הקבוצה הפרטית שלנו בפייסבוק
בעקבות החסימה המופרכת של אתר "התדרדרות הארץ" בפייסבוק, נמחקו מאות רבות של קישורים ושיתופים לאתר מכל רחבי הפייסבוק, וכך פתחנו את הקבוצה - כדי להסתגר. עמדתנו כלפי פייסבוק לא השתנתה מאז תחילת פעילותינו: אנו נוכחים שם רק כדי להתמודד עם האויב במגרשו שלו. פייסבוק היא ארגון פשע תרבותי, והחסימה שלנו - חסרת הצדקה ככל שתהיה, ללא סיפוק התראה או תירוץ רשמי כלשהם, וכמובן ללא יכולת התדיינות וערעור - היא הקטנה בחטאיה, אך כמובן שאינה מקרית. הדקדוק של ההמוני שונא את המקורי
שוקי בן נעים על המלחמה בין הכנופיה לחמולה
חוסר ההבנה שבהבנת העולם כרבדים, ואז האידיאולוגיה היא רק כסות דקה של הנפש (שהיא כסות דקה של הגוף), או
שהרוח היא ביטוי של
החומר (או להפך), או שהשיח הוא תוצר של הפוליטיקה שהיא עצמה תוצר של כח ואינטרסים ומבני שליטה וכו'. ההבנה
של העולם כלמידה
מנטרלת את בעיית החלוקה של העולם למבנה שכבות המונחות אופקית אחת על השנייה, כי היא מייצרת מנגנון אנכי
שמניע את כל המערכת
בזמן: המתודה חותכת את כל רמות המשמעות השונות, כמו שהנרטיב ביצירה ספרותית מניע את כל רבדי הטקסט מלמטה עד
למעלה - מהלשון
ועד לרובד האידאי
הסמויה הישראלית: היצירה הביביסטית הראויה הראשונה
מבוססת על פרשיות רות דוד והאחים פריניאן ומתקרבת עד לליגה המצומצמת של "בטיפול" ו-"הנערים" (שתי סדרות
הדרמה הישראליות
היחידות ששוות צפייה) - אך נטולת נפח פסיכולוגי ורעיוני מספק, שיכול להיווצר דווקא מהשתהות רגשית על חשבון
התזזיתיות
העלילתית. תובנה ורגש נוצרים מהצטברות הדרגתית ולא ממפנים חדים - ולכן יצירה עמוקה היא עגולה ולא מצולע. זהו
בדיוק הכשל
הביביסטי: נרטיב של פניות חדות, זיגזוג, ספינים ושערוריות מחליף בנייה למידתית, ולכן אנו חיים במותחן
אפקטיבי זול ולא ברומן
שמנווט מנהיג גדול (ובכך עיקר סגולתו - כמייצר משמעות: מנהיג הופך את תקופתו לספרות). אין להתפלא שהמותחן
הפך לפשע (האם ימלט
הגיבור-הנוכל?)
מלכה מאיימת על המלך
האם שילוב בין פמיניזם לאביב הערבי הוא הכיוון הבא במהפכנות פוליטית? הייתכן שדווקא אישה הייתה יכולה לאיים
על פוטין, שי,
ארדואן וביבי, ואפילו על משטרי ערב? האם ה-"גברים" הרעילים ביותר של העולם יתקשו לנקוט באותם אמצעים בדוקים,
שחיסלו את
יריביהם, נגד נשים מברזל? האפשרות לאביב פמיניסטי קורצת: מטריארכיה - עכשיו
התרבות ההופכית לישראל בעולם
מעל לכל - גרף הקורונה מבטא הבדלים תרבותיים, תוך השוואה עולמית אובייקטיבית של סגנונות למידה. ארבע מידות
בתלמידים: מהיר
לשמוע ומהיר לאבד - ישראל. קשה לשמוע וקשה לאבד - אירופה. מהיר לשמוע וקשה לאבד - מזרח אסיה. קשה לשמוע
ומהיר לאבד -
האמריקות. אין עוד גרף כמו זה של ישראל בעולם, מה שמבליט את הייחודיות היהודית: תרבות חפיפניקית חסרת
סבלנות, דוחפת בתור,
צועקת ומתחברת בקלות, אומת סטארט-אפ ללא חדי קרן, שמחליפה פאניקה בזחיחות במהירות שיא. יצא שכרו בהפסדו
היחיד, היחד והסדר המדעי
משבר המחקר הבסיסי של ימינו, שתוצאתו הידועה ביותר היא הקורונה, מואר באור חדש דרך המצאתו החשובה והמשפיעה
ביותר של ממציא
נורת הלהט - מעבדת המחקר האדיסונית. המצאה זו, ולא אף המצאה אחרת שלו, היא זו שיצרה את המהפכה הפיזיקאלית
בחיי היום-יום של
