התדרדרות הארץ
דוקטורט על עיגול שחור
אני מציע לה חברות בפרופיל בדוי ושם אותה ב-"סי פירסט", ועוקב אחרי כל פוסט של החברה החדשה שלי דבר ראשון בבוקר לפני "מודה אני". אני רק קם מהחלום ומייד פותח את הפייסבוק - וזה גורם לי לשכוח את החלום
מאת: ד"ר עיגול ומיסטר שחור
חשיבותו של הז'אנר המאפשר: בחלום קטן אחד יש יותר תוכן מאשר בדוקטורט ענק  (מקור)
חלמתי שעושים עליי דוקטורט. זה מתחיל כשאני מגלה בפייסבוק שאלה עליי. וכל החברים של השואלת עונים שטויות - ואני מת לענות לה ולא יכול, והדיון גווע. ואני מתחיל לחפור לה בפרופיל ולנסות לנחש איך היא הגיעה אליי, ולא מוצא כלום, אבל אני לא יכול להכחיש שהיא מוצאת חן בעיני - אז אולי גם אני מוצא חן בעיניה? והחבר שלה נראה כזה משעמם, כך שלא אתפלא אם היא תתעניין בגבר אחר, חלומי.

ולא עובר שבוע והגרופית הזאת שוב שואלת משהו על חלומות. זה ברור שהיא קוראת אותי. יש לי ניסיון שכמישהו קורא בי פתאום הוא מתחיל להתעניין בחלומות שלו עצמו - ואפילו לכתוב אותם. ראיתי את את התופעה הזו גם אצל מבקרים. אלא שאצלם העניין נעצר במהרה, ואילו אצלה נדמה שהוא בהאצה, ונראה שיש לי מעריצה ראשונה. ואני מציע לה חברות בפרופיל בדוי ושם אותה ב-"סי פירסט", ועוקב אחרי כל פוסט של החברה החדשה שלי דבר ראשון בבוקר לפני "מודה אני". אני רק קם מהחלום ומייד פותח את הפייסבוק - וזה גורם לי לשכוח את החלום. וגם אם אני עוד זוכר אותו - החלום כבר שכח אותי, והוא מרגיש עכשיו כל כך חסר טעם ותפל בפה, שמתחשק לי רק לצחצח שיניים. רק לפני רגע החלום הזה היה פי מאה יותר חי מהחיים האמיתיים שלי - ולפתע הוא יותר מת אפילו מהם. כי עכשיו - יש אישה בחיי.

ומיום ליום היא נראית לי יותר מושכת - אשת חלומותיי. מאז שנולדתי לא הכרתי אישה שהתעניינה בי ככה ברצינות (אשתי התייאשה מזמן מבעל החלומות הלזה): פתאום היא שואלת משהו שחילונים לא מבינים, ואז היא כותבת משהו שברור שנכתב בהשראתי (אני מזהה את הביטויים בפנים), אח"כ היא מעלה עוגה עגולה שהיא אכלה (פרויד! פרויד!), ואז מגיע העיגול שעל הקצפת - היא מעלה בלילה תמונה שלה בשמלה שחורה ומחשוף. ברור שזה מיועד לעיניי. בטח החבר שלה נוחר, והיא מדמיינת בלילות איך העיגול חולם. רק שהיא לא מדמיינת שהוא חולם עליה.

