על הוודאות: גרסת פילוסופיית הלמידה

לקראת הסוף - חזרה אל הבסיס

הוודאות במורה - והספק בתלמיד  (מקור)

"מה המקור לחוק? זה שלמדת אותו. סמכות התורה היא לימוד התורה. חוק שאיננו נלמד איננו חוק. הלמידה, ולא השפה, היא הבסיס מתחת לתפיסתנו, היא צורת החיבור של האדם עם המציאות, או בעולם יותר מתקדם - הבסיס מתחת לחשיבתנו. השאלה היא תמיד איך לומדים משהו? זו הדרך לעומק. במקום מקור הסמכות של המתמטיקה - איך לומדים מתמטיקה? וזהו גם מקור הסמכות של היהדות, לא החוק ולא ההיסטוריה - ולא המסורת - אלא הלימוד. האל כמורה הגדול - זו הגדרת אלוהים. מורה המורים. כל כוחו ויעילותו של המדע הוא רק מהלמידה. היהדות היא דת הלמידה הגדולה - הלמידה הארוכה והעמוקה בעולם" (מדברי המורה).

הסמכות של כל מערכת נובעת מלמידתה. אין לה סמכות עצמאית, שאיננה נובעת מלמידה. למשל, אין לחושים או לשכל סמכות עצמאית. גם לא לחוק המדינה או לחוק המוסר. אין איזה הגיון או צדק תשתיתיים שנמצאים מתחת, אלא הכול נלמד. גם החשיבה נלמדת. לכן אין איזו נקודת 0 שממנה אפשר להתחיל. אם שואלים מה מקור הסמכות והצידוק של המתמטיקה, למשל, הרי שזה לימוד המתמטיקה. משם נובעת המתמטיקה, ואין לה מקור סמכות אחר שאיננו עובר דרך למידה. היא לא נובעת מהתבונה - גם התבונה נלמדת, אם כתינוק, אם כילד, ואם עוד לפני כן - כגנום, לאורך האבולוציה. לעולם אין נקודת התחלה ללמידה, ולכן אין תשובות מעבר ללמידה. אם שואלים למה, בסופו של דבר מגיעים לככה למדתי, או ככה לימדו אותי. גם אם בסוף חותרים מתחת למה שלימדו או למדת, אף זה בגלל שגם את זה לימדו או למדת. גם הביקורתיות נלמדת. כל חשיבה נלמדת. מתחת לחוק, כל חוק אפשרי, גם חוקי המדינה וגם חוקי המתמטיקה וגם חוקי התורה - עומדת למידה. אנחנו בתוך הלמידה ואין לנו שום גישה לעולם בלעדיה, וכך גם כל מערכת לומדת - שזו כל מערכת מפותחת בעולם - אין לה גישה לעולם מחוץ ללמידה. אין גישה לאיזו נקודה ארכימדית שמחוץ ללמידה, או איזו קרקע בסיסית שקודמת לה. הבעיה של אי גישה ישירה לממשי, או לדבר כשלעצמו, היא לא איזה אפיון ייחודי לאדם, שלכוד מאחורי מסך הלמידה, כי:

א) קודם כל, לא מדובר במסך שנמצא בינינו לעולם, למעשה מדובר בתשתית שלנו עצמנו, כלומר אין לנו גם חשיבה בתוך עצמנו שלא נלמדה, כלומר מדובר ברצפה יותר מאשר במסך, ויותר נכון לומר (מכיוון שאיננו יכולים לעמוד על הלמידה כרצפה ולצאת מתוכה) שמדובר במים, שאנו שוחים בתוכם (אך גם זה מטעה כי זה נותן לנו תמונה שיש בנו מהות פנימית - פנים הדג - שאיננה חלק מהמים), ולכן הכי נכון לומר שזה השלד שלנו, המהות שלנו, הפנימיות שלנו עצמנו - אנחנו למידה.

