לנסות לקפוץ לבניין ממול? הרי איך יתכן שדווקא כשאין יותר מה להפסיד, אז מתרחשים הניסים? כי המעז מנצח, ככה זה תמיד במבצעים מיוחדים. אבל אז אני מביט לתוך החושך למטה למטה ולמטה ונדמה לי שזה עוד הרבה יותר עמוק ושחור משזכרתי, ואני פתאום לא באמת בטוח כמה קומות יש בבניין שאני גר בו. ואז נדמה לי שאני נזכר, ששמעתי איזשהו משהו שהשכנות מרכלות, מתישהו כשעליתי במדרגות, שהוסיפו עוד כמה קומות, ועוד כמה שכנות, וזה כבר נהיה מסוכן מאוד. ואני חושב שמספיק שאגיע לחלון ליד, בבניין שלי, ואכנס להם ואהיה בבית אחר, של השכנה הגויה. היא הכי טובה, רואים עליה (למרות שאני לא באמת מכיר אותה). ואני מנסה ללכת על איזה מעקה צר מאוד מאוד, שיווי המשקל עדין עד בלי די, לאט לאט עם הגוף דבוק ללבנים עקב בצד אגודל בלי תנועות פתאומיות לקחת את כל הזמן שבעולם זה לא שווה את הסיכון, ממש נצמד כמו חילזון לבניין ומרגיש כמה שלד הבניין הקשה בעצם מנסה לדחוף אותי בכוח נגדי של ניוטון למטה, ואני לא מצליח להיזכר בחוק הטבע הזה, למה לא הקשבתי בפיזיקה, ומקווה שאני לא עושה טעות אבל מחבק את הקיר כאילו מנסה להיטמע לתוכו, מלטף את חריצי הלבנים, כמעט טועם את האבן מרוב שהשפתיים שלי צמודות אליה, וטעם הגיר נוגע בי, כאילו ליקקתי את כל המילים על הלוח בשיעור כדי למחוק הכול, ולבסוף אני שומע מהחלון ליד קולות שאין לטעות בהם. וסצינת מין סוערת נגלית לפניי, פתאום באמצע השואה, פורנו אמיתי, מציצני, לא מזויף, עכשיו סופסוף אפשר יהיה לדעת איך באמת אחרים עושים את זה, ולא כהצגה לאחרים, פעם ראשונה בחיים. אדם לא מכיר את השכנים שלו באמת, עד שהוא בורח מהנאצים. ומאחר שאסור לי להיכנס כל עוד הם ערים, אפילו בשעות הכי קטנות (זה מה שהם עושים!), אז אני חייב להישאר דבוק לחלון בחושך - רואה ובלתי נראה - אפילו נגד רצוני, ולכן זה ממש בסדר. זו אפילו חובתי המוסרית להישאר שם כדי לשרוד, ועיניים סגורות זו פריבילגיה שאני במצבי לא יכול להרשות, אז הנה - אפילו בלי רגשי אשמה. מותר, מותר! פורנוגרפיה שהיא פיקוח נפש. ואני רואה את האישה העירומה השיקסע משתגעת שם מהנאה באמצע השואה, השדיים הכבדים עפים לכל הכיוונים במחול מהפנט, כאילו מסמנים לי משהו שאני לא יכול לפענח, מאייתים לי בחשאי שפה של אותיות עגולות ורודות מנוקדות אדומות עם הפטמות שהן דווקא קלות ואווריריות עד שהן כמעט מעופפות וקשה לעקוב, אחרי הלשון הזו שלא נועדה לי, ושלעולם לא אדע ולא אבין, למרות שאני כל כך רוצה, כאילו חיי תלויים בזה. והוא מנסה לסגור לה את הפה שלא ישמעו, אבל אני שכל כך קרוב גומע את הקולות הנפלאים, והאיבר שלי מתחיל להתקשות ללא שליטה, במין זינוק פראי כזה דווקא כי זה כזה לא נצפה ולא צפוי, שככה העניין יסתיים, והוא בוקע מתוכי בכוח חיים עצום וזה כואב וגם נעים והוא מזדקר כמו חייל בהקפצה באמצע הלילה ודוחף אותי עוד ועוד מהחלון אחורה ואני מאבד את שיווי המשקל השברירי - ונופל ומת בשואה.
