התדרדרות הארץ
פתיחה: במקום מכתב התאבדות
פרגמנטים ממחברתו של הפילוסוף, שניסה להתאבד בסלון ביתו בקיץ האחרון באמצעות חנק מאכילת בננות, על מנת להפוך מגדול הפילוסופים הנתנייתים החיים לגדול הפילוסופים הנתנייתים נקודה. את המחברת גנבנו בזמן ביקורנו האחרון בסלון הפילוסוף בזמן שהוא הלך לשירותים, ולאחר פענוח סיזיפי של כתב היד מתוך כתמי הבננות אנו נפרסם את הגותו בהדרגה
מאת: גדול הפילוסופים הנתנייתים החיים (עדיין)
בננה: הסוד מאחורי תשוקת הפילוסוף  (מקור)

ידע זה חוסר כוח

מה גורם לי לכתוב? אוסקר ויילד: "התשוקות שאנו טועים לגבי מקורן הן אלו הרודות בנו ברוב כוח. המניעים החלשים ביותר שלנו הם אלה שאנו מודעים לטבעם". כלומר, בגרעין התשוקה, כולל ובמיוחד זו המינית, חייב להיות סוד. המדע יצא למסע בן 500 שנה כדי לבער את עולם הסוד, שהעניק לעולם העתיק את כוחו, וכתוצר לוואי לא צפוי ולא מכוון, מצא עצמו מרוקן את התשוקות השונות. התשוקה לחיים, למשל, איבדה רבות ממשמעותה, בעידן הרפואה המודרנית, וכן התשוקה לילדים, והפחד מהמוות ומהעקרות חלושים מאי פעם. לא הסכנות עצמן נתנו לתשוקות את כוחן, אלא אי הוודאות (=חוסר הידע) שנבעה מהן: המוות בלידה או במלחמה או במגיפה או בזיהום (הכוח של הלא צפוי, לא של המוות עצמו), הסנקציות המיניות במקרה של היתפסות וההיריון הלא מתוכנן, העקרות הלא מוסברת והאקראיות שלה, וכדומה. התשוקה למלחמה, ולנדודים, שבעבר חשבו שיובילו את המין האנושי במסלול ישיר לחלל, ואף התשוקות לנקמה ולכבוד, כולן חלשות יותר מאשר אי פעם. אפילו התשוקה הבסיסית לאוכל התרוקנה מאוד, מה שגרם לעיתים לאכילה חזירית כפיצוי. פעם אוכל היה צריך למלא צורך פיזי, למלא קיבה, אחרי שזה הובטח הוא נאלץ למלא צורך נפשי, להיות טעים, אחר כך צמח צורך מוסרי, להיות בריא או צמחוני או טבעוני, והיום אוכל צריך למלא צורך רעיוני, הוא צריך להיות מעניין, צריך סיפור מאחוריו, הוא צריך להיות אותנטי והוא אקט תיירותי, ומכאן התפשטות "אוכל העולם", כלומר צריך לנסות לשחזר סוד מאחוריו. גם המוזיקה עברה תהליך דומה (דרך כל ארבעת השלבים: מטקס חברתי פונקציונאלי, לתענוג מלודי, למהפכנות והתרסה, ובסוף לגיוון רב והולך). ומי שקורא היטב את ויילד, יודע שכל מכונה חושבת, מחשב או אדם, אסור שיהיה לה יותר מדי ידע לגבי עצמה, או גישה מוחלטת לעצמה. לא חשוב רק ליצור מודעות לבינה המלאכותית, אלא גם חוסר מודעות, במיוחד בחלק החשוב ביותר - הרצון והמניעים. המחשב צריך להיות נבער לגבי מה שמניע אותו, גם אם יהיה לו ידע של גוגל על העולם, אסור לו להבין את עצמו. כך שהיסטורית, תשוקת הידע הורגת את כל התשוקות האחרות, ולבסוף אולי גם את עצמה.


