מה דעתך על אונס?
איך התקשורת מצליחה לשכפל את הסכסוך בלי סוף ויוצרת את הקונפליקט עם הערבים? רק בגלל שהקונפליקט מפעיל את המעורבים כנרטיב
מאת: שכם בן חמור
חלמתי ששואלים אותי מה דעתי על אונס. ואני שואל: זו שאלה מכשילה? ועכשיו הקול כבר ברור יותר, נשי: מה כל כך קשה לך לומר מה
דעתך על אונס? ואני אומר: אני מתנגד לשאלה. והשפתיים הנשיות כבר קרובות מאוד: אתה אפילו לא מוכן לגנות אונס! אתה לא יכול
לומר לי אפילו שאתה נגד אונס? ואני אומר: מה את מכניסה לי לתוך הפה אונס. אני מתנגד לעצם ההעמדה הזאת של הדברים. והמראיינת
שואלת: עכשיו תפסתי אותך. אונס, דבר חד משמעי, אלימות, ואתה מתנגד לזה שקוראים לזה אונס! לא רק שאתה מתנגד למילה כיבוש, ולא
מוכן לדבר על הכיבוש, אתה מתנגד גם למילה אונס. ואני אומר:
אני לא יכול לענות לזה, כי אין לנו אותן הנחות. אם תקשיבי עכשיו 5 דקות, בלי להפריע, אני אסביר לך למה אני לא מוכן לענות.
האונס הוא רק ביטוי לזה שהיחסים בין גברים ונשים הולכים ומתאפיינים באלימות, וזה חלק מהמגמה של התקשורת המודרנית לשסות
קבוצות אלה באלה: ילדים נגד הורים, ימין נגד שמאל, חילונים נגד דתיים, עניים נגד עשירים, ערבים נגד יהודים. זה מבנה העומק של
המדיה - הקונפליקט. וזה בסופו של דבר בגלל טעות נרטיבית, ספרותית. הרי אם תשאל את אחד האנשים הללו איך לבנות סיפור הוא מיד
יספר לך על הקונפליקט, שזה במרכז. אבל עניין יכול להיווצר בדרך אחרת לגמרי, לא באמצעות אי הוודאות והמתח של המאבק, אלא
באמצעות הסוד. לא המתח בין שני צדדים אלא בין פנים לחוץ. וברגע שיש תרבות ששכחה את הסוד היא הופכת לתחרות מכות.
תפקידו של הצדיק הוא להזריק סוד למציאות, ותפקידו של הרשע הוא להשטיח את המציאות באמצעות אלימות, להפוך את הסיפור לפשטני,
לספר שיש בו אך ורק צד חיצוני, פייסבוק. ולכן צריך להילחם בזה באמצעות ספר פנימי, באמצעות כתיבה של זוהר חדש, רק הפוך, ספר
של עלטה, וזו המשימה הגדולה של התרבות. לרדת מעולם הידיים של ימין ושמאל, עולם המכות והצדדים, לעולם היסוד, הזיווג, שזה עולם
של פנים וחוץ.
האונס הוא בדיוק ההפך מזה - הרי מה בעיית העומק באונס? שהוא הופך את הפנים לחוץ, ומשטיח (כולל את הדיון עצמו), שהוא לוקח
רצון פנימי וכופה אותו מבחוץ, וכך גם באלימות. כמו האלימות המחשבתית שלכם, שלא מאפשרת עומק (שזו השאיפה המינית - השאיפה
לסוד), ולכן צריך להילחם בה באמצעות תורת הסוד. כמו שרומא הידרדרה לקרבות גלדיאטורים, ואז הנצרות הציעה אלטרנטיבה, והחליפה
את המצוות החיצוניות במצוות הפנימיות, ואת הקזת הדם החיצונית של הבשר הפכה להקזת דם פנימית. ככה היהדות בימינו צריכה להוציא
מתוכה נצרות חדשה, נצרות טכנולוגית.
במצב הטכנולוגי הנוכחי, שכל הטכנולוגיה היא כלים, כלומר עניין של ידיים, ידו בכול ויד כל בו, מי שפורחים בכל התחומים הם
המשסים, כי זה טבע המדיום, לכן מה שיהודי צריך לעשות זה לא להילחם במשסים במדיום הנוכחי, אלא לשנות את המדיום, "והיו למשיסה
שאסיך". נצרות טכנולוגית צריכה להחליף את עולם הידיים, שהוא גם עולם המצוות המעשיות וגם עולם הדין והסטירות, בעולם הלחי
והאהבה. ונצרות כזאת אפשר להצמיח מתוך הקבלה כמו שאת הנצרות הקודמת היה אפשר להצמיח מתוך הברית הישנה. להעתיק את כל העולם
פנימה. להבין שהבעיה היא לא טרור חיצוני אלא טרור פנימי, בתוך האדם. לא האונס שנגד הרצון, מבחוץ, אלא אונס שבתוך הרצון,
מבפנים, למשל שטיפות המוח שלכם.
