ושמה לא תעבור

ורוח הקודש מחככת בי את שדיה (כאילו היא איזו בת קול), והם צמוקים כמו רימונים של ספר תורה. והנשימות שלה מהירות (גם היא יודעת שזהו): אז אתה רוצה נס מיוחד בשבילך?

חלום, חצי חלום, תנועת עפעף מהיר, קטעי מוחין סתומים - ודי  (מקור)

חלמתי שסוף הלילה מתקרב. אולי עוד חלום, חצי חלום - וכבר השעון מעורר. אבל אני כל כך עייף, כאילו לא ישנתי בכלל ולא חלמתי כלום. וזה לא רק שבזבזתי לילה (כמו איזה חילוני בלי בחורה) - בזבזתי את החיים. ואני שואל את רוח הקודש: את לא יכולה להכניס אותי להיריון? איך זה שהחיים עברו כל כך מהר. אני עוד זוכר את הטעם של סוף הקיץ, כשהייתי קטן, את הגעגועים לחופש דווקא לפני שנגמר החופש (שבוזבז לגמרי), את שאריות הטבע שחודרות אפילו לעולם הרוח, בו היינו כלואים כולנו. ולו דרך החגים. נגיד הסכך בסוכות. או המילה שחר בברכות השחר (אוי, שכווי שלי, שמבחין בין יום ובין לילה!). וכיום? הקיץ הוא גיהנום. רק שיגמר.
ורוח הקודש במיטתי גוהרת עלי: חם לך? זה בגלל שיש לך חום? אתה רוצה רוח סתיו במקומי?
ואני משתדל לא להריח את ריח הזיקנה האינטימי כל כך, העתיק והרקוב שיוצא לה מהפה, כמו גווילין סרוחין, ממש פתח הגיהנום (לא צחצחה שיניים לפחות אלפיים שנה). ואני עוצר את נשימתי ואומר: לא התכוונתי להעליב. אבל כמה הכל השתנה, כמה נעלמה האמונה. ולא רק האמונה באלוהים, או ברבנים, או בשטריימל, או אפילו (רחמנא ליצלן) ב-"אינטימיות עם התורה". אלא האמונה באמנות (המדיום של האמונה!), או בחילוניות, ואפילו בכתיבה עצמה - אני כבר לא מסוגל להאמין לחלומות של עצמי. ואם יש דבר אחד שמאפיין את החלום - זה הנמכת סף האמונה. קפיצת האמונה האדירה הופכת לדילוג בין שלוליות, שבתור ילד זכור לי כמין דבר שפשוט לא קיים יותר. בחלום אתה פשוט מאמין בהכל. גם החילוני הכי גדול מאמין בניסים הכי גדולים. העולם כל כך טבעי בחלום.
ורוח הקודש מחככת בי את שדיה (כאילו היא איזו בת קול), והם צמוקים כמו רימונים של ספר תורה. והנשימות שלה מהירות (גם היא יודעת שזהו): אז אתה רוצה נס מיוחד בשבילך?
ואני כבר יודע איך זה יגמר, את האכזבה בהתעוררות, כשכל בוקר אני פתאום ביקיצה נזכר במחלה, ומייד אחריה כמו פטיש במוח - במיתה, ואומר: כן, אני רוצה, בואי. בואי אליי הלילה! החלום הוא העולם בתוספת אמונה (אם חילונים תוהים איך זה להיות דתיים). והעירות היא העולם שהוציאו ממנו אמונה (אם דתיים תוהים איך זה להיות חילונים). לכן כל השאלה לגבי העולם הבא היא: האם המוות הוא התעוררות, כמו אצל חילונים, או שינה, עם חלימה דתית עמוקה. ולכן שאלת האמונה היא הקובעת האם יש לך חלום אחרי הסוף - אם יש לך בעולמך עולם הבא. ואני איבדתי את האמונה. הפכתי לחילוני, למי שפותח חלון ומכניס את האור. במקום לפתוח חלום ולהכניס את החושך. את שומעת - אני חילוני!
