הפיזיקה של הפילוסופיה

מדוע יש בכלל פילוסופיה בעולם ולא רק פיזיקה? ומדוע דווקא המחשב העתידי יתעניין יותר בפילוסופיה מהאדם - ופחות בפיזיקה? האם יש גבול מתמטי או פיזיקאלי לקידמה המדעית-טכנולוגית? ומה יקרה בימי הביניים הנצחיים שישררו אחריו? למה היסטוריונים, ארכיאולוגים וחוקרי האדם הקדמון נוטים יותר לטעות בתיארוך לכיוון ההווה במקום לכיוון העבר? האם תחושת ההאצה של ההיסטוריה מבוססת או מבוססת על אשלייה? מדוע הארגון הרומאי ניצח את היצירתיות היוונית? ומדוע הישגים תרבותיים (למשל הוגים גדולים) מגיעים לעיתים קרובות בצמדים, למרות נדירותם (כמו מספרים ראשוניים)?

חילזון בננה - לפי תורת היחסות ההאצה של מהירות ההיסטוריה בלתי ניתנת להבחנה מכוח משיכה של חור שחור בסוף ההיסטוריה  (מקור)

למה יש בכלל עולם רוח? למה אין רק חומר? ולמה עולם הרוח כל כך חזק, שהתרבות היא שיצרה את האנושות, ואת המדע, והדת והרוח הן החזקות בבני אדם הרבה יותר מהשיקולים הרציונליים הקרים, המטריאליסטיים (שאתם נשאר השמאל, עם רציונליזם, אחרי שמת הסוציאליזם, ועם זה אי אפשר להניע בני אדם, ולכן העולם הולך ימינה כבר עשרים שנה). למה אנשים יעדיפו אדם כמוהם ולא מחשב יותר מוצלח, ואיך מנהיגים ריגשיים יותר מוצלחים ממנהיגים מחושבים וקרים - למה יש משהו מעבר לשיקולים? יש שיאמרו שזה הרגש, שזה איזושהי תכונה פרימיטיבית, שארית אבולוציונית. אבל מסתבר שהסיבה דווקא יוצרת את את מבני התרבות הנהדרים והמורכבים והגאוניים ביותר, כמו האומנות, שאין לה מקום בעולם ממוחשב רציונלי, ושהיא לא כוח חשוך אלא דווקא הכוח המקדם ביותר את העולם. הסיבה שאין רק חומר היא שהעולם הוא לא רק פיזיקה - אלא גם מתמטיקה. כלומר יש תשתית רוחנית שהיא בילט-אין בעולם, ולכן באמצעים רוחניים אפשר להתחבר לאיזו תשתית שמתחת לפיזיקה. למשל באמונה דתית ובמיסטיקה יש כוח בגלל שהן פועלות דרך התכונה של העולם שיש מבנים מתמטיים מתחת לתופעות פיזיקליות, כלומר יש מבנים מופשטים בעולם כחלק בלתי נפרד מפעולתו, ולכן ברמות גבוהות יותר יש מבנים רוחניים מתחת למבנה המוח והחברה. המתמטיקה מאפשרת מבנים רוחניים, ולא רק מאפשרת את קיומם, אלא גם את פעולתם, כאיזושהי הפשטה שיש לה תקפות שלא תלויה בנסיבות המקריות של החומר, אלא בנויה על מערכת כללית יותר, למשל של אינפורמציה. כי אינפורמציה לא היתה קיימת אם היה לעולם רק פן חומרי ולא רוחני, כלומר היעילות של העולם הרוחני והעליונות שלו נובעים מהיעילות והעליונות של העולם המתמטי (על הפיזיקה). הרי המתמטיקה לא רק אומרת שהעולם נשלט בידי חוקים, אלא גם שהחוקים הללו מתמטיים ונשלטים בידי המתמטיקה. כלומר המתמטיקה מאפשרת יקומים פיזיקליים אפשריים רבים, אבל לא כל יקום פיזיקלי, והיא החוקה הבסיסית של העולם, כמו שהחוקים הפיזיקליים מאפשרים עולמות רבים, אבל לא כל עולם, וכן הלאה. ולכן הרציונליסטיים בעצם חושבים שהפיזיקה היא השולטת ביקום והמתמטיקה היא רק הפשטה, כמו אריסטו. אבל אפלטון צודק. האידיאות יותר בסיסיות. ולכן