המאה ה-20. אם רוצים מהפכה ביולוגית במאה ה-21 - יש לחזור לאדיסון, שהבין שיש גבול ליכולותיו של היזם היחיד
שנורת הרעיון
דולקת מעל מוחו, אחרת ניפול בין הכיסאות של הכלכלה והאקדמיה
הצצה סוטה לכור המצרף של מחשבת ישראל
ישי מבורך - התיאולוג היהודי פורץ הדרך של זמנינו - ממשיך לעצב דתיות של אפלה, לאחר מאה שניסתה לעצב דתיות
של אורות - ולפיכך
של קיטש. מאז השואה לא היה הוגה דתי שהתמודד בעמקות כזאת עם החושך הדתי ועם החילון, ורק מתוך התמודדות כזאת
יכולה לצמוח
אמנות דתית בעלת ערך. עם השלמת הטרילוגיה של תלמידו הבולט ביותר של שג"ר, שמציל את את היהדות מהרומנטיקה
הנוצרית הסכרינית,
שפגעה גם בהגותו של רבו - תוך החלפת המלנכוליה שלו בנוירוזה
"דו-אלוג" על המשגת הקורונה כפיל שחור לעומת הפתעה מודיעינית בסיסית
מטרת שיח הברבור השחור היא להימנע מהפיל שבחדר: לטאטא את הכשל בקונספציה שגרמה למשבר, ולפטור את המערכת
מניסיונות בלתי
אפשריים (לכאורה) לתיקון עקרוני, לפיכך זהו רעיון מסכל למידה. הרעיון היום-כיפורי של הפתעה בסיסית אינו יכול
לטשטש את התרומה
האדירה של שיח המחדל והקונספציה כחיסון (חלקי) לעתיד, וכן ליצירת מנגנונים כמו האיפכא מסתברא. באותו אופן,
הכשל בקורונה קורא
להקמת מנגנון גלובלי שמטרתו איתור איומים, התוויית צי"ח, מימון מחקר בסיסי נרחב, בניית תו"ל ותוכניות מגירה
ושגרת תרגול,
ומיסוד איפכא מסתברא לאיתור דפ"א מסוכנת של איומים עולמיים
עפרי אילני: כנגד ארבעה בנים דיברה הקורונה
האמונה באפיון סוציולוגי של האינטלקטואלי, שתוצאתה היא חיפוש העתיד הרוחני במילניאלז, גורמת לחיפוש חלוקות
סוציולוגיות של
תגובות בהווה כמפתח אינטלקטואלי לפענוח רוחני של משבר הקורונה. אך הסוציולוגיה חסרת ערך רוחני - כי פריצת
דרך רוחנית,
עתידנית, ואפילו עכשווית היא תמיד של יחידי סגולה, שאינם מעידים על הכלל, והכלל מצידו לא מעיד עליהם. אף אחד
לא יזכור את
ז'יזק, אגמבן ודומיהם, אנשי ההווה האופנתיים, ששייכים לגמרי לעבר
יגאל ליברנט נגד ג'ארד דיימונד: האם השטן מצוי בהכללות או שמא בפרטים?
הדיון אצל ליברנט, שנפתח מנק' מבט של היסטוריון נגד אנתרופולוג, ותגובת הנגד של אורי כץ מנ' מבט של כלכלן,
מדגישים את הצורך
והעניין בדיסציפלינה לשאלות גדולות, שתייתר את "תופעות הררי". נק' מבט למידתית היתה שואלת שאלה הפוכה: מדוע
הפער
הטכנולוגי-התפתחותי בין גושי היבשות היה כל כך קטן (כ-3000 שנה) שמבטא את הפער (הקטן להדהים גם הוא, בקנה
מידה
פלאונתרופולוגי) בהתחלת החקלאות, ושתיהן נעו על ציר כל כך דומה? התשובה הרשתית לשאלות הללו נובעת מיתרון
הוותק, הגודל ובעיקר
הרשתיות - הצומת התלת יבשתית של המזרח התיכון והמפורצות של הים התיכון - ורשתיות יוצרת למידה
מה קובע את הגודל: צמיחה אקראית, תשואה לגודל או יסודות גיאוגרפיים
מה מסביר היכן אנחנו גרים? האדונית והרוכל מביאים את הניסוי הטבעי של הפצצה האטומית - ומסיקים את המסקנה
הלא נכונה. הפיזור
הגיאוגרפי נקבע דווקא על ידי המבנה הרשתי, לכן הסרת הקודקודים בהירושימה ונגסקי לא תשנה את הפיזור כי הרשת
לא השתנתה, לא
בזרימתה (נתיבי תחבורה ומסחר, זרימת הון אנושי, וכו'), ולא בקשריה המהותיים למרכזים סביבה. אם במרכז
הגיאוגרפי של 3 ערים,
ובנתיב מעבר חשוב, צריכה לקום עיר שלישית, פרופורציונית להן בגודלה, לא יעזור אם נמחוק אותה - היא תחזור.