ב) זה כלל לא אפיון שנובע מהמצב האנושי, או איזשהו משהו שמבדיל את האדם והופך אותו לתופעה ייחודית בעולם, אלא אפיון של כל מערכת למידה. כל מערכות הלמידה (כולל למשל הכלכלה, התורה, או התרבות) לכודות בתוך מהותן הלמידתית. האדם הוא רק מקרה פרטי, לא מיוחד במיוחד, של מערכת למידה. פילוסופיית הלמידה נכונה גם לבינה מלאכותית או חייזרים - לכל מערכת לומדת. וגם למערכות לומדות פתוחות לחלוטין - כמו האמנות. אין פה את תחושת הקפסולציה שבה אנחנו בתוך תא שמציץ לעולם.

לכן בניגוד לפילוסופיות שהן רק תנאי התחלה, ועוסקות רק בבעיות מחוץ לעולם, ולכן אין להן משמעות ממשית בעולם, הלמידה איננה רק המסגרת, או היסודות, או מבנה העל. הלמידה היא המנגנון הפנימי והרצון הפנימי והמניע הפנימי. בדיוק כמו האנרגיה הפנימית ששופנהאואר כינה אותה הרצון, רק שהיא לא מאופיינת כרעה - או כרצון לעוצמה כמו אצל ניטשה - אלא כלמידה: רצון ללמידה, ופעולה בצורה של למידה. הלמידה (בניגוד להכרה החיצונית לעולם למשל, או למסגרת חיצונית כמו השפה) מאפיינת את מה שיש בתוך העולם, את הדרך שבה באמת דברים עובדים ומוּנעים מבפנים ביומיום, ברמה הכי פרקטית וממשית - היא בעולם כמו חוקי הטבע, או כמו חוקי התורה לפי הדת. הקריאה והכתיבה של הטקסט הזה הן למידה. גם החשיבה עליו. אי אפשר לצאת מהלמידה, או לברוח ממנה. אם כן, מה בעצם המשמעות שלה? ההבהרה שמספק לנו רעיון הלמידה היא איך התהליך מתנהג: הוא לא רק פעולה, חישוב, או חשיבה - אלא למידה. הוא לא תקשורת, הגיון, חישה או תפיסה במהותו, אלא למידה במהותו. לכן יש בו התפתחות, הדרגתיות, בנייה, עניין, כיוונים, ועוד - ולכן הוא גם עונה על ארבעת עקרונות הלמידה.

הבנה זו ש-"הכול למידה" איננה ריקה או טריוויאלית, אלא מוסרת לנו אינפורמציה שלא רק מצילה אותנו מטעויות תפיסתיות, אלא גם עוזרת לנו להתמקד ולקדם את הלמידה. למידה יכולה להתקדם בחוסר יעילות, או לא להתקדם בכלל, אם יש לנו תמונה לא נכונה של מה שקורה. למשל, אם אנחנו חושבים שהגענו למסקנה האחרונה והסופית, או שניתן להגיע אליה, כמו שניתן להגיע לתחנה אחרונה במסילת הרכבת. אך התקדמות בלמידה איננה התקדמות במסילה, היא יכולה להתפצל לכיוונים רבים, ואין לה סוף, והיא מתקדמת בחזית רחבה, ולעיתים אף חוזרת ומשנה אחורה. בלמידה יש גם בנייה, אך היא לא יוצרת מבנה - ואיננה בניין קומות, כמו בתמונות פילוסופיות מסוימות - אלא יותר דומה להתפתחות אורגנית. אבל אם יש לנו תפיסה נכונה, למידתית, של עצמנו ושל המערכות, אזי נוכל ללמוד יותר טוב. למשל: לחפש חידושים (בדרכים שונות, כגון עידוד יצירתיות), להשקיע בכל מה שקשור ישירות ללמידה (הרעיון עצמו של השקעה נובע מלמידה) כגון בלימוד עצמי ובחומרי לימוד ובהוראה ובמערכות לומדות, ולנסות מנגנונים שעובדים במערכות למידה שונות (תחרות, ריבוי, גיוון, מוטציות, דוגמאות מופת מהעבר, זכירת ההיסטוריה של הלמידה במערכת, ועוד).

מדוע המתמטיקה מדויקת? בגלל שהלמידה שלה מדויקת. המחשוב היה הניסיון למכן את הדיוק הזה, לאחר שהלמידה המתמטית השיגה דיוק מספק (פרגה) - ומכאן הצלחתו. התכונה הועברה מהלמידה למכונה, אבל הגיעה מהלמידה שקדמה לה. הסמכות של חוקי השפה, למשל, נובעת מכך שלימדנו את הילד את השפה. כך גם חוקי המדינה - למדנו לציית, ולא בגלל שהחוק כתוב איפשהו או בגלל שהשתכנענו בהצדקתו. המקור של כל חוק בלמידה - כולל חוק מתמטי. וזה שהלמידה בו מדוייקת, וכולם יגיעו לאותה תוצאה, לא הופך את החוק המתמטי לכזה שמקור צידוקו איננו נובע מלמידה. כך למשל, מאקסיומות אחרות היו נובעים חוקים אחרים. לאורך תולדות המתמטיקה היו מקרים רבים שבהם הלמידה המתמטית המדויקת לא הצליחה להביא לתוצאות ללא סתירה, ואז היא שוכללה (לעיתים, כמו במקרה של החשבון האינפיניטסימלי זה לקח דורות), וזאת כי מקובל בה לא לקבל אף סתירה או עמימות או חוסר שלמות (למעשה, כיום ברור שיש חוסר שלמות, למרות שישנה שאיפה לשלמות, ולהכרעה מנומקת, לדוגמא, גם בבעית הרצף).

הלמידה היא אמנם מקור החוק - אבל איננה נקודת האפס ממנה יוצא החוק - כי היא בדיוק הרעיון הזה: שאין נקודת אפס. אין דבר מחוץ ללמידה. כל למידה מסתמכת על למידה קודמת. אפילו תחילת החיים, לכאורה לפני האבולוציה, מסתמכת על תהליכי למידה שבהם נשארו רק מולוקולות יציבות יחסית, ולפני כן יסודות יציבים יחסית, וכוכבי לכת וכוכבים וגלקסיות יציבים יחסית - בתחילת היקום לא היו חיים, והיקום עבר התפתחות שבסופה נוצרו חיים. אך התפתחות איננה זהה ללמידה, ועל הפיזיקה עוד להבין איך קשורה התפתחות היקום ללמידה. ייתכן אף שהחיים אינם אנומליה. אך גם אם תחילת החיים היא תחילת הלמידה, הרי שאין לנו רגע ספיציפי כזה, שבו החלו החיים והחלה הלמידה, אלא מדובר היה בתהליך הסתגלותי, אולי בעל מרכיבים פיזיקליים (סדר ספונטני וארגון עצמי), שיש לו קשר עמוק לחוקיות בטבע עצמו.

האם מקור חוקי הטבע הוא בתהליך למידה פיזיקלי? גם אם נניח שלא, הרי שמבחינתנו המדע הוא תהליך למידה, וקיומם של החוקים הללו עבורינו עובר רק דרך הלמידה שלהם. אין לנו רשימה של חוקי הטבע. המקור שלהם בתפיסתנו הוא למידה. והמדובר בתהליך ארוך ולא סופי של למידה, שבו חוקי הטבע מחליפים ניסוחים רבים, מהבנה אינטואיטיבית שמחווטת אולי במוח הילד, ועד ניסוחים מתמטיים מופשטים והולכים, כך שאין ניסוח אמיתי וסופי לחוקי הטבע, שאליו אנו מתקרבים ולבסוף נגיע אליו, אלא מדובר בתהליך למידה. חוקי הפיזיקה לא כתובים באף מקום, בדיוק כמו חוקי הדקדוק, או חוקי החשיבה, או המתמטיקה. בכל המקרים הללו מושקע מאמץ למידתי אדיר במציאת החוקים מתוך הפרקטיקה - וכתיבתם - מאמץ שיש בו התקדמות אבל לא סוף, בדיוק כמו בלמידה.

