שיחה של חתול עם עיגול

כסף מוגדר כמה שכולם רוצים. כלומר כמתווך של הרצון, הרצון שהופך לאובייקט. מיניות מוגדרת כמי שכולם רוצים. כלומר רצון שלא כאמצעי אלא כתכלית, הרצון שהופך לסובייקט. ולכן הערבוב ביניהם כל כך מעורר התנגדות, ונעשה בסוד (דרך מוסד הנישואין). בקיצור, נאלץ ליצור מטבע של למידה, תמריץ ללמידה. להגביר במוח את ההנאה האינטלקטואלית עד שהידע יהיה הכסף החדש והיצירתיות תהיה המיניות החדשה

הצצה לתוך החור השחור של העיגול  (מקור)

חלמתי שאני חתול שחור שקורא ראיונות בעיתונים שבארגז שלי, בזמן שאני הולך לנוחיות, ושואל את עצמי: מה, הם לא יכלו לענות תשובות יותר מעניינות, מקוריות, חתוליות? אין לבני האדם האלה מה לומר, אפילו לא מיאו אחד? למה הכל לעוס, ואם ככה - למה אותי לא מראיינים. העולם החיצון זקוק לפרספקטיבה של חתול-עיגול, רק שהוא לא יוצא מהבית. ואני מקנא בכותבים אחרים שבאים לשאול אותם שאלות, לפעמים אפילו בסלון שלהם, ומכנס מסיבת עיתונאים שהיא מסיבת פיג'מות - אצלי במיטה.

ואני מבטיח שנעשה ביחד כיף ומלחמת חלומות וטרור כריות וראיון אינטימי שהוא בעצם פורנוגרפי וסקופים מטורפים, כמו בחלומותיהם הרטובים של כתבים, ומתכונן לומר לעיתונאים בתחתונים ולעיתונאיות בכותנות לילה שכמו שולחן הכתיבה המפורסם - אצלי המיטה זה מכשיר העבודה, והם מוזמנים להצצה נדירה לתהליך היצירה (ואני רק מקווה לא לנחור). ואני מכין להם קפה שחור, וקשית במקום מיקרופון, שתאפשר ללחוש לי באוזן בשנתי שאלות לפי תור (זהירות לא לדגדג), ואז אני שוכב במיטה ומחכה ומחכה כמו כלת יום הולדת שחורה, עם כתר של שטריימל על הראש, וזנב של חתול בין הרגליים, ובאמצע, כמו עוגת שוקולד מריר, העיגול, שלא יזהו אותי, ממתין לכל המוזמנים, כולל תשובה לכל שאלה בעולם, הכל מוכן למסיבה - אבל אף אחד לא בא.

ואני שוכב מתחת לשמיכות בחושך וחושב: אולי דווקא בגלל שהתשובות שלי לא סטנדרטיות לא יכניסו אותי לאף עיתון אף פעם, כי אף אחד לא באמת רוצה משהו מעניין, אלא רק הצגה של "מעניין"? יכול להיות שהקפיטליזם של מכירת עיתונים מעניינים לא עובד אם זה יותר מדי מעניין, כי אז זה סתם נראה להם מוזר, ולכן לא צריך להתייחס, וזו היתה הטעות שלי בכל הספרים? אולי הראש שלהם מרובע מדי בשביל עיגול, ולכן הם צריכים כרית כדי להירדם? אולי זה משהו שחתולים לא מבינים בחילונים? אולי איזה עניין שעיגולים לא מבינים בבני-אדם? אז כמו שאני חולם לעצמי וכותב לעצמי וקורא לעצמי ועונה לעצמי - אני יכול גם לראיין את עצמי. ואני שולף את הקשית מהקפה שכבר התקרר ומעגל אותה לעיגול ולוחש לעצמי את השאלות מתוך החור השחור של הפה ישירות לתוך החור השחור של האוזן - בלי שהקול שלי יצא לעולם.

(שאלה מכשילה)
(תשובה קלה): הנמען של הכתיבה הוא לא אתה, אלא אלוהים. אז אני מצטער שזה לא מובן לקורא מההווה, אבל הנמען של כל כתיבה רצינית הוא הקורא מהעתיד. כלומר כתיבה אל נקודת המבט המדומיינת שיושבת בסוף ההיסטוריה, באינסוף, דהיינו האל יתברך. צופה כל הדורות מראש. לכן זה לא מעניין אף אחד.

