ביקורת כוח הביקורת

מהו זרע הפורענות הקונטרוברסלי שטמון בהגות האסתטית (השמרנית ביותר) של קאנט? מדוע דווקא ביקורת כוח השיפוט הפחות חדשנית היא המעמיקה ביותר מבין שלושת הביקורות? על שורשי האוונגרד אצל קאנט

השרירותיות באמנות המודרנית מנוגדת להכרחיות בפואטיקה של אריסטו ולתכליתיות של קאנט - שהן היוצרות את היפה - לכן היא מסתמכת יותר ויותר על מיתוס הגאון שאיננו מובן  (מקור)

ביקורת כוח השיפוט של קאנט אחראית להתדרדרות האומנות - בראייה של האמנות כחריגה חוזרת ונשנית ממושג שיפוטי קיים. תוצאותיה הסופיות הן מה שקרה במאה העשרים, עד אד אבסורדום, מתוך איזה סיפור שטחי על אוונגרד והתרגלות ליפה חדש כל פעם מחדש לאורך הדורות, והתפכחות מהתנגדות העבר על רקע הכיעור של החדש.

אבל יש גם סיפור הפוך לאורך תולדות האומנות, של התפכחות מראיית משהו כקיטש או כמיושן ומציאת העומק שבו. לא של התנגדות לחדש אלא התנגדות לישן, או ליופי, כמו קרוואג'יו או באך או בוגרי וכו'. כי קשה לבני אדם לראות גדולה בבן זמנם, ורק העתיד יכול לראות גדולה בעבר. הגדול במרחב בן-הזמן הוא הפוליטי, והגדול בזמן הוא הלא-פוליטי - הרב-זמני או העל-זמני או אפילו הנצחי. לכן גדולה בזמן שונה מהותית מגדולה במרחב: כי באמת מסתכלים על מימדים אחרים.

הטעות של קאנט היתה לקיחת כוח השיפוט דווקא לכיוון האסתטי (באמנות הוא לא הבין), כי דווקא כפילוסוף ב-"ביקורת כוח השיפוט" הוא ראה את העתיד, וייסד את הדינמיות של הקטגוריות, ואת מה שאפשר לקוות, כלומר את הלמידה, ההתפתחות, האבולוציה, הצד הפתוח של התבונה והניסיון. הדינמיות של הקטגוריות היא גם פתח לפילוסופיה של הלשון, לקטגוריות גמישות ותרבותיות של מילים.

הסיפור על התנגדות לקיטש והתגלות יופיו מחדש הוא סיפור מרכזי בתולדות האמנות, כמו ההתנגדות ליוון וגילוייה ברנסאנס, או ההתנגדות לבארוק וגילויו מחדש, ורמיר, וכו'. כי יופי נשכח. כיעור בולט. אם קאנט היה מת באמצע ביקורת השיפוט היינו מקבלים תחושת נשגב של לך תדע מה היה יוצא ממנו בתחום האסתטי, והתחושה הבלתי גמורה היתה יוצרת מים נוקבין, ומאתגרת את האמנות להתעלות. לכן לא תמיד יש להצטער שהוגה מת לפני סיום עבודתו.

גם פאוסט של גתה אולי היה יותר טוב בלי סיום. בכל מקרה, אמנות טובה לא צריכה להיות בקטגוריה של היפה/נשגב/בלה בלה, אלא בקטגוריה של המלמדת. אפשר גם לומדת. היא יכולה ללמד אסתטיקה אבל גם דברים אחרים בכלים אסתטיים. מה שמבדיל בין אמנות טובה לגרועה זה ההבדל בין מורה טוב למורה משעמם ותלמיד טוב לתלמיד חרשן. הלמידה היא הבסיס לאסתטיקה, ובזה קאנט דווקא קלע, אם כי כשל בעיקר - בהבנת המתודה.

לכן קאנט יצר מתודה שטחית, שדומה לאלגוריתם אבולוציוני חסר תכלית ומטרה חיצונית, שמתקדם פשוט באמצעות מוטציות. מתיחת הגיונה של מתודה זו בתהליך של הסלמה גרם למאה האבודה של האמנות - המאה העשרים. וכשהמתודה שטחית - נכנסים הזאבים. ברגע שלא ברור מה גורם לחריגה ממושג שיפוטי קיים - אז ניתן לטעון שזה רק מאבקי כוח ומוסדות שיוצרים את תולדות האמנות. וזה באמת מה שקרה, והתיאוריה הפכה לנבואת חורבן שהגשימה את עצמה, מתוך חוסר הפרדה בין הדסקריפטיבי לנורמטיבי - בין מה שניתן לתאר מבחוץ לבין מה שצריך להיות מבפנים.