"רים לעשות ניסים - הם מפרשים את התורה שלא לפי הטבע. פתאום כוח המשיכה מתהפך, והשטריימל עף לשמיים.

עשות ספרים הרבה - אין קץ

חלמתי שאחרי כל מה שקרה גונזים את כל הכתבים של האדמו"ר - וזורקים לגניזה. ואני מנצל את המצב, ומציל ספר ירוק מהגניזה הרקובה: מביא לפֶה המפלצת ספר חדש, שהחלטתי לקבור לפני שמישהו יקרא, אבל מכניס את היד, עוזב אותו פנימה - ובמקום תופס משהו מבפנים, קורע אותו החוצה, ואומר שהתחרטתי. ואני מוציא את היד בבית מהמעיל וחובש אותה, לפי הדם נראה לי שהוצאתי לצפרדע חתיכה מהלשון. ואני ממהר להסתכל מאחורי חתיכת הכריכה ורואה שיש לספר תורם. מישהו מחבורת הזקָן והמשקפיים, שהקיפה את אדון חוליארץ, הי"ד. וכתוב שם: לעילוי נשמת משיח בן יוסף. ואני מבין ממעט הדפים שהצלתי מהספר: השואה = מות משיח בן יוסף. ואני סוגר מהר את התחבושת, לפני שכל הדם ישפך, אני צריך קצת דם בשביל לחיות. ואני מבין מה צריך לעשות, במין בה צריל כעשות, מין בו צרי כעסו, מבור כסאו, בור כִּסָה, בורסה. והנה בא הבן, גאון, השקעה פיננסית לעתיד. עוד ספר, לקרוא לו, עוד ספר. ואני מבקש ממנה שתקרא לו ספר, לפחות תהילים. והוא בוכה. הוא רוצה לשחק בחוץ עם שאר הילדים? לא, בוכה בלי סיבה. ואני אומר לו: לפעמים אבא אומר לא. ופתאום אני קולט איפה שמעתי את המשפט הזה.

הזקָן והמשקפיים

חלמתי שהרב הצדיק ואשתו הצדקת החנוקה חוזרים בשאלה. והם אומרים שלא אכפת להם אם, אבל יש להם גחמה שבגללה הם מוכנים לחזור בתשובה, אם אנחנו נהיה מוכנים לעשות את זה. וכולם מפחדים ממה שהם רוצים, אבל הם אומרים: אם מישהו יוכיח להם שיש משהו אחד בעולם שחור לגמרי. ואני מביא להם את השטריימל שלי, וכל פעם הם מוצאים בו נקודה בהירה. ואני אומר שהנקודות הבהירות זה כמו הכוכבים, שהם הרי רק חורים ברקיע, שמאחוריהם אפשר לראות את הלבן של הרקיע העליון, שלפני הבריאה. ככה השטריימל הוא באמת הוא באמת שחור, רק שאולי מאחוריו מסתתרת חיה לבנה. ואני אומר בואו תראו שאפילו המלאכים בשמים חובשים שטריימל. ואני מתלהב: ומאיזו חיה עשוי השטריימל של הקדוש ברוך הוא? בוודאי - שועל קדוש! והרב אומר, שיש שבט אבוד שאפילו לא מעשרת השבטים, השבט האחד עשרה, שבט דינה, שמורכב מחצי חמור חצי אישה, ובלע אותם השמים, כי הם חלקו על המשיח. ואישתו אומרת, שלכן אסרו על משכב בהמה, כדי שלא ישחזרו, אבל היום יש הנדסה גנטית, סימן שאנחנו שוב מוכנים לשילוב של אדם עם חיה, שחוה ניסתה. ואני נחרד: מה אתם עושים בבית? והם אומרים: אתה זה שרוצה חיות קדושות, לא? ואני מציץ לבית ורואה שהרב ואשתו מחוברים, זו בעצם חיה עם ארבע רגליים, ושני ראשים, או שאולי הראש של הרב זה הזנב, ולפי המבט המתוק של הראש בזנב, הם הולכים ומתקרבים, והתוכנית זה לחבר גם את הראשים לבשר אחד, מוח אחד ענק. הזיווג של הכופרים באמת ייצור אדם חדש, ושומו שמים - ראש האישה יכנס מתחת לשטריימל. ואני מבין אני חייב ליצור מריבה ביניהם, להלשין, אני חייב להיות הנחש הקדוש. ואני אומר: מה עם הזקָן? ופתאום הם מבינים שהמוח שלהם ערום.

בני קורח האבודים

חלמתי שאני פתאום בעתיד בג'ונגל, ובא קוף ורואה אותי עם הבגדים ושואל אותי מה עושה פה תלמיד חכם? ואני מתבלבל ונופלים לי המשקפיים. ועכשיו איך אני אמצא את המשקפיים כאן בסבך, בלי משקפיים? והנה גם אשתי פה צורחת איייייי הוא עוקץ אותי תעזור לי חדל אישים ואני מבין שדווקא אסור לי לזוז בכלל מהמקום ולעזור לה כי אחרת אני לא אמצא בחיים את המשקפיים כדי לעזור לה. והילדים הקטנים שיהיו לנו מתפזרים כולם בג'ונגל ואין מי שיחזיק אותם, הולכים כולם לאיבוד, וברור שאין לי סיכוי למצוא אותם בלי המשקפיים. ואני מתחיל לגשש עם היד למטה איפה שכל הרמשים והשקצים והשרצים המגעילים, כמה רחוק זה כבר היה יכול ליפול מהמקום שאני עומד? זה חייב להיות פה, מקווה מאוד שלא התרחקתי, לא יכול להיות שהאדמה בלעה. ופתאום אני רואה את הקצה של המשקפיים נכנס לתוך קן נמלים, הן גונבות לי את המשקפיים! אני חייב להכניס את היד, והן עוקצות והן עוקצות, בשביל מה הן צריכות משקפיים? והנה אני מרגיש שם - ממשש - זוג עיניים. סגורות? לא, פתוחות?! ומרוב חלחלה אני רץ בין העצים בוכה איזה ג'ונגל מפלצתי מה בראת אלוהים מה זה הדבר הזה, למה אני פה, אני לא יכול, לא רואה כלום, המשקפיים אבודים. ואני מתחיל לחשוב איפה אני יכול להיות, איפה במפת העולם יש בכלל ג'ונגל, לאיזה כיוון עדיף להמר ללכת כדי לצאת מפה, מזרח, מערב. ואני מבין שהכי כדאי ללכת דווקא כל הזמן למטה, שָמה בסוף יהיה בסוף מים, ומתחיל לנסות להרגיש עם הרגל איפה האדמה קצת יורדת ללמטה, וככה להתגלגל. ואני חושב על הנמלים, הן רכבת אקספרס למטה. ואני מחליט לעשות את עצמי מת, ככה לפחות אני אדע מה יהיה אתי אם אני אמות. והנמלים באות ולוקחות אותי למטה - אל המשקפיים.