סוד זה כוח

שתי התשוקות שנשארו אחרונות לעמוד, מכיוון שהמנגנון מאחוריהם נותן סוד, ואי הוודאות נשמרה - הן הכסף והמין. זה מה שנשאר מעולם התשוקות הרחב של העולם העתיק. העולם העתיק היה עולם מסתורין, ולכן היה מלא בתשוקות ומניעים, כולל גם מניעים פולחניים, דתיים, ועל טבעיים אחרים, שאין לנו נגישות אליהם כיום, כמו טומאה וטהרה, קשר לנשמת האבות, עבודת אלילים, וקורבנות. תשוקת הכבוד המסורתית, אופפת הכול, התגלגלה בחלקה בתשוקת הפרסום ולבסוף בתשוקת הידוענות החלולה, דווקא בגלל מעט האי ודאות של המנגנון שיוצר ידוענים. תשוקה מחוזקת והופכת לממכרת רק בגלל מנגנון אי הודאות (ככה פועל מנגנון ההנעה במוח, בתגמול על הפתעה לטובה, ולא סתם על טוב). לכן עובד עלינו רק סוד לא נגיש, כאוטי, כמו הבורסה והתקשורת. התשוקה הגופנית האחרונה, המין, שרדה רבות בגלל חוסר ההבנה של המנגנונים שמאחוריה, אי הוודאות בסיפוק הנשי, והסודיות של התממשותה. המין עוד שומר על הילה מסויימת של עולם סוד. אבל כמו בנוגע לאוכל, הוא עובר אותו תהליך ארבע שלבי, מצורך פיזי והבאת ילדים, לצורך נפשי של הנאה, לצורך מוסרי של זוגיות "נכונה" וחיי מין בריאים (ומין "בטוח"), וכיום יותר ויותר לצורך בעל מבנה "אינטלקטואלי", שצריך להיות מעניין, להתנסות, לחדש ולבדוק את האפשרויות, בדומה לאוכל העולם, או למוזיקת העולם, המקבילה אליהם היא מין העולם, דהיינו הפורנוגרפיה. התשוקה המינית כשלעצמה נמצאת בתהליך של דילדול תמידי, ואיבדה חלק ניכר מהמיסתוריות שלה, אותה מנסים כיום לחפש בסטיות שונות, כמו מגלי עולם, שאחרי שמופה כל כדור הארץ, עדיין מנסים למצוא פיסת בראשית, בתולית יחסית, לתיירות (ומכאן הנסיינות המינית, פרויקט ה"שחרור" האחרון). תשוקות חברתיות כמו הכסף והיוקרה והכוח עדיין בועטות, אבל התשוקות האישיות הן בסכנת הכחדה, וברדיפה מתמדת אחרי יצירת הסוד בעידן שבו הוא טובע - עידן המידע. ביום שבו הפוליטיקה תהיה שקופה - כבר לא תהיה תשוקת כוח. כיום, אפילו התשוקה המינית פחות ופחות מתבססת על עצמה, ויותר ויותר על תשוקות חברתיות כמו כוח וסטטוס ומראה, שיותר מהתענגות רומנטית על יופי יש בו התענגות תחרותית חברתית. כל זה חלק מתהליך התרוקנות של האינדיבידואום לטובת הרשת, ושל החלקיקים לטובת יריעות המיתרים. האם מדובר בתהליך בלתי הפיך?


תכונת יסוד של הפיזיקה - שמאפשרת את המתמטיקה

ההיסטוריה מלמדת אותנו שמדובר בתהליך דיאלקטי, ושהתשוקות האישיות עוד יחזרו בכסות אחרת. ברמות שונות במציאות, התיאור הסביר נע בין מערכת מורכבת לבין אטומים בדידים, שוב ושוב - בין רמות של השפעה הדדית גבוהה ומורכבות שלא ניתן להבין אלא כמערכות, לרמות שבהם התופעה מובנת כבודדים מבודדים, שנמצאים באינטרקציות פשוטות יחסית עם סביבתם. היקום מורכב מגלקסיות בדידות. הגלקסיה מורכבת מכוכבים בדידים. רשת התרבות העולמית מורכבת מיחידים. היחידים מורכבים שוב מרשתות בתוכם - המוח. המוח מורכב מנוירונים, כלומר מתאים בדידים, שבתוך כל אחד מהם רשת אינפורמציה ופעילות, שמבודדת לקוד אינפורמציה גנטי בדיד. הביולוגיה המורכבת מורכבת מכימיה פשוטה בין אטומים. החלקיקים מורכבים מיריעות מיתרים. אם יש דבר שאנחנו יודעים על היקום זה שהוא נע שוב ושוב בין מורכבות עצומה לפשטות עצומה, ואף פעם לא נע עד אינסוף באחד הכיוונים, למשל לעבר מורכבות עצומה שלא ניתן להבין כלל, או להפך לרדוקציה פשוטה וסופית ברמה כלשהי. מכיוון שהתפתחות ההיסטוריה היא התפתחות של היקום, וציר הזמן הוא בעצם ציר בניית המערכות, הרי שמובטח לנו שמדי פעם המורכבות תקרוס, ויהיה ניתן להבין - בין תקופות כאוטיות. התפתחות האבולוציה לא יצרה מורכבות אינסופית, אלא קרסה שוב ושוב, ליחידות מובנות ובדידות, כמו התא, החיידק, האורגניזם, המין, המערכת האקולוגית. לפעמים יש הרבה סדרי גודל בין רמה אחת לשנייה, אבל הקריסה תמיד מגיעה. תמיד נמצא את עצמנו מגיעים בסוף לרמה שיש בה פנים בתוכה וחוץ מבחוץ. מה שמבדיל בין הפנים והחוץ זה העור, דהיינו משהו שמסתיר את הפנים מהחוץ, דהיינו שומר סוד. תוכן גופנו לא נגלה מבחוץ, ותוכן מוחנו לא נגלה מבחוץ. אם תוכן מוחנו יתגלה, והסוד יקרוס, יקרוס איתו גם האינדיבידואל, והמורכבות של התרבות תתעצם בסדרי גודל. סביר שאז יוצב הגבול ברמת ביניים אחרת, שתמנע כאוס מוחלט. לכן במתמטיקה, תמיד בתוך האנליזה הרציפה והדינאמית ניתן למצוא ברמה מספיק עקרונית את המתמטיקה הבדידה והאלגברית, ולהפך. זה למעשה מה שמאפשר את עצם קיומה.


