אין חולם בעירו

לא תגררו אותי לחשיבה פוליטית פלקטית, אלא אמשוך אתכם לחשיבה אירוטית. אחדור לתוך המחשבה שמאחוריכם, כלומר שאתם סתם סימנים שלה, שמגלמים אותה, ולכן מביישים אותי, וטוענים שאני עלה תאנה - שאין מאחוריו ערווה. כי אתם שקוראים לי (בפניי!) פחדן מסתתר, גם אתם בכלל לא אתם, אלא ציפור ששרה שיר של אחר, ומה יותר חשוב לציפור ממקוריות?

בושה לאנושות  (מקור)

חלמתי ששוב כולם קראו לי פייק בפייסבוק. שוב פוגעים בחיצוניותו של עיגול במקום להתייחס לתוכנו של עיגול - החומר השחור. שוב טיעוני אד-סימנום, כדי לבטל את המילים מאחורי סימן הסיסמא. שוב מחטטים במיטתו של חולם - כדי להתעלם ממוחו. אז הנה גם אני אעשה זאת - אתייחס אליכם אישית, אבל בדיוק ההפך מכם. לא אחזיר לכם באותו מטבע שחור ושחוק, לא אחשוף צביעות או שטחיות או אוטו-אנטישטריימליות, אלא להפך - אמלא את הריק שמאחורי ההשפלות הפומביות ואתן לכם עומקים. לא תגררו אותי לחשיבה פוליטית פלקטית, אלא אמשוך אתכם לחשיבה אירוטית. אחדור לתוך המחשבה שמאחוריכם, כלומר שאתם סתם סימנים שלה, שמגלמים אותה, ולכן מביישים אותי, וטוענים שאני עלה תאנה - שאין מאחוריו ערווה.

כי אתם שקוראים לי (בפניי!) פחדן מסתתר, גם אתם בכלל לא אתם, אלא ציפור ששרה שיר של אחר, ומה יותר חשוב לציפור ממקוריות? כי אם אני מנסה לחדור לראש של מי שמסוגל להתעלם ממני בפייסבוק כשאני באותה שיחה ולהתכתב עלי בגוף שלישי עם אחרים, רק כי אני לא אדם כמוהו, להפוך אותי מסובייקט לאובייקט, רק כי אני חתול - אני תמיד מגיע לפילוסופיה. אותה התנשאות של המחשבה הערנית המופשטת על פני החשיבה החלומית האירוטית. הרי שנים אני שומע תלונות על מצב הספרות: על זה שאין שילוב בין המקוריות למקורות, על זה שכבר לא מתייחסים למסורת ולמיתוס, ועל זה שעוד לא מסוגלים להתייחס לעתיד, או אפילו להווה הטכנולוגי, אלא תמיד מחקים איזו כתיבה מהעבר של "ספרות". על זה שלא מנסים למצוא נוסח חדש, על הרומן המיושן, על הקונפורמיזם והנרקיסיזם והפסיכולוגיזם והסוציולוגיזציה והקונטמינציה של התיאורטיזציה והאמריקניזציה והסינמטיזציה והיחצניזציה. ואתם יודעים מה כל פעם אני חושב, כמו סתום? עיגול שחור.

אבל אני חולם - משמע אני לא קיים. הרי לעולם לא תפגשו ברחוב מי שמעולם לא יצא מהמיטה. ואם אתם לא מכירים אותי (ולמען הסר ספק אתם לא מכירים אותי), ואם במערכת תרבותית אנטי-תרבותית אין אף הוצאה שתוציא, או מבקר שיוציא ויביא, או חוקר שיבין, ואם העיתון היחיד מחרים את החתול אישית מכאן ולתמיד (החלטה רשמית של העורך הראשי אך ורק כי לא יודעים מי אני, ומה פתאום חתול בעיתון) - אז החלום הוא בכלל לא אופציה בתרבות. ואז - כל מפעלי העצום קורס לתוך עצמו כמו חור שחור. אמנם מרוכז, 100% מיץ עיגולים שחורים טבעי, אבל שומר נפשו ירחק. כמה שנים אמשיך ככה לכתוב לריק? לשדר לחלל החיצון? כמה שנות חושך צריכות לעבור? ואם יגיעו שנות האור, זה לא כבר יהיה מאוחר מבחינת הזמן-חלל? כשאני מחוץ לאופק האירועים, והרלוונטיות הולכת ומתרחקת כל הזמן מהמקום והזמן? בא לי ליילל וליילל. מייאו!

