הנשגב האינטלקטואלי

פילוסופיה של הפילוסופיה, שחוקרת את הנשגב בפילוסופיה לעומת המיתי שבדת - במבט חסר סנטימנטים. הפילוסופיה צברה סביבה לאורך ההיסטוריה סנטימנטים רבים, ומיתוסים רבים, שמסתירים לנו דרך פעולתה האמיתית, כפי שמיתוס האמן מסתיר לנו את דרך יצירת האמנות. מאהבת החכמה הפילוסופיה הפכה דווקא ליראת החכמה, וצברה יוקרה כדיסציפלינה הגבוהה ביותר בעולם הרוח, המקבילה למתמטיקה במדעי הטבע. מה הפך אותה לכזו?

רק בכנסיה בלי גג ניתן לראות את השמים  (מקור)

לפילוסוף אין שליטה או יכולת המצאה של הפילוסופיה שלו, הוא לכוד בחשיבה שלו כמו כולם, כמו כל בני תקופה או מקום. מה שהוא עושה זה להבהיר ולטהר ולהגיע לחשיבה הזאת בצורתה הטהורה והשילדית, ולחשוף אותה. זו פעילות של מודעות, אבל הוא לא ממציא את החשיבה, וזה מה שלא הבנתי פעם. לכן התחושה של עומק, כי זה כמו ארכיאולוגיה שמנקה מסביב לשלד, ולא כמו פסל שמגלף שלד. זו לא אמנות.

פילוסופיה זה מקצוע דווקא בגלל שזה לא המצאה, אלא כמו בספרות זה לומר במפורש את הדברים שאף אחד לא אומר, לשים את מתחת השולחן על השולחן ולחשוף את צורת השולחן שעליו מונח הכול, לחשוף אותו בשרירותיותו למרות שאיננו שרירותי כי אין יכולת להמציא שולחן או להשתחרר ממנו. אבל להראות כיצד הדבר הלא שרירותי שבתוכו לכודים נראה שרירותי, להראות כיצד הפנימי ביותר נראה מבחוץ.

לכן לויטגנשטיין יש שתי אסכולות לא בגלל שהיה חכם וציניקן יותר, אלא בגלל שהיה פעיל בשתי תקופות ובשתי יבשות פילוסופיות, גרמניה (בתת יבשת אוסטריה) ואנגליה, אז בכל אחת חשף, פשוט כי אנשים חיים יותר ונודדים יותר בימינו. ואז ברגע שחושפים את הבסיס אז הדורות הבאים רואים אותו, מבחינים בשרירותו. אבל תקופה או מקום שאין להם פילוסוף פשוט משתנים בהדרגה וצורת החשיבה נסחפת ואף אחד כבר לא זוכר את השינוי ואין שום ראיות וקשה מאוד בכלל לדמיין בדיעבד איך חשבו ותפסו. כמו תקופות בארכיאולוגיה שלא נשאר מהן ממצא חומרי ונעלמו, למשל תרבויות נומדיות.

לכן הפילוסופיה דומה ביותר לארכיאולוגיה - ארכיאולוגיה של מחשבה שחושפת את עצמה בזמן אמת ובכך משאירה שרידים לדורות הבאים, שתמיד משתאים מול החשיבה של העבר, שפתאום יש להם שער להבין אותה וכמה היא שונה. לא בגלל שהפילוסוף היה גאון או המציא את חשיבת תקופתו, אלא בגלל שתעד אותה, ושהשינוי הוא שמדהים אותנו. בדיוק כי אנחנו תופסים אחרת - אז תפיסה שונה מאוד היא מדהימה.

אפלטון לא המציא את חכמת אתונה אלא תיעד אותה, והוא נראה הכי חכם בגלל הזמן שעבר ולכן המרחק ממנו שגדל. לכן ככל שמתרחקים ממנו בזמן הוא יותר גדול, כמו בארכיאולוגיה שאותם שרידים נהיים יותר ויותר גדולים ככל שעבר הזמן ואותו מבנה הרבה יותר מרשים מתקופת האבן מאשר מימי הביניים, נגיד. ושרידים עלובים מלפני מיליון שנה יותר מרשימים מבניין ענק מלפני אלף שנה. העבר יוצר את המונומנטליות, כי אותו דבר באותו גודל נצפה אבל ממרחק יותר גדול של הסתכלות נראה יותר גדול. ולכן המבנים הכי נשגבים הם בעבר.

הנה, מקיאבלי היה סתם פוליטיקאי עסקן דוחה ונבזה, אבל כשנאלץ לפרוש ולחשוף את יסודות עולמו הפך לפילוסוף חשוב - פילוסוף של עולם זבלי שהוא יצא ממנו. ולהפך, עולמות חשובים שלא היה להם סופר חשוב או פילוסוף חשוב נשכחו ואבדו. והנה מקיאבלי נותן מפתח להבנת הנשגב, בכך שהשליט צריך לעורר פחד אבל לא שנאה. כלומר הנשגב, מה שנראה לנו גבוה שאין לערערו, צריך לעורר אימה אסתטית אבל לא גועל, כי מקיאבלי אומר שהפחד הוא רגש שלילי המונע פעולה, גורם לפסיביות, ואילו שנאה היא רגש שלילי הגורם לפעולה חיובית, אקטיבית. ולכן השליט כדי לשמור על יציבות צריך פחד, ולכן שליטים בונים מבנים נשגבים, אבל לא מכוערים, ולכן הנטייה לבנייה מונומנטלית מיותרת לאורך כל ההיסטוריה.

לכן על התרבות לעורר את פחד ההמון באמצעות ספרים שהם לא מבינים, ענקיים, גופי ידע עצומים, אבל לא באמצעות קשקשת. התרבות האמריקאית איננה מעוררת יראה לעומת האירופאית, ולכן האספסוף שולט, ואילו ברוסיה הדיקטטורה מצליחה בזכות טולסטוי ודוסטוייבסקי הכבדים. קפקא יהודי יותר מפרוסט בגלל שכתב טקסטים קצרים מעוררים יראה - היהודים מעוררים יראה בקיצור שלהם. זה הפרדוקס היהודי, שאותו בורחס ניסה לחקות אבל ביותר מדי מודעות, ועגנון קצת הצליח במעט מסיפוריו הקצרים. לכן היהודים מעוררים גם שנאה וגם יראה, וזה האנטישמיות, כי לכאורה כל אחד יכול לכתוב את זה אבל אף אחד לא יכול.

הקטגוריה האסתטית הכי גבוהה ביהדות זה לא הנשגב, אלא המיתי, לשם שואפים, כולל בספרות עברית, ורואים את זה גם בהבדל בין בית כנסת - מכונת זמן (ציר נמתח הכי אחורה בזמן והכי קדימה לעתיד) מול כנסייה - חללית (נמתחת הכי גבוה לשמים או הכי נמוך לגיהנום, ציר נמתח הכי רחוק למעלה למטה). לכן האידיאל האסתטי של היהדות הוא העמוק והקדום, להגיע לתוך הספר, להיות בתוך הטקסט המכונן. ואילו האידיאל המערבי הוא הגובה, ומכאן התרבות הגבוהה, והשאיפה לעליונות. ומכאן גם הפילוסופיה, עוד מימי סוקרטס, כמי שעליונה על כל צורות השיח ומביאה אותם לידי מבוכה - האקרופוליס של הרוח (מה שמסתיר שהיא אתר ארכיאולוגיה).