התדרדרות הארץ
העידן הפוסט-בנני
מהו הפתרון הפילוסופי להתחממות הגלובלית? מהו הפתרון הפילוסופי לטרור הגלובלי? כיצד ניתן לעקם את הציר הפוליטי הישר למעגל, במקבילה של הפיכת הארץ השטוחה לכדור הארץ? ומה הפתרון הפילוסופי לאי שוויון? על מודל הטייקון הפילוסוף כמקבילה נצרכת למלך הפילוסוף בעידן הנוכחי, ועל חיפוש בעץ כמקביל לזנב הטווס. כשעידן הבינה המלאכותית יביא עמו מחשבה מלאכותית שתיצור דיסציפלינה חדשה של פילוסופיה מלאכותית
מאת: פילוסוף שעבר זמנו
כשל "מעגל מרושע": מתחת לקליפה - הבננה מתגלית כפילוסוף  (מקור)

חינוך ליצירתיות כמונע פופוליזם

טרור הוא כישלון יצירתי. הקצנה היא בעיה של "עוד מאותו דבר". גברים צעירים בנויים לחפש מוצא יצירתי, תחת זכר האלפא, שהוא השלטון. הם רוצים לעשות משהו שעוד לא ניסו, והדרך הכי קלה ופשטנית היא לחפש משהו שעוד לא ניסו כי הוא קיצוני מדי. עצם הכליאה של החשיבה בצירים יוצרת הקצנה, כי המקום היחיד שמאפשר בידול הוא בקצוות. לעומת זאת פתרון יצירתי אמיתי הוא לצאת מהציר, ולכן חשיבה יצירתית מונעת הקצנה, היא מחפשת כיוון ניצב לציר, כלומר מימד חדש, וציר חדש. לכן אם המפה הפוליטית היתה רשת, ולא ימין ושמאל, אלא מבנה רב מימדי, הדמיון של ההמון היה אחר. למשל לסדר אותה במבנה עם ציר מדיני, ציר דתי, וציר כלכלי, ואז היו רואים את האפשרויות החסרות, והיתה נוצרת חשיבה יצירתית. כלומר ההפשטה של הדימוי היא מסוכנת, ואותה עושה דווקא המרכז. אנשים צעירים יותר קיצוניים ממבוגרים יותר, כי הם מחפשים לצאת מהציר. המבוגרים רואים את עצמם כמרכז ולכן קל להם לשרטט ציר שהם במרכזו, ולכן נכונים. התקיעות הפוליטית נובעת מכך שניתן לנוע רק בציר אחד. הדימוי של ימין ושמאל הורס את השיטה הפוליטית, וגורם להתלכדות לא הכרחית של הרבה צירים על ציר אחד, מתוך מתאם ראשוני כלשהו, ומבנה את הזהות הפוליטית בצורה שמעודדת תקיעות. כי היא מסומנת כמקום על ציר, וכתחרות משיכת חבל, ולכן גם מעודדת קיצוניות, וייאוש מהשיטה, ותחושה שאין לאן ללכת, ושאין יצירתיות. פתרון יצירתי שיצמח הוא הפתרון הטכנולוגי שיוצע לבעיות פוליטיות - הפוליטיקה של הטכנולוגיה. ככל שהטכנולוגיה תהיה פקטור יותר משמעותי ככה היא תהפוך לפקטור יותר פוליטי ולא נייטרלי, ופוליטיקאים שונים יציעו לפתור בעיות באמצעות יישומים טכנולוגיים שונים, והדמוקרטיה תבחר את כיוון יישום הטכנולוגיה ולבסוף את כיוון התפתחותה, כאשר יהיו דרכים שונות ליישום חברה שבה יש בינה מלאכותית, וזו תהיה המחלוקת הפוליטית הגדולה של העתיד. היא תפצל את העולם לחברות שונות, כמו הקומוניזם והקפיטליזם. הבינה המלאכותית הסינית תהיה שונה מזו האמריקאית, ובסיום התחרות יגיעו לקו הגמר החברות העדיפות, שפתרו את בעיית הפוליטיקה הטכנולוגית. בשלב הראשון, זו תהיה הבעיה של שילוב החברה האנושית עם הבינה המלאכותית. הבעיה לא תהיה החלפת האדם במכונה, אלא צורת השילוב, כמו השילוב של אדם וסוס, להשגת הצלחה מקסימלית בעבודה משותפת שלהם. כמו במהפכה החקלאית, שבה הבהמות לא החליפו את האדם, אלא עסקו במטלות אחרות באקוסיסטם. מציאת חלוקת העבודה וצורת השליטה האופטימלית בין האדם למחשב תהיה האתגר, ואוי לנו אם הדבר ירודד לציר שבצד אחד האדם ובצד שני המחשב, כשהימין תומך בשליטת האדם והשמאל בשליטת המחשב, או להיפך. אסור שזה יהיה מאבק כוחות בין האדם למחשב כי האדם יפסיד. כמו שהסוס חזק מהאדם. ככה סוס החשיבה. וכמו שהפרה יעילה מהאדם בהפיכת צומח לבשר ככה תהיה פרת חשיבה. וככה יהיו חיות חשיבה שונות שאותן יבייתו ויאלפו. מהפכת הבינה המלאכותית תהיה דומה יותר למהפכה החקלאית מאשר למהפכה התעשייתית או המדעית או המידע, מכיוון שהיא תכלול התמודדות עם חיות מסוג חדש וביות, ולא עם מכונות ומכשירים מסוג חדש.