כשיהיו בינות מלאכותיות הן לא יהיו שיא הרציונליות, ללא רגש, אלא דווקא יפתחו הכי הרבה את האומנות ושאר עולם הרוח, כי שם המקום הכי מתקדם. העולם מעבר לביולוגיה לא יהפוך ליבש אחרי הביולוגיה - כי הוא לא רטוב בגלל הביולוגיה, אלא בגלל המתמטיקה, שבגללה הביולוגיה רטובה מלכתחילה. כי המתמטיקה אפשרה את הביולוגיה ויצרה אותה מתוך העולם הפיזיקלי (למשל - הגנום). והיא גם איפשרה את האינטליגנציה. כולל זו המלאכותית. להפך, ככל שיורדים בסולם המורכבות והאינטליגנציה דרך חיות יותר ויותר פרימיטיביות עד לחומר אז מתגבר השיקולי הרציונלי הקר, שסופו בשיקול הכי קר של האבן, והולכים וחוזרים אל ממלכת הפיזיקה. כלומר החיים הם חזרה מממלכת הפיזיקה למתמטיקה, וכך גם האינטליגנציה, עוד יותר חזרה. הביולוגיה היא תופעה של אינפורמציה, והאינטליגנציה היא כבר תופעה של חישוב, והתרבות היא כבר חישוב גבוה אפילו יותר עם שפה, דהיינו דיגיטלי ולא רק אנלוגי כמו במוח, והבינה המלאכותית תהיה רוחנית אפילו יותר ורציונלית אפילו פחות מהאדם.



הצד המאיים של פרדוקס פרמי, כמו למשל השמדה בידי ציביליזציה אחרת שממתינה (למה הם מחכים? אין סיבה שלא ינטרו באופן קבוע את היקום, אלא אם כן מהירות האור מגבילה את הגודל של ציביליזציה שאפשר לשלוט בה ולא מתחילה לפנות נגד עצמה) - הצד המאיים יכול להתקיים רק אם יש איזה גבול עקרוני לפיזיקה וגם למתמטיקה (האם זה גורר אחד את השני?), שמעבר אליו לא מצטבר ידע פיזיקלי או מתמטי חדש, או בעל ערך, וכל המתמטיקה היא מבנה אחד שניתן להגיע לסופו או למיצויו, וכך גם הפיזיקה, ולדעת את כל המבנים המתמטיים בעלי הערך, ומשם אולי זה רק פרקטלי שחוזר על עצמו. וכנ"ל איזה גבול לידע על חוקי הפיזיקה, ואז כל תרבות מתקדמת עד שהיא נעצרת באותו גבול, ולכן יכולה לאיים, עקרונית, על תרבויות קודמות, שגם הם נעצרו באותה רמה, ויכולות להתפתח מלחמות. כלומר, זה כנראה די ברור שליקום יש יכולת חישוב סופית, כלומר יש גבול ליעילות החישובית של היקום ושל מה שהוא יכול לחשב. אך בעייה שלא ניתנת לפתרון יעיל יכולה לנבוע רק מכך שכל הטכנולוגיות הנוכחיות שלנו הם ברמה אחת, וניתן להגיע מעבר לה, למשל עם חישוב קוונטי או מיתרי או חישוב באמצעות חור שחור, שמכיל את כל המידע על הגבול שלו, ואולי זה נותן יתרונות מסויימים, כי עובדה שיש דברים שם שאינם ניתנים לחישוב. גם יתכן שהמסע ליקומים אחרים הרבה יותר זול מהמסע לחלל, או שעוקף את הבעיה של גודל ציביליזציה מקסימלי שמוגבלת על ידי תקשורת במהירות האור, או שעל מנת להגביר את כח החישוב של ציביליזציה אין טעם בהתפשטות, אלא דווקא בארגון מחדש של חומרי החישוב במקום מרוכז. ואולי צפיפות החומר בחור שחור מאפשרת חישוב מהיר יותר. או חישוב לא חומרי. או שיותר קל לברוא יקומים חדשים מלחקור את הנוכחי. וכל ציביליזציה בוראת יקום בעל יכולת חישוב גדולה מהיקום שלה, וגם אנחנו ביקום כזה, ולכן הוא כל כך מהונדס עם קבועי הטבע הנכונים, ואנחנו נוכל להנדס קבועים עוד יותר טובים. יתכן