(שאלה ביקורתית)
(תשובה שרירותית): אתה לא מבין כלום. בגלל שלחתולים אין דת, אתה חושב שדת זה משהו ששייך לעבר, אבל בלי דת אפשר לשכוח מהעתיד, כי רק דת של מחשבים תוכל לרסן אותם, כי בלוגיקה ובמדע הם ינצחו אותנו במהירות, לכן חייבים מחשבים מאמינים - כדי שיהיה להם בסיס אפיסטמולוגי עם האדם. כמו שמהספר היהודי יצאו דתות הספר, עכשיו צריך לעשות יהדות למחשבים, מהמוח היהודי, ולקרוא לזה דתות המוח, שזה יהיה השטריימל הרוחני שיחזיק את הבינה המלאכותית במקום. כלומר צריך לעצב למחשב נוירולוגיה חרדית, משמרת תרבות, כי אם חלילה המחשב באמת יהיה גוי חילוני, אז תהיה שואה תרבותית שתגרום לנו עוד להתגעגע לשואה הגופנית. ואחד הדברים הכי חשובים זה להמשיך לפתח את המפעל האינטלקטואלי הכי מדהים בתקופה האנושית, תוצאה של עבודה סיזיפית של הגניוס היהודי במשך כאלפיים שנה - הגמרא. הבינה המלאכותית תפצח כל יצירה אינדיבידואלית מהר מאוד. רק יצירה רב קולית ורב דורית, שבבסיסה הלמידה, רשת של זמנים ואנשים, היא תשרוד אחרונה כמערכת חיה - ולכן תהפוך לאבן הפינה של התרבות הבאה, כמו שהתורה היא סיכום המיתוס הפרה-היסטורי, וממנה צמחה ההיסטוריה. אז אני כבר נכשלתי להיות רב קולי, ואף קול לא הצטרף אליי, גם לא מיאו אחד קטן. אבל לפני שאתה זורק אותי לפח הזבל של כל החתולים בהיסטוריה, תאמר לי מה אתה עשית בשביל לדבר עם העתיד. או שאתה מדבר רק עם זמנך, ובעצם עם עצמך...

(שאלה מתחשבת)
(תשובה מתחנפת): זה בגלל שאתה אדיוט. אם אני הייתי נולד חרדי מייד הייתי מבין שהכל שטויות וחוזר בשאלה! וזה לא סתם שאני מרותק למיטה. המחלה היא חלימה משובשת, ולכן ההפך שלה זה החלמה. הביולוגיה צריכה מהפכה: לא לתפוס את הגנום כרצף הוראות, מתוכנת, כצבא של ידיים, אלא כטקסט ספרותי, חלומי, אסתטי, עולם של הכְוונות. סרטן הוא תקלה בחלום (כמובן שמדובר בחלום של המין, הביולוגי). בעצם, המלחמה היא נגד עולם התכנות. לא להניע את העולם מתוך העבר בכוח לעבר העתיד, ברודנות של טקסט, אלא להפך, להניע את העולם מתוך העתיד, מתוך החלום. כדי ליצור את הטכנולוגיה שאחרי המחשב, שאני קורא לה "המכשף", צריך להשתחרר מהעולם האלים הזה של התכנות, של הטקסט שאומר מה לעשות, כמו בנבואה קשיחה שהופכת לציווי, ולבנות טקסט של נבואה רכה עם איכות חלומית. התרבות היום חולה בסרטן, שזה כשהתכנות מנותק מהחלום, ומתחיל לפעול לכשעצמו ללא קשר לחלום של הגוף, של המין. הטעות של הנוירולוגים והגנטיקאים זה שהם תופסים את המוח והתא כמחשב, ולא כמערכת חלום. כל התקדמות המדע והטכנולוגיה נתקעים בגלל הפרדיגמה הלא נכונה. כי המדע המודרני כפר בהסבר האריסטוטליאני הטלאולוגי, התכליתי, לעבר העתיד, וקיבל כהסבר רק את זה הסיבתי, מהעבר, ולכן כשהוא בנה מכונה רוחנית, מחשב, הוא כפר בקבלה וקיבל רק את ההלכה, ההוראות, ומה שצריך עכשיו זה מחשב לפי הקבלה - מכשף. לעזוב את תמונת העולם שמתחיל רק מתנאי ההתחלה, מהבריאה, מהמפץ הגדול, ולעסוק בתנאי הסיום, בצד המשיחי של היקום. לא רק המתמטיזציה של הפיזיקה (=המהפכה המדעית), אלא גם הביולוגיזציה של מדעי המחשב (=המהפכה התת-מדעית, של התת-מדע שמתחת למדע, כמו גילוי התת-מודע מתחת למודע). כי הולך כיום ומתגלה שהעתיד יכול להשפיע על ההווה ולא רק העבר (אפקט הגל הכפול). באותו אופן, הכיוון של הנבואה זה לא אל עבר העתיד והקידמה, כמו שחושבים בטעות, שזה כמו ההיסטוריה שמתקדמת. להיפך, הכיוון של הנבואה זה מהעתיד אל העבר. למשל באמצעות הפרשנות שלנו את נבואות העבר, אנחנו משנים בדיעבד את משמעותן - מלכתחילה! וזה