ומה שהכי מחמיא זה שהיפהפיה לומדת ספרות עברית. אין סיכוי שהיא קוראת אותי ואני לא מסקרן אותה, נכון? כלומר - יכול להיות שזה עושה לה את זה? הרי אני גבר מסתורי ואפל, כמו שנשים עם נעליים שחורות כמוה אוהבות, לא? (איזה תמונות היא מעלה, בחיי - גם אם לא חושפת כלום: לפחות נשארו לי הנעליים). ואם לי היה חבר מעייף ומרדים כזה, שמאלני של פייסבוק (גם אחריו אני עוקב ב-"סי פירסט", ולכן לרוב הוא פותח לי את היום ברגל שמאל) - גם אני הייתי בורחת לעולם החלומות. מה היא מוצאת בו? (יש לציין שזה לא לטובתה). בטח התשוקה שלהם מתה מזמן, ולא קורה כלום במיטה לפני השינה, אז נשאר רק האחרי. ופתאום אני קולט שאולי היא חולמת עלי - עלי! - בלילות. העולם התהפך - היקום השחור קורס לתוך עצמו. ומי יודע אם חלומותינו אחד על השנייה - שלי ושלה - לא מצטלבים כל לילה בעולם החלומות. זה הדבר הכי קרוב לאהבה שהיה לי כבר שנים.

אבל אז יום אחד (או לילה?) עובר בינינו חתול שחור וירטואלי. היא רבה אתי? נפרדנו? אני לא יודע מה קרה בחשכת אותו לילה - אבל משהו קרה. עשיתי משהו? כתבתי משהו לא טוב, לא מוצלח? היה לה חלום רע? ואני מנסה לדמיין מכל מה שכתבתי, אולי היה משהו יותר מדי? משהו שזעזע אותה עד כדי כך? ומתחיל לאכול את הלב על כל הפעמים שלא התאפקתי באיך שכתבתי על נשים (בטוח היא פמיניסטית). מה העלה את חמתה? כן, גירושין - זה חד ופתאומי, והיא לא כותבת עלי יותר בכלל, בכלל, בכלל, דווקא אחרי תקופה שהיינו בשיא יחסינו והיא כתבה עליי כמעט כל יום והעלתה חלומות לפייסבוק, וברור שמעסיקים אותה דברים לא חלומיים בכלל (החופשה עם החבר הסחי). ואני לא מבין את המשוגעת הזאת, מה היא רוצה ממני? מה עשיתי לה? היא מזכירה לי את אשתי. כשהתחתנו לא האמנתי למזלי שדווקא אני מכל המחזור שלי בישיבה מתחתן עם האישה הכי שופעת בעולם. והיום הייתי מחליף את שני השדיים שלה תמורת מילה טובה אחת.

ואז בוקר אחד, כשהתעוררתי לאחר חלומות טרופים, זה נפל עלי כרעם ביום בהיר: האקסית הוירטואלית שלי, אהבתי היחידה בכל השנים הללו, נסיכת חלומותיי המתוקים, מעלה תמונה אחת שמסבירה הכול, הכול, הכול - איזה טיפש הייתי - הכול היה שקר אחד גדול. ציפיתי להצעת נישואין בחופשה לחו"ל, ציפיתי להתאהבות בכותב אחר, מתחרה, או לחזרה בתשובה מחורפנת (ניפגש?), או אפילו לאימוץ חתול שחור - ציפיתי להכול, ידעתי שבמוקדם או במאוחר יגיע בוקר שינוי הסטטוס - ויחריב את עולמי. אבל לזה לא ציפיתי. וכל החברים שלה מברכים אותה, כאילו היא התחתנה. כי החל מהיום נוסף לשמה שם נוסף - ד"ר - ובתמונה רואים מין ספר חדש (לא שלי): "חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בספרות עברית: קריאה בעיגול שחור - לקראת הזמן האבוד".

