הפילוסוף מגלה את אמריקה

מיטב החוקרים של אסכולת נתניה עמלים על פענוח "מחברות הבננות", והפעם פענוח של דף נוסף - בנושא אמריקה והמהפך הקופרניקאי הצפוי של הבינה המלאכותית. האם הבינה המלאכותית תשאף לראות את העולם שלא דרך משקפי האדם, או דווקא להפך, תאמץ את האדם עצמו כמשקפיים דרכם נראה העולם? על המקבילה הפילוסופית של גילוי אמריקה - בדומה למקבילה הפילוסופית של המהפכה הקופרניקאית

המוח הדגול: אמריקה כאימפריית בננות  (מקור)

מדוע גרמניה ומזרחה עד רוסיה הם מרכז המוזיקה הקלאסית, ואילו איטליה, הולנד, צרפת וספרד הם מרכז הציור, ואילו בארצות הדוברות אנגלית הציור והמוזיקה אינם מפותחים באותה מידה כמו ביבשת, ולעומת זאת המהפכה התעשייתית קרתה בארצות דוברות האנגלית? הספרויות, מטבען של לשונות לאומיות, מתחלקות בין כל השפות. נראה שהמוזיקה הקלאסית פורחת יותר תחת שלטון אוטוקרטי, ומכאן דעיכתה כיום, כי היא מבטאת תחושות גדולות וכובד ומצריכה ביצועים רבי משתתפים, ובצורתה הקיצונית ביותר, הוואגנרית, היה לה קשר לפאשיזם. הציור, לעומת זאת, קשור מאוד לקשרי מסחר ולסוחרים עשירים, ולכן נדד מאיטליה להולנד לספרד, ובסוף נמשך למרכז הכובד ביניהם בצרפת, אך מדוע הוא לא התקרב לאנגליה? הקשר שלו לקתוליות? אבל הולנד. על כורחינו נשנה את תפיסתינו. אומנויות ותחומי תרבות הם רשתות, עם מרכזים, למעשה הם תרבויות על לאומיות. אבל נראה שהתפתחותם קשורה לתורי זהב בארצות מסויימות, כמו הספרות והמוזיקה הקלאסית הרוסית, או המוזיקה הקלאסית באוסטריה, או הפילוסופיה בגרמניה, או הרנסאנס באיטליה. כלומר חידוש הוא בזמן, והרציפות היא במרחב. ההתפוצצות של מרכז חדשנות חדש איננה רציפה בזמן, ולעומת זאת מיקום המרכז איננו מקום מנותק מהרשת. כלומר התנאים הטובים לתור זהב הם רצף גיאוגרפי או רשתי לתור זהב קודם, כלומר התפשטות של התרבות הישנה למקום חדש. לכן אין להתפלא שהתרבות היהודית המונותאיסטית נוצרה ממעבר משפחה או עם למקום חדש, ומכאן ההתחדשות המתמדת של העם היהודי בגלות - שוב ושוב מעבר של תרבות ישנה למקום חדש. לכן הסיבה הטובה ביותר למסע לחלל או לעולמות וירטואליים הוא החידוש התרבותי. התרבות האנושית תגיע לתור זהב מדהים במעבר לירח ולמאדים - הם יהיו האמריקות החדשות.