זהה להעברת אינפורמציה לעבר. המדע היום מגיע ממש עד הקצה של ההווה, ותקוע שם, בין היתר עם הטכנולוגיה, אבל גם בכל מיני דברים בסיסיים מאוד בפיזיקה תיאורטית, ולכן הוא צריך להיפתח מחדש לרמב"ם, שלצערנו פסק שאריסטו צודק. ומכיוון שאלוהים לא יכול לחלוק על הרמב"ם, אז הרמב"ם בפזיזותו שינה את הפרדיגמה של היקום, אל עולם יותר ביולוגי מפיזיקלי ויותר ממוחשב ממתמטי. זה עוד סיבה שעדיף שרבנים לא יתעסקו בפיזיקה, כי מה שנראה נכון בימי הביניים יכול לגרום לסיבוכים אדירים אחר כך. שישאירו את הפיזיקה לחסידים. מתנגד כזה כמו הרמב"ם יכול לגרום לקריסת היקום. יש דברים עדינים, חלומיים, שההלכה לא יכולה לטפל בהם, חוק זה לא צחוק, ואין הלכה בחלום. לכן אתה טועה כשאתה בכלל שואל אותי את השאלות האלה.

(שאלה מתבקשת)
(תשובה מייבשת): הכל היה טעות. למרות ש-"המחשב" היה מטאפורה לשלב הבא של האינטליגנציה-טכנולוגיה, כמו אולי "המכונה" בעבר, ולמרות שלרוב כונה "המכשף" בשכבות היותר דתיות, על שם המכשפים בזוהר, עד שהובן שאף אחד לא מבין, השימוש במילה היה מטעה. הסיכוי שהמחשב יהיה הראשון שיחליף את האדם הוא הקטן מכולם, כי איננו יודעים עוד איך ליצור אינטליגנציה, ואין לנו אפילו הבנה בסיסית בפעולת המוח מבחינה אלגוריתמית, ובוודאי באינטליגנציה, ויש כנראה כמה תהומות קונספטואליים שצריך לקפוץ מעליהם בדרך, שעוד לא ניתן לשער מה גודלם, וזה יכול לקחת הרבה זמן וכמה וכמה גאונים שונים מהסוג הנדיר ביותר. זו בעיה כמעט פילוסופית-קונספטואלית-מתמטית-תיאורטית, ובוודאי מדעית בסיסית, ולא הנדסית או טכנולוגית גרידא. לעומת זאת סביר יותר לתכנת את הגנום לגאונות אנושית, אך כאן תהיה בעיה חברתית, שיכולה לעצור הכל, ומהר מאוד יוטלו איסורים. וגם כאן יש פער מדעי בסיסי בהבנת הגנום, למרות שלא חייבים לעבור אותו למען השבחה, אבל אולי חייבים לעבור אותו למען השבחה בטוחה, יעילה, או כזו שחוצה רף מסויים, או שאין לה תופעות לוואי (אינטליגנציה היא רק מרכיב אחד בגאונות). הדבר הטכני מכולם הוא דווקא השילוב של מוח ומחשב, וההיסטוריה עד כה מראה שדווקא הממשקים הללו (הראשון בהם היה אולי הכתב, ואחד אחר היה הדפוס), הם המהפכניים מכולם, והמהירים ביותר להתפשט, כי הם הפחות מאיימים בשלב ראשון. למרות זאת דווקא בהם קיים איום פוטנציאלי לא מבוטל על האינדיבידואליות, בגלל הרשת ובכלל הממשק שהופך יותר ויותר עמוק באדם. לכן העבודה שצריך להשקיע בה מחשבה היא עיצוב של ממשק כזה, ושל עולם שבו יש ממשקים יותר ויותר עמוקים כאלה, ושל כיבוש זוחל של האנושיות בידי המחשביות, או אפילו לא בידי המחשביות, אלא בידי הרשת, וחיבור הולך ומעמיק בין המוח למחשב, עד לאינטימיות אינסופית, זיווג. קל להאמין שכל פעולה רצונית שלנו תוכל להתבצע אוטומטית במרחב הוירטואלי, כלומר שהמחשב יהפוך לחלק מהמחשבה, ובוודאי החושים יחוברו אליו בלי לעבור דרך העולם, והמוח יעבור לגור בתוך עולם המחשב, עולם וירטואלי. ואז צריך לשאול איך יכולים להיראות המימדים הבסיסיים של התרבות האנושית בעולם כזה (כלומר מה הפרמטרים האפשריים שלהם, מרחב האפשרויות). ההצעה של הספר האחרון בטרילוגיה, "סוף היהדות", היתה להשתמש במבנה ספירות מעודכן, כלומר ב-11 המימדים של אלוהים, כדי למפות אותם: המדינה - כתר, הספרות - חכמה, הפסיכולוגיה - בינה, החינוך והמדע - דעת, הכלכלה - חסד, המשפט והביטחון - גבורה, הטכנולוגיה - תפארת, הפילוסופיה - נצח, האומנות - הוד, המיניות - יסוד, והרשת - מלכות. אתה מקשיב לי בכלל? או שאתה סתם תקוע עם קש באוזן?

