המוות הרוחני

אני מתחיל לחשב את כמות הלילות עד שאמות, ואת כמות החלומות שנשארו לי. על מה לבזבז אותם? אני חייב לחדור לתוך משהו עמוק, שאהיה לפחות מהכותבים האלה שיצא להם משהו מהמחלה, ולא נשארו בתולים רוחניים

כשגילוי הוא התאבדות  (מקור)

חלמתי שחליתי. וברור לי שאקום מזה אדם חדש, או שלא אקום כלל. והרופאים באים למיטתי, מכל המחלקות, כי זה מקרה מורכב שיכול למות, ולכן גם מעניין מאוד, כי רק מבחוץ זה נראה עיגול שחור אחיד ללא גוונים, אבל תחת מיקרוסקופ זה ממש מפחיד מה יש לו בפנים. והדבר הכי מפחיד אותי זה שהרופאים עצמם מפחדים. ויש רופא גוף (שהוא ממש כמו וטרינר), ומעליו רופא נפש, ומעליו רופא רוח, ומעליו רופא נשמה, ורופא חיה ומעל לכולם מנהל היחידה. ואני מתחיל לחשב את כמות הלילות עד שאמות, ואת כמות החלומות שנשארו לי. על מה לבזבז אותם? אני חייב לחדור לתוך משהו עמוק, שאהיה לפחות מהכותבים האלה שיצא להם משהו מהמחלה, ולא נשארו בתולים רוחניים. כי למות - לא אכפת לי כבר שנים. רק כשהיו לי אנשים שאהבו אותי - פחדתי למות. בשבילם. במיוחד ההורים, הרי המוות של ילד קשה להם יותר מבשבילו. וכשהם מתו - הם שחררו אותי מהחיים.

הרי הילדים שלי לא אוהבים אותי (אין לי אשליות) ואשתי זה רק יעשה לה טוב להיות אלמנה במקום גרושה. זה יותר מכובד בחברה. אפילו נדמה לי שראיתי חיוך אצלה. היחידה שאוהבת זו הבת עם המוגבלויות, אבל היא באמת לא יודעת אם אני חי או מת, ואולי אפילו לא יודעת אם היא חיה או מתה. וגם אי אפשר להסביר לה. יום אחד אני פשוט אעלם לה, כמו חתול שנעלם לו הבעלים. לאט לאט היא תשים לב שאני לא שם, עד שהיא תשכח בהדרגה שאי פעם הייתי קיים. בקיצור - הסיבה היחידה לחיות זה החלומות, וגם לא לאכזב את מנהל היחידה. שממש לא נעים לי מהם כמה שהם משתדלים להחזיק אותי, איכשהו, קשור לחומר, שלא אעופף להם לילה אחד לשמיים כמו בלון דרך החלום.

לכן חייבת להיות סיבה אחרת, ואסור לבזבז את הזמן, כי בקרוב יגיעו הכאבים. ואני יודע שאין לי סיבולת לכאב בכלל. ואני אתחיל לבכות שאני לא רוצה לחיות - כמו שקורה לי אפילו שיש לי שפעת, ואשתי צוחקת עליי, ומשאירה אותי לגסוס במיטה. כי לפחות עכשיו יש לי סיבה לא לצאת מהמיטה. הרי זה לא אשמתה. כמו שהיא אומרת: כל החיים שלך בתוך המחשב, ולא יודעת כמה היא צודקת. וכל הזמן שואלת מה אני מסתיר ממנה. פעם אחת היא אפילו בכתה: אם לפחות היית צופה בפורנו, כמו גבר. עם יצר הרע. במקום כל המילים האלה שאתה כותב, ולכי תדעי מה הוא כותב. לכי תדעי אפילו מה הוא כותב עליך. אז זה הצד שלה, צריך לומר. והילדים שאבא שלהם נחשב אידיוט, שלא יודע לשבת וללמוד. אף אחד לא אשם, אתה חייב לשחרר. כל זה אומר לי רופא הנפש. והוא ממשיך: ואם הוטרינר שלך, מר חתול, יחליט שהגוף עוזב את הנפש, אז לפחות שיהיו גירושין יפים. אל תהיה מהזוגות האלה שנפרדים במלחמת עולם. ואני אומר לו: אדוני, זה בסדר. לא התכוונתי בכלל להילחם. לא על הגוף השמן, העגול, החולה, הנרקב והמשחיר הזה, גועל נפש. את המלחמות אני משאיר ליפי הבלורית והתואר. אני חתול מפונק מאוד מבחינה רוחנית, ולא מסוגל לחיות את חיי הגוף המחולנים שדורשת המחלה. אלוהים ינצח אותי בקלות. אומרים לי להילחם להילחם להילחם, אבל אני רק רוצה לחלום לחלום לחלום. והרופא סופק כפיים: אחרי שלא הצליחו לרפא את הגוף, אני גם לא מצליח לרפא את הנפש. אני שולח אותך לרופא הרוח.