והיא נרתעת פתאום, ומזדעזעת מהכנפיים עד בין הרגליים שלה, ככה זה מרגיש, כאילו סבתא שלך מנסה להכניס אותך להיריון. והיא מתחילה לנשוב יותר ויותר חזק, לשאוף ולנשוף, במין סלידה ממני, בסילודין ובחידודין, היא כמעט בורחת דרך החלון. ואני יודע מה היא בטח חושבת: "אתה?".
ואני מנסה להסביר, לתרץ, את האמירה הקשה, המרושעת, את החזרה בשאלה ערב מיטתך, סליחה, מיתתך, כי כל יום יכול להיות יום מיתתך (ולעומת זה בלילה המוות מתוך שינה הוא מיתת נשיקה - המוות הכי נחשק). ואני מתחנן על חיי, על חלומותיי (ונראה מה יהיו חלומותיו!), מנסה לזעזע אותה, שתעזור, או לפחות שתאזור אומץ לעשות את מה שאני לא מעז, ומחציף: הנה אתמול היה לי חלום: "חלמתי שההלוויה שלי הולכת ומתקרבת. וכבר כל כך קרובה - שיש לי ההרגשה (האשליה?) - שגם אני אקח חלק בהלוויה. והם באים. שורה ארוכה ארוכה...". ופשוט לא טרחתי לכתוב אותו. בשביל מה? משהו עם המשפט האחרון לפני מותי, שיצטטו. הלך לפח. מת. נמחק. מישהו יודע מה היה כתוב כאן לפני שעשיתי דילית?
והרוח אומרת: אני יודעת.
ואני מגחך: אני לא מאמין לך, לא מאמין ברומנטיקה הזאת. את מבינה איך זה להיות חור שחור בתול, שלא מילא את יעדו, שאיש לא נכנס עדיו? שהיה לכאורה פתוח, אבל - חור סתום מצאתי?
והרוח נחנקת טיפה. ואני מוצא בי כוח לדבר: איבדתי את האמונה בכתיבה שלי עצמי. לא בכתיבה עצמה אולי, אלא בקורא. לא כמו הנודניקים הנרקסיסטים של המאה העשרים שאיבדו את האמונה שלהם ביכולת לכתוב, ואת האמונה בשפה ובמשמעות, וזה היה מין כזה משבר נורא (בכייני ומתייפייף ומתפנק). לא איזו קשקשת של הפילוסופיה של הלשון. אני מעולם לא איבדתי את כוחי לכתוב, להעביר משמעות, להפך, העברתי יותר מדי משמעות, אני בשיא כוחי ומוחי ורוחי לפני גסיסתי (ועם רוחי גוויתי!), אבל איבדתי את האמונה ביכולת לקרוא. ביכולת של הקורא. במוח שלו, בעומק ובחלימה שלו. זה לא רק מחדל שלי שלא שמו אליי לב בכלל - זה מחדל של התרבות. וזה גרוע בהרבה. זה אומר שלא היה למי. כולם חילונים. גם החרדים. כולם ערים.
והיא נחרדת, כמעט כמו הוריקן במיטה: טיפה צניעות!
ואני מרים קול חנוק (לא ממש יוצא לי צעקות כמו שרציתי): אין טעם להיות צנוע רגע לפני שאתה נמוג, להיעלם בקול ענות חלושה. לא הייתי גרגיר, אלא ראש הר עצום של חלומות, שטוף רוחות פרצים מהעתיד. אבל אף אחד לא העפיל לפסגתו - והארץ המובטחת לא תתגלה. נקודה שהיתה יכולה להיות למעלה למעלה - עכשיו נעלמה בחולות המדבר. אבל אני ראש - הר. רק בלי ההר. ראש אסכולת החלום, רק בלי אסכולה. וראש ההר הכי גבוה בלי ההר - הוא סתם גרגיר שחור, שנאבד ברוח. כן, תתביישי. תתביישו!
והקור נוגע לי בעצמות, אפילו שאני בארבעים מעלות. אני מסתובב אליה במיטה, בשארית כוחותיי, אבל הרוחות כבר חזקות מדי. ואני כבר לא מחזיק מעמד במיטה - ועף דרך החלון.