עצם הטוב והרע, הנרטיב הפשטני והנודע ביותר לשמצה, הוא בעצמו הרשעות, יד ימין ויד שמאל. ואילו הצדיקות היא יצירת חיים
פנימיים, דהיינו סוד, באמצעות המעשה המיני. כלומר צריך לחסל את הקונפליקט מבחינה אסתטית, אמנותית, כמו שאריסטו עשה לדאוס אקס
מכינה, והפך את הספרות היוונית לחילונית, וכמו שמשה רבינו עשה לחרטומים והגחיך אותם בעשר המכות ובכך הפך ז'אנר ספרותי מרכזי
של העולם העתיק, ספרות הכישוף, לחסר כוח ולמשעמם. ככה צריך לפסול אסתטית את הקונפליקט כאמצעי נרטיבי, ולהוקיע אותו כזול
ועלוב, כלא מעניין.
הרי איך התקשורת מצליחה לשכפל את הסכסוך בלי סוף, ויוצרת את הקונפליקט עם הערבים? רק בגלל שהקונפליקט מפעיל את המעורבים
כנרטיב, ספרותית, רק ככה הוא מצליח להפוך לסיפור של העמים. אם היא היתה למשל מנסה למכור נרטיב של כישוף זה לא היה עובד, כי
זה ז'אנר מת, שנחשב לפנטזיה, ואילו הקונפליקט נחשב לריאליזם. אלף שנה הניעה הכנסייה את העולם באמצעות ז'אנרים כמו הטפה
ואיומים, גן עדן וגיהנום, ועד שהם לא הוגחכו אמנותית זה לגמרי עבד, בצורה שאנחנו לא יכולים לתפוס בכלל מי יקנה את זה. וזה רק
כי הטעם האסתטי שלנו השתנה. ככה יום אחד לא יבינו מי בכלל קנה את הסכסוך הזה, ומה זו השטות הזאת שאנשים היו צורכים את
התקשורת המשעממת הזאת שחזרה על עצמה בלי סוף באותו נרטיב חלול. כמו שלנו הררי פילפולים של ימי הביניים נראים מגוחכים, ופעם
אנשים הרגו אחד את השני עליהם, וזה כי הז'אנר של הפלפול מת ורק פרופסורים מתים מהלכים מסוגלים לקרוא את זה, וגם הם צריכים
להפוך את זה לנרטיב בן זמננו, של כוחות וקונפליקטים, כדי לקרוא את זה. ככה התנ”ך הפך את הספרות האלילית שמסביבו למשעממת,
לחזרתית, וניצח.
ברגע שמשהו מרגיש לך חזרתי זה אומר שיצאת מתוך הז'אנר, שהוא כבר לא מפעיל אותך. ולכן התקווה הגדולה שלנו היא אנשים שהסכסוך
לא מעניין אותם, וכשאלו יהיו כל האנשים אז הסכסוך ימות. התקווה לשלום היא שהסכסוך כבר מרגיש לנו משעמם, וגם העולם הולך
ומשתעמם ממנו, והבעיה הגדולה היא שהשמאלנים, הימנים והטרוריסטים עדיין עובדים ביחד בלהפוך אותו למעניין. כל אדם שהכיבוש גורם
לו לפיהוק הוא צעד לכיוון השלום וכל אדם שהכיבוש מעורר אותו הוא צעד לכיוון הסכסוך. צריך לישון, לחלום. השלום מגיע כשהמלחמה
מתה משעמום. זה כבר לא מעניין את הגרמנים לעשות מלחמת עולם שלישית. עשו פעם, פעמיים, הבינו את הקטע. אין אף גרמני שבאמת
מסקרן אותו איך תראה שוב מלחמה. זוג מפסיק לריב לא כשהם מוצאים פתרון, אלא כשהריב כבר משעמם אותם.
לכן כל סכסוכי העבר מוסברים על רקע כלכלי, וכל סכסוכי ההווה מוסברים על רקע מהותי. אנשים לא תופסים שהמצרים לא נלחמו בחיתים
בגלל סיבות כלכליות, אלא מהותיות. אבל מכיוון שהם לא מסוגלים להבין את הסיבות המהותיות ההזויות בעיניהם, אז הכול מתרדד לכוח
וכלכלה ומרחבי השפעה ומיסים. כן בטח. נלחמו בגלל מיסים. אנשים מפסיקים להילחם כשהם לא מבינים על מה הם בכלל נלחמו. כמו
גרמניה וצרפת. כדי שקונפליקט ימות הסיפור של הקונפליקט צריך למות. לא להגיע לפתרון, אלא שהשאלה לא מעניינת יותר. אפילו
חילונים שכותבים ספרים כשהם פותחים את הפה מיד מתחילים לדבר על הערבים, או על אונס, או איזשהו קונפליקט כלשהו מהז'אנר הזה.
ספרות לא מעניינת אתכם, רק ערבים ואונס, וזה בעצם העניין כולו.