נמתין אם כן לפצצת
מימן - שתמחה רשת שלמה
הדיאלקטיקה בין גורמים כלכליים לתרבותיים: הגרסה הפופוליסטית
פרופ' יותם מרגלית מומלץ על ידי מבוא לכלכלה ג' - וחוזר שוב לזירה שבין ההוויה לתודעה. כשרמות תיאור שונות
מתחרות שוב על
תואר ההסבר - האימרה הוויטגנשטיינית על סילוק כל הסבר והסתפקות בתיאור מקבלת משנה תוקף, ומאשררת את תוקפם של
תיאורים
אלטרנטיביים (ספרותיים, חלומיים, קבליים) להיסטוריה ולפוליטיקה
כרוניקה של טוטליטריות ידועה מראש
יגאל ליברנט בסדרת פוסטים על המהפכה הרוסית: האם היה יכול להיות אחרת? הגורל הרוסי כגישה שמייצרת גורל,
ומשתקפת גם בפוסט
עצמו, בהיזון חוזר בין ציניות, קשיחות, אכזריות ואדישות. ההיסטוריה הרוסית מייצרת טרגדיה אחרי טרגדיה, אך
ללא השגב
וההירואיות של הטרגדיה, וללא הקומדיה של מצעד האיוולת, כי כוח הסבל מחליף כל ערך (פואטי או אנושי) אחר
ישראל לולי סמילנסקי - כפרת משכבו של אביו - על סוד ההווה
תזה (איפוס), אנטיתזה (אינסוף) וסינתזה (אחדים): במלחמה בין העדר ההווה של ביאליק להווה המתמשך והנצחי של
גנסין וס. יזהר ניצח
ההווה הרגעי של הפייסבוק, שמייצר ספרות שמשלבת פעולה מתמדת עם הווה מתמיד (ובחלום, כידוע, יש רק הווה). נותר
רק לקנא ביזהר
על מפעל ההנצחה ההירואי של בנו - נגד רוחות הזמן
גדעון עפרת שואל לאן נעלמה האמנות הגדולה
הסגידה שלו למלפפונים - היא חלק מהתשובה. חלק אחר נובע דווקא מהניוון של עולם האמנות, שבגללו נשמע על
האמנות הגדולה והלא
מנוונת באיחור גדול. דורות של עוסקים באמנות גדלו על פרדיגמת האוונגרד, ולכן כשפרדיגמה זו עצמה הפכה לשמרנות
ונמצאת במשבר -
ומתרחש שינוי פרדיגמטי - יקח זמן עד שתתבסס אמנות לא אוונגרדית, שחוזרת אל התוכן, הנרטיב והמשמעות, ולא
סובבת סביב מהפכנות
צורנית ריקנית
הסלע השחור: הסולידית על מהפכת הקרנות הזרות בישראל
הקפיטליזם האמיתי הוא הקומוניזם: ארה"ב היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה הציבור העולמי יכול להשתתף באופן
אפקטיבי
ברווחי הקפיטליזם ותאגידי הענק דרך הבורסה בלי להיעשק (בניגוד, למשל, לישראל ולבורסה המקומית), בזכות המשמעת
התאגידית
והתחרות הפיננסית, ולכן הון מכל העולם זורם אליה. לפיכך מדובר במהפכה למשקיע הישראלי הממוצע. כשהקפיטליזם
הטכנולוגי דוהר, רק
קניית מניות בתאגידי הענק תעניק ל-99% שותפות אמיתית ברווחי ה-1%, וכל מי שיבחר לא להשתתף במעמד ההון ולא
להשקיע - יישאר
מאחור. פועלי כל העולם - השקיעו!
כל יום הוא יום כיפור: ישו כתחליף-על ליום הכיפורים
ישי רוזן-צבי מסביר כיצד השכילה הנצרות הקדומה מתחילתה לבסס ארגון היררכי יעיל, שהיה חסר ביהדות, דווקא כי
הכפרה הפכה לנקודת
המוצא התיאולוגית שלה, תוך איון מערכת החוק והמשפט האלוהי, מה שאיפשר מערכת פורמלית בירוקרטית אנושית.
היהדות נשארה תקועה
בהתמודדות עם החוק האלוהי הפורמלי עצמו, ללא מתווכים, ובהתפתלות מולו ומציאת מעקפים (למשל יום כיפור). עניין
זה יצר מבנים
ארגוניים רוחניים אדירים, כמו המשנה והתלמוד, בעוד הנצרות מבססת מבנים ארגוניים אנושיים אדירים, כמו הכנסיה.
בתמונת העולם
הזוהרית הימי ביניימית המעקף כבר הפך לחלק מן הבירוקרטיה האלוהית הענפה עצמה, תוך הפנמה של המבנה הארגוני
הגויי לתוך עולם
הרוח, בהיפוך יהודי אופייני
המייל של פרויד
קובץ אגרות של האדמו"ר פרויד, פאולוס של הקבלה, שידע לקחת את המיתוס היהודי ולהלביש אותו בלבוש יווני
ולהפיץ אותו בגויים,
והחסידות שלו השתלטה על עולם הנפש האמריקאי, ודרכו על הנפש העולמית. מכיוון שהז'אנר הוא המהות, הרי שהמכתב
הוא אבי האנליזה,
ומות האימייל בימינו הוא סופה של החשיבה הדיאלוגית, הממוענת לאדם אחד - ותחילתה של החשיבה הפורומית הנובעת
מצורת הכתיבה ברשת
החברתית, הממוענת לקהילה. המקור לתורות - מתגלה באגרות
יונתן הירשפלד ממחזר את עצמו
גדול הכותבים והמרצים כיום על אמנות בישראל - יותר מגדעון עפרת - חוגג במופע זיקוקי דינור שמתחזה להפרעת
אישיות נרקיסיסטית
לרגל יום הולדתו ה-40, גיל בו מגיעים לבינה, ושמרחיב מופע דומה שערך לרגל גיל 38, הגיל היהודי המסורתי למותו
של עילוי בתורת
הנסתר. על צבירת חוויות שאיננה מצטברת לסיפור משמעותי כמאפיין של האמן בן זמננו, כהקצנת האני הפייסבוקי,
לעומת הצניעות,
הסודיות והדבקות של דמות איש הרוח היהודית-מסורתית
היהודי שהמציא את הגז הגרמני
תום שדה על ההמצאה הכי חשובה הכי לא ידועה של המאה העשרים, שעומדת בבסיס הגידול הדמוגרפי, ובזכותה אין כמעט
יותר רעב בעולם
(רק תת תזונה). פריץ הבר נפטר בדרכו לעבוד במכון וייצמן, לא לפני שעמד מאחורי תעשיית הנשק הכימי הגרמנית
ותעשיית חומרי הנפץ,
מה שגרם לאשתו להתאבד, ולו להתחתן עם יהודיה נוספת. תהליך הבר: כשיהודי הופך ליותר גרמני מגרמני ואז ליהודי
בחזרה - תוצאת
התהליך היא אמוניה וציקלון בי
ז'בוטינסקי מגיב על המצב בישראל
כשלפוליטיקה היתה נפש, כי סופרים היו פוליטיקאים ומנהיגי ציבור (ולהפך), אז גם ההבנה הנפשית מאחוריה היתה
ספרותית - והם פנו
לקהל כמו פסיכולוגים שמטפלים בקונפליקטים באמצעות העלאתם למודעות במילים. כיום פענוח דעת הקהל, הסקרים,
התעמולה והמניפולציה
מתייחסים בבוז ובציניות לבוחרים כאובייקטים ולא כסובייקטים, שמגיבים ביחס דומה לנבחרים. על הכמיהה לסובייקט
בספירה הציבורית
- כי ברור שז'בוטינסקי מטפל מתוך נפשו שלו
דניאל עוז מפרק את הפייק של האונס באי
עונת המלפפונים בתקשורת הישראלית בעיצומה. פעם היו מסתפקים במלפפונים אמיתיים, אבל היום כשהכל דימויים -
מדובר
בתקשורת-פורנו. ניתן לשים לב שאף לא אחד מהמקורות לקוחים מ-"הארץ" (לשעבר העיתון האמין בישראל), ששוב מסקר
פרשייה ברמה של
פייק ניוז, ויוצר נתק תודעתי עמוק בין השמאל העמוק לשאר החברה הישראלית, מסיבותיו שלו (הרווח הוא מסחרי
ואידיאולוגי כאחד)
"לא שרדנו אלפיים שנות גלות כי עמדנו יפה בתור, הא?"