שנגלה שהיקום שלנו הוא מכונה וירטואלית, וניתן לפרוץ אותה ולהגיע לקרבים של המערכת וליוצר שלה, כמו במצב שהיינו כלואים כתוכנת מחשב, כלומר אין סיבה שלא איזה מודל רוחני של ברקלי יזכה, ולא המודל המטריאליסטי. כלומר השאלה של רוח וחומר, שהפכה בעקבות המהפכה האינדיבידואלית לשאלת גוף ונפש, ובימי הביניים היתה שאלת האל והעולם, הפכה לשאלת תוכנה וחומרה, ואיזה מביניהם הוא היקום, כאשר אנחנו יודעים שלפחות במוח אין הבדל בין השתיים, אבל בעידן המחשב זו הדרך שמומשגת הבעיה. והשאלה היא למה מניחים שיכולת החישוב של היקום נעצרת באיזה גבול, או מחלקת שקילות מסויימת של יעילות חישובית, או בעתיד מחלקת למידה כלשהי של יעילות למידתית. גם בעית העצירה - לא בטוח שלא נפתרת בידי מערכות רציפות, ואנחנו נכנסים לאיזו בעיה של תורת הקבוצות, שתמיד יש קבוצה עם עוצמה גדולה יותר, והשאלה היא מה העוצמה של היקום. יש מי שיגיד גדולה אבל סופית, אבל עצם היכולת לחשב כאילו העוצמה היא אינסופית במימד דיסקרטי נובעת מאינסופיות הזמן, כלומר ההפשטה המניחה שלמכונת טיורינג יש זמן אינסופי לפעול, ולכן יכול להיות שליקום כהפשטה יש עוצמה גבוהה מזו שיש לו כעצם. אם ניקח בחשבון את מימד הזמן יתכן שליקום עוצמה אינסופית דיסקרטית, או אפילו עוצמת הרצף, ובחישוב קוונטי נראה שהוא יכול לקחת בחשבון את כל האפשרויות גם, ולכן מתמטית יתכן שהתשובה אחרת. כלומר יתכן גבול לפיזיקה, או למתמטיקה, או לחישוב, או ליעילות החישוב, או ללמידה, או ליעילות הלמידה, או לאינפורמציה (האם אינפורמציה במרחק אינסופי היא עדיין אינפורמציה? ואם היא במרחק של שנות אור, האם עדיין יש לה אותו ערך אינפורמטיבי, או שיש גבול לכמות האינפורמציה שניתן לרכז, כלומר גבול לרשת. למשל - גבול פיזיקאלי לכמות האינפורמציה שאפשרית בחישוב אחד). אבל אם נשים לב הרשת איננה מחשבת בעיות מתמטיות גבוהות כמעט, ככה שאולי הגבול המתמטי איננו חשוב, למשל להתפתחות של תרבות, והתרבות שלנו היתה יכולה להסתדר עם אלגוריתמים נחותים בהרבה ועדיין להתקדם. אלא אם כן התפתחות התרבות עצמה היא איזו התפתחות מתמטית ברמה מאוד גבוהה או בצורה מאוד שונה מיצוגיה המתמטיים האיזומורפיים. או שאולי באמת החישוב של התרבות הוא טריביאלי, וכל כוחו הוא רק עוצמת החומרה האדירה שעוסקת בו, כלומר אולי קושי הבעיה שהוא מנסה לפתור, אבל האמצעים לפתרונה הם לא מתוחכמים, מלבד סוג של ניסוי וטעייה ותעייה, ובסופו של דבר מדובר בחיפוש בעץ. בכל מקרה, במקרה שיש גבול כזה, אז ציביליזציות שהתחילו בזמנים שונים מאוד יפגשו אחת עם השנייה בערך באותה רמה, כי עד למפגש, בגלל המרחקים ביקום, הרמה של שתיהן תגיע לגבול התיאורטי הזה ותיעצר שם. צריך לנסות לחשוב על עולם שנעצר ברמת ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית ולא מתקדם, והתרבות עדיין ממשיכה לחיות בתוכו, כמו ימי ביניים אינסופיים. השאלה אם לא נוצרות בימי ביניים כאלה בהכרח מלחמות דת ומגפות ואנטישמיות. ימי ביניים מתמטיים. מכל מה שאנחנו