ולא יוצאת. ואני אומר חבל על היד אבל עוד יותר חבל על הגוף, עדיף לאבד יד, וקופץ דרך החלון. והמרזב התקוע מתחיל להתנתק להתמוטט מהקיר בגניחות נוראיות שבטח הנאצים שומעים, ואני לא מתאפק למרות שזה לא הגיוני ואומר לו ששש, ששש, אולי הם יחשבו שזה השכנים, ובאמת גם השכנות צועקות ששש, ששש, מי פה מעיר באמצע הלילה, ואני והמרזב משלימים חצי סיבוב, והופ אני עף שוב דרך החלון, מתחת, אבל הפעם בחזרה לתוך הבניין, ונוחת נחיתה רכה לתוך המיטה של הבת השמנה של השכנים שגדולה ממני, שאני תמיד מסתכל עליה במדרגות והיא בטוחה שאני מסתכל עליה ועושה לי עיניים כי אני היחיד שמסתכל עליה למרות שבחיים לא הייתי מעז לעשות כלום מחשש שיראו אותי עם לווייתן כזה ולא אדע איפה לקבור את עצמי, ובקיצור יש בינינו מתח לא פתור שאני אפילו לא בטוח שהוא הדדי, ועכשיו יש בינינו גם מרזב. והיא מיד מבינה (טיפשה היא לא), אתה היהודי מלמעלה נכון? והיא להפתעתי במקום לצעוק דווקא רוצה להסתיר אותי (!), מוכנה להסתכן בשבילי, אויש היא כל כך חסידת עולם ומתוקה עכשיו שזכיתי להכיר אותה אני כולי מרגיש אסיר תודה ומלא רגשות חיבה חמים בשבילה, למרות שהדבר היחיד הוא שהיא מחבקת אותי במשמניה, או שאני לפחות מונח בהם (זה כל כך רך שקשה לדעת), כי מסתבר שהגברת הולכת לישון עירומה בקיץ, בטח חם לה בלילות, או לפחות אני לא מוצא את הבגד בין כל הקפלים - של השומן. והיא מסתכלת לי בעיניים לא צריך לומר מילה היא מבינה ושמה לי יד על הפה: ששש, הגרמנים למעלה. והיא קמה וסוגרת את החלון ונועלת את הדלת של חדרה במפתח כי ההורים שלה בבית ואני מוגן והיא אומרת (היא כנראה יודעת מה לעשות): אני אוסרת עליך לצאת, ומעכשיו תעשה כל מה שאני אומרת, מבין? ואני מהנהן בתודה ומבין שאני תלוי בה לחלוטין, ומנסה לחשוב מה מושך בה כי ברור לי שעכשיו אסור להיות בררן ושכל חיבה שאעורר בה תפעל לטובתי וככל שזה יהיה אמיתי מצידי זה יעבוד יותר טוב להציל אותי ותכלס אני כבר ממש יכול להרגיש את המשיכה, ואני נשכב לידה ומתכסה והיא אומרת: אל תפחד, אף אחד לא יכנס.
ואני אומר: איזה מצחיק זה שככה זה קרה, הייתי חולם על זה בלילות.
ואני אומר תודה גבירתי, זה בסדר שאני אקרא לך בשם הפרטי?