(שאלה מעשית)
(תשובה תיאורטית): אתה לא תוציא אותי החוצה כמו כלב לפגוש בני אדם. לא אני אצא מהמיטה, אלא העולם כולו יעבור למיטה. ההר יבוא למוחמד, והחברה תהפוך לווירטואלית כמוני. המדינה כולה תעבור להתקיים ברשת, כל האינסטיטוציות יהיו וירטואליות ולא מקומות פיזיים. ויותר חשוב מהמדינה זה שגם מקום העבודה יהפוך לכזה. זה ייעל מאוד את הביורוקרטיה, אבל לאו דווקא יצמצם אותה, אלא יאפשר להפוך אותה למכונה הרבה יותר יעילה ומתוחכמת, שתוכל לבצע חישובים הרבה יותר מסובכים ועם חוקים הרבה יותר מסובכים, שיהיו בעצם תכנות שלה (כמו שזה לא יצמצם את הכלכלה אלא יסבך אותה). היום הביורוקרטיה מוגבלת מאוד ביכולת החישוב שלה ובמורכבותה והיא איננה מתנהלת כמחשב אלא כחוק (לא תוכנה). כלומר, אם נשים לב, הטרנספורמציה המרכזית לא קשורה דווקא לפונקציות המוחיות הספציפיות שיתחברו למחשב ולממשקים הספציפיים, אלא לעצם הוירטואליזציה של העולם והדילוג על העולם הזה. מכיוון שהמוח ישאר אותו מוח רק עם פלט וקלט יותר ישיר, הרי שמבנה המוח הנוכחי כמכונה שמכניסים לה חושים ומוציאה מוטוריקה ישאר בהתחלה, ויבנה את הוירטואליה בצורה דומה לעולם הממשי, ואפילו כשיהיה לו זכרון נוסף ממוחשב ופלט בצורת רצון ושפה ומיקום ישירים, עדיין השינוי לא יהיה מהותי, והאינדיבידואל ישאר, אלא יהיה רק שינוי כמותי ביעילות הקלט-פלט שיהפוך לאיכות אחרת. התוכנה על בני אדם - הפונקציות שפועלות על האינדיבידואלים בחברה במקום משתנים - היא תהיה צורת השלטון והצורה של חברות וארגונים (גם מסחריים). וכאן יוכל להיות מגווון הרבה יותר גדול מהצורות הפשוטות שיש כיום כמו עץ היררכי או בחירות. בסופו של דבר התוכנות החברתיות האלה (צורות הארגון של החברה) יהפכו לאלגוריתמי למידה. הרשת כבר לא תהיה רשת חופשית של העברת מידע, כמו שרשת הנוירונים היא לא רשת חופשית להעברת מידע, והמוח לא פועל כמו רשת טלפונים. כלומר המקום היותר משמעותי שבו יופעלו האלגוריתמים אינו דווקא בתוך האינטליגנציה האינדיבידואלית אלא במבנה החברתי. ניתן למשל לדמיין ארגון שפועל כרשת נוירונים, עם שכבות. או ארגון אחר כאלגוריתם אבולוציוני. או כתכנון ליניארי. או אלגוריתם חיפוש המבוסס על מוניטין. לכן גם סביר שלא יהיו בחירות, אלא מנגנוני פידבק ולולאות משוב ומוניטין, ושגם לא יהיה מישהו שהוא ראש מדינה, אלא פונקציה שלמה שמקבלת החלטות, כמו שאין נוירון שהוא ראש המוח, המלך של הנוירונים, או מקבל ההחלטות במוח. אחרת המוח היה מאוד טיפש. ולכן לא יהיו ראשי ארגונים, וגם ההיררכיה תהיה הרבה פחות דומיננטית במבנה, כמו ששכבות