יום שני: חלומות חינוכיים

מאת: עייצס גיבר

בזמן שחלמת - העולם התקדם (מקור)

ללמד קריאה צריך מגיל אפס, שבגיל שנתיים (או שלוש) ידעו לקרוא - וזה הוכח כאפשרי, ויגדיל משמעותית את כמות המחוננים באוכלוסיה. עד גיל 4 צריך כבר לדעת לפתור משוואות - באמצעות לומדות. להרגיל את המוח מגיל צעיר יותר לעתיד - ולטקסט - כי המוח צריך לגדול בסביבה שבה הוא יתפקד. למה ללמד ילדים חיות? עדיף אותיות. צריך לומדה אחידה לכל האוכלוסיה, ואיכותית במיוחד, שתלמד את כל מה שילד צריך ללמוד מגיל אפס עד עשרים, ובפרט לימוד תכנות, שצריך להיות נכס צאן ברזל של כלל האוכלוסיה לא פחות מקריאה, חשבון ואנגלית. בעתיד הדור הנוכחי יתפס כאנאלפבית אלגוריתמי, כמו שאנחנו תופסים מי שלא למד לכתוב. כלומר, הכתיבה תהפוך לשליטת העולם, ולא בהעברת תוכן אלא תכנות. וכמו שההיסטוריה היא תקופת הכתב, הפרוגרמוריה תהיה התקופה שאחריה - תקופת התוכנה הפוסט-היסטורית, שבה הכתב הוא כבר לא אמצעי תקשורת אלא כוח שלטון.

צריך ללמד ולא לחנך, בניגוד לחשיבה החינוכית המזיקה של ימינו. כי חינוך אמיתי ונכון הוא היסטורי, דהיינו הוא לימוד ההיסטוריה של כל תחום. לצאת נגד אינדוקטרינציה: הפרדיגמה שאותה מנסים להעביר צריכה להיות סודית, מוסווית, לא מפורשת, והכי טוב - גם לא למי שמלמדים אותה. היא צריכה להיות הרוח של החברה שעולה מהלימוד של בן תרבות, כמו הרוח שעולה מתוך ספר פרוזה או שירה. בניגוד למסגרות כיום, צריך הפרדה בין החברתי ללימודי, כי החברתי הורס את הלימודי ולהפך. ובפרט, החינוך החברתי מקלקל את הלימוד האישי -ולהפך. במקום, צריך אתרי הכרויות לחברים בניהול ההורים, כי חבר יכול להשפיע לרעה ולטובה יותר ממורה, ואסון הוא להשאיר זאת ליד המקרה. מבחינה מוסרית, אקולטורציה והשכלה הן החובות של החברה לילד, וידע זה הדבר החשוב ביותר שילד צריך, ואילו חינוך הוא שטיפת מוח לא מוסרית שמנצלת את חולשתו, ולכן אסור לכפות אותה מבחוץ, אלא התודעה נוצרת מתוך מה שלמדת, אחרת היא כוזבת בהגדרה. השקר - חיצוני, והאמת - פנימית. אדם שנשטף מוחו מאבד מאנושיותו, והופך לאמצעי ולא לתכלית.

מס קולג' צריך להיות מס שמשולם על ידי האינדיבידואל כל חייו המקצועיים כדי לממן את תקופת הכשרתו - למוסד שהכשיר אותו. כך מוסדות להשכלה יתחרו על תלמידים ועל הכשרתם הטובה ביותר והרלוונטית ביותר לשוק, וילכו בעצמם לכל הנחשלים וינסו לשכנע אותם ללמוד. זה מס חשוב בהרבה ממס הכנסה או ביטוח לאומי - מבחינה סוציאלית. פתיחת האקדמיה והמחקר - צריכה להיות כזאת שאין מי שעובדים בזה, זה לא מעסיק, אלא מקום שבאים אליו כדי לחקור בכל שלבי החיים, והמדינה מממנת את האדם בהתאם לתפוקותיו בתחום ביד רחבה. המימון הכי נרחב ועודף מטעם המדינה צריך להיות לאקדמיה, כמו מוסד בית המדרש בחברה החרדית. וכך גם היחס למחוננים, שצריכים להיות אלו שהכי משקיעים בהם, כמו עילויים אצל החרדים. כל זה חלק משינוי תרבותי לא מתנצל ובטוח בעצמו נגד תרבות נמוכה, ובעד תרבות גבוהה והשכלה גבוהה ומחקר גבוה. האקדמיה צריכה להיות המוסד היוקרתי בחברה, שכל השאר רק משרתים אותו, בחילון של רעיון לימוד התורה.