כיצד יתכן שהמהפכה האמריקאית פרצה מייד לאחר מלחמת שבע השנים - שבה אנגליה הצילה את האמריקאים מהצרפתים, וניצחה אותם עבורם, בדמה ובכספה, ונכנסה לחוב עצום עקב כך, אחרי שיצאה למלחמה בגללם - וכל זאת בגלל עניינים מינוריים, חסרי פרופורציה בגודלם הכלכלי, ומוצדקים מבחינת מצב האימפריה (כגון מס הבולים, ששילמו כל האנגלים מלבד האמריקאים)? המהפכה האמריקאית נחשבת לשאלה היסטורית קשה רק בגלל שההיסטוריה נכתבת ביד המנצחים. לכן קשה להודות שמה שהביא לערכי החירות היה נצלנות (לאחר שהוסר האיום האמריקאים סירבו לשלם את המחיר כמו כולם, וכבר לא היה להם סיבה) וניצול (הזדמנות בה אנגליה חלשה ומרוששת). כשקוראים את האידיאולוגיה הטהורה שבה הוצדק מעשה מביש זה, רואים בבירור את המנגנון שבו ככל שהמעשה מכוער ואופורטוניסטי יותר, כך יש צורך לכסותו (גם מעיני עצמך) ולהצדיקו באידיאלים יפים ועקרוניים יותר. כעומק חוסר ההצדקה האנושית כך גובה הצדקה אידיאולוגית. האירוניה ההיסטורית היא שדווקא צביעות זו יצרה את אתוס החירות האמריקאי וערכי החירות. היה צורך במהלך חסר האידיאלים ביותר ליצירת הדבר האידיאלי ביותר. אמריקה מומחית בלהפוך צביעות לאמונה בצביעות ולבסוף לתמימות, ולכן הצליחה להפוך תהליך הסיאוב הטבעי, ולכן היא עולם חדש. המנגנון הזה איפשר גם את העבדות (עוד "פרדוקס" של היסטוריונים של שלילת החירות בערש החירות), שבזכותה אמריקה הפכה למדינת מהגרים רב-לאומית רב-תרבותית - בזכות השחורים הגיעו היהודים. באמריקה הלטינית לא היה מנגנון כזה, והסיאוב רק הלך והעמיק. ההבדל הוא המנגנון הפסיכולוגי של הפרוטסטנטיות, של הונאה עצמית לתוך תמימות מחודשת, לעומת הקתוליות שהיא הונאת האל, שמגבירה את פיכחון האדם, ולכן יוצרת סיאוב הולך ומעמיק.



הנצרות היא דת הדיסוננס הקוגניטיבי, בעוד האיסלאם היא דת השלמות הקוגניטיבית, שאיננה טבעית לחשיבה האנושית, ולכן היא שטיפת מוח. היהדות התחילה ללא מרכיב קוגניטיבי, ולכן ניגשה לקוגנטיביות בזהירות אינסופית, באמצעות החוק, והפכה לעיון קוגניטיבי מתמשך. הצלחת הדיסוננס באנושות היא הגדולה ביותר, והיא שאיפשרה את עליית הקפיטליזם והמודרניות והעולם הוירטואלי. ככל שיש פער רחב יותר בין המציאות לחשיבה ככה מתאפשרת יותר קידמה, וככל שיש יכולת ליצור פערים גדולים בתוך החשיבה עצמה, ולהתנתק מהאורגניות של העולם, שזו חווית הצייד-לקט. הדת היא המכשיר המרכזי שניתק את הטבעי מהעל-טבעי. המונותאיזם היה פריצת דרך גדולה, ברימום האל, והפרוטסטניות היתה ניתוק בתוך הדת עצמה, קריאה דתית של העולם שהיא קרועה מכל מסורת. השלב הבא יהיה יצירתיות דתית שלוחת רסן, שהיא תאפשר את העתיד, ולא הקריעה הטוטאלית של החילוניות, שהיתה רק שלב בקריעה. קריעה לגזרים מבפנים יותר חזקה ורדיקלית מהתנתקות חד פעמית מהעבר, רחוקה ככל שתהיה (והחילוניות בהחלט השיגה התקדמות במרחק לאורך המאות, זה צירה העיקרי, עד שהתנתקה מהמסה המרכזית של האנושות, שתמיד תישאר דתית. עיקר הכוח של החילוניות היה שינוי הדתיות, בשינוי המערכת מבחוץ, כחלוץ שלעולם לא יהיה חלק מהמחנה, וזו הטרגדיה שלה).



