התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

יצירת המופת הראשונה של הספרות העברית במאה ה-21
סוף כל סוף יצירה עברית גדולה - בכמות ובאיכות - שהיא מקורית וחדשנית בכל קנה מידה, ולא רק בזה של ספרותינו המקומית הפרובינציאלית, אלא גם במפת הספרות העולמית. זמן רב (עשורים?) חיכינו לעבודה שתעכל לעומקו את המשבר הרוחני שיצרה הטכנולוגיה בעולם הרוח, ותציג תפיסה ספרותית רלוונטית שמתמודדת עמו
מאת: בלק בן ציפור
יצירה ללא קהל  (מקור)
קינה המתחזה לקטילה נשא לאחרונה יהודה ויזן על מצב הספרות העברית, אך לא הצליח לחלץ מעצמו ולהעלות מעמק הבכא והנהי תובנה חדשה כלשהי באשר למקורותיו העמוקים של המשבר - ולכן גם לא באשר לפתרונותיו הספרותיים האפשריים. ויזן כמובן איננו היחיד המבכה את מצב הספר - ולא רק העברי - בתקופתינו, הניגף בחזית רחבה בפני יריבו-אויבו (שבו אתם קוראים גם את פסקה זו, הלא כן?) - הלא הוא המחשב (ובנו המוקטן - הסמארטפון). ויזן, כמובן - כנבות זצ"ל - מנהל קרב מאסף, שכשם שהוא הירואי וטראגי הוא גם פאתטי ואפילו קומי (וככל מלחמה אבודה - מיותר לחלוטין). לא אל העבר צריכה לשאוף ספרות החיה את רוח תקופתינו - אלא אל העתיד. שהרי עוד לא היתה תקופה כתקופתינו הרואה עצמה דרך אספקלריית העתיד, ושדתה האמיתית היא הטכנולוגיה.

רק צורה ואידאה ספרותית שמתמודדת עם האויב בכליו ובמגרשו הוא, תוך הפנמה עמוקה של השינוי הרוחני שיצר המחשב בעולמנו, היא זו שתפרוץ את הדרך לנוסח הספרותי הבא - של המאה הבאה (כלומר, סליחה, הנוכחית). לכן, לא מצב הספר העברי הוא שצריך להדיר שינה מעינינו - אלא מצב המחשב העברי. ופה כבר איננו נתקלים בשטח ההשמדה של עמק הבכא, אלא ב-"שדה הקרב הריק" של המאה ה-21. הספרות העולמית כולה נבוכה מול השפעתו של המחשב על הרוח האנושית, ובפרט מול משבר קיצור הקשב הרוחני, בקריאה, בכתיבה ואף בחשיבה.

בספרות העברית של העשור האחרון היו כמה נסיונות מעניינים של דור חדש של כותבים צעירים, שהוציאו את יצירת הביכורים שלהם בפרוזה, להתמודד עם המשבר, שבעולם הפרוזה מתבטא - עוד ביתר שאת מאשר בעולם השירה - בקו שבר עמוק שנוצר בין הקטע הקצר הבודד (דוגמת הפוסט, אם בפייסבוק אם בבלוג) לצורת הפרוזה הארוכה. ראשית (גילוי נאות: המחבר כותב באתר זה) יצא "ספר עלטה" של ע. שחור, יצירה אינטרנטית מאוד בשפתה ובפזיזותה הבוסרית. למרבה הצער, עבודה זו נכשלה בעודפות עצומה, אם כי לעיתים מרעננת, בהעדפתה הגורפת את פירור הפרוזה והתודעה שיוצר הקטע הקצר על חשבון היצירה הכוללת. ואכן, לקורא זה נשאר רק מושג עמום ממנה, אפילו לאחר שקראה פעם שנייה, ולא בהנאה. לאחר מכן יצאו "לרגל עבור מקום אחר" של א. מוריס ו-"ספר הגברים" של שבתאי (בגרסת הננו), ששניהם התמודדו בצורה מעניינת מאוד, אם כי רחוקה מלהיות מספקת, עם אותה בעיה.

