הטרגדיה של הפילוסופיה

יכולים להיות שני טעמים אסתטיים עיקריים בצורת הכתיבה הפילוסופית: פילוסופיה שמגלה את מקורה ואת דרך מחשבתה ועוקבת אחרי תחילת התפתחות הרעיונות, ופילוסופיה שמציגה את הרעיונות בצורתם המשוכללת, האסתטית והשלמה ביותר - ומעוררת תדהמה. הטעם השני מלמד פחות לעשות פילוסופיה, והוא מנוגד לעקרונות הפילוסופיה של הלמידה, אך הוא מלמד יותר טוב את הפילוסופיה עצמה, ומעורר תחושת שגב לפילוסופיה ולגובה רעיונותיה - כי הוא זורק את הסולם. אבל יש גם צורה שלישית וטרגית של כתיבה פילוסופית: כשעבודה פילוסופית לא מגיעה להשלמה, ומעוררת צער על האובדן הרוחני, אך גם פותחת פתח להמשך

הבלבול הצורני בין תיאור לינארי של התפתחות רעיונות להנמקתם מייצר את האשלייה של ההוכחה פילוסופית - במקום של למידה פילוסופית  (מקור)

הציור היפני העתיק הכל מהסינים, אבל עשה את זה יותר יפה. ואילו הקוריאנים הם סתם גוון של תרבות סינית, כי הם לא אי, ולכן נותר רצף של השפעה ולא משהו מובחן - הבדל אנלוגי ולא דיגיטלי. אי, כמו יפן, יוצר שבירה בגרף ההשפעה. הרי הדבר החשוב ביותר במפת העולם, האפס או האחד, הביט הראשון החשוב ביותר - זה ים או יבשה. מעבר פאזה בין נוזל למוצק.

אבל הציור היפני חשוב יותר, מה שאומר שלנו לא אכפת מי היה הראשון, אלא מי עשה את זה הכי טוב. ככה זה גם בתרבות - הטענה שהוא לקח את זה ממישהו איננה חשובה, לעומת הטענה שהמישהו עשה את זה יותר טוב. אנחנו רגילים למישהו שהעתיק ועשה את זה פחות טוב ויותר פופולארי, כמו במוזיקה, או בנצרות לעומת היהדות. הנצרות פשוט הפשיטה את הדגם הכללי ביותר של גיבור מקראי והפכה אותו לסיפור חיי ישו - המכנה הנמוך ביותר הרחב ביותר של המקרא, ולכן המופשט יותר, ולפעמים המוקצן יותר, בדרך פשטנית, כמו בן האלוהים.

מבחינה ספרותית יש כאן מהלך של לקחת ספרות שלמה כדוגמאות, להפשיט בעזרת למידה עמוקה את הדגם הכללי ביותר - וליצר משהו דומה. גם הקבלה עשתה את זה, אבל יותר לספרות חז"ל. רשב"י הוא גיבור תנאִי כללי. גם למצוות הם עשו את זה, עם ה-"ואהבת לרעך כמוך". ומי עשה את זה לתרבות יוון? מי הגיבור היווני הכללי? וירגיליוס ניסה לעשות את זה. ומי הגיבור השייקספירי הכללי? גם הקלאסיקנים הרוסים עם הנפש הרוסית זה סוג של מהלך סיכומי של הדרמה.

כלומר לא חשוב להיות הראשון, אבל לראשון יש יתרון שהוא יכול בקלות לעשות את זה הטוב ביותר, ולבחור את הדרך הפוריה ביותר בשדה כי לא תפסו לו. קל לו יחסית לפרוש את הווקטורים הבסיסיים של המרחב, ואחריו כל צירוף אחר לא יפרוש בקלות יותר מימדים. בטווח הארוך יכולים להיות שני טעמים אסתטיים בהבנת ובתיאור ההיסטוריה (כולל ההיסטוריה של הטכנולוגיה או המדע או הציור וכו'): מי הוביל למה, או מה הביטוי המושלם והשלם ביותר של משהו. לחילופין: איך התחילה התופעה (או הסתיימה, כלומר התחילה אחרת), לעומת איך שיא התופעה. הראשון מאפשר הבנה, וללמוד איך עושים דברים חדשים, כיוונים חדשים, והשני מוביל להיקסמות ולחוסר הבנה איך עשו דבר כזה בכלל, כמו הפירמידות או התנ"ך או האודיסיאה.