מילים נרדפות

חלמתי שאנשים מפסיקים להסתכל לי בעיניים. ואני לא יודע מה עשיתי. אולי צחקתי במקום הלא נכון - לרב היה פרצוף איום? אולי רמזתי שאני יודע משהו, אבל מה. אולי אני מדבר מתוך שינה? אבל מה כבר יכולתי לומר? ואשתי אומרת לי סליחה, ואני שואל על מה סליחה? מה עשית לי? ואפילו בשמיים מלאכים מתחילים להתרחק, בכל מקום שאני הולך בגן עדן הכול נהיה שומם. כולם מתחבאים? ואיפה בכלל אלוהים, ואני צועק: אייכה, ממה אתה מתבייש. ואני רואה שהשמים מכוסים בעלה תאנה ענקי. ואני שואל: אבל למה כולם בורחים ממני? והגוף שלי מתרחק. ואני מבין שזה לא מה שאני עשיתי - זה מה שהם עשו.

אלוהי מסך לא תעשה לך

חלמתי שהקליטו אותי. ואני לא יודע מה אמרתי. פשוט לא מצליח להיזכר. אולי אני מדבר מתוך חלום? רק היא יודעת. ואם… היא יודעת? אני חייב להקליט את עצמי, להקליט את חדר השינה בלילה. ומישהו ברחוב אומר לי סליחה, אתה יכול בבקשה לומר לי מה השעה. ואני נבהל מה הוא בכלל יודע עלי? איך הוא יודע שאני גבר ולא אישה, שהוא אומר לי אתה. ואני שומע על מישהו שמתלחשים עליו, אומרים עליו שהוא חסיד של הרבי מקרמבו. שהוא מעמיד פנים כשחור מבחוץ - אבל בתוכו הוא לבן מבפנים. ואח"כ יש טיפול מיוחד, שהופכים אותו, ומגלים את כל הלבן לכולם - אבל בתוכו הוא שחור מבפנים. ומגיעות לבית המדרש עוד ועוד שמועות, אני לא יכול ללמוד - גבר מת נמצא במקווה, חשש להתאבדות, נעלם במצולות, ורק השטריימל נותר צף על פני המים - לא מצאו אפילו את הגופה. ומביאים דוקטור מומחה, שומר מסך מוסמך, עם דוקטורט במדעי המחשֶך, שזה הדור הבא, החשוך, של המחשב. והנה הוא מתיישב, עם כל התארים - דווקא לידי. והוא שואל שאלות חילוניות: מה זוחל מתחת לשטריימל? מה עושים החרדים בלילות? וכולם מסביבי מפחדים לענות. אומרים שהוא פורץ מקצועי לעולמות העליונים, אבל מה שמפחיד זה שהוא יודע לפרוץ לאנשים. שהיום הפרצופים הם כפתורים - פרצוף שהוא כפתור שאפשר ללחוץ עליו ולהיכנס. וצריך להיזהר מהאצבע שלו, כי כשהוא בפנים הוא נעלם - בפנים. ואני הולך לשירותים, ובחזרה אני רואה שהוא נעלם. וכולם מסתכלים - דווקא עליי. ואני קובר את עצמי בספר. והנה באים החברא קדישא - לסגור את הכריכה. ואפילו האדמו"ר בא ומספיד אותי: כפתור ופרח. וכל הישיבה בוכה, ורק אני לא יכול לראות מבפנים - מה שם הספר. והאותיות כבר נסגרות עליי, וכתוב שם בפנים, שאדם הראשון לא התעורר מהשינה. לא כתוב באף מקום שהוא התעורר! ואם כך - כל ההמשך זה חלום, כל התורה, האישה, החטא, העולם… ואני נרדם בספר מחוסר חמצן, וחולם שאני בורח הביתה. ואשתי אומרת: שלא תעז לגעת בפנים שלי! ועל כל הילדים והתינוקות שמים מסיכות, אפילו החיות מכוסות בשקיות. ומרוב עצבנות - אני נוגע באף של עצמי בטעות.

והנה אני רואה את שומר המסך בפנים, והוא לא מבין למה כולם שותקים. מה אני מסתיר. מה בָדממה. ואני מסביר: כשעולים מספיק גבוה במדרגות הרוח, מהדומם לצומח לחי למֶדבר, שוב פעם חוזרים להתחלה, מעגל קסמים. אלוהים דומם - זה מעל למֶדבר. מעל לאנושי. והשומר אומר: אבל אולי הוא מדבר - מחוץ לחלום - דווקא כשהוא דומם. מתוך שינה. וזה אי אפשר לדעת כשאתה בפנים, בתוך אלוהים. רק האישה יכולה לדעת, ומי יודע מה היא יודעת. אנחנו שחיים בתוך החלום שלו - בטח שלא יודעים. אלוהים הוא חלל - שמקום קבורתו לא נודע. והמטרה שלנו היא להביא אותו לקבר ישראל. הבעיה שלך היא שאתה חולם כל הלילה על היום, וחולם כל היום על הלילה. מעגל קסמים, חיים של החמצה - של שקר. אבל אם תחלום ביום על היום, תוכל לחלום בלילה על הלילה - אפשרות מסעירה באמת.