כשלון הפוליטיקה כמקדמת פתרונות

מנהיגים לא יודעים לעבוד בכאוס, אבל חמור מזה - הציבור לא מוכן לעבוד בכאוס, ולכן לא מתקדמים בפתרון בעיית ההתחממות הגלובאלית. מצפים שתהיה תוכנית לפתרון, בעוד הדבר הנכון הוא להודיע שאין תוכנית, ולהשקיע משאבים במחקר, למען פתרון עתידי שעוד לא יודעים מהו, וכל שקל נוסף שמושקע בפתרונות הלא יעילים הנוכחיים הוא מבוזבז, והיה עדיף שילך למחקר במקום לפתרון ישיר וידוע. היה צריך לרכז את כל המומחים העולמיים ממגוון דיסציפלינות בטנק חשיבה של האנושות, לממן מחקרים ופתרונות טכנולוגיים, עד שיהיה פתרון יעיל כלכלית, מה שהיה יכול לקחת עשורים של מחקר, אבל לפתור את הבעיה. בשביל שמחקר יהיה אג'נדה פוליטית צריך יכולת לחיות בכאוס, כי מחקר הוא בלתי צפוי, ולכן למרות שמחקר הוא הפתרון לבעיות פוליטיות רבות, הוא פתרון שלא מיושם. כי הוא לא תוכנית עבודה, ולא לינארי להשקעה, ולא צפוי, ולכן יש הרבה בעיות מדומות שנפתרות בסוף על ידי טכנולוגיה ולא על ידי פוליטיקה, אבל פוליטיקאים מתייחסים למחקר כפתרון קסם שאולי יבוא ואין מה לעשות בנושא, ככאוס (והם לא יודעים לעבוד בכאוס). לכן יש אשליה שההתפתחות הטכנולוגית היא מטיבה אקראית, כי אין השקעה כספית ממוקדת בעיות, ולא פתרונות. כי גם כשהפוליטיקה משקיעה במחקר היא משקיעה בתוכניות, שזה נגד מהות המחקר. ולכן לפעמים גורמת יותר נזק מתועלת. כשהדבר הנכון הוא לקחת את המוחות הטובים ביותר, מתחומים שונים, לשים אותם ביחד, ולשפוך עליהם טונות כסף, ומהעימותים ביניהם והתחרות האינטלקטואלית כבר יצא משהו טוב. מדענים הם דווקא טובים בלגבש קונצנזוס לא פחות מאחרים לגבי הפתרון הנכון, ברגע שיש מספיק מחקרים וראיות. זו השיטה הנכונה להכרעה פוליטית. מוחות, מחקרים, והתגבשות קונצנזוס מדעי, גם אם תמיד יש חולקים, יש גם זרם מרכזי. לא המלך הפילוסוף אלא המלך המדען או ליתר דיוק הקהילה המדעית, שאת תכונותיה צריך להעתיק לקהילה הפוליטית. לא סתם יש פוליטיקה במדע, אלה תופעות קושרות וכבר למדנו איך לעשות היטב אחת מביניהן.