אצל מוריס, שהוא כותב פירורי פייסבוק (דהיינו פוסטים) מופלא, ניכר שהספר נוצר מאסופת קטעים שכתב המחבר (ואף פרסם) לאורך השנים, אך דווקא בסדר הפוך, שעליה הודבק סיפור מעשה כמעין אליבי (לפעמים תירוץ ואילוץ ולפעמים - ברגעיו הטובים - כמשחק ספרותי פורה בין האוטוביוגרפי לבדיוני). העניין הרב שהיה יכול להיווצר מתוך התנועה ההפוכה דווקא, אל המקור והראשית, נפגם בשל בוסריותם של הקטעים הראשונים בכתיבתם (שיהיו האחרונים בקריאתם), שחותמים את הספר. אך מצד שני, ניכר שהושקעה כאן מחשבה מקורית ביותר במבנה חדשני זה של הליכה עם הפנים אחורה אל ראשית ההיסטוריה האישית של הכתיבה. רק הביצוע העריכתי הבעייתי, וסיפור המסגרת הקלוש והשקוף מדי - ולטעמי אף המיותר - על כפילו המת של המחבר (מאחוריו הוא מציץ-מתחבא), פוגמים בקומפוזיציה הספרותית (לא מעט מתוך המכשלה הקלה של הצדקות עצמיות ארס-פואטיות).

וכאן בעיית העריכה, שהיא הבעייה המרכזית הניצבת בלוז צורת פרוזת-הפוסטים, נחשפת במלוא הדרה - גם ובמיוחד כשהקטעים האינדיבידואליים גאוניים ווירטואוזיים, והיא נובעת במידה לא מעטה מחוסר תפקודו הנוכחי של מוסד העורך הספרותי. דווקא במרכז ספרו של מוריס, כשמתרחקים מהפתיחה והסיום הבעייתיים, נפרשת מניפה מרשימה ועשירה ביותר של עירוב בין מכתבים פסבדו-ביוגרפיים, קטעים מושלמים כמעט, ועומק שנוצר ממשחק הפערים בין הקטעים והשכבות הרבות השונות שבין מציאות ובדיון עליהן פורט הטקסט.

ספרה של נ. שבתאי הוא אחיד יותר בוודאי, בסיפוריו שהם פרקיו, ובשפתו המתחרזת קלות (ולעיתים - מאולצות). הבעייתיות של חיבור הקטעים נובעת מתוך הכעס והשנאה המקלקלים את השורה, שהופכת לשורת נאשמים (גברים כמובן, על שמם קרוי הספר). העמדה הרגשית המונוטונית וחסרת ההתפתחות של המחברת, מתוך עיוורון ההצדקה העצמית וההאשמה כלפי כל הגברים בחייה, יוצרת בסופו של דבר רושם של חזרתיות. למעשה, הספר החד צדדי מצטבר בעיני הקורא, במובהק נגד מגמתה של המחברת, לכתב האשמה כלפיה עצמה - וכלפי הבחירות שערכה בחייה האישיים.

גם במקרה זה הקטעים הווירוטואוזיים, הנועזים והמעניינים בפני עצמם, נכשלים ביצירת ספר, דהיינו ביצירת קומפוזיציה שיש בה עניין והתפתחות. כל קטע הוא טוב ולרוב מצויין בפני עצמו, אך כל הקטעים הם בעצם אותו קטע (כי יש כאן תזה להוכיח באינדוקציה). וכך שוב (ושוב) נדמה שהרומן - אותה סוגה עייפה ועבשה מאוד, שקוברת את הספר יחד איתה - נשאר המתחרה היחיד בשטח שמסוגל לבנות עומק, בשיטותיו הידועות היטב והמנוסות עד לזרא, אך האפקטיביות.