ואני לא מתאפק, לובש את התחפושת החילונית, ורץ לספריה של האוניברסיטה, לחפש את העבודה עליי. ואני פותח את החוברת, קורא עכשיו בה במקום להפך (יש בזה ריגוש מסוים, אני מודה), וחושכות עיניי. כי העיניים שלי מדלגות בין השורות שמודגשות בשחור, והמצב גרוע מחלומותיי הגרועים ביותר (אני מצטט מהזיכרון - תמצית הזוועה): גירסה הפוכה בזמן של פרוסט. מנסה לקחת את המבנה של פרוסט בכיוון העבר - ולהפוך את המבנה באופן סימטרי כלפי העתיד. פרוסט של העתיד: לקראת הזמן האבוד - רק התחושה שמשהו פתוח, שהוא כיוון עתידי פורה, רק היא מעניקה טעם ונוגעת מחוץ לזמן, כי היא מוציאה אותנו מההווה, אך היא גם איננה בעתיד עצמו (שעוד לא הגיע), אלא נותנת את החירות וההתלהבות שבנפשנו. לכן מדע בדיוני נכשל, ולעומת זאת נפש בדיונית - החלום - הוא ז'אנר הולם לעתיד. ואפילו פרוסט עצמו נזכר ומוקיר דווקא את הרגעים שבהם עדיין היה לו חלום לעתיד (ישנה גם פסקה מפוספסת ב-"זמן שנמצא" - שבה פרוסט מבין את הפוטנציאל של החלום, אבל נוטש אותו ללא הסבר מניח את הדעת).

המטומטמת הזאת, בכלל לא קראתי את פרוסט! איך יכולתי לעשות העתקה שלו לעתיד? איך אומרים שטריימל בצרפתית? באותה מידה היה אפשר לטעון שהוא עשה העתקה של העיגול לעבר! איך מישהו יכול לקרוא אותי, באמת לקרוא, ולחשוב דברים כאלה? היא לא הבינה כלום. כל הזמן הזה. איך היא יכלה לאהוב אותי כשהיא בכלל לא ידעה מי אני? היא בכלל אהבה מישהו אחר, עיגול דמיוני בתוך הראש שלה. איזה פרוסט שחור. וזה פי אלף יותר מאכזב מאשר כשהיא בגדה בי עם החבר שלה.

ועכשיו - גם דמותי הוכתמה (אני מרגיש כמו שפריץ של דיו שנוזל מחוץ לקווים). לעד, אם אי פעם יהיה מחקר-עתיד שיעסוק בי, גם בעוד מאה שנה, הוא יצטט את החלוצה הזאת עם השמלות המתבדרות ברוח (פתאום אני נזכר שלחבר שלה יש שפמפם צרפתי שחור!). תמיד יחשבו עלי בצורה עקומה, לא עיגולית בעליל, והכול בגלל שהכריחו מישהי שקראה את פרוסט לקרוא את עיגול שחור. לנצח אזכר כמין גירסא חרדית למי שהוא אפילו לא הגירסה החילונית שלי - אין לי לא חיי עולם הזה ולא חיי עולם הבא. ואני מבין שיש רק סיכוי אחד לתקן את המעוות: אני יכול להירשם לאוניברסיטה, ולעשות דוקטורט על עצמי. הרי אף אחד לא יודע מי אני.

ואני לומד שם עוד ועוד ספרות, ויותר ויותר מתפלא על הכשלון המוחלט שלי. כי תמיד חשבתי שכל הסופרים החילוניים בוודאי הרבה יותר מקוריים, צבעוניים וחופשיים ממני, ופתאום אני חושב על כל אחד: מה, זה באמת לא יותר מעניין - החלומות? זה באמת לא יותר חדשני? ואפילו - זה לא יותר חשוב? הרי מסורת הספרות העברית תמיד רוממות בגרונם של אלה, אבל כתיבה יהודית-עתידנית לא מעניינת אותם כלל, אלא עוד איזה סיפור אנושי שכבר שייך לעבר, שכבר קראנו, בז'אנר שכבר מיצינו. כמו ריטואל הם מחפשים את מה שהיה, ואת מוסכמות "השפה" (כשאין מה להגיד - יש "השפה"), ממש דוסים חרדים - חדש אסור מן התורה. הם פשוט סוגדים לעבר - ואני כופר. ואחרי רבע קורס נמאס לי מהאקדמיה, ואני מחליט להגיש ישירות את הדוקטורט לראש החוג - שישבור את הראש. מה, אני לא יכול לכרוך איזו חוברת שכתוב עליה הגשת עבודת מחקר לצורך קבלת דוקטורט בפילוסופיה בגרוש? אני הרי כתבתי הררים תלויים של חלומות! - ביום אחד אני כותב דוקטורט.