והיא פותחת עיניים: באמת? ונראה שזה מרגש אותה מאוד שמישהו חולם עליה בלילות, והיא שואלת מה היה קורה בחלומות, ואני אומר אני מתבייש, והיא אומרת זה ישאר בינינו סוד, ואני אומר שזה סוד אפילו מעצמי, אבל בעיניי אין דבר יפה יותר, שתדעי לך שאת כמו צלמית ונוס, את ונוס - מווילנדורף. והיא אומרת מה, מה זה צלמית, מאיפה אמרת? ואני אומר שפעם היו יודעים, הקדמונים, זה הטעם הטבעי של האדם, והכול היום זה רק שטיפת מוח, אבל אין דבר יפה יותר, מושך יותר (ובראש אני משלים: מהבת של השכנים). והיא קרובה מאוד במיטה וחמה מאוד מתחת לשמיכה שם אנחנו מסתתרים ובוערים ומתלחשים ללא תנועה, והיא נוגעת לי ברוך במרזב שלי ושואלת: מה הכוונה, ממה אין מושך יותר? ואני לוחש לה בתנוך אוזן העבה שלה (קשה למצוא את החור, ועוד בחושך), מאחורי הסנטרים: מנשים מלאות. והיא נדהמת, לא מאמינה, צורחת: מה, מה? עוף לי מהחדר חצוף, עכשיו מהחלון החוצה! ואל תשכח להחזיר את המרזב העלוב שלך לקיר. ואני מתחנן על ברכיי: מה? מה? מה אמרתי. והיא צועקת באמצע הלילה, שהשכן נכנס לה מהחלון באמצע החלום, והגרמנים במדרגות שומעים ופורצים את הדלת, והם מסתכלים עליה עירומה והיא אומרת: היהודי הזה חילל את כבודי, ילדה תמימה שכמוני (מה ילדה? את יותר מבוגרת ממני, ואף אחד לא התחתן איתך!). והגרמני לא יודע מה מצופה ממנו לעשות בסיטואציה, הוא קצת נבוך מהשומן הנשפך לעומת הרזון המצמית שלי, זה באמת נראה זיווג שלא כדרך הטבע (או שהפכים נמשכים?), והוא מנסה להיזכר מה אומרות הפקודות במצב כזה, אולי אמרו בזמן שהוא לא הקשיב, ובסוף הוא מרגיש קצת מובך מגוחך, אבל זה דווקא יורה בו זיק של שובבות ילדותית, ולכן הוא מחייך אליי - ויורה לי באשכים המאוכזבים. ואני לא רואה כלום בעיניים מרוב כאבים, רק חושך, ולכן לא יודע אפילו שהוא ירה לי אחר כך בין העיניים, וחושב שאני מת מהכאב ביצים, ושזו דרך מאוד מקורית למות בשואה, למרות שמיתתי בנאלית לחלוטין.
והיא מחייכת: לא, גבירתי זה בסדר. אל תתבלבל. אני יודעת שאנחנו נמצאים בסיטואציה מבלבלת. ואני אומר: אני באמת מתבלבל, גבירתי. והיא העניינית אומרת: אז לא. עכשיו אתה תגדל בתוך החדר שלי, בלי שתצא מכאן, עד לסיום המלחמה. ההורים שלי כמעט לעולם לא נכנסים לחדר הפרטי שלי, ואתה תתחבא כשאני לא כאן - בתוך המזרן. וכשאני אהיה בחדר, אביא לך אוכל. ההורים שלי רגילים שאני אוכלת בחדר, ותאמין לי שאף אחד לא ישים לב שאני אוכלת יותר, ואולי זו אפילו תהיה דיאטה טובה בשבילי להאכיל עוד פה. וככה תשרוד את המלחמה. ורק בסופה אתה תצא מהדלת - אחרי שנכנסת מהחלון. ואני נפעם מהמעשיות ומההקרבה שלה, ולא יודע איך להודות לה. והיא אומרת: אתה תודה לי אחר כך. ואני אומר: אעשה הכול! והיא צוחקת: הכול? ואני אומר, בכנות, מתמסר כולי למצילה שלי, שבחסדיה אשרוד: הכול הכול. והיא חושבת על הכול: אני אביא לך ארגז חול, שבו תוכל לעשות צרכים, ומדי פעם אכניס מתחת לשמלה שלי עוד שקית חול, או אוציא שקית שתאסוף מהחול, ככה תוכל לחיות בבית כמו חתול בית גדול. ואני מיילל: מיאו, גבירתי. והיא מרוצה, אבל מזהירה: אתה לא תהיה חתול שובב, אלא מאולף, כי אני