אצל קפקא, הסינתזה הופיעה בהתחלה, ורק אחר כך התזה והאנטי תזה, כי הכיוון התהליכי אצלו הפוך. הנרטיב שלו נע לא אל הפתרון וההתרה אלא אל חוסר הפתרון, שהוא אינו רק הסתבכות מופלגת בכמותה אלא בעיקר חוסר אפשרות לפתרון. בנרטיב הקלאסי יש פתרון הכרחי לחידה שרק מסתירה את הפתרון מהקורא - וההכרחיות של הפתרון זהו היפה, ומה שמכוער זה חוסר פתרון-הכרחי (דאוס אקס מכינה הוא הפתרון הכי לא הכרחי, אפילו אנטי הכרחי, ולכן הכי מכוער). ואילו כאן יש כאן חוסר-פתרון הכרחי - חידה מהותית - שזהו היפה בה (מה שמכונה בחוסר הבנה, שמנסה ליצור פתרון מלאכותי - אבסורד). לכן, מבין שלושת הרומנים של קפקא, דווקא הראשון הוא האחרון. מה שהיה אמור להיות אוטוביוגרפיה אלטרנטיבית שלו (במובן של היסטוריה אלטרנטיבית) - "אמריקה" (או "האדם שנעלם") - היא הכיוון השלישי הניצב לתזה ולאנטי תזה של המשפט והטירה (בהם היחס בין האדם למערכת הופכי). כיוון זה יוצא מאירופה אל עבר העתיד, ומהמלכוד היהודי אל העתיד היהודי, כי אמריקה היא כידוע לא מקום אלא זמן העתיד. אבל אצל קפקא העתיד שונה מזה של הנאורות, ואין בו היחלצות אלא הילכדות, אך העתיד גם שונה מזה של ביקורת הנאורות, כי אין בו רק הילכדות אלא גם התקדמות. התנועה קדימה ומערבה - תוך כדי הסתבכות חוזרת, האשמה חוזרת, התדרדרות חוזרת (התמות הרגילות ברומנים ה-"קודמים") - אבל תוך כדי תנועה, אמנם מפחיתה את עוצמת המלכוד, אבל לוכדת את הכזב שבהבטחה (שבכל זאת מניעה קדימה! - כלומר אופטימיות ומגוחכות ותמימות ורמייה כמנוע האמריקאי החיובי, בניגוד לשליליות המעכלת האירופית, שהחלה לבקר גם את הקידמה עצמה). קפקא בעצמו פותה בידי משרתת והרומן הוא החיים המדומיינים שלו במקרה שהיה באמת מתפתה עד הסוף ושוכב איתה, נאלץ לנדוד לאמריקה, ונחלץ מאירופה שלפני השואה - אל הקידמה. זהו דמיון של ההיחלצות הקפקאית הבלתי אפשרית בהתממשותה! ולכן במובן הזה זהו מצב מתקדם יותר משני הרומנים האחרים בצלילה הקפקאית לעומק הפתרון הבלתי אפשרי. קפקא רואה את העתיד כמין גלגל של מירוץ עכברים, שמשלב את הרדיפה מידי סמכות (המשפט) ואת הרדיפה אחריה (הטירה) במעגלים מתחלפים שמניעים את האדם קדימה. העכבר לכוד בהתקדמותו, אבל לא במלכודת עכברים (המשפט), או במבוך עכברים בחיפוש אחרי הגבינה (הטירה). אז מה המשמעות הדתית של "אמריקה"? המשפט הוא דת הדין, שהוא צד החוק ביהדות - כמו למשל בימים נוראים, בהם הוא נכתב (שהקצנתו הפתולוגית היא האסלאם - דת החרב). במשפט האדם נרדף בידי היראה. לעומתו, הטירה היא דת החסד, שהוא צד המיסטיקה ביהדות בו האדם רודף אחרי האל - כמו למשל בקבלה (והקצנתו הפתולוגית היא הנצרות - דת הלב). ואילו הכיוון השלישי, אמריקה, היא צד התפארת במובן הקבלי, הסינתזה הניצבת לקו המנגיד חסד לדין. כיצד תיראה דת כזו? כיצד דמיין קפקא את ההיחלצות היהודית מבין הפטיש (המשפט) לסדן (הטירה) - שסופם ההיסטורי היה השואה? מה היתה ההצעה הקונסטרוקטיבית שלו, כשעוד היה צעיר ובריא יותר? מה בעצם היתה האלטרנטיבה (שלא היתה יכולה להתממש)?