ואני כותב את הדוקטורט שלי על העולם, שהוא (לדעתי) הרבה יותר מעניין מהדוקטורט של העולם עלי. והתוכנית היא לקחת את הדוקטורט עלי מהספרייה ולהעלים אותו בשריפה, ולכרוך בתוכו את הדוקטורט שלי - ולהחזיר:

עיגול שחור: בין חלום ומציאות - עבודת דוקטורט על הספרות העולמית כולה

מבוא ותודות

חבל על הנייר! מרוב יער אתם לא רואים את העצים, ועסוקים בצנזורה עצמית בכללי כתיבה עציים שלא מאפשרים כלום (חשבתם פעם לכתוב דוקטורט שהוא חלום?). אז בוא ראש החוג ואעשה לך סדר בראש העיגול (ככה בגדול. כי בשביל זה יש דוקטורט: לא בשביל הקטן אלא בשביל הגדול). בספרות יש גוונים וגווני גוונים, אבל אם רוצים לבחון תהליכים בגדול צריך לבחון את שני הגדולים האחרונים שאין גדולים מהם ביניהם ואחריהם: דוסטויבסקי וקפקא. אז מכיוון שבחצי הקורס שלקחתי קראתי רבע ספר של אחד ושמינית ספר של השני - תן לי לספר לך מהי ספרות.

הוכחה למחקר מקורי

הנטייה הספרותית של דוסטויבסקי להמר ולהמר (וכל הזמן להגדיל את ההימור) עד שהספרים שלו קורסים, נובעת מהאישיות הגבולית המהמרת שלו עצמו - זה הוא הדמויות ההיסטריות, ולכן ההיסטריה הריגושית (בחטין - הקרנבל) היא המאפיין המרכזי של האדם המלודרמטי הדוסטויבסקיאני (שהוא חשב שהוא האדם הרוסי). מכיוון שההיסטריה כל הזמן עולה בהדרגה, נוצר תהליך של נירמול שלה - זה פתאום נראה לקורא נורמלי שהפסיכי מתחרפן, כי ככה זה רוסים (כלומר זה יצר במערב דימוי רוסי של פראים).

ההזרה ההדרגתית המנורמלת המשיכה במאה ה-20 עם ההזרה של הסביבה החיצונית (קפקא, עגנון שלכם), מה שיצר איכות מיתית, כי המיתוס הוא אדם נורמלי בתוך תווך מוזר, ולא אדם מוזר בתוך תווך נורמלי, כמו שחשב דוסטויבסקי המיסטיקן, עם הקדושים החילונים והפרובוסלבים שלו (בגלל ההומניזם העודף שהוא לקה בו). בחלום אתה אתה, זו הסביבה החיצונית שהיא לא היא. אפילו בגילגול אתה אתה, זה רק הגוף שלך. ואילו אצל דוסטויבסקי הגלגול הוא פנימי (הכפיל למשל), בניגוד לגוגול שאצלו השינוי הוא חיצוני, ולכן יותר חזק.

מה שטולסטוי ודוסטויבסקי עשו זו הזרה של הנפש (ובכך לוליטה זה המשך מתבקש), ולכן לקורא נוצרת אשלייה של עומק אנושי, כי הרי הנפש מסובכת כל כך אצלם, כמו שהעולם החיצון הולך ומסתבך אצל קפקא (וגם אצלו ההזרה עולה הדרגתית כדי ליצור תהליך נירמול), ולכל הפחות נוצרת האשליה שהנפש הרוסית מתוסבכת כל כך (אם דוסטויבסקי היה יוצר בשפה מערב אירופאית זה לא היה עובר, כי אנחנו מכירים אירופאים - הם הרי שפויים כמונו).