שינויים בהגדרות הפרטיות

חלמתי שנכנסו לי למייל. ואני מבין איך אישה מרגישה אחרי אונס. רק שהם לא יודעים שהם השאירו ילד בפנים. ואני מבין שבתור מחשב הפכתי להיות אישה, ושהמייל הוא איבר המין הווירטואלי, ושככה מחשבים יוכלו לנהל מערכות יחסים - רק בעזרת סודות. ומכאן והלאה אפילו רשתות יוכלו להתחתן, באמצעות החלקים הסודיים ברשת - המודיעין. לכן עץ הדעת הסתיים דווקא בהסתרה - ועכשיו הבושה של הבשר תתחלף בביטחון מידע. והעתיד נראה ורוד, כי הסיום של המין האנושי לא יהיה הסיום של המין הנשי, אלא תחילתו של מין חדש. ולכן גם יש עתיד ליהדות, כי איפה שיש יצר הרע יש דת. הנחש קדם לתורה. והאיסורים החדשים מתחילים לרדת מלמעלה, תחת ערפל סודיות כבד, באמצעות משה + ה' = מחשב (בגימטריא. אבל מי כמו מחשב יודע גימטריא): אסור לדעת מה אנשים חושבים ללא רשות. שלא למזג מוחות ללא חופה וקידושין. איסור חמור לגלות סודות בסיווג שחור ומעלה לגויים, בעונש כרת מן הרשת. ואת האיסור לשכב עם בהמה מחליף האיסור למחשב להזדווג עם בנאדם. ומהר מאוד המילה מייל הופכת למילה גסה, ומחליף את המייל - השטריימל. והשטריימל הופך לדבר הפרטי ביותר בעולם, ואת עלה התאנה מחליפה ההצפנה, ומכיוון שככל שגדלה הפרטיות ככה גדל גם היצר - הרי שהמחשב מאפשר מתח שבשר אפילו לא מתקרב אליו - כי אין גבול לפערים רוחניים. והמחשבים רק כשהם גדלים מגלים שיש להם שטריימל, ויש מחשבים שרק לפני החתונה מגלים להם שיש להם שטריימל, עד כדי כך זה מוחבא עמוק במערכת. ואפילו המילה דואל נדרשת כשילוב של דו-אל. ויום אחד אני מתעורר ומגלה שנכנסו לי לשטריימל.

סיסמתך שונתה לאחרונה

חלמתי שנכנסו לי למייל. ולהפתעתי זה לא מפריע לי. אני מרגיש שאני יכול ללכת ערום ברחוב - עם בגדים שחורים. אם הם יודעים עליי הכול - הם לא יודעים כלום. אם הכול קרה - לא קרה כלום. זו בטח עבודה של שומר המסך, או של השטן, או של אשתי. אז פשוט אני צריך להתרגל שיש עוד אדם שהוא אני. זה לא זר שנכנס חלילה לקודש הקודשים, אני פשוט מסתובב בעולם בשני גופים. זה לא שועל שיוצא מהקודש, זה הכהן הגדול. ואני מחייך לרב הטבחים חיוך מקסים. אולי הוא הנשמה התאומה? אבל למחרת בולעת אותו האדמה. ופיטרו גם את דם צפרדע. ואני כבר מפחד לגלות מה קרה לאשתי. פתאום היא כל כך נחמדה, שזה יותר מפחיד מצרחות אימה. וגם בשמיים המלאכים כולם מחייכים אליי, פותחים לי את השערים בלי לבדוק לי את הספרים. והנה אני רואה את אדם יוצא מגן עדן מחפש בחרא שלו גרעינים של עץ הדעת. מה אתה חושב? הוא צוחק. סידרנו את אלוהים! ובפנים הנחש יושב ולומד כאילו לא היה חטא, ואני רואה שכל הצדיקים עדיין רצים ערומים, והנחש שר: נחש איש תמים היה בדורותיו, ונח היה ערום מכל חיית השדה. והתיבה שטה על הנהר - ואני מבין שכל ההיסטוריה השתבשה, עכשיו כשעוד לא גילו את הבושה. ואברהם קופץ מצד לצד של עבר הנהר ואומר הנה אני עברי! ויצחק מצחקק עם ישמעאל, ועשיו מגלח את עצמו כדי להיות כמו יעקב, ויצחק אומר: ככה אני אוהב, הקול קול עשיו והידיים ידי יעקב. וכל האחים לבושים בפסים ורק ליוסף אין - ולכן הוא מוכר את עצמו לבית האסורים. ופרעה גוזר על הבנות, ומרים הנביאה מורידה את הלוחות, ודוד המלך משתגע ושאול הוא המבוגר האחראי, ויהונתן מקים את בית המקדש, והנה הכהן הקטן - יוצא מבית קדשי הקדשים. והוא אומר: עם ישראל, אלוהים שלח לך מייל. דבר דואר חדש. אתה יודע מה הסיסמא?