על התגובה החילונית הסכיזופרנית לאתוס היהודי אל מול המבט הגויי. ההפנמה של ערכי המוסר המערבי הקנטיאני של
החוק הכללי נתקלת
בתרבות החצופה בתבל בתור דרכונים אחד של אלף איש בשעה שלוש בלילה בנמל התעופה JFK, ומספרת את הסיפור הישראלי
כולו. או אז -
השאיפה החילונית למוסר גרמני (!) מתנגשת בשאיפה היהודית (המנוסחת בחריפות בזוהר) למשפט שאיננו צדק, אלא יש
לו פנים והכרת
פנים, תוך הדגשת צדדיו הדמוניים של החוק הלא פרסונלי
אהרן שבתאי יודע לבחור שירים - אבל לא נשים
ספר שיריו האחרון של שבתאי גורם להרהורים נוגים על הנזק שגרמה טניה לשירה העברית, ועל הנחיתות הפואטית של
שירה פוליטית
(במקרה הזה שירתו המגוייסת של שבתאי) - אל מול שירת האהבה והיומיום. טניה כמשל על השמאל הישראלי, שאיבד הן
את העולם הזה והן
את העולם הבא - עולם הרוח והנצח. אל מול המוות המתקרב, והשנים השיריות האבודות, שבתאי מעורר עצב על הנזק
התרבותי האדיר שגרם
הכיבוש - לשמאל
יותם הכהן על נתניהו כמאסטר טאואיסטי
עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה, לנוסע אמיתי אין תוכנית נסיעה ואין לו כוונה להגיע, מושל טוב יותר - מושל
פחות, הגדול
שבכובשים הוא מי שיודע לנצח ללא קרב, החכם איננו מוסרי - הוא נוהג בעם כבכלבי קש, ושאר אמרות כנף מתוך הטאו
של ביבי
יגאל ליברנט על תבנית נוף מולדתו האינטלקטואלית של דה טוקוויל
כשסיפור חייך חותר תחת התזה המבריקה שלך - דווקא בית גידולו האריסטוקרטי לעילא של דה טוקוויל מאיר את
גאונות ספרו על אמריקה,
שלא היה יכול להיכתב בידי אמריקאי, באור אירוני. הדמוקרטיה באמריקה מייצרת תת תרבות, ודווקא התרבות האירופית
המתנוונת מפיקה
דה-טוקווילים. כך שבחשבון הסופי המסקנה של "הדמוקרטיה באמריקה" היא אנטי דמוקרטית ואנטי אמריקאית - והספר
האמיתי הוא:
"האריסטוקרטיה באירופה"
רועי צזנה על המדע שמאחורי הפגנות יעילות - ועל אפקט הבומרנג של המחאה האתיופית
בניגוד לתפיסה סוציאליסטית הרואה את המדינה כאחראית לרווחה, ולכן רואה באלימות אפקט כחיובי (הגדלת תקציב),
הרי שהחברה בפועל
פועלת כשוק חופשי. לכן מחאה אלימה היא גול עצמי, כי היא פגיעה בדימוי של האתיופים בציבור הרחב (מעסיקים, בני
זוג
פוטנציאליים, פיננסרים, וכו'), ויוצרת סטריאוטיפ שלילי - המחאה גורמת לגזענות. בנוסף, היא מוציאה את המוחים
מן הכלל, שהרי
אלימות בין יהודים מנוגדת לאתוס היהודי ונחווית כזרה ומנוכרת - והופכת את האתיופי מיהודי לאפריקאי
יהודה ויזן מוציא את צור ארליך
הווירטואוז האלתרמני בן זמננו, שמציע אלטרנטיבה שירית ימנית, שמרנית ועוקצנית, בשיר שמקומו לא יכירנו בעולם
פמיניסטי - אך
קשור לעומק בתמונת המינים בזוהר ובקשר של הזכר למידת החסד והנקבה למידת הגבורה והדין. קיפילינג כאנטידוט
לפוליטיקלי קורקט,
בעולם שבו נשים וגברים חונכו אחרת - והיו אכן אחרים
על המדינה כמערכת הפעלה, שבה המשתמש הוא הריבון - לעומת מדינה כתוכנה, שבה הריבון הוא מתכנת
ההנגדה מייצרת אפשרות שלישית, המתאימה יותר למדינה בעידננו: המדינה כרשת חברתית, בה ליחיד יש חופש ביטוי
מלא אך אפס השפעה
ריבונית על המנגנון, כי המדינה הפכה לפלטפורמת שיח, וכל השפעה על המציאות עוברת רק דרך השפעה על התודעה
באמצעות השיח