ואז בא רופא הרוח, וזה רק נהיה יותר קשה. כי יש בעיות רוחניות בעולם, בכתיבה עצמה. והוא אומר: הטעות הגדולה שלך, שמורכבת מאלפי טעויות קטנות (אחת בסוף כל קטע), כמו פיל שעשוי מעכברים - היא שלא כתבת רומן. ולא ניהלת רומן. ואני אומר: אני הייתי מסוגל להתחייב לרומן? ברומן צריך לפתות את הצד השני, של הקורא הנשי, לנהל איתו מערכת יחסים, לזרוק כלים ולהדיח את הזבל, כל מה שאני לא יודע לעשות. והוא אומר: אתה סטוציונר! לא פלא שיש לך רק קוראים מזדמנים, שממשיכים הלאה. וזו חלק מהמחלה של העידן הזה, שגם אתה נדבקת בה. ואני אומר: לא, אני דווקא לא המשכתי הלאה, אלא המשכתי לכתוב אינספור מכתבים לאהבה הנכזבת שלי. זה בדיוק מה שאתה לא מבין בחלום. זו לא מערכת יחסים אמיתית, אין מגע. זו מערכת מרחוק. זו בדיוק מערכת היחסים של העידן הזה - דרך המחשב. אתה לא מספיק אכזרי אליי: הבעיה היא לא שלא אהבתי, אלא שפשוט לא אהבו אותי. הבעיה היא החד צדדיות, לא המחויבות. והרופא אומר: לא הבנתי מה קורה בספר. העלילה! ואני אומר: מההתחלה קיצצו לי את כל המבנה של הספר, ובערך חצי מהתוכן, גם בספרים שיצאו - זה פשוט עבר עירבול בבלנדר, אני בעצמי לא הבנתי מה קורה שם. אולי אם באמת היה יוצא ספר של מאות עמודים - זה היה גורר יחס אחר, חוויה אחרת. כבר לא נדע. במיוחד אם הספרים היו נקראים בהתאם להוראות המבנה שלהם (לאורך מעגל השנה, לאורך מעגל החיים, לאורך לילה לבן שלם...). אני בעצמי אוהב טקסטים דחוסים ונעבכים, כמו במסורת של עמנו, ושונא רומנים מנופחים וחזקים כמו גויים. אז לכתוב אותם? והרופא אומר: לך תדע מה היה יוצא אם פעם אחת היית כותב רומן - אולי יצירת מופת! ואני אומר: אני אגיד לך למה לא כתבתי רומן. כי אתה לא יכול לכתוב רומן לעצמך. רק לקורא. ולי לא היה קורא. כתבתי לעצמי. זו כמובן בעיה ענקית. אבל זו גם המציאות. קשה לזייף, ורומן זה תמיד תמיד זיוף, אשליית מציאות, ובחלום האשליה היא המציאות. הפנטזיה היא האמת. והרופא אומר: אני לא יכול להציל את מי שלא רוצה להתרפא, בשביל זה צריך סוג אחר של טיפול. אני נותן לך הפניה דחופה לרופא הנשמה.

ורופא הנשמה זוחל למיטתי בלילה ואומר: אתה יהודי, נכון? ואני אומר: אפילו זה כבר לא ברור לי. לא יודע אם יהודי. אבל גלותי. זו אולי הזהות האופנתית העדכנית. מי שלא במקום, ולכן מספר לעצמו שהוא לא בזמן, ושייך לעבר הרחוק ולעתיד הרחוק. הייתי סימן שאין במקלדת. והרופא אומר: אבל יש נשמה יהודית. ולכן לא יכול להיות שלא ניסית לעשות משהו גדול. ואני אומר: נכון, ניסיתי. הצלחתי זה כבר משהו אחר. כלומר משהו שאפילו אני לא יכול לדעת. אולי אפילו האחרון לדעת. וזו האכזריות. בימי חיי לא אדע. למרות שלפעמים - היה נדמה לי שכתבתי יצירת מופת, ב-"ספר החיים". למרות שזה כנראה יחשב הספר הכי גרוע שלי, בעתיד. אבל מבחינתי זה היה הספר הגדול על השואה. החשבון עליה בעולמות העליונים. ניסוח מחדש של היהדות אחרי אושוויץ. והוא אומר: איבדת שליטה לגמרי על מהלך העניינים. ואני אומר: אין מה לעשות, כחולם, תמיד איבדתי שליטה. אף פעם לא היתה לי שליטה. זה חושף אותי הרבה יותר. אצל הרבה כותבים, זה כמו לשמוע אותם. לי זה ממש להיכנס לתוך המוח, זה יותר אינטימי ממין, ולכן גם הייתי צריך להגן על עצמי, להסתתר. ולכן גם כל כך זלזלתי בגוף, בריאליזם. לא עשיתי פעילות גופנית. הפכתי לחתול חולני עצלן ושמנמן. אבל הראש שלי תמיד נשאר מעופף. הייתי חתול עם שטריימל. והרופא אומר: אתה כבר מספיד את עצמך? תשאיר משהו לרבנים. ואני אומר: הרבנים לא יבינו כלום. החילונים לא הבינו כלום. לא עזר לי שכתבתי לאלה, ולא עזר כשכתבתי לאלה. כי בסופו של דבר, נשארתי מי שכותב לחתול עם שטריימל. והרופא כבר מסמן: טופס הפניה לרופא החיה.

והווטרינר הרוחני מגיע אלי: אז מה מפעיל אותך מבפנים? זה שאתה חתול? זה שאתה חרדי? זה שאתה עיגול? זה שאתה יהודי? זה שאתה שחור? בעצם, כל אחת מהרמות הללו הן ביחד נר"ן ח"י. ואני אומר: אצלי זה כבר נר"ן מ"ת. כי במקום חיה יש לי מתה, ובמקום יחידה יש לי תורה. לא הלכתי לצבא. רציתי להיות חלק מהתורה. אבל התורה הקיאה אותי. כי הייתי נמוך מדי, ליצני מדי, מתחכם מדי, מתחמק מדי, אזוטרי מדי, חשוך מדי, כי לא כתבתי מספיק ברור מה שרציתי, כי הייתי שבוי בשיח של עצמי, שהשליתי את עצמי שהוא יהיה המשך השיח המשיחי-קבלי-עתידני, וכי פחדתי לכתוב את הדברים ללא לבושין, כי נרתעתי מהקיטש הדתי, שהוא הבעיה הקשה ביותר של הקדושה - קיטש. הקיטש הוא הסיבה לחילון, ולכן מהחילון אפשר לצאת דווקא - ולטהר את אלוהים. מקווה ישראל, שבו השם טובל. והווטרינר אומר: בני, אתה לא מאמין ברוח. הרוח עוד יכולה לגלות אותך. ואני אומר: יתכן שעבודת הפענוח של מפעל חיי אפשרית, אבל מי יקח אותה על עצמו, ומי שיקח - יגלה מה שהוא לא רוצה לגלות. את הדוסיות. את הפוציות. את הרליגיוזיות. את המיסטיות. את החזיונות. את החזונות. את החלומות. וגרוע מכל - את הרצינות. את זה שלא צחקתי. רק אתם צחקתם. ואותו חוקר עתידני ידהם לגלות מה הסתתר שם כמו גופה חנוטה - הרצינות המתה. כן, סליחה על האכזבה.