זה קצת כמו שהסופרים היהודים האמריקאים ניצלו את הזרות של הנפש היהודית כדי ליצור גיבורים שלא היו עוברים כבני אדם נורמליים כמונו, אמריקאים. כי יהודים הם נוירוטים, אובססיביים (למין), ופרוידיאנים בנפשם (נוצרה כאן אפשרות של התאמת הנפש לתיאוריה). לכן בגרמנית קפקא לא יכול ליצור אדם פסיכי (למרות שהוא כאדם היה יותר פסיכי מדוסטויבסקי), אלא עולם פסיכי, כי הגרמנית תדחה את הפסיכיות (או תסווג אותה כיהודית, דהיינו לא כאוניברסלית). גם אצל עגנון הגיבור הוא נורמלי, זה הכלב המשוגע (כלומר יש צורך במנגנון החצנה של הפסיכיות).

ההדחקה הזו של הפסיכיות לעולם היא הרבה יותר מעניינת פסיכולוגית - כי היא יותר מודחקת, ולכן יותר משכנעת. הרי פסיכי לא חושב שהוא פסיכי, אלא שהעולם פסיכי. העולם השתגע ולא הוא. זה גם בדיוק ההבדל בין הברית החדשה לברית הישנה. גיבורי התנ"ך הם אנשים נורמליים, ופתאום קורה נס לא נורמלי במציאות, שמתואר כאילו זה נורמלי, כמו אצל קפקא (ולכן זה חזק). לעומת זאת בנצרות ישו והקדושים הם אנשים מיוחדים ופסיכיים, לא נורמליים, בעולם נורמלי (ישו על הצלב והצלב כמנהגו נוהג). גם הניסים מנורמלים (ולכן הרבה פחות חזקים). הדרמה בנצרות היא פנימית, ולא חיצונית, ולכן הבשורה פונה לנפש. הבשורה של היהדות פונה לעולם והדרמה שלה היא במציאות (ולכן גם יש מצוות, עם, מטרות היסטוריות, וכו').

הריגוש הקיצוני הדוסטויבסקיאני, בתהליך של אסקלציה, מוכר לנו היום מהעולם האמריקאי: הכול מהמם, מטורף, מחריד (גם אם זה קשור לארוחת הבוקר). כלומר יחס ריגוש קיצוני בין האדם לעולם הופך לקיטש במהירות. לעומת זאת האדם הקפקאי, שאצלו העולם משתגע אבל האדם לא מתרגש, ומנרמל כך את העולם הלא נורמלי, כלומר יחס הריגוש הוא הופכי - הוא האדם האמיתי (למשל האדם של השואה והטכנולוגיה: הכל מסביבו קורס והמציאות משתנה לחלוטין אבל הוא ממשיך בנורמליות שלו - "החיים ממשיכים"). וזה מתאר את מצב האדם בצורה ריאלית בהרבה מהפרוזה ה-"ריאליסטית": השינוי בעולם מאיץ אבל אין שינוי באדם (ונוצרת אי הלימה).

לכן קפקא נוגע בנפש עמוק יותר מדוסטויבסקי - כי אין אצלו נפש. כמו שהתנ"ך נוגע בנפש עמוק יותר מהברית החדשה - כי אין אצלו נפש. ואז הקורא חווה בתוכו את הדרמה מול העולם שבסיפור. ואילו אצל דוסטויבסקי הדמויות הן שחוות במקומנו את הדרמה, אנחנו כל הזמן נפגשים בנפש אחרת, שאיננה נפשנו, וחווים את הדרמה מכלי שני, ונאלצים להתפעל מהנפש. לכן אפקט אי ההלימה בין הנפש לעולם הוא חזק יותר אצל קפקא. אבל מה הפתרון לאי ההלימה הזה? זו לקונה של קפקא, שמביאה לפסימיות שלו, שבה חוסר ההלימה הולך וגובר עד להשמדת האדם (ניצחון השואה).