למה? כי ככה למדתי. זהו איננו נימוק, אך גם איננו תיאור בלבד, שחסר כל ערך הצדקתי. הלמידה היא תחום הביניים הזה, שיש בו הכְוונה, כלומר מעין דחיפה לכיוון מסויים, אך ללא יכולת לזהות את הדוחף, אך גם ללא ניכור מהדוחף. כי לא מדובר בדוחף חיצוני, אלא בדחף שמזדהים איתו, דחיפה פנימית שהיא אנחנו, לכן ככה למדתי לא זהה לככה חוקי הטבע הפעילו את מוחי. יש פה נימוק למידתי, פנימי למערכת, שמזהה למידה תקפה, ולא נימוק חיצוני לה (כמו נימוק פיזיקאלי ביחס לפעולת המוח בתוך נימוקי החשיבה של אותו מוח: אף עבריין לא יכול לומר שהוא רצח בגלל חוקי הפיזיקה). ככה למדתי אמור לנמק את הלמידה בכלים פנימיים ללמידה, ולא חיצוניים אליה: נימוק שמקובל במערכת הלמידה, שהוא חלק ממנה. למשל כמו הוכחה במתמטיקה, או נימוק של שופט בפסק דין, או נימוק מדעי (או כלכלי, אסתטי, דתי, וכו'). אבל אם ממשיכים בלי סוף בשאלות הלמה, בסופו של דבר מגיעים לככה למדתי. ככה למדתי בגן. ככה למדתי בכיתה. ככה אמא שלי לימדה אותי. ככה לימדו אותנו באוניברסיטה. ככה האבולוציה למדה. ככה למדתי מהניסיון. גם את היכולת לבקר, לשנות או לדחות חוקים - למדנו. הכל למדנו. גם להיות יצירתיים - למדנו.

המצב של "ככה למדתי" גם איננו הופך את זה לדבר שרירותי - ככה למדתי איננו זהה לככה. זה לא מאפשר לנו כל חוק שנרצה, אלא רק חוק שלמדנו. איננו יכולים להמציא חוק, כי לא למדנו אותו, וגם לא לפרש אותו בצורה מעוותת, שרירותית. כי אז המצב הוא לא ככה למדתי, אלא למדתי לא נכון. למעשה, כל זה מאפשר לנו אולי אך ורק חופש שהוא למידתי ביחס לחוק. כמו שלחכמי ההלכה אין חופש למידתי שמאיין את החוק האלוהי, אבל כן יש חופש למידתי שמפתח אותו. אף אחד לא יכול להחליט שמותר להדליק אש בשבת, אבל בהחלט אפשר אולי להחליט שהדלקת נורה זה תולדה של אש, אם הדבר מסתדר לפי הלמידה מהחוק שהתפתחה. האם לא יכול להיות שכולם יפרשו פתאום שאש בתורה זה חתול? בדיוק כמו שיכול להיות שבחוקי השפה, שלפיהם אנשים מדברים, אש תהפוך לחתול - כלומר, לא יכול להיות. ועובדה שזה עובד. איך זה עובד? איך זה שעדיין יש שבת, ולא כל אחד מפרש איך שבא לו? בגלל שלמידה זה משהו שעובד. ישנה למידה בעולם, והיא הבסיס לכל המערכות שעובדות, כמו למשל מערכות משפטיות. הצלחת הלמידה לא נובעת מאיזו הוכחה שהיא תעבוד - אלא מארגון המערכת בפועל.

הרעיון של נימוק בלמידה דומה מאוד לרעיון של נימוק במערכות משפטיות, ולכן נוכל להשתמש במערכות משפטיות כדימוי למערכות לומדות - שיש בהן הנמקות למידה. לכאורה, אפשר להמציא כל נימוק, ואין מה שיעצור את השרירותיות, ונגיע למצב שבו "הכול הולך", כמו באמנות מודרנית, ומי אתה שתקבע לי. אבל, בפועל, יש במערכות הללו סוכנים רבים, וסוכנים חדשים עוברים תהליכי חינוך ולמידה, ומתקדמים הדרגתית, ואם מישהו מנסה לומר משהו שרירותי אז שאר הסוכנים מתקנים אותו, ואולי אפילו מוציאים אותו מהמערכת אם הוא ממשיך להתעקש. לכן המערכות הללו דווקא שמרניות, ולא שרירותיות. יש בהן נימוקים שנחשבים תקפים ללמידה, ויש בהם גם חדשנות, אך לא כל נימוק עובר, ויש מנגנוני ביקורת פנימית. כך גם בלמידה. גם אם נוירון אחד במוח ישתגע, או מחשבה אחת תהיה לא הגיונית, הם ידוכאו. במצב שבו כל המערכת מתחילה לפעול בשרירותיות - באמת הלמידה קורסת, וזה מצב השגעון, האוטיזם או הדמנציה. יתכן מצב שבו הקהילה המדעית תתחיל כולה פתאום להאמין בכישוף, אך מצב זה איננו סביר, וגם אם הוא יקרה - היא תחדל להיות קהילה מדעית, ולא תהיה לה יותר יכולת למידתית. כלומר, זה עובד - "ככה למדתי". אבל, אם יוצאים מחוץ ללמידה - אין למידה.