דוגמה נוספת ואחרונה לבעיה זו היא ספר פרוזת-המקטעים "אהבה" של מ. איתן שראה אור לאחרונה, שגם בו האג'נדה הפוליטית החד-צדדית מכשילה את המעשה הספרותי, ואת כל כשרונה המפעים של המחברת, לטובת כתיבת ספרות מגויסת ופוליטיקלי-קורקט, שכל כולה התחנפות לרוח התקופה (שכמובן, מיהרה לחבק). ביצירה מבריקה זו קיים אף אלמנט מניפולטיבי ונצלני, לא רק כלפי תופעת הזנות הריאלית, הלא בדיונית, אלא גם כלפי הקורא, בבחירות המוקצנות והסנסציוניות לצורך השגת ה"אפקט", בשירות הוד קדושת האידיאולוגיה האמריקאית המעמיקה (וראה דבורקין ואחרים, שם שם).

מכאן הצורך של הספר לנסח דווקא תזה כוללנית ותוקפנית הכופה את עצמה על המציאות והקוראים - למשל בלשון אתן, או בטקטיקת הטשטוש של "כל האפשרויות נכונות" - על חשבונו וגבו של סיפור אינדיבידואלי ופרטי (ומעניין!) מאוד. ומכאן גם הבריחה אל התודעה הפוסט-טראומטית המתפוררת כאליבי פסיכולוגי קל (מדי) לחוסר יכולתם של המקטעים להתחייב ולהצטבר לנרטיב ספציפי (בניגוד לפמפלט) שהוא בעל אורך נשימה, קוהרנטיות ורחמנא לצלן - אולי אפילו פתרון. הציווי הקורבני האופנתי של ימינו, שמנסה לגייס אליו בכוח את כל הכישרון הפואטי והמניפולציה הרטורית של שתי הכותבות, ואף אונס (סליחה!) אליו את העלילה (כלומר: הופך אותה מעלילה לתמונת מצב, סטטית מטבעה ולעולם חוזרת, שהיא מ.ש.ל), פוגע קשות בפוטנציאל הספרותי שהיה טמון בשני ספרים אלו. וההחמצה ניכרת אל מול איכות הכתיבה ומיומנות השפה.

ספרים אלה, ועוד רבים אחרים שלא הוזכרו, מצטרפים למגמה ואולי אף לגל שניתן לתת בו כמה סימנים, ושמנסה לשלב בין צורת הבלוג או הפיד האינטרנטיים לבין הצורה הגבוהה בספרות - הרומן:


כאן לא תהיה מיותרת הערה מתודולוגית, שהרי כל הכותבים הללו (מלבד, אולי, הראשון) הם אנשי ספר מתוחכמים ומשוכללים, ומודעים מאוד למעשה הסיפר, ובפרט מודעים לחולשתה ולקוצר ידה של סוגת הקטע, ולכן טמנו מבעוד מועד בטקסט אינספור תירוצים והצדקות להתפרקותו ולחזרתיותו. חוסר יכולתו של הספר להפוך ליצירה ארוכה "גדולה" קוהרנטית ומשוכללת? מה פתאום! חוסר רצונו, חוסר כוונתו, רצונו לאתגר את הקורא ולא להתחנף אליו (הו, התעוזה), לתאר תודעה/נרטיב/עולם/חתול מתפרקים (תירוצים ארס-פואטיים, פוסטמודרניסטיים, פסיכולוגיסטיים, מטא-קוגניטו-נרטיביים...) וכו'. הרי אתה כאותו מבקר מהקטע (קריצה) המבריק (קריצה קריצה, חפש בגוגל!) של חנוך לוין - "הדודה פייגע (עוד מלה על הביקורת)". אך בדיוק פה בעצם קבורה הדודה.