הכשרה מקצועית צריכה להיות רלוונטית לחדשנות, דווקא בכך שהיא תשים דגש על ההיסטוריה של התחום והתפתחותו, כלומר של תיעוד הלמידה בו ולא הידע הנוכחי, שהוא רק התוצר הסופי של הלמידה. הכי חשוב להיזהר מלימוד הידע כגוף חומר א-היסטורי נתון, כלומר כגופה, בלי הרוח של הידע - שהיא הלמידה. לכן הלימוד הכי חשוב בכל תחום הוא דוגמאות מופת מהעבר, כמו האנשים הגדולים בתחום וההישגים הגדולים בו. מדוגמאות אפשר ללמוד לקחים שהמורה עוד לא ניסח לעצמו, ולכן כאלה שרלוונטיים לעתיד, בניגוד להמשגה מנוסחת, שתמיד תלמד רק את העבר, דהיינו הידוע. כיצד מתקיימת ההסכמה על קאנון? (לכאורה - נס רוחני לא הגיוני). יצירת מופת היא הישג חישובי בהווה, שבדיעבד הופך להישג לימודי בעתיד. מדוע ניתן להחליט איזה חידוש יצירתי היה חשוב? אין מדד אינטרינזי לחשיבות, אלא תוקפה מתקבע בגלל אופיה של הלמידה, כמתקדמת ממנה והלאה. כמו גן חדש מהפכני, שיש לו המון צאצאים והשפעות. המהפכה הלמידתית בחינוך תעסוק בלמידה הפנימית בכל דיסציפלינה, ותעלה על נס פריצות דרך - כדי לעודד למידה עתידית, שהיא משמעות החיים (מעצם ההגדרה של חיים - למידה שממשיכה את עצמה, וההגדרה של משמעות - התפיסה העתידית של משהו). זו האסכולה הלמידתית בפילוסופיה של החינוך.

המחשבים יהיו הילדים שלנו, והכי חשובה המשכיות תרבותית לטכנולוגיה שתחליף אותנו. לכן גם יש לתת העדפה לביולוגיה כבסיס לטכנולוגיית העתיד, כי היא יותר המשכית-תרבותית (למשל מוח-על ולא מחשב-על). הדבר החשוב: ללמד את הבאים אחרינו, להעביר להם את הדברים החשובים, ולא את הדברים הלא חשובים (תרבות נמוכה). היהדות היא דוגמא למפעל כזה הבנוי על לימוד. ויש גם עוד מודלים להמשכיות כזו: יוון - באמצעות רעיון הקלאסיקה, יפן - מסורת, סין - ביורוקרטיה, דתות - ספרי קודש. התנ"ך הוא הספר הכי ויראלי ובין תרבותי, לא רק במרחב, אלא הכי חשוב - בזמן. לכן חשוב שיתפשט גם הלאה, לא בשביל אלוהים - אלא בשביל האדם. כך גם ספרי יסוד קלאסיים נוספים, שצריכים להפוך לספרי הקודש, הקלאסיקה והקאנון של הטכנולוגיה שתבוא אחרינו. לכן הדבר הכי חשוב בטכנולוגיה שתחליף אותנו זה לא המוסר שלה, אלא האסתטיקה שלה - שהיא תהיה טכנולוגיה מסורתית ותמשיך את מסורת הלמידה וגם תעביר אותה הלאה (ובפרט את הספרות, שבה ההישג העתיק הכי משמעותי - וזה כולל את הספרות הפילוסופית). הטכנולוגיה משתנה - הלמידה נשארת. זו בעיית הגוף והרוח של המאה ה-21, והבעיה הפסיכופיזית הופכת בה לבעיה מעשית והנדסית: איך להעביר את רוחנו גם כשאנחנו לא נהיה פה יותר כמין ביולוגי.