אמריקה היא אימפריה שממנה תפרוץ דת חדשה, כפי שהנצרות פרצה מהאימפריה הרומית הרב-תרבותית, ודווקא בזכות הפערים שבה. ככל שיכולת ההונאה העצמית תלך ותשתכלל וככל שהאדם יגיע לדיסוננסים יותר חמורים - כך כמו במוזיקה תפרוץ ממנו תפיסה דתית חדשנית, שתוכל לשלב בין עולם הטכנולוגיה לעולם האדם - ובין פילוסופיה לבננה. לכן זו תהיה דת שתקפה גם לבינה המלאכותית או לבינה העל אנושית, בניגוד לדתות ההומנו-צנטריות, ובניגוד להומניזם החילוני, שהוא אף פרימיטיבי מהן (במובן הזה). הפתרון יהיה לקחת את הבעיה - השרירותיות שבדתות העבר, ותפיסתן כיחסי כוח בידי החשיבה הביקורתית - וכמו בביקורת של קאנט: להפוך את הביקורת על ראשה. הדת החדשה תאמר שזה אכן כך, אבל השלילי הוא דווקא חיובי. זו תהיה שיא היכולת להחזיק דיסוננס. דווקא השרירותיות של העבר - היא זו שמחלצת אותנו משאלת השרירותיות: למה דווקא תרבות כזו ולא אחרת? פשוט בגלל שזו התרבות שהיתה בעבר, ועל כך אין חולקים. דווקא בגלל היותם של יחסי הכוח המקום ממנו צמחנו - זה מה שהופך אותם לחיוביים, כמו ילד שאוהב את הוריו ומכבד אותם מעצם העובדה השרירותית שהם הוריו. כלומר זו תהיה דתיות מסדר שני, שסוגדת לתרבות עצמה - ולעבר שלה עצמה דווקא כי הוא עבר, במקום להסתכל עליו כעבר שזמנו עבר. במקום לסגוד לאלוהים - לסגוד לרעיון האלוהים ולהתפתחותו בהיסטוריה של הרעיונות. במקום להאמין בנצרות - להאמין באמונה בנצרות בתרבות הנוצרית. האמונה בתרבות, בניגוד לאמונה בדת, כשהיא אמונה בתרבות כדת - דומה לדתיות של היוונים. היחס שלהם לאליליהם היה תרבותי מאמין, לא תרבותי חילוני, אבל גם לא דתי מאמין. לכן גם על הבינה המלאכותית לסגוד לתרבות - פשוט כי זו התרבות שהצמיחה אותה. האדם הוא אולי קוף לעומת המחשב, אבל הוא עדיין אבא שלו. ההונאה העצמית שכרוכה באמונה מלאכותית כזאת תתאים לבינה המלאכותית ולאדם המלאכותי שהולך ומתפתח מול עינינו באמריקה. זו תהיה חילוניות מקסימלית ודתיות מקסימלית בכפיפה אחת ולא טבעית כלל. מצד אחד, אפס אמונה בתקפות המסורת בפני עצמה, ומצד שני, אמונה מוחלטת בתקפות המסורת רק בגלל היותה מסורת. המלכודת בין כפיית החוק (רצון החוק) לכמיהה לחוק (רצון בחוק) מתאיינת כאשר היחס הישיר לחוק הופך ליחס מסדר שני (חוק הרצון) - מחויבות לחוק שכרוכה באי אמונה בו, ומדלגת מן העובדתי (מה שהיה) לנורמטיבי (מה שצריך להיות) ומן העבר לעתיד. ההיסטוריה הופכת לתיאולוגיה האם הבינה המלאכותית תהיה הגיונית ולוגית יותר מהאדם, או להפך, דווקא בגלל מלאכותיותה תוכל להחזיק דיסוננסים קוגנטיביים שהאדם לא מסוגל? לפיכך, האם היא תוכל להאמין בדתות, פילוסופיות ואמונות שהאדם לא מסוגל להאמין בהם? מכיוון שאין עדיפות לרגע ההווה על פני רגעי העבר (והעתיד), הרגע הנכון היחיד להסתכל ממנו קדימה אל העתיד הוא דווקא רגע הבראשית, דרך כל מהלך התפתחות העבר כולו, ולהמשיך את התפתחות זו - ולא ליצור שבר ציביליזטורי חילוני.