כי בניגוד לעמדה הוויזנית והאנטי-ויזנית כאחד, ביקורת איננה בית משפט. לכן אין עניינה כלל במניעים, בביסוס אשמה והוכחת אחריות פלילית (ומצד שני בהצטדקויות ובזעקות "הוא זכאי"), בחטאים (ובעונשם), בנאשמים (וסנגוריהם) או בשאלות פילוסופיות ודתיות של הבחירה החופשית (מה גרם למה: הביצה או התרנגולת, הרצון או היכולת, להפוך מקטעים רבים לשלם שהוא אחד). ובוודאי שאין עניינה במחברים עצמם, ובחדירה לשורש מניעיהם בבחירותיהם הספרותיות, כאילו היו דמויות. ביקורת שיש בה ממש (בניגוד לביקורת בעיתונים) עוסקת בתופעות רוחב, כלומר בסוגה, כלומר בספרות - ולא בסופרים.

לכל מחבר מקרי עומדת חזקת החפות, אך כשסוגת המקטעים נכשלת באופן סיסטמטי, מתוך מגבלה אינהרנטית עקרונית, להצטבר ליצירה גדולה (בכל המובנים, באורך הנשימה וברוחב השאיפה שהוא גם עומקה, וכן, בטקסט הגודל כן קובע) - כאן ניצב תפקידה של הביקורת להצביע על התופעה ועל משמעותה (כישלון הרוח למול הטכנולוגיה). בפרפרזה ויטגנשטיינית: עלינו לסלק כל מניע מההסבר הספרותי - ולהציב במקומו תיאור. ותמונת המצב כאן היא חד משמעית: ישנה בעיה פואטית אקוטית, שעלולה להשליך את מאמציו של דור ספרותי שלם ומוכשר לפח הזבל של תולדות הספרות (שבו ויזן דווקא נהנה לחטט ולהשתכשך, תוך שליית אוצרות, שלעיתים דווקא דומים לצרות שלי, שהרי העבר הוא לא חותם איכות, והסגידה לענתיקה היא פטיש שמתאים לריהוט - ולא לספרות).

בעיה זו של הקטע-והשלם איננה כמובן רק בעייתו של הדור העברי האחרון - וקיימת גם בספרות העולם. למעשה, ריאקציית סדרות הרומנים עבי הכרס השוטפים היום את הספרות העולמית היא ניסיון אחר להתמודד עם בעיה רוחנית דומה (לא ההתמודדות עם המחשב היא שעומדת בבסיסה, אלא עם סדרת הטלוויזיה הבלתי נגמרת בנטפליקס. רומן נוסף הוא עוד עונה, ואם המעריצים ירצו - יצא עוד המשך גם לעונה הבאה, עם אותן דמויות אהובות, או לחילופין איזה ספין-אוף טוב, שאיתם ניתן להרדים את המוח, או לכל הפחות להשקיט את רעשי העולם לפני השינה, וע"ע תפיסת הרומן של גלסנר).

אך כיצד ניתן להתמודד באמת, בנוסח ספרותי חדש, עם עולם רוחני מקוטע ומקטעי ואינטרנטי, שכן יצטבר לשלם העולה על סך חלקיו - וליקום חדש הגדול מרכיביו? האמנם לעד נגזר עלינו לקפץ בין פוסט לפוסט בפייסבוק, ללא שום נרטיב ואידאה מארגנת שטווים מהרשת עלילה או אריג עשיר ומשוכלל? האם אחרי שבירת הלוחות - יתכנו לוחות שניים? התיתכן יצירה גדולה בעידן היצירות הקטנטנות? האם באמת אפשר ליצור תמונה מבולים, או אולי אפילו מפיקסלים?