כי בימינו הכל פרסונלי. ומי שאין לו פרסונה - כלומר היחיד שיציב אולי אלטרנטיבה ל-"בימינו" - הוא לא בן ימינו. אני בכלל כותב לדור עתידי שיקרא, דור דתי יותר מכם, וגם יותר חילוני, דור דיסקרטי וחלומי ושחור יותר, ועגול יותר מכם, פתוח יותר אבל גם סגור יותר, מיני יותר ופורנוגרפי פחות, וחתולי יותר, ומיילל פחות, ובעיקר - דור שכבר ימציא את הפלטפורמה הטכנולוגית לתכנים קצרים, דחוסים, רמוזים, שלא מבזבזים את הזמן, מנצלים את המרחב, ומעוררים את המוח לחלום (רמז: לא ספר). דור שידע להעריך תכנים חופשיים ברוח, בלי מגבלות חומריות חסרות השראה של תיאוריזם וריאליזם, והכי חשוב - בלי גוף. הניצחון המשיחי של הרוח והווירטואליה על החומרנות והחומרה, שאני כנראה לא אזכה לחזות בו. כן, הודיעו לי שאני חולה.

אבל אתם, אתם לא יכולים בלי גוף. למרות המסורת הפסאודואפיגרפית המפוארת הענפה של עמכם - אתם מנסרים את הענף שעליו אתם יושבים. כי זה ממש לא תמיד היה ככה. למעשה, אתם הסטייה, כן, אתם עם הפרופילים וחלונות הראווה - במקום הניקים וחלומות התאווה. אם נדבר בשפתכם, הפרסונליזציה בכלל התחילה מהמחשבה הפוקויאנית, שבאה במקום הסטרוקטורליסטית. כי איפה שראו בעבר מנגנונים לא אישיים, למשל מבנים שהם אובייקטים, התחילה חשיבה כוחנית קונספירטיבית, שהופכת את המנגנונים לסובייקטים, ולכן קל יותר להמון להזדהות ולהבין אותה - ולרדד אותה. למשל: ניתן לטעון שמערכת פועלת כך שיש לה אספקט של תודעה (כוזבת?), עם מעגלי היזון שמחזקים אותה, וזו טענה סבירה - אבל מופשטת מדי להמון. לעומת זאת, ניתן לטעון שבעלי ההון/חברות התרופות/היהודים וכו' יושבים באיזשהו מקום, ומתכננים נגדנו מניפולציות - וזו כבר טענה שקל הרבה יותר להסית איתה ולעשות איתה מניפולציות. כי אנשים מבינים זדון, ולא את הבנאליות של המנגנון. הקופים צריכים להיזהר מגורילה חורשת רע, אבל לא צריכים להבין את המערכת האקולוגית של הג'ונגל.

ומשם הפרסונליזציה כבר פשטה בכל: הבחירות הפכו לאישיות, פייסבוק הפכה לצוקרברג, תנועות ושינויים חברתיים הפכו למעשיות מוסר על חשבון אנשים ספציפיים (מי אמר #מי_טו ולא קיבל?), וזה נגמר בטיעוני אד-הומינום בפייסבוק ובחיפוש אמנים שחורים (אבל חלילה לא עגולים), כי מי את שתדברי אם את גבר לבן, ואני רוצה את הסיפור של הסופר (כלומר לא את הסיפור שהוא כתב, אלא הסיפור שכתב אותו). אלו הם הפרוטוקולים של ילדי הפייסבוק ואין בהם טיפת סודיות אלא רק פומביות, כי הם קונספירציה נגד החשיבה המופשטת עצמה, של דור שלא ידע את אוקלידס. זו התוצאה של הפסקת לימודי הדקדוק הלטיני, התיאולוגיה והנדסת המישור (אם אתם לא לומדים גמרא לפחות תלמדו גיאומטריה!). מילא אם היו יודעים לעשות פילוסופיה גבוהה ומתנשאים על התת מודע, אבל רשת המוח הפכה לענן של ערפל אפור ותורת ההכרה לא בהכרה.