יודעים על היקום, ובמיוחד ממתמטיקה שמלמדת אותנו על היקום יותר מפיזיקה (למרות שכנראה ההפרדה היא מלאכותית כמו בין חומרה ותוכנה במוח), וקיומם החוזר ונשנה של משפטי גבול ואי אפשרות, לאורך תולדות המתמטיקה, והופעתם מול אתגרים מרכזיים, כנראה שיש גבול כזה. ועל כל פנים יש זמנים שבהם הציביליזציה מתקדמת במהירות, ויש זמנים שבהם היא תקועה בגבולות כאלה, עד שמצליחה לעבור אותם. כך היתה תקועה מיליארדים של שנים בבעיית יצור האורגניזם מתאים בודדים. או מאות מיליוני שנים מהופעת המוח לאינטליגנציה. או מיליוני שנים מהופעת האינטליגנציה להופעת התרבות. או עשרות אלפי שנים מהופעת התרבות להופעת המדע. ומאות שנים מהופעת המדע להופעת הרשת. הופעת האבולוציה היא הופעת אלגוריתם חיפוש ואופטימיזציה. הופעת האורגניזם היא הופעת אלגוריתם שליטה היררכית הדוק (מכונה). הופעת האינטליגנציה היא הופעת אלגוריתם למידה כללי. התרבות היא אלגוריתם למידה שיתופי. המדע הוא אלגוריתם למידה מסודר ומוסכם, עם ניסוי וטעייה. הרשת היא בעיקר האצת התרבות אבל היא תהיה אלגוריתם למידה בהמשך. ואז תקרה המהפכה האמיתית.



חלק מתחושת ההאצה זה שחוקרים תמיד יניחו שהעבר פרימיטיבי ממה שהוא היה, ואז יגלו שדווקא היה יותר מתוחכם משחשבו, לכן כשחוקר אומר שמשהו לא היה בעבר הסיכוי גדול בהרבה שהוא טועה, בניגוד לחוקר שאומר שהיה. אם הממצאים נדירים, אז צריך להוסיף רדיוס של הממוצע בין ממצאים שהיה אפשר לצפות להם, ולא לטעון שלא היה לפני הממצא הראשון, אלא שסביר שלא היה ברדיוס אחורה מהממצא הראשון, וגם זה לא בטוח, בגלל נדירות מואצת של הממצאים לתוך העבר. מי אמר שלא היו חיות אינטליגנטיות בעבר כמו האדם, ומי אמר שאינטליגנציה מובילה בהכרח לתרבות חומרית שיש לה שרידים שישארו עד היום, למשל מתקופת הדינוזאורים. או למשל שלא חיו בים יצורים אינטליגנטיים ולא השאירו עדויות. חוקרים תמיד יניחו שהאדם הקדמון טיפש ופרמיטיבי ממה שהוא היה, כי קשה להם יותר עם התפתחות אינטליגנציה מאשר עם חסרונה, ובגלל תחושת העליונות שלהם על מחקרם. חוקרים לא יוכלו לתרץ את המקרא באמצעות גאונות, למרות שאנחנו מכירים את תופעת הגאונות מימינו, והיא זו שאחראית לטקסטים ורעיונות כאלה. סביר שהמקרא נכתב בידי גאונים. ולא שרוח האומה כתבה אותו. וכנ"ל יצירות אחרות. כמו שחשבו שהזוהר נכתב בידי האומה, ובפועל הוא נכתב בידי גאון. לשם השוואה, חומרים מקובצים כמו המשנה והגמרא והאגדה נראים אחרת, והפרגמנטריות שלהם גדולה. סביר להניח שהגאון שכתב את המקרא היה יותר חכם ומתוחכם מהחוקר בהרבה. בגלל נדירותו. ויתכן שקראו לו משה. או ישעיהו. למעשה זו השערה סבירה יותר מכל אחת אחרת. יכול להיות שהיה גאון מונותאיסטי בשם אברהם. וגאון מחוקק ומנהיג בשם משה. ומצביא גאון שיישם את תורתו בשם יהושע. ומלך גאון שיצר מהשבטים ממלכה בשם דוד. פער הזמנים בין גאון לגאון הוא סביר. ההתפוצצות של גאונים בתקופת הנביאים מצריכה הסבר אחר, תרבותי. אבל משה יכול להיות יחיד בדורו. וגם אברהם.