זהו שורש חשיבותה הגדולה של היצירה העומדת לפנינו, המספקת לראשונה נוסח חדש, מקורי ועכשווי עד העצם, שמציע פתרון עמוק לבעית העומק של יחסי הטכנולוגיה והספרות, שהגיעו עד משבר - וכח אין ללידה. לא כשרונו הייחודי גרידא של הכותב הוא שמאפשר את מופתיות היצירה, אלא דווקא תעוזתו המופלגת - ביצירת ז'אנר חדש לחלוטין, שעונה על שאלת הדור. מה שמשעשע ומאלף ביותר (ומאיר את העניין כולו באור יקרות), הוא שלא נדרשה כתיבה חדשה ליצירה הזו. כל שנדרש הוא עריכה אמיתית, חזקה, בקומפוזיציה שלמה, עלילתית ואחודה, כלומר פשוט "לעשות את העבודה" הפשוטה של אריגת המקטעים מחדש - לחליפה, בד בבד תוך שמירת ההגיון המקטעי הייחודי ויתרונותיו הייחודיים.

הדבר המופלא באמת הוא שדווקא הפחות מוכשר - הפחות מתוחכם בניסוחיו, פחות עשיר בלשונו וכנראה אף פחות משכיל ספרותית - מבין כל הכותבים הנ"ל הוא זה שיצירתו עברה לראשונה את רף העלילה וההצטברות האידיאית אל עבר המעמד של יצירה גדולה, וזאת מכיוון שלא שיפור באיכות הקטע הבודד הוא שנדרש - אלא שיפור באיכות המכלול. הפיקסלים סודרו מחדש, הוסר הלוט, והנה מה שהיה עמום, מקושקש ומקוטע, עומד לפנינו כתמונה מפוארת, שלא יכולנו להבחין בה כלל מקודם (ולא בגלל קוצר ראייתינו, אלא בגלל זלזולו של הכותב בקומפוזיציה).

ואפילו צורתה הנרטיבית הכוללת החדשה של היצירה אינה צורה חדשה כל עיקר, שהרי היא מנסה לענות תשובה עכשווית מאוד לשאלה עתיקה (כלומר כזו הנובעת מהישגי העולם העתיק) שטורדת את מנוחת הספרות בעידן שלנו: כיצד ניתן לכתוב בעידן המודרני טרגדיה? מה יחליף למשל את אלי הגורל, בעולמנו החילוני כל כך? ובכן - הטכנולוגיה. הטרילוגיה בה נדון עוסקת בסיפורו של אדם שהמחשב הרס את חייו, ואת כל קשריו עם העולם ועם בני אנוש - אך הוא דווקא מוצא בכך גאולה, ואף מנסח לה אידיאולוגיה פרוורטית.

ה"טרילוגיה" מחולקת לשלוש מערכות (קצרות מכדי ספר), והיא בעצם רומן עב כרס אחד המספר את סיפורו האוטוביוגרפי של הגיבור לפי סדר כרונולוגי פשוט, אך במורכבות עצומה (ככל יצירה גדולה ניתן לקרוא בה שוב ושוב, והיא בוודאי עוד תפרנס דורות של חוקרים, שיוכלו לחפור בה עד אין קץ). החלק הראשון הוא השובב והקליל מבין החלקים, ומכווין אותו רעיון הבריחה מהמציאות והפנטזיה המתפרעת. לעומתו, החלק השני קודר ומסתורי, ושולט בו ההיגיון של עלילת הביון והבגידה, המגלָה טפח ומסתירה טפחיים, ומשחקת עם הקורא ברמזים מטרימים. לבסוף, היא מעפילה עמו למעין שיא מיסטי-פנטסטי, שכשלונו והתפרקותו הוא שורש החטא - שאחריו לא מאחר העונש.

למעשה, הטרילוגיה מסתירה מאיתנו את סודה הגדול עד לסוף החלק השני, שם מתגלה הטרגדיה (שהייתה טמונה ורמוזה לאורך כל הדרך מתחילתה) - ושאחריה נקראים מחדש כל שני החלקים הראשונים. החלק השלישי הוא כנראה פסגת היצירה הזו - ובה מתמודד הגיבור עם הטרגדיה של חייו - וגם עם הטרגדיה הגדולה שלנו, שמותכים יחד למכלול שלם - וכמעט מושלם. שלא לדבר על האפקטיביות הקתרטית המצטברת (מותר לספר שהמבקר, ערל הלב ברומנים כתיקונם, בכה בסיום הקריאה?).