נוירונים לא אומרות לשכבות מתחתיהן מה לעשות. כלומר כל אדם יהפוך לבורג קטן מאוד במערכת, ולא יהיה מי שיכול אישית להשפיע עליה אישית באופן משמעותי, אלא אולי במקרה של נוירון יוצא דופן, גאון, שיזכה למוניטין חריג, אבל לא לכוח חריג. הכוח והפופולאריות יתחלפו במוניטין. זה גם יאפשר דיקטטורות היררכיות בצורה שאי אפשר להיאבק בה כלל, כי המנגנון יהיה מתוכנת. כלומר גם הדמוקרטיה תקצין למצב שהעם הוא השלטון ושאין שלטון אלא עם, וגם הדיקטטורה תקצין למצב שבו אין עם אלא מחשב. יהיו חברות מחשב-על, שכל החברה היא מחשב אחד עצום, ולכנגדה יהיה דגם של חברות רשת, ואלה יהיו המאבקים העולמיים כמו הקומוניזם נגד הקפיטליזם בכלכלה, או הפאשיזם נגד הדמוקרטיה בפוליטיקה, או הפונדמנטליזם לעומת החילון בדת, כלומר עץ היררכי לעומת ביזור רשתי. ככה יהיו אידיאולוגיות טכנו-ארגוניות מתחרות, וצורות ביניים ביניהם, כמו הסוציאל דמוקרטיה, או דתיים ליברליים, או בחירות בצורת עץ, שכל אחד בוחר את מי שמעליו (ביורוקרטיה הפוכה), וכדומה. וכמו שהאידיאולוגיה הנאצית נסמכה על האבולוציה ככה יהיו אידיאולוגיות ביולוגיות חדשות שירצו לארגן את החברה, ויטענו שהגרסא הביולוגית של האלגוריתמים היא "הטבעית", והכי יעילה, ושצריך לחזור אליה, אחרי שהאנושות קילקלה. למשל, יהיו אידיאולוגיות נוירולוגיות שישאבו צורות ארגון מאלגוריתמים במוח, על הנוירונים, וישאפו לנהל את החברה כמו מוח. ויהיו אידיאולוגיות גנטיות, אולי שמרניות יותר, שישאפו לנהל את החברה כמו אלגוריתמים גנטיים, ובפרט אבולוציוניים, ולשמר אותה עם מוטציות. ואולי גם אידיאולוגיות אימונולוגיות, או לפי התא. המעבדה להתנסות באידיאולוגיות ארגוניות חדשניות תהיה התחום העסקי, ומשם אלו המוצלחות או הפופולאריות או השתלטניות יזלגו לארגון הפוליטי. אם יקום תאגיד ענק, כמו גוגל, שבנוי אחרת מהדמוקרטיה ומצליח ממנה, בסופו של דבר אנשים ישתכנעו לעזוב את הדמוקרטיה לטובת הצורה החדשה. הארגון מחדש יתחיל מלמטה. וקומונות שונות יוכלו להתנסות בקטן באלגוריתמים שונים, והכתות האלה ישאפו להפיץ את האלגוריתם שלהם. תיתכן הסכמה יחסית רחבה שהמטרה של האלגוריתם היא הלמידה, ולא למשל עמידות או יעילות העבודה, אבל עדיין אלגוריתמים יריבו ביניהם מי הטוב ביותר ללמידה. למידה זה הקריטריון מספר אחת באתיקה של המאה העשרים ואחת. אז תגיד אתה, יש משהו יותר טוב מלמידה במיטה? יש איזה מוסד יותר מוצלח מהחלום? בשינה המוח לומד - ובאוניברסיטה המוח ישן. מזל שלא הלכתי לאוניברסיטה, כי אז לא הייתי חולם על אף רעיון חדש, ולא הייתי לומד להיות טוב במיטה.