הלמידה תלוייה בדיוק בזה - בהתפתחות אורגנית של החוק. היא לא קשורה לסיבות חברתיות או אישיות למשל, אם כי יכול להיות שהן השפיעו מבחוץ על ההתפתחות מבפנים, אבל הפרספקטיבה שמתוכה היא מסתכלת על המערכת היא מבפנים - מתוך הלמידה עצמה. לכן סיבה חברתית לא תהיה תקפה לפסק דין מסוים, אבל סיבה חוקית תהיה תקפה. הסיבה צריכה להיות בתוך עולם ההנמקות הפנימי של הלמידה, למשל: השוויון לפי החוק גורר שוויון לנשים או שניתן לפרש את החוק כמעניק שוויון לנשים. ולא: בגלל שמעמד הנשים בחברה השתנה, ללא קשר לחוק, או אפילו בניגוד לו, עכשיו יהיה שוויון לנשים. הנימוק הלמידתי צריך להיות מתוך מערכת הלמידה עצמה, שבה, כמערכת לומדת, ישנם נימוקים שמאפשרים התפתחות ולמידה. המדע, למשל, צריך להוכיח מתוכו אם יש שוויון יכולות בין גברים לנשים, ולא להסתמך על הלמידה המוסרית או החוקית. צריך הנמקה מדעית פנימית. גם המתמטיקה לא תשתכנע מהנמקה פיזיקלית - גם אם נערוך מיליארד ניסויים במספרים שיתאימו להשערה מסוימת, עדיין המתמטיקה תדרוש הוכחה, כי ככה עובדת הלמידה המתמטית. הסיבה שאיננו יכולים להוכיח ככל העולה על רוחנו איננה שהמתמטיקה נובעת מההגיון עצמו, ואיננה שונה מהסיבה ששופט אינו יכול לקבוע פסק דין ככל העולה על רוחו ובניגוד לחוק. כי יש מנגנוני ביקורת משפטיים. גם במתמטיקה אנחנו פוגשים הוכחות עם חורים או בעיות תפיסתיות שהובנו בהמשך. זה תהליך למידה. אם המערכת מאפשרת הנמקות שרירותיות - היא לא מערכת למידה. אך התפתחות צורות ההנמקה איננה שרירותית, אלא למידתית. יכול להיות שנימוק שלא היה תקף בעבר מתחיל לקבל תקפות במערכת. אך אם המערכת הופכת לכזו שכל נימוק תקף בה - היא כבר לא למידתית.

