העוגן העגנוני

מדוע בחר עגנון בשם זה? העניין קשור לתפיסה קבלית נועזת לא פחות מהשבתאות - ביחסים של זיווג השכינה עם האל. התפיסה הזו היא גם מקור המודרניזם העגנוני - והסיבה שזכה להתקבלות מחוץ לעולם הדתי. היקשרות חד צדדית, שיש בה מרכיב גלוי של כורח ומרכיב סמוי של רצון ואיזו אי אפשרות מובנית ותקווה וציפייה חסרות תוחלת, דהיינו עגינות בלשון המסורת - היא זו שקושרת את עגנון למקורות האבסורד המודרני

מקיים יחסי עגינות עם המיתוס המת - ולא משתחרר  (מקור)

עגנון כשמו כן הוא, עוסק בעגינות, כלומר בחוסר היכולת להשתחרר ממשהו, שכבר לא שם, לא נמצא. כמו בשירה, או בכלל ביחס המתמם-ציני שלו למסורת, או לעיירה שכבר לא שם, או להשתחרר מבלק, או מבלומה, או מאיזה חוסר צדק בעבר. זו אצלו תפיסת עולם כוללת, מרכזית, של חוסר היכולת להשתחרר, ממשהו שכבר לא ממש חי, ומכאן הקרבה לקפקא, וחוסר היכולת לסיים, או להתגרש, גם ברמה האישית, להשתחרר מהפוזה.

זה גם מתחבר לתפיסה לאומית של חוסר היכולת להשתחרר מהגלות, אבל עיקר הנועזות הוא בתפיסת יחסי האל עם כנסת ישראל, לא כנישואין, אירוסין או גירושין - אלא כעגינות. האל הנעדר וחוסר היכולת להשתחרר ממנו - שהוא גם חוסר רצון, למרות שהוא לא שם מזמן. למעשה, הוא כל הזמן מחפש להיעלם ולהיעדר, מאז גן עדן שהוא השאיר אותם שם ונעלם, ואז חטאו, ואז הוא חוזר. כל פעם הוא משאיר את העולם, כמו משה שהלך להר סיני ולא חזר, ואז חוזר כשחטאו.

למיתיות עגנון הצליח להגיע רק דרך המחקר האקדמי, לא באופן ישיר, לגעת בו דרך המטפחת של המחקר, למשל בעידו ועינם ובעד עולם. שלום הצליח לגעת בו גם דרך המחקר, ולא ישירות, ועגנון הלך דרכו - אבל ניסיונות ישירים לא צלחו. לא בספר המעשים, לא בקטעים סוריאליסטיים. אין יותר לספרות העברית המודרנית גישה למיתוס. גם לא אצל עגנון, וגם לא אצל שבתאי בסוף סוף דבר. היא גורשה מהמיתוס האבוד.