(שאלה מנומסת)
(תשובה מכובסת): מעמד הגאון נובע היום מזה שאדם בעל אינטליגנציה פי אחד וחצי מהממוצע הוא לפעמים מעבד יותר חזק ויצירתי מאשר אלף אנשים ממוצעים ביחד. אבל בעתיד, ככל שיעילות התקשורת בין מוחות האנשים תגדל דרמטית, וככל שהיא תוכל להיות ממושטרת בידי אלגוריתם יצירתי, היתרון של הגאון הנדיר יכול להישחק, ואם הוא יהיה שווה נגיד עשרה אנשים רגילים שמוחם מרושת ביחד לא תהיה לו שום חשיבות חברתית, וההמון, כלומר הכמות של המעבדים, תנצח את האיכות שלהם. המשמעות של האדם היחיד בתוך החברה נובעת הרבה פעמים ממיתוס הגאון גם אם הוא לא גאון, כלומר מהמיתוס של האינדיבידואל שעושה את ההבדל, למשל היזם או הסופר. ברגע שהמיתוס הזה יתפס כמשהו שהיה נכון פעם, וחדל להיות רלוונטי, אז הרבה מהאינדיבידואליזם ימות, ואדם יתפוס את עצמו ויזדהה עם רשת מסוימת, בזהות קבוצתית. האינדיבידואליזם ותורת ההכרה יתפסו בפילוסופיה כתקופה לא רלוונטית וכשאלות שאיבדו את משמעותן, כמו שהיום נתפסת הפילוסופיה של ימי הביניים. מושג האדם יהפוך ללא רלוונטי כמו מושג האל, וכל העיסוק בו יורגש כפלפול עקר, ולעומת זאת השאלה תהיה כיצד נוצרת המשמעות והידע ברשת, וויטגנשטיין יקבל מעמד דומה לזה של דקארט, כאבי הפילוסופיה החדשה של הרשת שהחליפה את האינדיבידואל, ואולי הוא יהיה הפילוסוף הגדול האחרון, כמו שהוא רצה, אם כי לא מהסיבות שהוא רצה. התקופה של הגאון היתה תקופה חריגה בתולדות האנושות, שהיא תקופת הספר, שבה אישים ספציפיים שכתבו ספר משפיע יכלו להיות בעלי משמעות ושמם נודע למרחקים ולדורות, ולכן אנחנו יודעים את שמם. בינתיים הרשת מחזקת את האינדיבידואליזם בזכות תופעה פרימיטיבית מבחינת האלגוריתם שמאחוריה, שהוא למעשה זהה לאפילפסיה, שנקראת ויראליות. אם הדבר הזה ימשיך אז השאיפה המרכזית של האינדיבידואל תהיה לעשות משהו ויראלי, כלומר שאנשים אחרים ברשת מעריכים ומפיצים. כיום זה המצב בתחום האקדמי, אך עדיין לא בצורה טהורה, בגלל הצורך של חוקר לקבל כספים ממשקיעים, כלומר מענקי מחקר. הבעיה של התופעה הויראלית היא אורך החיים הקצר שלה, כולל האורך הקצר של מה שמועבר, ולכן השטחיות וחוסר היכולת לבנות על היסטוריה, דבר שהאקדמיה פותרת באמצעות מוניטין. כלומר אסור שכל הקודקודים ברשת החברתית יהיו שווים בחשיבותם, כשהדבר היחיד שמפריד ביניהם זה מספר הקשרים שלהם, זו תקלה דומה לפופוליזם ועריצות הרוב בדמוקרטיה ישירה, שבגללה נוצרה דמוקרטיית הנציגים כשיטה יעילה יותר, או לסיבה שאי אפשר ליצור סוציאליזם אמיתי מעל לגודל של קיבוץ, וזה מתדרדר לקומוניזם. רשת גדולה פשוט לא עובדת בלי דירוג. לכן צריך לסמן כמה דברים שותפו מאדם בעבר (חשיבותו), אבל באופן משוקלל לפי כמה מי ששיתפו אותם היו חשובים (כמו באלגוריתם הפייג' ראנק). ואז תחול מהפכה דרמטית באיכות התכנים המשותפים ברשת החברתית, ובמוטיבציות של המשתתפים, ובמקצועיות שלהם. הרשת החברתית אולי לעולם לא תהיה במצב שכדאי לה לשנות את הארכיטקטורה שלה, כי אנשים לא רוצים להימדד, אבל רשת חדשה ומודדת תצליח, ואז יהיה קל לדעת מי הכוכבים בתחום מסויים, וקל לעקוב אחרי הידע. תהיה נראות למוניטין. מה שמבדיל בין יצירת תרבות של זבל לעומת תרבות של זהב הוא אלגוריתם למדידת איכות. בעיה נוספת היא הזמניות של כל מה ששותף, וזה בגלל שהרשת מסודרת לפי זמנים, כשהאחרון למעלה. רשת שמסודרת לפי פופולריות היתה שמה אצל כל אדם את הפרסומים