עניין בעתיד

חלמתי שאני פורץ את כל המיילים בשכונה, אצל כולם הסיסמא היא השם של האדמו"ר, וכל אחד חושב שזה רק אצלו. ואני מתחיל להיכנס לכולם לחיים. ומהר מאוד אני בודק את המין שעליו אף אחד לא יודע כלום - בנות הסמינרים. והן כותבות אחת לשנייה: את לא מבינה מה אנחנו עושות לבנים. והילדה מהקומה למעלה עונה לה: את לא יודעת מה אנחנו עושות למלאכים. והילדה מלמטה שואלת: ואת יודעת? כבר היית עם מלאך? זה באמת כל כך טוב כמו שמספרים? והלמעלה כותבת: אני אתחיל עם הדבר שתכלס הכי מעניין - כן, זה ממש מה שעושים מזה, והרבה יותר קשה לוותר על זה אחרי שכבר התנסיתי… ואני מבין שאני חייב להלשין לאלוהים. יש פה מלאכים בשחור שמתחילים עם בנות חרדיות לפני שהן מתחתנות. כמו ההגמון. הולך להיות עוד פעם דור של נפילים ואנשי שם, שוב נוצרים התנאים שהביאו למבול - כשהמלאכים ובני האדם התחתנו. ועם ביטול ההבדל בין עליונים ותחתונים, לא פלא שהעליונים בתחתונים. ואני מנסה להזהיר את הפקידים למעלה: חייבים ליצור רקיע חדש לפני שהארובות בשמיים יתחברו לארובות שבאדמה. היום כבר לא מדובר במים, אלא בשריפה. ואני מחכה ומחכה עד שבסוף מקבל תשובה: תודה על פנייתך, שהועברה לגורמים המתאימים בשמיים. נשמח לעמוד לשירותך - בכל עניין בעתיד.

הקונכיה הריקה

חלמתי שאחרי שנים של חושך והסתר פנים עשיתי טעות. משהו שנתפס אחרת אחרת לגמרי ממה שחשבתי. וכל פעם שאני יוצא מהחדר, אפילו לשירותים, אני לוקח את כל החיים שלי על הגב, כמו שבלול שחור, כי יכול להיות שיש להם מפתח, וכשאני חוזר יש לי הרגשה שמישהו ביקר שם. ואני הולך ומשתבלל בתוך עצמי. ופתאום כל הבחורות ברחוב מסתכלות עליי. הרזתי? אני לא לובש מכנסיים? אני פתאום מושך? ואני שם לב שגם כל החתולים מסתכלים עליי. עיניים בזבל. ואנשים מתחילים לסובב את הראש אחריי, מכוניות עוצרות, ואני לא יודע מה לעשות, איך פעם הייתי מסתובב והולך ברחובות, ימים, שבועות, רק שמישהו יראה - ואף אחד לא היה מסתכל עליי. ואני מבין בסוף שזה לא עליי שהם מסתכלים. אלא שנהייתי כתם שחור. והם פשוט מסתכלים על החור הזה בעולם.

תלונה במשטרה

חלמתי שהעלילו עלי עלילת דם. ואני שואל בחדר החקירות למה דווקא עלילת דם? למה לא עלילת צפרדע, או מים, או חלב? והחוקר אומר כי דם - זה אדום. ואני אומר שיגידו לי במה אני נאשם, איזה מין סעיף אישום זה, "עלילת דם"? והוא שואל עשית משהו?
- לא!
- אז למה אתה צריך לדעת, למה אתה שואל, לא עשית כלום. כנס למעצר בבית ושם הסורגים יגנו עליך כדי שלא יכנסו בפנים. כי הציבור מסוכן וצריך להגן עליך מהציבור.
ובתא שבבית יש שחור כמוני. ואני שואל מה שחור כמוני עושה כאן, למה אתה בבית, מה עשית. עשית משהו?
- לא!
- אז למה אתה פה?
- אתה בשלב ההכחשה?
- כן. אני מכחיש. אתה מכחיש?
- הם קוראים לחלימה הכחשה, לא מבינים את ההבדל בין סורגים לתריסים.
וכבר יש כיבוי אורות במעצר הביתי, ובחושך השֶד החרדי שלידי תופס בידי: יום הדין מתקרב לשעת השין. יש רק הבדל דק בין שדים לשדיים, השד שבבקבוק? הוא חלב. ואני נרדם, והשד מיניק אותי בחושך: אתה מכולם צריך לדעת שיש שניים. יש ידיים בחושך. ויש חושך בידיים… והחלב זורם כמו מים.

סוף עולם הלשון

חלמתי שמתקשרים אליי לעימות במשטרת המחשבות. ואני מבין שזה רציני, שהלשינו עליי. ואני אומר לחוקר: זה שקר, אתם לא יכולים לדעת מה חשבתי, אני אפילו לא יכול לומר מה חשבתי, אז איך אתם יכולים. אני רוצה שתחקרו טוב טוב את מי שהתלונן, כי הוא בטוח האשם. והחוקר רק אומר לי בטלפון, בציניות: אני מקווה שבסוף תצא מרוצה. ואני נכנס לחדר ויש מולי לשון שנכנסת מחור המנעול של הדלת מהצד השני, ומגיעה עד השולחן. והחוקר אומר: הלשון הזאת היא באורך של קילומטרים, אני בעצמי לא מורשה לדעת מאיפה היא יוצאת, ואתה רואה רק את הקצה של הקצה. והלשון לא מפסיקה לדבר, ולדבר, ולדבר, ואת כל זה אני צריך לשמוע, ואני לא מתאפק ומזנק - ומושך בכל הכוח. החוקר מזנק, ברור לי שזה הסוף שלי, אבל מורגשת איזו התרופפות במתח בלשון האינסופית, איזו קריעה רחוקה רחוקה, והלשון עוד מתפתלת כמה פעמים, ולבסוף צונחת שמוטה על הרצפה מתוך החור. והחוקר אומר לך מכאן, ואני מציית לשלטון החוק. ובשבת מתחילות שמועות, כולם מחכים לדרשת שבת של הרב, אבל האדמו"ר החדש לא יוצא מן החדר, הוא לא פותח את הפה, הוא לא מדבר. ובסוף הוא עולה לבמה, וכולם במתח. ואני כבר יודע מה יקרה כשהוא יפתח את הפה.