הלמידה שומרת על המערכת כלמידתית - יש בה מנגנוני שימור עצמיים. היא תמיד על המשמר. אין משהו שמבטיח אותה, כמו איזה נימוק הגיוני אל זמני, או הוכחה פילוסופית. כמו צבא שתמיד נדרש להרתיע ולהגן על המדינה - כי המדינה כאן לא מתוקף הסכם, או זכות, אלא מתוקף היכולת להגן עליה וההרתעה שהיא יוצרת. תמיד יש צורך בביקורת שיפוטית או מדעית למשל. תמיד יש צורך ללמד מדענים או שופטים חדשים למשל. תמיד גם יש ויכוחים, מחלוקות, התלבטויות - אם אין כאלה אז כנראה שאין למידה. הלמידה היא לא מכנית, אלא יש בה צמתים בהם יש כמה אפשרויות, אך עדיין אלו לא כל האפשרויות. ומי שומר על האפשרויות? מי שומר עליה? היא עצמה. המוח דואג לעצמו שלא ישתגע. הלמידה תמיד דורשת אנרגיה. היא לא תהליך יציב ללא אף כשל אפשרי, אך היא בהחלט מצמצמת את הכשלים ומייצבת את עצמה, כחלק מהלמידה - בגלל נטייתה להתפתחות אורגנית, כלומר למעין בנייה, רתיעתה מקפיצות לא מוסברות, הצורך שלה לנימוק בתוך כליה שלה, וגם מנגנוני ביקורת עצמיים. כשלומדים יש תרגול, בחינה, שאלות, מטלות, אימון, פידבק וכדומה. יש אפשרויות ערעור ויש ביקורת עמיתים ויש ניסויים ויש תיעוד ויש פרוצדורות ויש תחרות ויש מוניטין ויש שוק וכדומה. הדחף הלמידתי הפנימי עובר דרך כלי למידה ועזרי למידה ומבני למידה, שהתעצבו במהלך הלמידה, כחלק מהניסיון בה. הכלים הללו אינם אפריוריים, ואין בהכרח הוכחה ליעילותם, ויתכנו כלים אחרים שיתפתחו בהמשך - אך הם אינם שרירותיים. כמו הלמידה עצמה.

הלמידה לא תרגיע את מי שרוצה קרקע סופית, שעליה יוכל לשים רגליו כיסוד בלתי ניתן לערעור, אך היא כן תאפשר סירה למי שרוצה לשוט. היא לא תייצר נקודת מוצא מלאכותית אבל כן תאפשר התקדמות. היא לא תייצר קנה מידה חיצוני ואובייקטיבי - אבל כן תאפשר הרבה כלי בקרה פנימיים וכלי למידה. היא גם תסביר מדוע אין בעצם קרקע כזאת או קנה מידה כזה - מדוע לעולם לא נוכל להוכיח שמערכת הלמידה שלנו תעבוד לנצח, ותמיד נצטרך לעבוד כדי לגרום לה לעבוד. אף אחד לעולם לא יכול להוכיח שהוא לעולם לא ישתגע. אף אימפריה לא יכולה להניח שהיא תשרוד לנצח. אפילו המתמטיקה יכולה להגיע למצב שבו כל מה שמעניין ידוע והיא לא מעניינת, או שחלק ניכר ממה שמעניין לא ניתן להכרעה, או שההוכחות לרוב המשפטים הן מכוערות וטכניות וחסרות תובנה, או לטעות קונספטואלית שאין לה פתרון, או לצרה שלא חשבנו עליה - כי הלמידה לעולם לא צפוייה. מעצם פתיחותה של הלמידה - יתכנו בה כשלים. לא תיתכן למידה ללא כשלי למידה - לכן תמיד תהיה חוכמה בדיעבד, והרבה. תמיד אחרי שלמדנו זה יראה קל יותר, ויהיה קשה להבין את הקושי בלמידה. וזה בדיוק בגלל שאין לנו פרספקטיבה חיצונית ללמידה.