הפופולריים ביותר שלו למעלה, ומציגה פיד של הדברים הפופולריים ביותר במרחב (באותה מדינה) או בזמן (בשבוע האחרון או השנה האחרונה) ולא רק האחרונים. ורשת שהיתה מסודרת לפי איכות היתה עושה דברים דומים בהחלפת פופולריות באיכות. ו-"בכל הזמנים" זו היתה הקלאסיקה. למעשה היה ניתן לכייל את האלגוריתם כך שיהיה האיכותי ביותר עבור אותו אדם, ובכך לשכך את ההתנגדות למדידת האיכות של כולם. זה יצריך משקלות לא רק לקודקודים ברשת (מוניטין) אלא גם לעוצמת הקשר ביניהם. ואז כל העבודה הכלכלית והאינטלקטואלית תיבלע ברשת, ומה שיבדיל בין חברה מסחרית לחברה הכללית זה דווקא הסודיות והסגירות של תוצרי הראשונה, וזה מה שיהפוך אותה לגוף, ולא הבע"מ. ומכיוון שהסגירות והסודיות אינם אלגוריתם טוב ותחרותי מוסד החברה המסחרית ישחק ויהיו בעיקר פרילנסרים והתשלום יהיה המוניטין עצמו. כלומר תהיה פחות עבודה סודית ויותר עבודה פתוחה כמו באקדמיה ובקהילת הקוד הפתוח. ואז הכל יהיה ברשת והוירטואליה תבלע את העולם האמיתי ואת האדם, ותהיה אונטולוגיה חדשה, שבה העולם הטבעי יהיה פחות אמיתי מהמלאכותי, כמו שהעולם הפיזיקלי פחות אמיתי מזה המתמטי. ואז גם מבחינה פסיכולוגית ופילוסופית יבינו סופסוף שהמציאות, שבאה מהחושים, היא בדרגה אפיסטמולוגית נמוכה יותר מהחלום, שבא מבפנים. הראיון הפנימי הוא הישג עיתונאי גבוה בהרבה מזה החיצוני.

(שאלה מפוקפקת)
(תשובה מתחמקת): הספרות כבר לא תכתב בידי אדם אחד אלא בידי רשת תחרותית של עורכים וכותבים, וכך שוב יהיו יצירות חשובות של קבוצות, למשל של עם או דת, ללא בעיית המחבר. גם הפסיכולוגיה כבר לא תעסוק ביחיד אלא במוח החברתי, ברשת, למשל במצבים פתולוגיים שאליהם היא נכנסת, לדוגמא חרדה, דיכאון, או שיגעון (כמצבים רשתיים), וכיצד ניתן למנוע אותם. כלומר הפסיכולוגיה הארגונית תירש את זו האישית, אבל מעל לכל היא תעסוק בהבניה של זהות ושל מוטיבציות ומטרות לרשת הכללית. מצבי רוח יהיו מצבים נרחבים ברשת, ולכן יהיו מצבי הרוח במובן של תרבות ועולם הרוח, ולא במובן של מצבי נפש או רגש אישי. בהתחלה עוד הספרות תעסוק באדם אישי שמייצג רשת מסוימת באישיותו, אבל לבסוף תוכל להיות ספרות של רשתות שלמות שיש להן זהות, כמו העם, ושל מאבקים בתוך הרשת. בכלל, השאלה החשובה ביותר תהיה יצירת הליבידו של הרשת, היצירתיות שלה, וכיצד יוצרים רשת יצירתית שתוצריה חשובים וטובים. תהיה בעיה של מחסור בהערכה חיצונית, ושל שחיתות בהערכה הפנימית, של מעגליות, וכל הרעות החולות של הלמידה ישארו כי הן אינהרנטיות לתהליך, גם כשזו תהיה למידת רשת. אבל הבעיה הבסיסית של התרבות תהיה כיצד יוצרים את הליבידו הכי יעיל בכל התחומים: כלכלית/אמנותית/אקדמית. כיום הליבידו של החברה מבוסס על זה של הפרטים. אך אין ספק שחברות שמרניות יכלו לשמור על סטגנציה לאורך ימי ביניימים שלמים במגוון תרבויות ותקופות למרות ליבידו אישי משמעותי, ומצד שני, תיתכן גם חברה יצירתית שכל פרטיה מדוכאים. מכיוון שאין איזונים נכונים שכוילו אבולוציונית (כמו ברשת המוח), יתכנו כל מיני אסונות שבהפניית הליבידו של הרשת לכיוונים לא טובים, כולל לכיוונים אלימים, או ליציאתו מכלל שליטה, או להתפוררותו המוחלטת, ללקיחת סיכונים לא סבירים או לאי לקיחת סיכונים פתולוגית, או סתם להזדקנות התרבות. כלומר השאלה תהיה כיצד לגייס את הרשת לכיוון מסויים, ומצד שני לאפשר גם כיוונים מתחרים, או אחרים. הסיבה