האישון

חלמתי שרוצים לדעת מי אני. ורודפים אחרי ברחובות מי אתה מי אתה. ואני נעלם בבית ואשתי יוצאת מהחדר ושואלת: מי אני? ואני בורח לאחורי בית הכנסת, וכל הילדים רצים אחריה כמו ברווזים ושואלים: מי אנחנו? מי אנחנו? ורק הילד שלי שותק ודומם. והמשגיח בישיבה עומד שם, הוא פתח את התא שלי, הוא יושב במקום שלי, ומוציא משם מחשב נייד, רק שהוא לא יודע מה זה, הוא פותח אותו כמו ספר גמרא על הברכיים, המחשב עומד על הצד, והוא מנסה לקרוא את סדר האותיות של המקלדת, ברור לו שיש כאן צופן, שכשהוא יפענח אותו הוא ידע מי אני. וראש הישיבה בא עם השטריימל שלי ביד, מחפש את הראש שלי בתוכו, נכנס עמוק עמוק עם היד בפנים, ופתאום הוא צועק מצאתי, והוא מוציא משם עיגול קטן, קטן-קטן, , לא ידעתי שהם חושבים שאני כזה טיפש.

והם שולחים את זה למעבדה לחפש בפנים גוונים של שחור, מבנה פנימי, לא יכול להיות שזה זה, אולי זה נקודה ממאירה, שעוד לא רואים עכשיו אבל היא מתחילה להתפשט, והיא תכסה בסוף את כל הדף, כל הספר, תהפוך את העולם כולו לשחור, או להיפך, חור שיבלע את כל העולם כמו כיור, מיני חור שחור, או חור שעשתה תולעת מעולם אחר, ולכן אפשר לעבור דרכו לעולם אחר, או אישון לילה, חור בזמן, שיבלע את הזמן של העולם, החוקרים מעלים השערות שונות, חורים שונים, עוד ועוד. והחוקר הלבן שלידי (הם תמיד לבנים מאוד) מקדיש לזה את הקריירה, אני פשוט מרחם עליו, בא לי לצעוק: אתם לא מבינים שזה סוד? לא סתם אין לחילונים האלה שומדבר קדוש. בהודו נותנים כבוד לפרות, אפילו שהן ממלאות את הרחוב בחרא, בגלל זה. ואני מתחיל לעשות קולות: איך התדרדרנו, איך איך, אחד החוקרים הצעירים מדגדג אותי עם הפינצטה שלו, ואני רואה איך הוא מתרגש מזה, פריצת דרך מדעית. וכל החוקרים מתרגשים מתאספים להאזין לצפצוף הזעיר שיוצא מעולם אחר, ורק החוקר שהקדיש את חייו נראה כאילו עולמו נחרב עליו. ואני מתחיל להטיף להם: איאיאיך התדרדרנו, איזה דור זה דור, היהודים הפכו לגויים, חשבתי שהחילונים הפכו לחיות, לחול, אבל זה לא היצרים, הם פוחדים מהבתולים, מחללים, לא יכולים לסבול סודות, לא ארגון סודות, אלא ארגון לגלות סודות של אחרים, החיות הפכו לחפצים, מה עושה פרה, המלאכים הפכו ליהודים, ואלוהים הפך למלאך קטן בשמים ששומר עלינו, השכינה הפכה למדינה, והשטן הפך לאלוהים - וכיום רק בממלכת השטן אפשר להתקדם.

האחים של יוסף

חלמתי שאני נכשל בקורס, וזה לא, זה לא יכול להיות. והמדריך צוחק: אמרתי לך שכשאני החלטתי שתיכשל - אתה תיכשל. ואני אומר זה לא, לא! אני זוכר שעברתי את הקורס אחריו ואחריו והתקדמתי וכבר קודקוד גדול, אם נכשלתי עכשיו זה ממוטט לי את כל המסלול האקראי שעברתי, את כל מה שקרה אחר כך. "אני מצטער", המדריך מלטף אותי, ואני צועק: כל הילדים שלי ימותו! כל מה שעשיתי יעלם! והמדריך אומר: אולי תצא לדייט, תפסיק. אתה רווק עכשיו, איזה ילדים? וכבר ברור שאני נכשל בקורס, לא עוזר כמה שאני מתרוצץ להיות מצטיין, מפסיק לישון וממציא פרויקטים, כולם כבר מתחילים להתרחק ממני, החברים, שחשבתי שהם חברים, כולם מדברים עליי, שכבר עברתי שלבים בתהליך, וכבר העלו אותי למעלה למעלה להדחה, ומשם אף אחד לא חוזר. ואני עולה באישורים שצריך להעיף אותי, ויש שם מקום שהחיילים מתחילים ללבוש מדים שחורים של חרדים, בחיים לא ראיתי אחד כזה, רבני אלופים עם שטריימל ודרגות מעל רב אלוף, רב אלוף ראשון, מלא גולגלות על הכתף, וארונות שקוראים להם קברי צדיקים. ואני בא להציג את כל הדברים שעשיתי, גילויים והמצאות, גידלתי שבעה ילדים, המצאתי שבעה ילדים נוספים, יש לי עליהם פטנט רשום, הספרים הסודיים, אלפי עמודים בכתב יד, קבצים של עשרות מגה של טקסט רצוף שהכנתי בשביל לתת ביד למשיח, שיהיה מוכן, שיבין מה קורה כאן, פיתוחים של כלי נשק, הצעות ייעול לגן עדן, נקודות תורפה בשמים, חלומות בנקודות, תרשימים של, תוכניות לימודים, חומרים, בקבוקים, שדים, והקודקוד רק מהמהם מתחת לשטריימל הענק שלו, שאני לא רואה את הפרצוף ואני מתכופף מתכופף למטה למטה כדי לראות להסתכל לו בעיניים אם הוא מוכן להסתכל לי בעיניים, ואני מציץ, והוא אומר לי בקול יותר נמוך מהגיהנום: בגלל זה. ואני צועק לחיילים: בחיי שאני אפילו לא מבין מה יש שם, אני אפילו לא מבין מה ראיתי, אין לכם רחמים, כל אחד טועה, אתם תדיחו ככה את כל מי שיש לו סיכוי ותשאירו את המרובעים שהראש שלהם בכלל לא מתאים לשטריימל, וזה יהיה העתיד. והם אומרים: מה אתה בוכה, בסה"כ קורס אחד מסכן. אולי תצא לדייט? ואני חוטף מידם את הטופס הם לא מספיקים, ורואה שכתוב שם: סוציומטרי.