למעשה, תופעת האנכרוניזם התפיסתי וחוסר היכולת לחזור תפיסתית למצבי למידה קודמים, אפילו של עצמך, ובוודאי בהיסטוריה (למשל, להבין את המתמטיקה לפני 200 או 2000 שנה, או את הדת) - הם העדות לכך שלמידה היא חד כיוונית, ותמיד מתוך עצמה. לא ניתן לחזור אחורה. לא ניתן להפוך לקוף מבנאדם. זה לא כמו הוכחה לוגית שבה ניתן לנוע בשני הכיוונים, גם אחורה וגם קדימה. הבחירה בכל שלב בלמידה נעשתה מתוך מצב המערכת דאז, והיום אתה כבר חיצוני לו, וקשה לך מאוד לשחזר איך דברים נראו לפני שהם התפתחו בכיוון מסויים, או לפני שהכירו רעיון מסוים. לכן למידה יוצרת התפתחות. זה לא רק תנועה בכיוון מסויים, שאז פשוט אפשר לחזור, אלא שינוי. הקושי האדיר להיכנס לראש של קודמינו הוא שמראה את הדרך שנעשתה ואת ההתקדמות התפיסתית. לכן גם הרבה פעמים קשה לנו כל כך להעריך כיאות את הקושי והדרך שנעשתה - זה נראה לנו קל, מתבקש, וברור לעשות מהלכי למידה מסוימים, בדיעבד. אחרי שקראנו הוכחה מתמטית והגדרות מתאימות לעולם לא נבין את הקושי למצוא הגדרות אלו, אחרי מה שלנו כבר מובן מאליו דרך חיפוש למידתי עצום בעץ, בין הגדרות שלא עבדו. אך אנו רואים רק את הדרך הקצרה בין מצבם למצבינו, והיא נראית לנו מתבקשת, ולא מבינים כמה שבילים נוספים היה צריך ללכת בהם במבוך בדרך של ניסוי וטעיה עד שהגיעו לדרך ה-"הגיונית". זהו טבעו של הגיון, שהוא מובן מאליו, בניגוד ללמידה. היגיון הוא חכמת למידה בדיעבד. ברור שנפוליאון לא היה צריך לנסות לכבוש את רוסיה בחורף - אנחנו לא היינו עושים טעות בסיסית כזאת. זה הגיון פשוט. לעולם לא נבין את ההישג הלמידתי שבמהפכות של ממש - למשל המהפכה המדעית. כי אנחנו כבר בתוכה. ואין לנו פרספקטיבה חיצונית. לכן תמיד נהיה חכמים בלילה.

לכן גם רעיון הלמידה עצמו נראה לנו מובן מאליו - למרות שהוא לא היה מובן עד היום, ועד תקופתינו. זה רעיון פשוט. כאילו לא השגנו כלום בו. אבל אם רק נסקור את ההיסטוריה של הרעיונות והפילוסופיה נבין כמה הוא לא מובן מאליו דווקא. רעיון הלמידה שהוא כל כך אינסטינקטיבי (בשבילנו) לא היה אינסטינקטיבי (בשבילם). ההצלחה הגדולה של פילוסופיה היא כשהיא הופכת למובן מאליו - ואז מצביעה על המובן מאליו. בכך היא מראה את הלמידה שנעשתה. אם לא היו עוד בינינו אנשי העבר של הפילוסופיה של הלשון או תורת ההכרה לא היינו מבינים בכלל את החידוש שלנו. לכן עלינו להודות להם על שמרנותם ומאובנותם, לפני שנהפוך לפילוסופיה של המובן מאליו. רעיון הלמידה הוא כה בסיסי, שבעתיד בכלל לא יוכלו להבינו - מרוב שהוא יהיה מובן.

לסיכום: ההיסטוריה של הפילוסופיה חיפשה את היסודות של המערכת מחוץ לה - אי אפשר להוכיח דבר מתוך עצמו - ובכך נגררה לרגרסיה, עד יסודות ראשונים. הלמידה היא המערכת שבתוכה כן אפשר לבסס דברים מתוך עצמה, בלי שהדבר יגרור טריביאליות, כי הביסוס עצמו כפוף למתודה הלימודית. הרגרסיה האינסופית בלמידה איננה בעייתית, אלא נורמלית והכרחית, כי היא רגרסיה לשלבים קודמים של הלמידה במערכת - והלמידה היא אינסופית מטבעה. הדרך עודנה נפקחת לאורך - גם כשהמורה עוצם את עפעפיו. העלאת נשמתו של מורה היא כאשר הוא הופך מאורתודוקסיה למתודה (והמתתה - להפך). כאשר המורה הופך מתוכן לצורה, אז נוצרת תורה, והמשכת נשמתו היא כשאדם הופך ללמידה. כך הוא זוכה לחיי עולם. אם העתיד הוא אינסופי, ללא גבול ללמידה - אין סיבה שהעבר יהיה סופי. להוכחה יש התחלה וסוף. למתמטיקה עצמה - לא. לחיים יש התחלה וסוף - ללמידה עצמה לא. המוח נולד ומת - אבל למחשבה עצמה אין נקודת התחלה ונקודת סיום. הצידוק הוא הצדיק עצמו - האדם יוצא הדופן שהלך בדרך ונתן דוגמא - ולא הניסיון העקר לחפש את תחילת הדרך, שאין לה לא התחלה, ולא - סוף.