עוד לא נכתבה יצירה שעוסקת בשואה בגבורה פנטסטית כזו. עוד לא נכתבה פרוזה שמטפלת בשינוי הטכנולוגי הטקטוני בלהט רעיוני גועש כזה. וכאחרון הממליצים, המבקר מתקשה להיזכר מתי עוד בקריאת פרוזה עברית הוא פרץ בצחוק רם פעמים רבות כל כך, כי בניגוד לטרגדיה הנבנית בהדרגה מהמכלול - הקטעים עצמם לא פעם קומיים להדהים (והניגוד אכן מדהים). זוהי רק דוגמא אחת בלבד לאפשרויות הייחודיות של פרוזת מקטעים, שמשמעותה מתקיימת תמיד בפער הפורה בין המיקרו למאקרו. כי דווקא בסוגת המקטעים מסתתר פוטנציאל פואטי כביר לעתיד הספרות העברית, בבניית עולם של מתח ומסתורין שמתקיים דווקא בפערים בין הקטעים, בדיוק כמו העולם הקפקאי או המקראי שעוצמתם האדירה ומשמעותם טמונה בפערים בתוכם ובבלתי נאמר (ואכן עשו שימוש נורא-הוד במקטעים ובקיטוע). פוטנציאל זה מתממש כאן לראשונה, וגם אם לא בצורה שלמה - לצערו של קורא זה - הוא בהחלט מתווה כיוון פואטי להמשך.

יתרון אדיר ואולי לא הוגן של היצירה הוא עצם היותה רחוקה מרחק אסטרונומי מעולמה השגור והקונפורמי של הספרות העברית, ולפיכך היא רחוקה שנות אור גם מרבות מהרעות החולות שתקפו אותה, והכשילו כותבי מקטעים לא פחות וירטואוזים ומוכשרים מהמחבר. כך למשל משבר היחסים בין המינים ומשבר הגבר של תחילת המאה ה-21 זוכים כאן לטיפול מקיף, לא אידיאולוגי, לא בכייני, וגם לא מתנצל, ובלי טיפטיפת טיפונת פוליטיקלי-קורקט (נדמה שהמחבר לא שמע על המושג). הגיבור הוא אולי קורבן - אך הוא קורבן של עצמו, של עולם הפנטזיה שלו. הוא המעלה את חייו למולך והאשם האמיתי במצבו, שנגרם ממשגה העומק - הרוחני והריאלי - הגורלי הפטאלי שלו, שאין ממנו חזרה, שהרי מדובר כאן בטרגדיה. אך מה רב המרחב בין הטרגדיה שלו לטרגדיות הסנסציוניות והטלנובליות שמציפות את ספרותינו ומסכינו, וכמה היא מקורית ועכשווית וחצובה מלב הריאלייה הנוכחית (אך כל אזכור שלה יהיה בגדר ספוילר), ומצד שני ארוגה בלב האידאי של רומן-המקטעים הזה (כן! סוף-סוף).