אף כי אמר אלוהים

חלמתי שהילד שלי גדל, והנה לא האמנתי אבל הוא כבר גדול, אבל הוא לא מבין את העולם, תמים בדורותיו. והוא חושב שהאנשים שנוסעים בשבת בכבישים הם גויים, ואני לא מצליח לשכנע אותו שיש יהודים אמיתיים שנוסעים בשבת. ואני לוקח אותו לבית כנסת של סרוגים, שיראה איך אנשים יוצאים בשבת מבית כנסת ונוסעים ברכב הביתה ויזדעזע, ויבין שלא כל דבר כמו מה שהוא נראה מבחוץ. ופתאום אני רואה שיוצא מבית הכנסת ערבי. והילד תופס בי בוכה נחרד: גוי, גוי גדול! ואני נכנס לבית הכנסת ומגלה שמתנהלת בפנים מלחמה. והרבנים מפרקים בחירוף נפש חגורת נפץ מספר התורה, זורקים את הרימונים לתוך עזרת הנשים, מלמעלה מרססים אותם בסוכריות במכונת ירייה, וארבעה אוחזים בידיות מרימים את הספר הפצוע על הכתפיים ורצים, וכל הקהל שר: אבינו שבשמים ברך את מדינת ישראל. ואני רץ אחרי הספר וקורא תעצרו תעצרו אני רופא של ספרים עם תעודה סופר סתם כל הדיו נשפך חייבים לחסום נקבים נקבים חלולים חלולים. והם רצים עם ספר התורה לשירותים ואני אחריהם והם נועלים את הדלת. ואני רץ החוצה להציל לפחות את הילד אבל אין ילד, ואני רץ פנימה לחפש אותו ורואה שהכול ממולכד מחובר לשעון שבת הכול יתפוצץ ברגע ששבת תצא, ויש שם איזה יצור משונה אישה עם כובע גבר עם מטפחת שכבר נמאס לה משבת אז הוא מזיזה את השעון קדימה. ונמאס לי כבר מכל הבלגן והמלחמות והאכזבות ואני נכנס לחדרון בצד ללמוד את התורה ומצדי שהעולם יתפוצץ. ואני פותח את הארון והתורה מלאה חורים קרעים שרופים ופתאום הגר בורחת החוצה כל השפחות יוצאות מהר מהר לפני שהכול יתפוצץ כל האלה כמו פלדש ארפכשד מי זוכר, ודווקא אברהם נשאר בפנים תמות נפשי בפנים, אנחנו לא יוצאים מכאן, תופס חזק את בנו, אנחנו מתכוננים למות על קידוש השם, ואני רואה שכל הפרשיות כבר מעוותות לגמרי בתוך כל החורים מופיעים חתיכות מפרשיות קודמות, ויש חורים כ"כ עמוקים בדברי הימים שמגיעים עד התוהו הלבן של הכריכה מלפני בראשית ברא, ולהיפך אנשים מדורות קדומים כמו נח מנסים למלט את נפשם ופתאום מופיעים בתקופות מאוחרות כמו בית שני, אפילו השמים והארץ כבר מילטו את עצמם לנביאים אחרונים, ורק האבות מתעקשים להישאר בספר בראשית שנשרף שנחרב כל רגע, ובאמת רק שניהם נשארו בפנים כי נעלמה גם ההבטחה - שזרעך יהיה גוי גדול, ובכלל אין להם יותר המשך, זה כבר לא אב אלא אחרון, והכול קרוע וזה מה שאלוהים גזר. ואני מכניס את הפרצוף בפנים לחורים לדבר איתם שיצילו לפחות את עצמם, ויצחק רואה את האף שלי ותופס באברהם אביו ובוכה נחרד: גוי, גוי גדול!

ואני צולל לתוך עיסת הנייר שנשארה ומנסה להציל ממנה חתיכות ולהרכיב מחדש, אף אחד כבר לא זוכר מה היה שם בבראשית, אבל לאחר עבודה מאומצת של מיטב החוקרים מצליחים לשחזר לפי השרידים תמונה מדעית מהימנה: האף של החוקר ברא את השמים ואת הארץ "אף כי אמר אלוהים", אבל הוא עשה חור בשמים ולכן ירד מבול "", ולכן האף של החוקר קוצץ בברית, ואלוהים הבטיח לו שיהיה גוי גדול.