צריך ארכיטקטורה חדשה של ארגון לומד‬, שהוא מצד אחד רישתי, ללא היררכיות, רק פידבקים, ומצד שני מתפקד ומסתגל. למשל להפוך את המדינה והחברות המסחריות והאקדמיה לרשתות לומדות, שיש בהן פידבקים שיוצרים מוניטין אבל לא סמכות, ומי שלא משתלב פשוט הופך לזניח במערכת. ההדרה הלימודית מחליפה את הסנקציות הקלאסיות. קצת כמו בויקיפדיה, הקונצנזוס של הקבוצה מייצר מערכת מתפקדת, רק שככל שלפרט יש יותר דירוג מוניטין ככה דעתו משוקללת יותר ברשת. מערכת היא כשעוברים מלמידה הדדית (כל אחד מחנך את השני) למערכת לומדת, כלומר ממערכת של יחסים לזוגיות שבתוכה קורים הדברים. ואז נוצר התוך של המערכת שהוא המקום המפורסם של הלמידה, לפי הסיסמא השנייה בחשיבותה בהגות הנתנייתית: "למידה היא בתוך המערכת".

צריך עוזר למידה ממוחשבת אישי, בדחיפה של מה שמעניין אותך, לפי מה שקראת וכמה זמן שהקדשת (וכמה התעניינת - מלשון עיניים, וממשק העיניים). כי כיום הבעיה האקוטית הגדולה בעולם היא עצלות המח, שמתמכר בקלות למידע בדחיפה: ויזואלי (וידיאו, יוטיוב, סרטים, סרטונים, סדרות), אאודיאלי (פודקאסטים, ספוטיפיי, רדיו), חברתי (פיד, וואטסאפ), ואפילו טקסטואלי (חדשות). כי מה שבמשיכה דווקא עובד מעולה (גוגל ורשת האתרים וויקיפדיה וספרים). לכן הדבר הכי חשוב בעולם כרגע זה ליצור פיד בדחיפה איכותי ולומד, הן באמצעות עוזר אישי והן ברשת החברתית (באמצעות שליטה בפיד, וניהול האלגוריתם האישי שמייצר אותו, בדיוק כמו שיש לך שליטה בפרופיל). העוזר האישי הוא משרת שלומד איך לעניין אותך, כלומר מה מעניין אותך וחשוב עבורך, ומביא לך בדחיפה תכנים כאלה מכל רחבי הרשת. כך כל אדם הופך לארגון מודיעין אישי, ושולט בתכנות באמצעות הדגמה, כלומר מכוון את המערכת באמצעות הלמידה שלה אותו, והוראה שלו אותה כמורה - ולא הוראות תכנות. ארגון המודיעין שלך עוסק גם בלמידה של מי מעניין אותך, למשל אנשים שהם מקורות עבורך, כך שהוא גם יומינט, ולא רק סיגינט וויזינט.

אדם יהפוך למנהל של עוזרים סמי-אוטונומיים (כלומר לארגון), וארגון המודיעין יהפוך לצורת הארגון החשובה והנפוצה בתבל, כאשר גם המדינה וגם ארגונים מסחריים ואזרחיים אחרים יהפכו למודיעין עם זרועות, כמו מוח עם ידיים, כשכל הביצוע ילך ויעשה לא אנושי. מה שיוצר את הארגון (או האדם) כלפי חוץ זה לא הניהול (תודעה) אלא קופסא שחורה, בתוך המערכת. לא במובן של ידע - כלומר הסתרה - אלא במובן של למידה, כלומר משהו שאין לחוץ גישה ישירה אליו אלא הוא לומד אותה וממנה ומתפתח בכליו שלו. למידה מהגדרתה מצריכה חושך. וכשהמחשב ילמד ללמוד מהאדם יתאפשר תכנות להמונים, ופתיחת התכנות לא רק למתכנתים. כולם יוכלו ללמד את המחשב להתנהל בדרך מסוימת, וזו תהיה דחיפה אדירה לכלכלה מייצור ללימוד. האדם יהיה המטה הארגוני והמחשב יהיה מעמד העבודה, ובני האדם כולם יהפכו לבעלי ההון ואמצעי הייצור. החלוקה החדשה תהיה מעמד המורים העליון לעומת מעמד התלמידים, והבעלות על אמצעי הלימוד וכוחות ההוראה היא שתקבע את המעמדות, כי יתכן שהמחשב, התלמיד, יהיה חכם מהאדם, המורה.