צריכה להתפשט ולהתלבש בחדר, וגם לעשות את כל הדברים של אישה. אז אתה תתרכז בקערת החלב שלך, שאביא לך עכשיו שהם ישנים, ממה שנשאר מארוחת הערב. והיא קורצת: אתה אוהב ללקק, נכון? כל רווקה מזדקנת צריכה אחד כזה, תמיד רציתי חתול - לא קיוויתי שאקבל כזה גדול! - אבל ההורים שלי לא הרשו (אתה עוד תכיר את אמא שלי, ותשמע איך היא רודה באבא שלי, אז תהיה מוכן לצעקות). ואני רועד מרוב התרגשות, איזה מין לילה, שבו כל החיים שלי התהפכו והפכתי מיהודי לחתול, וממת מהלך לבעל חיים. והיא מרגישה את הרעידות במיטה ומחבקת אותי חזק: אוי, אתה כזה קר, אתה יכול להפסיק לרעוד, אל תדאג יהיה בסדר, אני אדאג לך כמו אחות, כמו הבת שלך, כמו אמא שלך. נתחבק ביחד גם בחורף הקשה ולא יהיה לנו קר בלילות. ואני מרגיש איך אני נמס בזרועותיה החמות, ולא מבין איך יכול להיות בכלל קר ליצור כזה, ומנסה באמת לתפוס איזה מין יצור זה (זה קשה בגלל שהיא גדולה ממני פי שניים), כי אם מסתכלים על פניו, בלי הסנטרים ומה שלמטה, בתאורה העמומה הזאת, הוא ממש עדיין בחורה צעירה, שלא ברור למה לא התחתנה אף פעם. ואני מתמלא ברחמים כלפי המצילה המפתיעה שלי, פתאום מבין שדווקא היא מבינה מהם רחמים, ושאם הייתי נופל לחלון של בחורה נחשקת - הייתי מסיים אצל הגרמנים. ואני מחבק אותה חזק (היא אמנם כבר סידרה את הכתונת מעל השדיים, אבל בגודל הזה לא ניתן שלא להרגיש אותם), ואומר נרגש: אני לא יודע מה לומר, את נפלאה, ממש! והיא אומרת: תמיד רציתי אח קטן, או ילד לדאוג לו, אבל לא היה לי, אז אולי זו ההזדמנות שלי. אתה יודע שאני אחות במקצועי, נכון? ואני אומר לה אחותי, ומרגיש שנוצרת בינינו ברית שאין להפר, ושהיא באמת תדאג לי, הרי היא מצילה חיים. והיא מחבקת ואומרת: אתה כזה קטן, אל תפחד, אני אוהבת אותם קטנים. ואז קורה האסון, אני צמוד אליה מאוד ואין דרך להסתיר זאת, כי הקטן מתעורר, מתחיל להתקשות, והמבט שלה עצמה מתחיל להתקשות, ואני לא יודע אם היא מבינה, אבל הוא בשלו, מזנק באיזה רצון חיים עצמאי, הולך ותופח כמו עצם חדשה שנוספה לי בגוף, והיא קולטת פתאום, ודוחפת אותי, מתפרצת בצעקות באמצע הלילה: איכס, מגעיל אחד! זה מה שאתה חושב? גברים! תתבייש, גם את הסיטואציה הזאת אתה מנסה לנצל? שאני הייתי מוכנה להציל אותך? היית גם אונס אותי פה בחדר בסוף? תסתדר לבד, היא אומרת ומסתכלת על עצמה ועליי, מזועזעת מהעירום החלקי, מכך שהיא נגעה בי, מהאמון שהיא נתנה בי, כל כך בקלות קל לנצל אותה (היא יודעת), ומצווה בקור מקפיא: חתול מנוול, קפוץ מהחלון כמו שנכנסת, מקומך ברחוב. ואני שומע שההורים שלה כבר באים לדפוק, ומתבייש בעצמי מולה ומולם, אפילו שאני לא מכיר אותם, אפילו יותר משחושש מהגרמנים, שבוודאי יבואו אחריהם, ומבין שיש רק דרך אחת אחרונה להציל את כבודה, ולהשיב טובה וחסד ורחמים למי שאולי לא לגמרי מגיע לה, אבל גם הכוונה חשובה, ולרגע אחד היא באמת היתה לי אם ואחות, וככה גם אשיב בעיניה את הכבוד. הרי ידוע לי, ממילא אני אבוד בעצמי, הסוף כבר נקבע ומשנה רק הדרך, אז למה לא לפחות להתנהג באבירות, כמו גבר, ולסיים את זה יפה. ואני צועד כמו חייל גרמני - אל מחוץ לחלון.