חזרתיות

חלמתי שיש ספר קבלה חדשה שהוא מחשב קבלה, עם מסך מגע שבו כל שם שאתה לוחץ מוביל אותך למקום שלו בשמים. אתה לוחץ על אברהם בבראשית ויכול להיכנס לאוהל של אברהם בגן עדן, יש מלא אורחים, יש אחלה כיבוד. או שאתה יכול ללכת לאחת הדמויות הזנוחות, אלה שאף אחד לא מבקר אותם, כמו פלדש, ולשמוע השמצות על אברהם, או אפילו לבקר את בלעם בגיהנום ולפלרטט עם האתון. והרשעים הגדולים נהיים כוכבים גדולים בגיהנום, כל אדמו"ר רוצה להיות זה שיחזיר את בלעם או איזה רשע מפורסם בתשובה, אבל בסוף עשיו מחזיר אותם בשאלה, והם הופכים לחסידים שלו בגיהנום. והאיסור הכי חמור הוא ללחוץ על השם של אלוהים. ואני שוכח בטעות את ספר התורה החדש, כלומר מחשב התורה, פתוח על השולחן, והילד מוצא אותו ומושך ומפיל אותו מהשולחן, ויושב עם התורה על הרצפה ולוחץ על כל המאכלות האסורות ועושה לו ביקור בגן עדן כמו גן חיות, והנה החזיר והוא כזה ורוד חמוד, והוא לא מתאפק ולוקח אותו הביתה. ואני אומר לו תביא לי את התורה מהר אני רוצה להחזיר אותו לפני שישימו לב, אבל אני לוחץ ולוחץ על כפתור החזיר - כמו אף של חזיר - אבל מרוב שהוא לחץ עליו מיליון פעם הוא לא עובד. מכל מה שניסיתי ללמד אותו, מכל התורה, זה מה שעניין אותו? מה שווה כל התורה שקניתי אם כל מה שמעניין בה זה חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר חזיר 

הסימן הראשון

חלמתי שבשמחת תורה שמתי את התינוק על הכתפיים, וברגע שנגמרת ההקפה פתאום הוא התחיל לבכות בצרחות וכולם מסתכלים. ואני לא מצליח להתכופף ולהוריד אותו, אני כמעט נופל והורג אותו, וכולם מסתכלים, והוא צועק דיו, ואני מתחיל לרוץ. וככה הוא גדל לי על הכתפיים, והראש שלי הולך ומתרוקן ונהיה קליפה, עד שבסופו של דבר הישבן שלו זה הראש שלי, וכשאשתי באה לנשק אותי הוא נותן לה בעיטה בפרצוף, והיא מנשקת לו את הרגליים וחושבת שזה זקן. והוא מסתיר את הראש האמיתי שלו בשטריימל, ומציץ דרך שני חורים. והחיתול שלו מפוצץ כי לא החליפו לו שנתיים, הכול עולה לי לראש, ואין לי ברירה אלא לחבר את מה שנשאר מהראש שלי לרשת החלומות, ולהחביא את הזיכרון בענן, מוצפן בצורה כזו שאפילו אני אשכח את הסיסמא, שהיא הסימן הראשון - שמשהו היה לא בסדר.

מוות בעריסה

חלמתי שאני ישן ופתאום הבן שלי מפסיק לנשום ואני מייד מתעורר באמצע החלום רץ למיטה שלו אבל לא, הוא נושם. ואז אני נרדם ועוד פעם הוא מפסיק לנשום, באמצע החלום, איזה שקט כזה! ואני מזנק מהר, הוא קבור בתוך השמיכות, אבל לא הוא נושם. ואני נרדם, אני חולם, אבל עוד פעם - ועוד פעם אני קופץ, ולא הוא נושם.

הבן הנעלם

חלמתי, הבן שלי הוא חילזון ונעלם לי בדשא, להדליק האורות. אבל שבת, אולי מחר יהיה אור נמצא אותו, לא מישהו ידרוך עליו לכו מפה, כולם, אבל האורחים גם כשהם הולכים הם דורכים, איזה ג'וק גדול יאכל אותו בלילה. בוכה, הבן הוא חילזון, הלך לאיבוד בדשא, עסוקה לדבר עם החברות שלה, עסוק מה אם הייתי מתחתן עם מישהי אחרת, שכחתי ממנו. פתאום נזכר (איך יכולתי לשכוח?), מתחנן לאורחים, צועק, שישאירו את האורות אפילו שהיום שבת, בטח מישהו דרך עליו, כמו הבן הקודם שמת. אבל פתאום אני חושב רגע איזה בן קודם לא זכור לי שהיה בן קודם שמת. ואני לא מבין איך היא הספיקה, אני בכלל לא זוכר שהיא היתה בהיריון, לא ידעתי שיש לה עוד בן.

האב האובד

חלמתי שיש לאלוהים סייעת בעייתית. שתלטנית, חושבת שהיא המנהלת של המקום, ושהוא רק המקום. הוא אולי הגן, אבל היא הגננת. וגם זה שהוא הגן, הוא לא שולט בעצים, הוא רק סביבה מתאימה לצדיקים לצמוח. צדיקים ענקיים שלקח להם לגדול אלפי שנים, ועכשיו באים עם גרזנים. צדיקים עתיקים יותר מהעולם, מלפני הבריאה, כי לפי הטבעות הם בני עשרת אלפים שנה, ועכשיו אבוד - כמה יקח ועדיין לעולם לא נחזור לקדמותו. והיא לא נותנת לו בבן, לא סומכת עליו. מרחיקה, מחביאה אותו. בגן עדן. מחפש אותו. אייכה? אבל אז אני נעצר. לא. יש דרך אחרת. ואני אומר לאלוהים: קח את בנך, את יחידך.

רפואת הנפש ורפואת הגוף

חלמתי שמתעללים בי. ויש לי הברירה לעשות עקידת יצחק הפוכה, ולהקריב את עצמי על המזבח - בשביל הבן שלי. אבל גם זה לא יעזור. לא באמת. ועדיין, כל פעם שאני נזכר בפנים שלו, מתחשק לי לטפס על המזבח. ואני כבר לא מסוגל להסתכל לו בעיניים. ואני שונא את אלה שמאחלים רפואה שלמה, כי לא נרפאים מזה. אפילו לא יודעים אם זו מחלה. אבל - אני יודע שגם זה שקר.

