מוסר הרשתות מול מוסר האטומים

אם ניטשה הנגיד את מוסר העבדים מול מוסר האדונים והגחיך בעזרת היסטוריזציה וגניאולוגיה של המוסר את תפיסת הטוב והרע, הרי שדווקא שימוש בהיסטוריה של דוגמאות מוסריות כבסיס פילוסופי יכול לפתור את בעיית היחסיות וההיסטוריות של המוסר. אכן, התפיסה של המוסר משתנה היסטורית - אבל מתוך צידוק פילוסופי של אתיקה שבנוייה על למידה מוסרית. ומה שאנו לומדים כיום על האדם גורם לנו לראות את הקבוצה כאטום המוסרי החדש - ולסגת מהמוסר האינדיבידואליסטי

הוועדה המוסרית בנוגע לספרים  (מקור)

אדם מימי הביניים שהיה נקלע להווה היה אולי מתפלא על הסמארטפון, אבל הוא לא היה גורם לו קושי פילוסופי. מה שבאמת היה שבר תפיסתי עבורו הוא הריקון של המסגרת המוסרית, כלומר שכבר לא חושבים על אדם כטוב או כרע, ולא על קבוצה כטובה או רעה או על מעשה כטוב או רע.

מצד שמאל, האינדיבידואל רוקן ממשמעותו האתית, כי כל פלסטיני ספציפי (למשל) הוא סובל וקרבן, וכל אדם מתפרק לתודעות כוזבות שהושתלו לו. כל מערכת שמפורקת לגורמים מאבדת משמעות אתית, כי גם ארגון טרור מורכב ממוסתים ומסכנים, והאדם עצמו מורכב מבעיות פסיכולוגיות, חינוכיות, גנטיות, וכו'. מצד ימין, ההתעקשות האנכרוניסטית על ראיית האדם כאחראי אתי, בלי להתעניין ברכיבים ובגורמים, היא עניין שלא עוזר בפועל לטיפול בבעיותיו ומנוגד לידע שהצטבר עליו - כלומר לתפיסת האדם הנוכחית.

לכן מוסר המתמקד באדם כאטום המוסרי איבד את תוקפו, והאדם וכל פעולותיו נתפסות כחלק מרשת חיצונית. לכן יש להבין שמוסר חל לא על אטומים אלא דווקא על רשתות. הפלסטיני לא אשם, אבל התנועה הלאומית שלו אשמה, ורק בנוגע לה ניתן לדון על אחריות מוסרית. רק הקבוצה צריכה להיענש או לקבל שכר ולהישפט ולא היחיד (שסובל או נהנה כחלק מהקבוצה). ליחיד אין משמעות מוסרית, ולסבלו או אשמתו או כוונותיו או רצונותיו אין רלוונטיות לדיון המוסרי, אלא רק לאלו של קבוצתו. מוסר הוא שיפוט של מערכת מבחוץ, ולא מוסר כוונות קאנטיאני, כי גם היטלר התכוון לטוב.

הרעיון של היטלר כאב טיפוס, והשימוש בשואה כפרדיגמה, מתאימים למוסר של פילוסופיה של הלמידה, בלמידה המתבססת על דוגמאות. בפילוסופיה כזאת, כל תורה מוסרית צריכה להישען על דוגמאות היסטוריות מוסמות, שכבר למדנו שהם הרוע בהתגלמותו, או הטוב בהתגלמותו, או שיש להן ערך מוסכם, ולהראות שהיא מצליחה לתת לכולן את הערך המוסכם עלינו, ומצד שני לצפות דוגמאות עתידיות טוב יותר, או לפחות בכיוונים משמעותיים חדשים.

לכן כל תורת מוסר היא בעצם השערה של אלגוריתם למידת מכונה שלומד מדוגמאות, והדיון מתקדם כשההיסטוריה מתקדמת ומביאה דוגמאות חדשות שהתיאוריות הקודמות לא חזו נכון, או לא בעוצמה המספקת. למשל, תיאוריה שלא מתנגדת חזק לשואה - לא מוסרית. לא בגלל שמטרתנו למצוא את המוסר שיביא אותנו הכי רחוק מהשואה (ולכן אנו מתחרים על הסברי עומק יותר ויותר בסיסיים לה, בחשיבה המוטעית שעומק ירחיק מטעות בפני השטח), אלא פשוט כי היא לא תקפה מספיק למידתית. וזוהי דרישה חדשה מהמוסר (ולכן נלמדת!), שלא היתה קיימת לפני השואה - שיציג את השואה כקטגוריה המוסרית השלילית ביותר, ושונה מאחרות איכותית.

בצורה מקבילה לכך בדיוק, דיון אסתטי צריך להישען על יצירות מופת ויצירות גרועות כדוגמאות לבסיס הדיון. ומה עם דיון אפיסטמולוגי? לשם כך, כמו אצל קאנט, צריך להשתמש במדעים ובמתמטיקה כדוגמאות מוסכמות. ובמדע המדינה: נאציזם ודמוקרטיה (פעם - רומא היתה הדוגמא). כלומר, הפילוסופיה היא תחום למידה אמפירי הלומד מדוגמאות ומתפתח מהן הרבה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות.