כשאני שומע את המילה תרבות - אני שולח את ידי אל הבננה

כיצד הצרכים המיניים של פילוסופים מתבטאים בהגותם? איזה דחק צריך לפתח על מנת לפתח את התרבות? מדוע כשהתקדמות תרבותית מואצת הפערים התרבותיים הולכים וגדלים - עד לניתוק ויצירת תרבות שמרנית ותרבות אוונגרדית? כיצד השפה יצרה תרבות של סוד, רכילות והסתרה שהבדילה את האדם מהקוף? מדוע האלימות הולכת והופכת לסודית? מה מסתתר מאחורי הקליפה החיצונית? ולמה הקליפה של הבננה על הרצפה?

כשאלימות מחשבתית ותסכול מיני הופכים לפילוסופיה - הפילוסופיה הופכת לבננה  (מקור)

נשים יותר עוזבות מערכות יחסים, וזה לא בגלל שכדאי להן אישית, אלא כי חסמי היציאה יותר נמוכים, כי זו טבעה של ברירה טבעית, שיש ברירה, והן אחראיות על ברירת הגברים, זה אינטרס של המין ולא של האדם הבודד. ואז התרבות - כשרצתה חינוך ילדים ארוך טווח ומבנה חברתי מורכב - בעזרת התבונה תיקנה את הטבע, ושמה חסמים גבוהים מאוד על נשים ליציאה ממערכת יחסים, שרק המערכות הגרועות ביותר יתפרקו, ומי שמפרקת הופכת לענייה. אבל הפמיניזם הוריד את החסמים, כי הרבה הוגים רצו מין חופשי, ולחמו נגד השיטה הקיימת מתוך טבעו המורד של זכר הביתא. ומאז נהרסה המשפחה, ואיתה מתדרדרת התרבות, כי החינוך של אב לבנו, המסורת, המודלים הגבריים המכובדים - הולכים ונהרסים. הם לא הבינו שמין חופשי פירושו פחות מין סדיר ויותר בדידות. ושהמצב הטבעי, שבו ילד גדל בשבט, ולא זקוק לאב ספציפי, ולחניכה רבת שנים, הוא מצב לא טוב להתפתחות האדם. התרבות מתקנת את כשלי האבולוציה והחברה הטבעית ככה שתהיה יותר מוצלחת, כלומר מתפתחת. האבולוציה שמה דגש על יופי חיצוני וכוח, ואילו התרבות על מעמד חברתי. החזרה למצב הטבעי היא חזרה אחורה, ולא יותר מאושרת, כי אנשים במצבם הטבעי לא מונעים על ידי תועלת או אושר, אלא על ידי דחפים ונוירולוגיה, שנקבעו על ידי האבולוציה של המין. אושר זה רק מנגנון נוירולוגי אחד, לא חשוב במיוחד, וכך גם תועלת. לא ההנאה והעונג הם הדחפים המרכזיים במוח. מה ששולט זה הדופמין, ולכן אנשים מכורים לאינטרנט ולחדשות ולעדכונים ולמסרים מידיים ולסדרות - ולא למין. כי בג'ונגל היית צריך להיזהר כל רגע במהלך היום, ולעשות סקס רק בלילה.



מעט דחק הוא טוב, אבל במצב תודעת מחסור מתמשכת מופעלת מערכת התנהגותית שנועדה לשרוד ברעב, שיש לה אפקט מדכא. בכל תקופה יש מי שמפעיל תודעת דחק מתמשכת, אם זה הכנסייה בגלל העוונות, או הקפיטליזם שיוצר תודעת מחסור מלאכותית, או תודעת מחסור של מעמד חברתי בחברה המעמדית. וכך, מתוך באג של המוח האנושי שפועל אחרת במצב של מחסור, נוצרים סקטורים באוכלוסיה, כמו העניים, שפועלים תמידית בתודעה של הרעב. למשל כיום נוצרה תודעת מחסור של זמן, וניתן לחשוב על חיים צפופים שיצרו תודעת מחסור במרחב, וכדומה, ולכן אנשים לא מסוגלים לנהל את הזמן שלהם ונוצר מעמד עני בזמן. כי בתודעת מחסור ודחק מופעלות מערכות נוירולוגיות וגופניות שמקריבות את הטווח הארוך לחשבון הטווח הקצר, שהן שרידים אבולוציוניים. כמו שהדחק שנועד לברוח מטרף מדכא לאנשים כיום את המערכת החיסונית ומגביר את לחץ הדם, אפילו שאין קשר בין התגייסות הגוף לפעולה גופנית דחופה ובין הדחק שלהם, ולכן גורם לבעיות בריאות. ככה לאנשים רבים יש מוח חולה בעקבות תודעת המחסור בזמן, למרות שאין באמת מחסור כזה (שאינו נוצר מלאכותית). ניתן לחשוב על עתיד שבו יש דחק ממחסור ביצירתיות, או בידע, או במיניות, וכדומה. היה אפילו מי שהצליח ליצור תודעת דחק ממחסור במשמעות, וקרא לזה אקזיסטנציאליזם, משהו ששייך כיום לפח הזבל של הרעיונות. התרבות היא ההבנה שמה שבא לי, הנוירולוגיה הטבעית שלי ללא מאמץ, איננה בהכרח מה שטוב לי, ולכן יש צורך בתבונה שמעל לטבע, כי בטבע יש פגמים. תורת האבולוציה גרמה לאנשים לחשוב שמה שטבעי עבר אופטימיזציה ולכן טבעי זה טוב, אבל האבולוציה לעיתים קרובות לא מגיעה לפתרון הטוב ביותר ונתקעת במקסימום מקומי. הרבה פעמים היא תקועה בפתרונות כאלה מהסוג של תורת המשחקים, כי היא עושה אופטימיזציה מקומית ולא גלובלית. כשאנשים חשבו שאלוהים ברא את העולם, אז הטבעי לא היה נראה להם טוב בהכרח, כי הוא ברא גם תרבות שמתקנת את הטבעי עם מערכות של חטאים שהפוכים לטבעי. אבל הנוירולוגיה של האדם דפוקה בהרבה מובנים, ויש כל מיני דברים שעוזרים אנוכית לפרט על חשבון החברה, כמו הפרעות אישיות, וגם להפך, שעוזרים לחברה על חשבון טובת הפרט, כמו קונפורמיות, וגם סתם כל מיני תופעות שיצאו בטעות, כמו מחלות נפש. ולכן לא כדאי למהר לזרוק את החטאים והמבנים שיצרה התרבות, פרי של אבולוציה תרבותית, רק בגלל שההצדקות שלהם נשמטו והובנו כמלאכותיות ומומצאות, כי ההצדקות מעולם לא היו העיקר, אלא ההסדרה. אויבי התרבות האמיתיים כמו פוקו טוענים שההצדקות אינטרסנטיות נגדנו, ולכן סביר שהשלכת המבנים לפח תשפר את מצבנו. אבל הן לא אינטרסנטיות לכיוון אחד, אלא מערכת איזונים בין הרבה גורמים, וניסיון של דורות, במה עובד ומה לא עובד, ולכן כל שינוי מבני יכול להוביל לתוצאות רעות יותר מהמצב הנוכחי, גם אם הוא רק הורדת חסמים תרבותיים. הדוגמא הטובה ביותר היא השחרור המיני, שבניגוד לפמיניזם היה הרסני. זה לא נכון שתמיד היו הטרדות מיניות ורק עכשיו אנו הנאורים מבערים אותם. אלא ברגע שהוסרו המבנים השונים של איך מתנהגים בין המינים, התרבות המינית, אז נוצר כאוס, ואלימות, ומצב הג'ונגל הטבעי. לכן צריך תרבות מינית חדשה ושמרנית, שמכבדת את שני המינים במידה שווה, למרות שגם שוויון איננו בהכרח צודק, ויתכן שמסיבות נוירולוגיות עדיף חוסר שוויון. אבל יש לנתק בין המהפכה הפמיניסטית לזו המינית, ולא להרוס את המוסד שבינתיים אין לו תחליף - מוסד המשפחה. כי עכשיו המדינה פולשת לתחום הפרטי ביותר, של יחסים בין המינים, שהופך לתחום שיש לציבור מה לומר בו, אחרי שפלשה לכל שאר התחומים, כמו עבודה, משפחה, חינוך, עזרה לחלש, וכדומה. זו טוטליטריות של המדינה שהופכת למערכת חוק טוטאלית כמו ההלכתית. כשילדים יוכלו לתבוע את ההורים שלהם תיכנס המדינה סופית - גם במשפחות ללא גירושין - לתחום המשפחתי. המיניות הטבעית של האדם כל כך דפוקה ובעייתית עד שבתרבויות רבות שינו אותה באמצעות שינוי פיזי בגוף האנושי במראה החיצוני, בלבוש ובאיברים המיניים, כמו מילה. זה לא בגלל שהם היו טיפשים, אלא מתוך הצורך להסדיר משהו שלא עובד טוב לטובת החברה. לכן אין דבר כזה חזרה למיניות טבעית. או למבנה זוגיות טבעי. המבנה הטבעי הוא קוף שעיר.



יש גם עוד תודעת דחק כוזבת, שהיא תודעה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיא תודעת הדחק של המקום, שהיתה לפני תודעת הדחק של הזמן. בה חיו הגרמנים שרצו מרחב מחיה לארים ופחדו מהשמדת הגזע שלהם (עוד תודעת דחק כוזבת, הדחק הגזעי), ובה חיים המתנחלים והערבים, למרות שיש שפע מקום בעולם, וכבר אין חשיבות למגורים ליד מקורות מים. דחק נוסף שנוצר הוא זה שקשור במיניות, שיוצר העולם על היחיד בהצגת שפע מיני, ובעבר היו דחקים מדומיינים שונים ומשונים, כמו הדחק משדים, או מטומאה, או מחטאים ופיתויים. וכיום עובדים על יצירת דחק העתיד. כלומר חברה מבנה את הערכים שלה על ידי יצירת תחושת מחסור מזויפת, ולא רק על ידי פיתוי וגמול חיובי, אלא על ידי גמול שלילי שנשתל במוחות של אנשים באמצעות תעמולה, כמו התעמולה המינית היום. דחק לרוב לוקח צורך ממשי ומרחיב אותו לאין שיעור לעומת מקורו הביולוגי, ומי שחי בתודעת מחסור מתמדת הוא עבד למערכת החברתית. כלומר החברה עובדת באמצעות מנגנון כפול: חלום + סיוט. כיום החברה חיה בתחושת תאוצה, שיוצרת דחק מלהישאר מאחור, והתחושה היא שהכוח שיוצר את התאוצה איננו נובע מדחיפה על ידי העבר לעבר העתיד, אלא הוא כוח שנמצא בעתיד, שמושך לעברו, כמו כוח המשיכה, לעבר חור שחור. לכן זה יוצר תחושה שיש בעתיד משהו שנתנגש בו או שנגיע אליו ונבלע בתוכו, וזה בניגוד לתקופת הנאורות שנעה על ידי כוח דחייה מהעבר, כוח שלילי. במצב שבו החברה איננה מכונה שעובדת, אלא מערכת שנעה קדימה, אין חשיבות לממוצע ולאדם הרגיל שהוא חלק במכונה כמו כל אחד אחר, הבורג בדיוק כמו הצ'יפ, אלא יש חשיבות אך ורק לאלה שקדימה, לאחוז הקטן שחורג מהנורמה בכישוריו. כלומר אדם ממוצע בכל חברה הופך לחסר ערך, ורק חריגה קדימה היא בעלת ערך, ומה שחשוב בכל חברה זה אך ורק הגאונים והמוכשרים והמתקדמים ביותר, ולא היכולות של האדם הממוצע. חברה יכולה להזניח את הממוצע, כמו ארה"ב, ולהיות הרבה יותר מתקדמת מחברה שבה הממוצע גבוה יותר, אבל יש פחות אנשים מוכשרים בקצה. וזו תוצאה טבעית של ההתקדמות קדימה, שחשוב רק המעטים שהאף שלהם חורג קדימה בקצת מהכלל, אלה שטיפה חיים בעתיד, ולכן הם יזמים, או הראשונים שחושבים על רעיונות. גם אוכלוסיית המוח יכולה להיות תלויה במספר קטן מאוד של נוירונים יצירתיים וחכמים שיוצרים את האינטליגנציה וסוחפים את כל השאר, בלי כל קשר לפעולת המוח כמכונה ענקית, ולכן יכול להיות שהאינטליגנציה היצירתית היא תופעה מאוד ספציפית באזור מסוים במוח, ולא תכונה מערכתית. כמו שהגנום מושפע ממוטציות שנמצאות באוכלוסיות קצה, ולא כל כך תלוי באוכלוסיה הרחבה של המין. כלומר, מבחינה תרבותית זה ברור שמה שמוביל זה סיירת, ולא המסה שמתוכה צומחים גאונים באקראי, אלא שנוצרת מערכת שבה יש פתאום מלא גאונים. לכן ייתכן שכך זה עובד גם במערכות למידה אחרות, כי בלמידה בניגוד לפעולה מה שחשוב זה רק הסיירת, וזה ההגיון של קיום החיים בתוך החומר, או המין האנושי בתוך האבולוציה, או קיום העם היהודי בהיסטוריה. השקעה בסיירת בלבד, ותופעת הסיירת.