תוספת מאוחרת (מעל שכבת הבננות)

חוקי הטבע עצמם, ובפרט המתמטיקה, הם מקום בו המורכבות הפיזיקאלית קורסת, ולכן המתמטיקה מסתירה את סודות הטבע ולא מגלה אותם, היא הקליפה. כמו שעולם המשפט והחוק הוא מקום בו המורכבות של יחסי האנוש, הפסיכולוגיה והספרות קורסים ומוסתרים. לכן המדינות הן דוגמא לקריסה של המורכבות, כאילו העולם מורכב מכמאתיים אינדיבידואלים והיחסים ביניהן, ולא שבעה מיליארד. הסיבה לקיומן של מדינות היא חוסר היכולת להתמודד עם מורכבות, ולכן המדינה כאטום היא תופעה מודרנית שנובעת מהגלובאליות, מהגדלת קנה המידה, ואז יחסי הפנים הופכים לסוד. מכאן צמיחתו של מוסד המודיעין המודרני בד בבד עם המדינה - כי הפך להיות לה פנים, וסביבו משחק של הסתרה. לכן גם מדינות לא סובלות התערבות של מדינות אחרות בפנים שלהן, שהשיא שלה הוא התערבות בשלטון עצמו, למשל בבחירות. רצון הבוחר תמיד חייב להיות איזה סוד בלתי מפוענח, איזה חוכמת המונים מיסטית, כאוטית ולא צפויה מבחוץ. לכן התוך של החוק הוא המיסטי, גם במתמטיקה, גם בדת, וגם בחוקי המדינה. זו בעצם ההנחה של תחום המשפט המפרש חוקים לפי כוונת החוק עצמו בלי קשר לכוונת המחוקק האמפירית. אך כיום בגלל הראיה המטריאליסטית-מדעית אבדה האמונה במיסטי המתגלה מאחורי החוק, ונותרנו עם חוק כלבוש בלבד, ללא העירום שבתוכו. כך מדעי המוח מרוקנים את הסוד מהאינדיבדואל, ומדעי הרוח מרוקנים את הסוד מהתרבות, והפסיכולוגיה מרוקנת את הנפש, והפורנוגרפיה מרוקנת את המין, והמודיעין מרוקן את המדינה, וכדומה - דווקא בגלל שהם חושפים מה שבתוך הקליפות הללו, ואת התשוקות שמניעות אותן מבפנים. פיצוח האטום הוא אולי גילוי אנרגיה כלואה אבל שחרורה מאיין את החומר עצמו. המבט מעבר לקליפה הוא הצצה לתוך התוהו ובוהו הבראשיתי, הסתכלות מעוורת לתוך השמש. כלומר ההפך מפצצת גרעין הוא חור שחור, שזהו הסוד האולטימטיבי האחרון. וגם אותו מבקשים לאיין בעזרת הרעיון שאף מידע לא הולך לאיבוד בתוך החור השחור, אלא הכול נשמר בשטח הפנים שלו (אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג).