התלמוד כטעות ספרותית

הטעות עם הטייקונים היא שהחברה מודדת עושר לפי כמות הכסף שבבעלותך, ואז קיומם של מבני עושר גדולים ומפותחים, כגון תאגידים, שטכנית נמצאים בידי אדם בודד, יוצר מראית עין של אי שוויון. אבל האמת היא שהטייקון לא באמת יכול לנצל את עושרו, כמו שמלך לא באמת בעליו של ממלכתו, ולא יכול לשכב עם כל הנשים בממלכה, הוא מאוד מוגבל. לכן מה שחשוב הוא לא כמה כסף יש לאדם, אלא כמה הוא מבזבז, כלומר כמה בכלכלה הולך על שחיתות לא יצרנית. וכאן גם אנשים רגילים מבזבזים, אבל גם טייקון לא יִנקה אם במקום להשקיע את הכסף בכלכלה הוא קונה לעצמו אסלה מזהב. ולכן מה שחשוב זה האתוס הכלכלי, ולא הצרכני או הבזבזני. והאתוס הזה מקדש את היעילות, כלומר את הגדילה האקספוננציאלית שבה כל העודף מושקע לטובת ההתקדמות וההתפתחות, בניגוד לנהנתנות או הקצאות לא יעילות אחרות. גם התחרות חשובה רק בגלל שהיא מגבירה יעילות, ולא כאידיאל ראשוני. בגלל שלכל אחד משתלם להקדים את חברו בקצת, גם אם ההתקדמות הכוללת לא טובה, כלומר בגלל תורת המשחקים - ההתקדמות בלתי נמנעת. האמונה איננה שההתקדמות היא לטובה, כמו שהיא מעניינת. כלומר היא הגיון פנימי של ההיסטוריה וכולנו היינו רוצים לחיות בעתיד כמו שילד רוצה לדעת את סוף הסיפור, ואדם פועל כדי להגיע לתוצאה גם אם הוא יפסיד וגם אם ירוויח, כי ככה בנוי האדם, כמכונת אינפורמציה שמבצעת למידה. כמו האבולוציה עצמה, שלא בהכרח מתקדמת לטוב אבל תמיד תתקדם. ההתפתחות היא החוק הבסיסי ביותר של היקום ויצרה את הכוכבים והגלקסיות. זה משהו שבטבעו של הזמן ושל חוקי הפיזיקה שנובעים ממה שהיה לפני רגע, כלומר מעצם זה שיש כוחות שפועלים על אלמנטים, ולכן תלך ותיווצר מורכבות בחלק מתנאי הפתיחה, שתלך ותגדל. העתיד לא יהיה סופסוף פשוט ויפתור דברים אלא רק יותר ויותר מורכב. עליית המורכבות זה החוק במערכות מורכבות, כלומר מערכות שהיה בהן גורם שיצר מורכבות מלכתחילה. רק מערכות פשוטות הן יציבות. הבעיה בימי הביניים היא שפחתה בהן המורכבות בעקבות המונותאיזם, כלומר המורכבות שלו עצמו נהייתה יותר ויותר גדולה בהתפתחות התלמוד והסכולסטיקה, אך משננטשו הוא הפך לעידן של מורכבות עקרה (ולכן לא תורמת מספיק למורכבות העמוקה, כמו ענף עקר במתמטיקה). כי לפעמים המערכת מפתחת מורכבות בכיוון הלא נכון, כמו באבולוציה, ורק כשעוברים לכיוון אחר אז מבינים שעשית חיפוש לעומק בענף הלא נכון בעץ, אבל זאת ניתן לדעת רק כשבאמת עשית והחיפוש היה עקר, כי זה טבעו של אלגוריתם חיפוש - שהוא טועה. שהוא כמעט כל הזמן טועה. וכך גם בחשיבה ובתרבות הגבוהה שלנו. כמעט תמיד טעות. מעצם טבעה שהיא אלגוריתם חיפוש (ולא אופטימיזציה, כמו בנמוכה). לכן גם כסף במחקר כמעט תמיד יושקע בצורה לא נכונה, אבל אין דרך לדלג על זה. זהו הבזבוז החיובי, בניגוד לבזבוז המושחת של צריכה ראוותנית, שכל החברה חולה בו לא פחות מהטייקונים, ואפילו יותר מבחינת אחוזים מבוזבזים מההון, ומשקיעה מעט מאוד במחקר ובנסיוני. חשיבה נסיונית היא בזבוז זמן כמעט מוחלט - וזה מה שמראה על חשיבותה. כי אם אין יעילות גבוהה יותר מבזבוז בתחום מסוים - זאת אומרת שיש כאן אתגר יצירתי. לכן האתוס צריך להיות שבזבוז ראוותני של טייקון או בורגני צריך להיות בתחום המחקר.
פילוסופיה של העתיד