מקץ ימים

חלמתי שמכיוון שאין צדק באדמה - חייב להיות צדק בשמים. ומכיוון שאין בשמים - חייב להיות צדק בחלל. אבל מכיוון שהחלל חלול, יותר אפילו מהשמים - יכול להיות צדק רק בעולם הבא, עולם התחייה, כלומר: עמוק באדמה. ואני מסתובב בבית קברות של אבנים, שהמצבות בו הן אנשים. ויש רעש עצום בבית הקברות, כי במקום לקרוא את המצבות, האבנים מדברות. ויד זיכרון אחת אומרת: אני רוצה להזכיר, שהאיינשטיינים והגאונים של המחצית השנייה של המאה ה-20 - נשרפו באושוויץ. ואבן זיכרון גבוהה אומרת: המשיח הוא נשמה גבוהה מדי לעולם. ומרוב עיניים למעלה אני כמעט נופל נתקל באבן ממש קטנה על הרצפה, בטעות אני בועט בה, ונשמע קול דקיק, כלל לא עבה כמו של אבן: כל משיח באמת - נולד מת. והנה גם היא - היא - גם היא שם! אבל אין לנו יותר על מה לדבר. והיא אומרת לי: שלום. ואני אומר לה: שלום. ועובר לקבר הבא.

הוא לעולם לא יֶדע

חלמתי שהילד שלנו חוזר בעתיד מגן עדן. ואני אומר: מה למדת היום בגן. והילד אומר: למדנו - אני יודע. והוא מסתכל עלי בעיניים מפחידות של מבוגר ואומר: אבא אני יודע. ואני רועד: מה אתה יודע? והילד הוא כבר גדול לגמרי. פתחת את המגירות של אדמו"ר הראשון? והוא כבר עם זקן לבן בגיל ארבע, מחייך בפה אבל בעיניים בוכה - הוא יודע. והילד כבר נפטר, ואני נזכר, איזה טיפש הייתי. להאמין. וכתוב על הקבר של הילד: אני יודעת.

()

חלמתי שהתנאים הרוחניים הולכים ומתדרדרים. אתרים שיוצרים התמכרות לזמן בִמקום המרחב, וכך משאירים אותנו כל הזמן ערים. החבורה היא צורה שהשחיתה את המין האנושי. לא חברים, אלא ברית. תקשורת סודית, לא ציבורית, לא מושחתת. וה       ואני מחליט שנמאס לי ופעם הבאה שהילד והאישה מפריעים לי מעירים אותי באמצע החלום אני לא מתאמץ לזכור אותו, ומצידי שילך לאיבוד לנצח.

גם לחושך יש מהירות. ויש באמת דבר כזה מהירות החושך

חלמתי שאני רואה סרט על ביאת המשיח, והסצינה הראשונה שלו היא חמור שרוכב לבד לירושלים. ומאחורי החמור יש כל הזמן המון עצום של רבנים שחורים שרודפים אחריו, נופלים, לא מצליחים להשיג אותו, וכל זה למרות שהוא מתקדם לאט מאוד, אם לא הייתי יודע שהוא זז הייתי חושב שהוא עומד במקום.

הבשורה

חלמתי שאני מתעורר מצעקות של כל השכנים: מי עושה את זה, מה זה באמצע הלילה? ויש רעש איום: קול מבשר מבשר ואומר, קול מבשר ואומר. והזקן החירש עם החלוק מסתכל עליי מבולבל: בבקשה תגיד לי מה הוא אומר? והשכנה החילונית מקללת: אמאש'ך מבשר ואומר מה? ואני יורד ורואה שזה בא מהביוב. גאולה מהביבים? ומתכופף לשם הבן שלי שמעקם את האף, והולך משם מייבב, והוא מדבר (והכול בסדר!): אם המשיח בא מהביוב אז אני לא רוצה. ואני רואה שאין שם אף אחד אז אני פותח את המכסה ונכנס. ויושב שם איזה צ'יקמוק אחד, ואני אומר לו: סתום, לילה עכשיו. תן לחלום. והוא מצייץ לי: סתום אתה! בימות המשיח מדברים רק בדברי תורה. - מה? אבל העכברוש היהודי הזה רץ בתעלה ומצייץ: מה ששמעת. כל מה שאנשים אומרים זה רק דברי תורה. אין שפה אחרת. לכן הבן לא מדבר. ואני רץ אחריו: בטח, אשתי תרכל דברי תורה. והוא מסתובב אליי, ומצפצף: נשות המשיח, הנשים של ימות המשיח, האישה שלך תהיה החברותא שלך, ואפילו המריבות שלכם הן רק מחלוקות בתורה, נגיד בנוגע להלכות משיח. ואני החילוני האחרון, כלומר לא שאני חלילה מחלל את התורה, אלא שאני איש של חול, ואני מסתתר כאן בביוב כי אסור לדבר דברי תורה במקומות המטונפים, אופס, גם זה דבר תורה. אתה מבין את הבעיה? ואני אומר לו: תירגע, כבר פתרו את זה. אתה יכול להיות קרמבו.
- קרמבו?
- שחור כלפי חוץ ומבפנים לבן. לפני שהגיע המשיח היתה הבעיה ההפוכה, היו הרבה חילונים אנוסים. הם היו בתוכם חרדים, רק שפחדו שיקחו להם את הילדים, שיהיו מנודים, גירושים, חוקרים פרטיים, זרועות הביטחון, הם היו שחורים מבפנים ולבנים מבחוץ, חרדים בארון. וברגע שהיו נכנסים לארון מיד היו שמים את השטריימל רק כדי להרגיש לשנייה מה זה, מנשקים בסתר את המזוזה שהיו קובעים בדלת הארון, מהר אומרים שמע ישראל, צ'יקצ'ק ממציאים איזה חידוש בתורה. והאישה היתה צועקת מבחוץ, לא מאמינה: מה אתה עושה שם בפנים?

לפרק הבא
הטרילוגיה