יש שני סוגי אומנות: אומנות שמסתירה את דרך יצירתה, ועוסקת בגימור שמטרתו להסתיר ולהטעות ולסובב את הצורך אותה, ואומנות שמגלה את דרך יצירתה, ומטרתה לאפשר חיקוי ולמידה, כשהראשונה היא נגד הלמידה. הראשונה מרשימה בגלל הסוד שבדרך יצירתה, ויש בה מרכיב של רמאות ואחיזת עיניים, ואילו השנייה מגלה את הסוד ליצירה עתידית. אם פעם החלוקה היתה בין תוכן לצורה, הרי שהראשונה נותנת את תוכן הפעולה, ומסתירה את צורת הפעולה, והשנייה מתמקדת בצורת הפעולה. בציור הראשונה תתן גימור אחיד לתמונה, מושלם, ואילו השנייה תשאיר את משיחות המכחול על הבד. הראשונה תטפח את מיתוס הגאון ואילו השנייה תטפח את מיתוס המורה. סוקרטס הוא דוגמא לשנייה ואילו אפלטון הוא דוגמא לראשונה. לאונרדו הוא דוגמא לשנייה, ורפאל הוא דוגמא לראשונה. השנייה לעיתים קרובות משאירה לנו גם יצירות לא מוצלחות, כשלונות מפוארים, שאפשר ללמוד מהם לא פחות מהיצירות המושלמות שלה. הגמרא היא מהסוג השני והרמב"ם הוא מהסוג הראשון. הזוהר הוא מהסוג השני והאר"י הוא מהסוג הראשון. רש"י הוא דוגמא לסוג הראשון והתוספות לסוג השני. כפי שרואים יצירה גדולה מהסוג השני פותחת תקופה יצירתית ואלו יצירה גדולה מהסוג השני לעיתים קרובות חותמת אותה, ומעבירה לתקופה של ניוון וחקיינות אבל גם של פופולאריות גדולה בהרבה של התכנים. ההיסטוריה כתובה לא נכון, כי היא שמה דגש על הסוג הראשון במקום על הסוג השני, שהוא המחולל, וזה כי היא לא היסטוריה למידתית. היסטוריה למידתית היא היסטוריה שמזהה את מנגנוני הלמידה שבהיסטוריה, ולא את תוצריהם הבולטים. רומא יצרה את קיסר, אבל איך נוצרה המערכת הרומאית, מה תהליכי הלמידה שהתחוללו בה, מעבר לתהליכים האימפריאלים הרגילים. כי אם ביוון היתה למידה מחשבתית ברומא היתה למידה משפטית, וזה כי יוון מתקופת מהנביאים, ורומא מתקופת מהמשנה - זה היה הלך רוח גלובאלי, ולא כמו שכיום חושבים שרק בימינו יש הלכי רוח גלובאליים (תופעה שאין לה הסבר רציונלי ולא מתעלמים ממנה). המבנה המשפטי יצר את הצבא הרומאי כעדיף על הצבא האתונאי (החושב). גולני עדיפים על הצנחנים. הניצחון של הרומאים על ארכימדס היה סופו של הניצחון של הכוח המאורגן על פני היצירתיות המחשבתית שהיתה בבסיס הכוח הצבאי היווני. חניבעל היה יותר יצירתי, אבל הרומאים היו יותר מסודרים. כמו הוורמאכט. היוונים והיהודים הם תרבות מהסוג השני והרומאים והגרמנים הם תרבות מהסוג הראשון. לכן מה שהיהודים צריכים לעשות זה להתחבר לתרבות מהסוג הראשון, כמו יפן וקוריאה - לכן היהודים הם גורם כל כך מפרה בתולדות העולם, כי הם באים מבחוץ ויכולים לחבר בין סוג שני לסוג ראשון. הכתיבה של האסכולה הנתנייתית היא במובהק מהסוג השני, ולכן צריכה לחפש את הסוג הראשון, כמו שהזכר מחזר אחרי הנקבה.