וכמו כל יצירות דור הקטע, המשחק כאן בין הביוגרפי לבדיוני הוא עשיר, מרובד ומאתגר את הקורא לאין שיעור יותר מאשר בדור הרומן, דווקא בגלל חסר המחויבות שמאפשרת צורת הקטע - ומכאן הפתיחות שלו הן לנתחי מציאות קשה והן לפנטזיה פרועה. אך אין מדובר בפנטזיה מהסוג הנפוץ ברומן פנטזיה, בו אנו מועברים מן המציאות לרובד קבוע אחר (רק פנטסטי), שמתנהל בעצמו לפי חוקים מציאותיים משלו. הכתיבה כאן כל הזמן משחקת במחבואים עם הקורא בין רבדי רבדים מגוונים להפליא בכל הספקטרום הרחב ביותר - והלא דיכוטומי - שבין פנטזיה ומציאות. היחסים של הגיבור עם אשתו, למשל, מתוארים בריאליזם נוקב ויוצא דופן של יחסים אמיתיים בנישואים, כפי שהם בעולם האמיתי, שאינם נענים לאיזו התפתחות עלילתית מלאכותית ורומניסטית. הם אינם מורכבים לשם "מורכבות", אינם רגישים לשם "רגישות" ואינם מאוזנים לשם "איזון", ובוודאי אינם תקינים לשם "תקינות", אלא מעוררים דווקא תחושת אותנטיות חריפה. אלה החיים.

החיסרון הגדול של העבודה הוא השפה שלה - והארס-פואטיות המוחצנת שלה. הכותב נוטה לא פעם לגלוש לשפה דיבורית נוסח קסטל-בלום, באופן שלפעמים מקשה על הבנת המשפט, ושאינו מוסיף להתכוונות הרצינית הנדרשת לקריאת יצירה מעין זו. ישנם משפטים לא מעטים שהיו זקוקים לשיוף נוסף ולעריכה לשונית מיומנת (שאגב, חסרה כאן כמעט לחלוטין - וכמעט כאידיאולוגיה, עד שלעיתים אתה תוהה אם לא מדובר בעניין סיסטמטי מכוון, או חלק מהפראות הכללית של הטקסט). גם המשחקים הצליליים האינסופיים - לא ממש מוסיפים (משורר אתה לא) וחלק מההתחכמויות הלשוניות מיותרות, בלשון (חה!) המעטה. בנוסף, מסתתרים פה בצל שדי אף כמה קטעים מלאי קבלה מקושקשת וארוכים כגלות השכינה, שהקורא פשוט מייחל לסופם כאור אין סוף (או, בקיצור: אכלת ת'ראש, תרחם, רבינו). לקורא נבון הלב מומלץ לדלג עליהם, שכתוב: "ודילוגו עלי אהבה". ומעל (או מתחת) לכל זה, האידיאולוגיה הארס-פואטית הנוכחת כאן בכל פינה בסופו של דבר יוצרת דווקא רושם מתנצל, ההפוך לכוונת הכותב. בסדר, הבנו. אתה מציג בפנינו נוסח חדש. ואולי הקושי ביצירת הנוסח - ובפריצת הדרך הספרותית - הוא שנותן את אותותיו כאן.

אך בסופו ובסיכומו של דבר - מדובר בזוטות ביחס להיקף ההישג, ויצירה גדולה ופורצת דרך היא לאו דווקא (ולרוב לא) יצירה מושלמת, וההישג כאן הוא אכן ודאי. נוצר פה יקום ספרותי שלם, שאפשר לטבוע בו או לחיות בתוכו שנים, בדיוק כמו ביצירות הגדולות של הספרות העולמית. עושרו הרעיוני, הפסיכולוגי והנרטיבי הוא כמעט אינסופי. היצירה הזו לא היתה יכולה להיכתב באף שפה אחרת או עולם תרבותי אחר, מלבד תרבותינו, ולעולם גם לא תוכל להיות מתורגמת אליו. אך מבחינה מהותית היא שונה לחלוטין מכל ספר שיצא עד כה, גם בספרות העולם, ואין כמעט גבול למקוריותה וחדשנותה, ליצירתיותה ושובבותה, ולחירותה הפנימית הכבירה, המשחררת את הנפש ומרחיבה את התודעה. לא קראתם כדבר הזה עוד. "ספר העלטה - טרילוגיה" (גגלו) הוא קרוב לוודאי היצירה הגדולה הראשונה של הפרוזה העברית במאה ה-21.
תרבות וספרות