כלומר, בטעם השני, זה נראה מבחינת הסיבוכיות כמו אן-פי, ולא פי - יודעים לשפוט שזה מדהים אבל לא לעשות את זה. ושני סוגי הסיבוכיות היא הסיבה האמיתית שיש שני טעמים בכתיבת היסטוריה, שראוי לקרוא להם: צורת הטעם המדעית (הראשונה) וצורת הטעם האמנותית (השנייה). בתחומים שונים נהוג יותר לכתוב בצורה אחת או השנייה, למשל בציור נהוג בעיקר להסתכל על יצירות המופת, ובמדע יש חשיבות לראשוניות. הצורה המדעית הוא הטעם שמעניין אותו ללמוד מההתחלות, והצורה האומנותית היא הטעם שמעניין אותו לקבל השראה וללמוד מהדוגמאות הכי שלמות.

למשל הטקסטבוק, חומר הלימוד לאוניברסיטה של תורת היחסות, הדבר הכי שלם וההבנה הכי שלמה של התיאוריה (ובמיוחד במתמטיקה זה כך), לעומת המאמרים הראשונים שעשו, נגיד מה שכתב איינשטיין או פוריה. כי השאלה בסופו של דבר היא מה מלמד יותר. אף אחד לא מסתכל על ציור של צייר גרוע כדי ללמוד איך לצייר, או על ציור חצי מצוייר ולא שלם. במתמטיקה מלמדים את הדבר הכי יפה שיש וגם בציור וגם בפיזיקה. לא מלמדים את ההוכחה הראשונה, המגומגמת, עם החורים וחוסר הדיוק, ועם מושגים שהוגדרו אחרת.

טשטוש המקור יוצר את תחושת האלוהיות, לעומת ההיסטוריות שיוצרת את תחושת האנושיות. כלומר יש טעם חילוני ויש טעם דתי, שתי דרכי תיאור של התופעה (תחילתה ורגע השיא). והמלחמה של החילוניות במקרא בלנסות למצוא את מקורותיו, או המלחמה של המאה העשרים באמנות - זה חילון של האמנות, שהיא סוגה נוצרית. וכך גם המלחמה בספרות, מתוך הספרות, בניסיון לפרק את מקורותיה. לכן יפן מעוררת הערצה, וסין לא. למרות שסין היא המקור. לכן אמנות צריכה להציג את רגע השיא או מעט לפניו. או מעט אחריו. ולא את תחילת הדבר.

הבעיה של יפן כיום היא התחושה שהיא אחרי השיא. וזה טעם אמנותי עוד יותר מפוקפק - הדקדנס, הצגת הקלקול של הדבר, או תחילת הקלקול - שזה הטראגי - או סוף הקלקול - שזה הקומי. זו צורה של הצגת הסוף של הדבר, איך הוא נעלם, ומה גורם לדברים להיעלם. למשל נפילת האימפריה הרומאית. בניגוד לנפילת יוון שלא הוצגה כטרגדיה, אלא כרגע השיא של התרבות, כהיקסמות. האם היו תקופות דקדנס ביהדות? לא ברור. כי נשמרו מהם פחות דברים כתובים, ומה שנשמר זה השיא של מה שנכתב. וגם כי התרבות הזו לא תופסת את עצמה בצורה של דקדנס. אולי פעם, לפני החורבן, כחטא, אבל בגלל שבסוף מגיע העונש זה לא אותו מבנה, כי המשמעות לא אובדת לתרבות.

אחרי החורבן כבר אין תפיסה מחזורית (מסעי הצלב והפוגרומים הם לא עונש על חטאינו עליהם הוזהרנו, אלא רשעות אנטי יהודית, מעשה השטן ולא מעשה אלוהים). במקומה יש אמנם תפיסה של התדרדרות, אבל בסוף יש משיח, מה שלא מאפשר דקדנס, שבסופו יש משהו אחר והתפרקות אמיתית. כלומר מה שחשוב זה הסוגה בה תרבות חושבת על עצמה, כמו סוג החקירה הזה, שהוא בהחלט בטעם המדעי, כלומר מחפש את תחילת המחשבה ולא את תכלית המחשבה, כלומר לא את שיאה השלם וסופה. ולכן הוא פרגמנטרי ולא תצוגת תכלית.