בפתרון קונסטרוקטיבי תוכל לדון רק ספרות שבה המציאות מתחרפנת, חלומית, אבל גם האדם מגיב לה בצורה חלומית. אם כי ספרות כזאת בהכרח תהיה פחות חזקה נפשית משתי הקודמות, כי לא תהיה בה אי הלימה. לעומת זאת, היא תהיה יותר מעניינת אינטלקטואלית ופתוחה - ופורייה. אצל קפקא המבנה הוא תמיד הטרגדיה, כלומר הסוף ידוע מראש, ואצל דוסטויבסקי המבנה הוא מתחת לפני השטח קומי (לכן הסופים שלו כמעט תמיד חלשים). אלה מבנים מורכבים מאוד (שהעניין בהם הוא בסיבוכם הגובר - ולא בהתרתו), אבל סגורים.

אבל לגבי מי שמתעניין בעתיד, ספרות סגורה היא פחות מעניינת. רק ספרות שיוצרת כיווני למידה עתידיים, חיובית, רק היא פורייה. כי הקורא היצירתי מרגיש שזה נותן לו יותר חומרים לעבוד אתם, להמשיך אותם. הספרות של הנפש משתקת, היא מכבש, ואנשים אמנם מתפעלים מעבודת המכבש ומעריצים אותו (כמו כל עבד) אבל אינם חופשיים ואינם משתחררים. ההנאה שלהם היא הנאת הנפעל, ולא היוצר. לכן זו ספרות שמסתירה את חדוות היצירה שלה עצמה (מיתוס האמן המיוסר). ההנאה של הכותב-קורא היא מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית - הכיף היצירתי פשוט נוגע פחות עמוק בנפש האדם, דווקא כי זה פחות פתולוגי - זה פחות מענג.

לכן צריך ליצור ספרות שהציפיות ממנה אחרות - שהיא תתן רעיונות. הספרות הפוסט-מודרנית נכשלה בזה, כי משחק איננו דבר מספיק יצירתי, כי אין בו מספיק חידוש לאנשים מבוגרים. אינסוף אפשרויות אין פירושן אינסוף חידושים, כי אין פירושן אינסוף אפשרויות של חידושים, כי חידוש הוא למידתי במוח שלנו. החידוש צריך להיות במתודה, ואינסוף חידושים באותה מתודה אינם חידוש - רק מתודה חדשה היא חידוש. כלומר הבעיה של היוצרים המשחקים הללו היא שהם דווקא פחות מדי יצירתיים ועם פחות מדי רעיונות חדשים באמת, כלומר חדשים מתודית (כי המשחק מוגבל: הוא קומבינציות, דהיינו אפשרויות). לכן צריך למצוא אפשרות יצירתית שאיננה משחקית.

כי בגלל שאנחנו למידתיים ולא מנגנונים, כל סופר שיש מאחוריו מנגנון לא באמת מעניין, אחרי שלמדנו את המנגנון. סופר גדול הוא מי שהמנגנון שלו קשה ללימוד, או מנגנון למידה בעצמו, דהיינו סופר גדול הוא מתודה חדשה של כתיבה. הטעות המרכזית של כותבים היא הפיכת מתודה למנגנון - דהיינו מה שהם למדו ממתודה של סופר זה את המנגנון איך לכתוב כמוהו, ולא את המתודה איך להמציא מנגנונים חדשים. כלומר הספרות מחולקת לכותבים מסדר שני, שהם המעטים הגדולים - המתודות - ולכותבים מסדר ראשון, שהם הרבים - המנגנונים (גם שילוב של שני מנגנונים זה מתודה די פרימיטיבית, וכאן נעצרים 99% מהכותבים). לכן את המשפט שמסיים את הפסקה הקודמת צריך להחליף במציאת מתודה יצירתית שאיננה משחקית (וחלילה לא מנגנון יצירתי שאיננו משחקי). ספרות כזאת תיגע בדחפיו היצירתיים העמוקים (והמענגים!) של האדם, בניגוד לנוירוזות העמוקות שלו.