בסוף יתברר שמה שמייחד את האדם איננו האינטליגנציה אלא התרבות, אף אחד לא יודע באמת כמה חכם פיל או לוויתן, או אפילו עורב. כמו שמחשבים לא עשו מהפכה עד שנקשרו באינטרנט ותאי עצב לא עשו מהפכה עד שנקשרו במוח, ושלקח המון זמן לתאים להפוך ממושבות שמתקשרות ביניהן באותות כימיים כמו חיידקים ליצור אחד שלם, ככה יתכן שמה שגרם לאבולוציה של המוח היה דווקא התרבות. והתרבות נגרמה דווקא מהילדות הארוכה שנכפתה על האדם ברגע שהזדקף ונולד עם מוח לא מוכן בגלל ראש קטן, אלא מוח פתוח ללמידה. כלומר הלמידה היתה יותר חשובה מהאינטליגנציה, ומי שניצח איננו הקוף החכם ביותר אינדיבידואלית אלא הקוף הלומד ביותר כקבוצה. ועד היום המוטיבציות החזקות ביותר של האדם קשורות לארגון שלו כקבוצה. זה לא סתם שהפוליטיקה בראש החדשות, זה באמת הכי מעניין את כולם. והעוני הוא מנגנון הסתגלות של הקוף החלש לעומת הקוף הדומיננטי בקבוצה, שנועד לא לאיים עליו - כדי להימנע מאיום ממנו. כך גם פרדוקס פרמי, היכולת של כוכבים לתקשר ביניהם, ליצור רשת של העולמות, היא קשה יותר מיצירת האינטליגנציה בכל אחד מהם. כלומר מהירות האור נותנת גודל סופי לתרבות. אם אלוהים הוא חייזר, האם זה מפחית מעוצמתו הדתית? לא בהכרח. אנחנו יכולים לנהל מערכת יחסים אינטימית עם חייזר. אבל מערכת יחסים עם חייזר תמיד תהיה מאוד א-סימטרית. במובן הזה אנחנו לבד. המעבר מרשת של בני אדם לאורגניזם של בני אדם - שבו האינדיבידואלים ישארו בחוץ ויהיו כמו החיידקים הטרוריסטיים לעומת בעל החיים הגדול - יכולה לקחת לא מעט זמן, ולהצריך אידיאולוגיה דתית מתאימה, שתגרום לאדם לוותר על עצמותו ואישיותו. זה יהיה סוג קיצוני מאוד של כת. כלומר, מהר מאוד נוצרים אינדיבידואלים (חיים) ומהר מאוד הם יוצרים רשת קשרים ביניהם, אבל לוקח המון זמן עד שהם הופכים לשלם, כי זה בעצם לא אינטרס שלהם ונגד תורת המשחקים, זה להפוך למשהו אחר. ביהדות יש תשתית כזאת במערכת הספירות, בחבורה זוהרית שבה כל אחד מגלם ספירה אחרת ויש קשרים ביניהם. וביכולת להכפיל ולחלק את החלוקה הזאת שוב ושוב, במבנה פרקטלי שחוזר על עצמו. חבורה כזו מתוארת בזוהר והיו לה חיקויים לאורך הדורות, של חבורות סוד שונות. כלומר מה שמדבק את האינדיבידואלים לשלם זה לא תקשורת רגילה אלא סוד.



אם השמאלנים היו רוצים לסיים את הכיבוש היו כולם מתפקדים לליכוד. ומחליפים את ראש הממשלה. אבל את זה צריך לעשות בחשאיות, והיכולת לארגן פעולה גדולה בחשאיות היא שיא התרבות והיכולת הארגונית. החשאיות היא מכפיל כוח של הפעולה. כי ההשפעה היא לפי השינוי בכוח, וההפתעה הופעת את כל הכוח לשינוי בכוח, מאפס למאה. השינוי בכוח הוא הקובע במאבקי כוחות, הכל ביחס לציפיות. ולכן תרבות צריכה משהו מעליה, קומה של סוד. כמו שהמודיעין הוא הסוד שמעל המדינה. שמטרתו למנוע הפתעה וליצור הפתעה. כמו שהשואה הצליחה בגלל שהיא היתה סוד. ולא כמו שאומרים שכולם ידעו. הצאן לא ידע על הטבח. טרור מצליח בזכות ההפתעה. והמלחמה הקרה היתה כולה מלחמת סוד, ומלחמת הסייבר עוד יותר, זה סוד שיש מלחמה. האנשים מפחדים מאלגוריתמים בגלל הסודיות של פעולתם. אבל רק ברגע שלמחשב יהיה סוד אמיתי פנימי הוא יהפוך לאנושי. כמו שבכל אדם יש עולם סוד וזה מה שהופך אותו מחיה לאדם. הכוח של המדע היה לקחת את הסוד מהדת, סוד פעולת היקום. המשיכה של האדם אל הסוד היא תכונה נוירולוגית שהתפתחה אבולוציונית מסיבות חברתיות (סודות בחברה) וכצייד (סודות בטבע). כמכונת ידע המוח נמשך אל הסוד. ואל החדש. ואנחנו נמצאים בשלב של ניצחון החדש על הסוד. ולכן צריך סוד חדש.