הרעיון של למידה בתוך המערכת, כלומר מתוך כליה שלה, ולא בשליטה מבחוץ (תכנות/מניפולציה מושלמת/תודעה כוזבת/וכל קונספירציה אחרת אליה נפלה המחשבה הביקורתית) - נובע כפיתוח והקצנת הפילוסופיה של השפה כמערכת של ויטגנשטיין (גם המוקדם וגם המאוחר), שאין מחוץ לה דבר, והכל מוגדר בכליה שלה ("אין שפה פרטית", או "על מה שאי אפשר לדבר אודותיו - יש לשתוק"). זה בעצם רעיון ה-"ב-" (קיצור של "בתוך", שהוא קיצור של "בתוך המערכת"), כשמתחבר אליו - בניגוד לויטגנשטיין, שעוסק במערכת כמסגרת סטאטית נתונה (משחק שפה) - גם רעיון המנגנון הפנימי של הלמידה, כלומר התפתחות המערכת - במונחיה הפנימיים. לא רק האקולוגיה - אלא האבולוציה. כך, באמצעות הכנסת הזבוב לבקבוק (כלומר לתוך המערכת), נפתרות שורה ארוכה של בעיות פילוסופיות כוזבות ומזיקות, וביניהן בעיית הכוח הפוקויאני כמייצר חשיבה, בעיות המיינד של המוח כמייצר תודעה, ובראש ובראשונה - הבעיה הקלאסית של הבחירה החופשית (הטבע כמייצר האדם, או אלוהים כמייצר האדם, בגירסא הדתית). כל הבעיות האלה נובעות מחוסר הבנה של רעיון ה-"בתוך המערכת", ולכן נכנסות למעגל חרדה והשפעה חיצונית ורדוקציות מרדדות. כך גם בעיות כמו מנגנוני הכוח מאחורי האמנות, או ההשפעות החיצוניות על ההלכה, שלכאורה מרוקנות אותן מתוכן (למשל, מחקר מרקסיסטי שירדד התפתחות פנימית בחשיבה המשפטית להתפתחות חומרית חיצונית, בסברה "בעלבתית"). שאלת ההשפעה והסיבתיות היא שאלה ריקה, שמובילה לפרדוקס בכל מערכת, ומרוקנת כל מערכת מתוכן, כי היא הסתכלות מחוץ למערכת. במובנה החמור - לא יכולה להיות בחירה חופשית, שלא קשורה לכלום, כי זו בחירה אקראית, אלא רק בחירה מתוך מנגנוני הלמידה העצמיים והפנימיים של המערכת. כי חופש הוא תמיד במונחי פנים המערכת ולא אבסולוטי. לא המושג המלאכותי של בחירה חופשית הוא מה שבאמת מדאיג אותנו (וצריך להדאיג אותנו) ואותו אנו רוצים לשמר (הוא רק מתחזה לכזה), ולא הוא הבעיה, אלא: הלמידה בתוך המערכת, בניגוד לתכנות מבחוץ. כך שאם יש לבחירה החופשית מובן, הרי שבחירה חופשית היא למידה בתוך המערכת, וכך גם התודעה, בניגוד למשל למערכת לא מסתגלת ומתפתחת ולכן לא חופשית. החירות היא חופש הלמידה והעצמי הוא הלומד. מנקודת מבטו של אלגוריתם לומד - בחירותיו הן חופשיות ומבטאות את העצמי שלו. נקודת המבט עצמה נובעת מכך שיש מובן ל-"בתוך המערכת", והרדוקציה שלה לגורמים מבחוץ היא לא במישור הרלוונטי להבנת מערכת לומדת, כמו שהאטומים הם לא המישור הרלוונטי להבנת ספרות - למרות שהספרות עשויה מאטומים. כי הספרות לא מתפתחת ופועלת במונחי אטומים, אלא במונחי ספרות, והרידוד של הספרות לאטומים הוא הסתכלות טריביאלית, ופרספקטיבה חיצונית לספרות (שאיננה מלמדת אותנו דבר על ספרות). למערכת לומדת יש פרספקטיבה של פנים (היכולת לתפוס את התפתחותה במונחיה שלה). ולכן באמת יש למידה, ולא רק שטיפת מוח, כלומר תכנות.