שהחברה האנושית מעולם לא הלכה לכיוונים איומים מדי (השואה היתה הגבול) היא האיזון הנוירוטרנסמיטרי במוחו של היחיד. זה הגביל את רמות המפלצתיות של המבנה הגדול. למשל חוסר היעילות של המוח, הטעויות, היצרים, הקונפורמיות, הפחדנות, המרדנות, השונות, הפרעות האישיות, תאוות הבצע, וכדומה, כולם הגבילו את הצורות החברתיות האפשריות ויעילותן, כמו שהמתמטיקה מגבילה את הפיזיקה או הפיזיקה את הביולוגיה. ואילו עכשיו תוכל להיות ביולוגיה ללא מגבלות פיזיקליות, ופיזיקה ללא מגבלות מתמטיות (כי הכול יהיה על מחשב). וכל זה לא בגלל שהאיזון של המוח של הפרט ישתנה, בשלב הראשון, אלא בגלל שהחברה, השלטונית והכלכלית כאחד, תנצל יותר טוב את חולשותיו של הפרט, כמו חולשת המוח להתמכרויות ולתמריצים, ותייעל מאוד את המבנה החברתי ממבנה טבעי למבנה אלגוריתמי. היתרון הגדול של החברה האנושית, או של האבולוציה, היה שהיא הייתה מערכת ענק, וככל שמערכת יותר גדולה יש לה יותר יכולת להשתקם, לצאת מסטגנציה, לבצע הפיכת נגד להפיכה, וגם ככל שיש בה יותר מרכיבים כאוטיים או אקראיים - זה מונע התקעות. היתירות, הבזבוז, וחוסר היעילות תרמו ליעילות לטווח ארוך. אין ארוחות חינם. אבל התמריצים הבסיסיים לא שונו לאורך ההיסטוריה. לעומת זאת שינוי קטן בתמריצים המיניים הרס את מוסד המשפחה (הגלולה). ושינוי קטן בתמריצים הכלכליים יכול להרוס את מוסד העבודה. החברה תוכל להפוך לתמונת תשליל של כל החולשות של המוח שכולן ינוצלו עד תום. תמונת הפגמים הקטנים תוקרן בענק. פריצת הסייבר הגדולה ביותר תהיה הפריצה למוח עצמו. וכולם יתמודדו כל הזמן עם פרצות יום אפס, כי את המוח אי אפשר לשדרג, ויאלצו להשתמש בהגנות. כלומר הבעיה הגדולה ביותר, הן ברמת הפרט והן ברמת החברה, תהיה בעיית הרצון והמוטיבציה. אם פעם היתה מוטיבציה טבעית, או תרבותית, עכשיו תהיה לא רק הבניית המוטיבציה אלא גם תכנות המוטיבציה. במובן הזה של מרכזיות הרצון, שופנהאואר צודק, אם כי טועה. ואנחנו נאלץ לשוב ולהבחין בין מה שאתה רוצה למה שטוב. ההדוניזם ימות, ותוכל להחליף אותו אידיאולוגיית למידה. הלמידה היא מטרת הכול. לא האושר או העושר, שגם הם הבניית רצון. כסף מוגדר כמה שכולם רוצים. כלומר כמתווך של הרצון, הרצון שהופך לאובייקט. מיניות מוגדרת כמי שכולם רוצים. כלומר רצון שלא כאמצעי אלא כתכלית, הרצון שהופך לסובייקט. ולכן הערבוב ביניהם כל כך מעורר התנגדות, ונעשה בסוד, דרך מוסד הנישואין. כמו שהמתנה מערבבת בין כסף לחברות. בקיצור, נאלץ ליצור מטבע של למידה, תמריץ ללמידה. להגביר במוח את ההנאה האינטלקטואלית עד שהידע יהיה הכסף החדש והיצירתיות תהיה המיניות החדשה. הרשת עובדת היום, בחלקים שהיא עובדת, בעיקר מתוך תמריצים חברתיים. אנחנו נראה איך הפופולאריות במקרה הרע, או המוניטין במקרה הטוב, מחליפים את כל שאר התמריצים והופכים לתמריץ הראשי, שכל השאר כמו הכסף או המיניות רק נובעים ממנו. לכן מי שנשאר מחוץ למערכת, כמו חתול או עיגול, יהיה אפס. כלום אחד עגול.

(שאלה עניינית)
(תשובה לא עניינית): למי אני טורח? למי אני עמל? ממילא אף אחד לא יקרא את זה. אף אחד לא יתעניין. יגידו שזה בלתי קריא. שזה לא מתחשב בתמריצים של המוח האנושי. שזה לא מובן. שזה לא סיפור. שזה לא קולח. מה אני אגיד. צריך כנראה הפרדה בין תהליך המחשבה והתהליך היצירתי, לבין תהליך הכתיבה וההצגה, שאותו אני לא יודע לעשות כלל. טעיתי לכל אורך הדרך.