ספרות זו תצטרך להדגים אפרטוס יצירתי יוצא דופן ביכולותיו. מנגנון זה יצטרך לגשר על המתח שהפך בספרות הפוסטמודרנית למשחק סכום אפס (תרתי משמע): מצד אחד פורה ופתוח - ומצד שני מעניין ועמוק (דהיינו לא מנגנוני). כיוון טבעי לאפרטוס כזה הוא שימוש באפרטוס היצירתי הפורה ביותר הקיים באדם - החלום. החלומות הן מצד אחד התחום היצירתי ביותר בחיי כל אדם, ומצד שני העמוק ביותר (לעולם איננו משתעממים בחלומות שלנו), ומצד שלישי עוסק באופן מסורתי בתרבותינו בחיבור בין העבר לעתיד. לכן מתודת כתיבה חדשה שתעשה שימוש במנגנונים חלומיים - דהיינו מתודה חלומית - יכולה להיות הפתרון לבעייה.

מתודה זו צריכה להיזהר מהפיכתה למנגנון יצור חלומות. ראשית, עליה לסנן מתוך החלום את החלקים השרירותיים שלו (דהיינו המשחקיים), כי אין ספק שהחלום מרובה מדי אפשרויות, ולזקק מתוך האפרטוס החלומי את חלקיו המתודיים, כלומר אלה שמבוססים על למידה. למשל, קונבנציות כמו: ראיית העתיד, מאבק בתוך שינוי דמיוני בעולם, הזרה, סימבוליזם, שיקוף ארכטיפיים מיתיים, נגיעה בעולמות שמעבר, ועוד. כל אחד ממנגנונים אלה ותיק בספרות, אך רק באמצעות המסגרת החלומית הם מתאחדים למהות חדשה: המתודה החלומית מאפשרת לעסוק בעתיד מתוך הפעולה, המחשבה והנפש בהווה, דהיינו מתוך הספרות.

החלום הוא המעבדה הבדיונית (שעולה בהרבה על המדע הבדיוני, דהיינו הריאליזם העתידני) שמסוגלת לפתח ניסויים נרטיביים שבוחנים את העתיד ואת מרחב האפשרויות הרעיוני הפתוח בפנינו בחופשיות. לפיכך ז'אנר החלום הוא המרחב הספרותי הטבעי לפיתוח רעיונות עתידניים, תפיסה עתידנית וחשוב מכל - תודעה עתידנית. החלום הוא הדרך הנרטיבית של התודעה לחשוב על העתיד (ואיננו מוציאים מכלל זה את הפנטזיה והחלימה בהקיץ, או אפילו את החלום האידיאולוגי או הנבואי או המיסטי. או אפילו החלום הטכנולוגי). לכן - ספרות החלום היא ספרות העתיד.

עכשיו, אם נסגור מעגל ונחזור לדוסטויבסקי וקפקא, נבין שספרות החלום היא המהפכה הקופרניקאית של הספרות. כי אם נשאל את עצמנו אם היא עושה יותר הזרה לאדם או שמא דווקא לעולם - לא נקבל תשובה, וכך גם אם היא חושפת יותר את העולם או דווקא את הנפש, והיכן המוקד שלה. למעשה, בחלום הנפש והעולם מתאחדים כך שאין יותר חלוקה בין העולם החיצוני לנפש (וזאת בניגוד לספרות התודעה, שבה העולם החיצוני עדיין ריאליסטי ורק המוקד משתנה - ולכן לפעמים מאבד קשר עם המציאות החיצונית). בחלום אין חלוקה בין חיצוני ופנימי, כי גם העולם החיצוני בחלום עוסק בפנימי, והעולם הפנימי מתבטא כולו בחיצוני (אין זרם תודעה בחלום). בחלום אף אחד לא נורמלי, לא העולם ולא האדם, ולכן לא נוצר ביניהם פער ואין שבירה (גם לא שבר אפיסטמולוגי).