למרות שיתכן גם לטעון שהוא דקדנס חשיבתי. ואז נכשל. כלומר הוא מחפש את השאלות שמעניין בעיניו לשאול ושלא נשאלות לדעתו. ולכן השאלה היא למה במוזיקה מאוד חבל לנו על מוצרט ושוברט שמתו מוקדם, ואילו על רפאל פחות חבל, ואילו במתמטיקה מאוד חבל על גלואה, ואילו על ואן גוך פחות חבל, או על לנון, או בודלר. כלומר יש אנשים שחסרות לנו ההתחלות שלהם, ויש אנשים שחסר לנו השיא שלהם, ולכן מה שיש לנו זה השיא. ויש גם כאלה שחסר לנו רק הדקדנס, ואת זה לעולם לא נדע, האם הוא היה מתחיל ומתי.

אבל לפעמים עצוב על שיא שלא הגיע הכי גבוה שהיה יכול, ולפעמים על התחלות שעוד היו יכולות לצאת. הנה כרגע יש כיוון במדע שבו המחשב של הגנים והמחשב של המוח מתערבבים ביכולות החישוב שלהם, ואולי המוח נעזר גם בגנום כדי לחשב, ועוד בצורה דיגיטלית. ומעניין אם אין קשר למחשב השלישי של הגוף שהוא מערכת החיסון, שאלה שלושת המחשבים שיודעים עליהם בגוף. והנה כל הזמן חשבנו שיש דיכוטומיות בין המערכות ואילו עכשיו יכולים להיות קשרים אחרים בין גוף לנפש ובין תורשה לתרבות. ובעצם למה לחשוב שלא יהיה ניצול של המערכת הזאת, הרי למה שהאבולוציה לא תנצל מחשבים אחרים, קיימים, ותעשה בהם שימוש לצורך חישוב. אבל אם זה לא נכון? אם מתברר בסוף שיש סיבה עמוקה - או יותר גרוע, מקרית - לדיכוטומיה? מי מתאבל על כיוונים שהיו יכולים להיות מעניינים והתבררו כלא נכונים במדע, או באבולוציה? מי בודק איך היה נראה יקום אלטרנטיבי?

אנחנו יכולים לחפש מאובן של תחילת מין, או של שיא התפתחותו, או להתעניין דווקא בהכחדתו, שזה מין שילוב של הטעם המדעי (ולכן ההכרחי, הסיבתי) והטעם האמנותי (שיא השכלול - האסתטיקה) שהשילוב הזה הוא הטרגי. לכן לא רואים טרגדיה במה שמעולם לא התחיל ממש, לא מתאבלים על כך. לעומת זאת ככל שההרס היה קרוב יותר לשיא השכלול (כמו בשואה, שהיתה באמצא תור הזהב התרבותי היהודי באירופה) אז שני הטעמים של התיאור חזקים יותר - והטרגיות גדולה יותר. הטרגיות הגדולה ביותר היא סיום בדיוק בשיא החיים והחיוניות והפוטנציאל, ולא במות של תינוק, או זקן. 20 זה הגיל הכי נורא למות בו. טרגדיה.

לכן הקלקול של יפן זה לא טרגדיה אלא זיקנה, והקלקול של ארה"ב בשיא פריחתה - טרגדיה. ובוודאי זה של אירופה במלחמות העולם. בתחילת הקלקול, כשזה קרוב לשיא, אז הכי חבל, אבל אם הקלקול הדרגתי, אז עד סופו מתרגלים לו וזה כבר נלעג. לכן מוות פתאומי או מהיר יותר טרגי ממוות אטי. אם היה יכול להיות יצור שבו המחשב של המוח קשור למחשב של הגנים - היה אפשר למשל למנוע סרטן ומחלות - וזה היה יצור פחות טרגי. כי הטרגיות נובעת מהפער בין המוח לגוף, בין הרוח לחומר, ובין הטעם האסתטי לטעם המדעי. מכיוון שיש דיכוטומיה בין הלמידה הביולוגית של הגוף לבין הלמידה האינטלקטואלית - האדם הוא יצור עם פוטנציאל טראגי. המוח יכול להבין לחלוטין שהגוף לא בסדר, ומה לא בסדר בסרטן, אבל עדיין אין לו גישה ישירה לגוף שלו ומערכותיו לעצור את הסרטן שהורג אותו. הפער הזה בין הטיפשות והסתמיות של החיידק או הסרטן שהורג לבין התחכום והמודעות של היצור שמת - הוא טרגי.