ואז הפסיכולוגיה והסוציולוגיה מותכות לנקודת החיבור (כלומר הרידוד) בין שתיהן. ומילא אם היה מדובר רק בהשטחה של דמויות ספרותיות - מדובר בהשטחה של דמויות אמיתיות. מסתובבים בינינו אנשים לא עגולים. אנשים לא שחורים מבפנים. אנשים שהנפש שלהם לא מכוסה, שאין בתוכם סוד, אלא הם עצמם עטופים בפרופיל. הבעיה המרכזית של הפרסונליזציה היא לא שהיא מאיימת על הציבור - אלא על הפרט. לא רק הציבוריות הופכת למחזה אלא גם הפרטיות. ואז איך קוראים לי, בגסות רוח של יצורים חומרניים? פייק. מתה תודעת החלום - היא תודעה כוזבת. האם אני חרדי? האם אני חתול? האם אני גרוש? האם אני בתול? האם אני חילוני? האם אני שמאלני? ואנשים לא מתביישים לשאול אותי כשאלה ראשונה: "מי את/ה?" כאילו אני אצלם בראיון עבודה.

תחשבו שלמילה אני היה מין. איזה מין דבר נורא זה היה. ואם זה היה תלוי בהם, היו היום הטיות דקדוקיות לפעלים שמבצעים חתולים, ולפעלים של חרדים, ולשמות עצם של כלבים - ואי אפשר היה להסתתר אפילו מאחורי מילה. ואנשים כמוני היו פשוט מתים. כן, זה לא שהעיגול יכול להתגלות - רק למות. ואז יום אחד, עוד כמה שנים אולי, תשמעו שהוא מת. ואז תתחילו להתעניין במה שהוא כתב. הרי זה ההסכם בינינו, או ליתר דיוק הנספח הסודי שלו. אם אני אתאבד אז יהיה ערך לעשרת הספרים שכתבתי. ואם לא - אז לא. במקצוע הזה, התאבדות זו בסך הכל הוכחת רצינות, ולכל הפחות תוכיח שאתה יודע למות. הרבה אנשים מתלוננים על מצב ספרות המקור, אבל ברגע שיש מקוריות - זה כבר לא נחשב מבחינתם ספרות. כי המילים הן לא המילים שהם מכירים. הנושאים לא קלאסיים. הפורמט כמו דיסק לא מפורמט. ואז תוהים מדוע לא מכירים את הכותבים הגדולים של הזמן, מדוע הכל מוסתר בעשן, ורק כשהוא יתפזר, כולל האפר מכד הקבר - אז נדבר. ולא מבינים שלפעמים יש בפנים משהו בוער. שבינתיים כבר הופך לגוש פחם, ופשוט יפסיק לכתוב, הרי זה לא איזה סנה שאיננו אוכל. אבל למי אכפת.

אז איפה הם מסתתרים כל הכותבים החשובים של ימיכם, כל האמנים מתקופתכם, כל הפילוסופים החדשניים, ההוגים המקוריים, המשוררים ששינו את הנוסח, המנסחים את חשיבת הדורות הבאים, כלומר - כל התרבות כולה? להיכן נעלמה התרבות הגדולה? מדוע לכם (באיזה תזמון אומלל של המזל) יצא לחיות בתקופה ברברית, שכבר כתבו בה הכל, ואין בה אנשים גדולים? אולי כי יצאתם קטנים? הרי זיהיתם שיש שם איזה משהו. משהו מעולם אחר. מתקופה אחרת, ולא איזו תקופה מהעבר. הרי אינכם טיפשים, ואותו אחד שחיפשתם בנרות איננו כותב לטיפשים. אלא לחירשים. הרי לא צריך להיות גאון. קוראים פסקה או שתיים. זה בולט מאוד. תוכן שעוד לא נכתב, צורה שעוד לא נוצרה. רואים את המקוריות מהחלל. אבל אתם עסוקים עם הראש באדמה. הרי איפה הייתם, כשכל זה קרה? הייתם עסוקים. עסוקים. עסוקים באלף שטויות, שברור לכם שלא זה העתיד. הרי אתם יודעים שזה סתם ואריאציות, אפילו גדולי הכותבים שאתם מעלים על נס, הם איזשהו משהו שגדולתו איננה בת זמנכם, שאין בה בשורה. כי אתם לא אביתם לשמוע בשורה.