כלומר, החלום הוא היפוך מלא לספרות הריאליסטית, שבה גם הנפש נורמלית והגיונית וגם העולם. אצל קפקא ההיפוך מתבטא בעולם הלא נורמלי ולא הגיוני, ואצל דוסטויבסקי ההיפוך מתבטא בנפש הלא נורמלית ולא הגיונית, ואילו בחלום ההיפוך הוא כפול - גם בנפש וגם בעולם - ולכן יכולה להיווצר בו הלימה מחדש בין העולם לנפש. לכן החלום מתאים לתקופה שבה העולם משתנה במהירות - כי גם האדם יכול להשתנות בו במהירות. למעשה החלום הוא השינוי המהיר הזה. הוא מאפשר לדמיין אדם שנוהג אחרת מאיתנו, וחושב ומרגיש אחרת מבן תקופתינו, כלומר את האדם של העתיד - אבל לא אדם זר לנו, אלא אנו עצמנו.

סיכום למי שלא קרא כלום

החלום מאפשר לדבר באופן חופשי על האפשרי, בניגוד לריאליזם שכלוא בהתחזות להכרחי ולמסתבר. כך שלמעשה החלום הוא כן ריאליסטי - רק שהמציאות שלו אלטרנטיבית, כי עולם אלטרנטיבי היה יוצר אדם אלטרנטיבי (חוסר ההלימה הוא לא ריאליסטי! ומתאים למצב מעבר משברי בלבד, ומכאן הפסימיות והשבר של הספרות המודרנית). על החופש הזה החלום משלם בכך שהוא איננו עובד על הקורא באמצעות מנגנון ההזדהות, שהוא בסופו של דבר מנגנון נפשי משמר, אלא באמצעות מנגנון העניין, שהוא מנגנון למידתי מחדש.

בניגוד למה שאנחנו מרגישים, מנגנון ההזדהות בספרות איננו טבעי והוא תוצר תרבותי, שלקח לו זמן רב להתפתח למנגנון המרכזי של הקריאה. לכן צריך לפתח היום קריאה שונה, שלא שואלת מה הייתי מרגיש במקומו, אלא מה אני לומד מזה, אילו אפשרויות חדשות. בדיוק כמו הקריאה של לימוד התורה, שאיננה בנויה על הזדהות עם הגיבורים. הלמידה היא בת דודה רחוקה של המתח, ששואל מה יקרה, אלא שהיא שואלת מה יכול לקרות. מה אפשרי שיקרה בעתיד. כדי שמנגנון כזה יעבוד, הקורא צריך מראש להתעניין בעתיד, ולא רק בעצמו (בנפש המזדהה), ולא רק בעולם שבספר (המתח), אלא בהתפתחות העולם האמיתי העתידי שמחוץ לספר - עליו הספר מדבר. כפי שהתגבשה מוסכמה תרבותית שהדרך הכי אמיתית לדבר על העולם האמיתי זה באמצעות הבדיון, ככה בעתיד תוכל להיות מוסכמה שהדרך לדבר על העתיד היא באמצעות החלום.

ביבליוגרפיה:
כל הספרות כולה. כולל נספחים.


ואז כמובן קורה במציאות הדבר הכי לא צפוי - או אולי הכי צפוי. החלום שלי מתגשם. כי הנה אני עולה למעלה עם הדוקטורט שלי לקומת הסגל במכון - הלב שלי דופק במסדרון ואני מפחד שתכף ישמעו אותו כל אנשי הספרות המכובדים בחדרים שלהם, שמי יודע מה הם עושים בפנים - מבלי לדעת מה מחכה לי ממש שם בסוף הפרוזדור, וכל הזמן הזה המתין לי בקצה של המסע האקדמי שלי. כי את מי אני פוגש שם? את מי, את מי? ד"ר עיגול שחור.

והיקום קורס לתוך עצמו.
חיי לילה