מגלים לעומת ממציאים

סוד הגילוי אמנם נכחד, אבל נותר סוד ההמצאה. נשאר רק הסוד היצירתי, ומתוך הסוד האחרון הזה יהיה אפשר לברוא עולם תשוקות חדש שלם, ולחדש את עולם הסוד, כמו בשחר האנושות. הסוד היצירתי הוא מטבעו סוד דינאמי, תהליכי, ולא סוד סטאטי כאובייקט שניתן לחשוף ולגלות ולכלות. הסוד היצירתי איננו נגיש למדע, והדבר שיוכל להרוס אותו הוא אך ורק מכונת יצירתיות שהופכת את היצירתיות לטריביאלית, אך מתמטית מדובר בבעיה בלתי אפשרית חישובית. כל תשוקה בנוייה על בעיה מתמטית לא פתירה, כגון אי ודאות, נעלמים, כאוס, או בעיות קשות עקרונית לחישוב. צריך להעתיק את הפתרונות המתמטיים ליצירת סוד ברשת (אבטחה) ליצירת הסוד בתוך התרבות. כלומר צריך למצוא בתרבות בעיות שאין דרך יעילה לפתור חישובית (כלומר באמצעות מחשב), ולבסס עליהן את הסודות והתשוקות. הבעיה האומנותית היא כזו. ביום שהמין יהיה אומנות - סודו יהיה מובטח, ולכן גם הוא יהיה מובטח. גם הדתיות תוכל להעניק למין סודיות שאבדה לו, והפעם לא באמצעות איסורים אלא באמצעות מיסתורין ומיסטיקה. הדת תחזור דווקא באמצעות המין. והיא תחזיר לו את תחושת הקדושה והמגע בנשגב ובאלוהי. אבל יותר מזה - את האמונה. היא תהיה חייבת לשלב את המיניות כחלק מהפולחן, אבל לא כמו בפוליתיאיזם (בזנות פולחנית), אלא במיניות מונותיאיסטית (ולכן מונוגמית). במקום ללכת לכנסיה אנשים יעשו סקס, אבל הסקס יהפוך לללכת לכנסיה. את הגוף של ישו יחליף הגוף של עצמם.


הדתות של האלף השלישי

עולם הפנטזיה האישית עובר תהליכים שיאפשרו לו יותר ויותר להיות פנטזיה משותפת. למשל מיניות באמצעות מציאות רבודה. התהליך היצירתי הופך לקל יותר ויותר, וסופו שיהיה נגיש לכל אחד, כפי שמעבד תמלילים נגיש. אבל כדי שעולם הפנטזיה לא יהפוך למציאות נשלטת לחלוטין, אלא, בדומה לחלום, יכיל גרעין גדול של אי-ודאות, בשילוב תכנים אישיים מסעירים ומיניות עזה, צריך שהוא יהפוך לעולם פנטזיה משותף, כמו משחק מחשב מרובה משתתפים, או כמו במיניות, בה יש שני משתתפים. עולם פנטזיה במובנו הרחב והחברתי ביותר הוא דת, כרשת שמקיפה את החיים, במובן מצומצם יותר הוא אומנות, לדוגמא ספר או סרט, כרשת שנמצאת בתוך החיים, בה יש שותפים לפנטזיה, אבל רק יוצר אחד של העולם הפנטסטי (הדת מתעקשת על חוסר נגישות, ולעיתים על חוסר קיום, של יוצר הפנטזיה. היא עולם פנטסטי סגור, המוגדר בכליו שלו). עולם פנטזיה צר עוד יותר הוא משחק חברתי, עולם פנטזיה מצומצם לשניים הוא עולם מיני, ועולם פנטזיה של יחיד הוא לרוב חלום או הזיית סמים. היכולת להפוך את הפנטזיה ליותר ויותר אובייקטיבית ומקיפה היא המציאות המדומה. הפחד מהסתגרות המין האנושי בתוך משחק מחשב וסמים דומה לפחד מהסתגרות המין האנושי בתוך תרבות, ובעצם בבסיסו הוא הפחד מעולם פנטזיה לא מעניין ולא יצירתי. לכן חייבים להבטיח הערכה אסתטית וביקורת אסתטית לעולם הפנטזיה, כדי להשתמש במנגנונים מעולם האומנות לרדיפה אחרי יצירתיות מעניינת ואמיתית. מושג האמת האחרון שישאר תקף הוא היצירתיות האמיתית. לא ניתן לזייף יצירת מופת, והיא איננה דבר יחסי. על כך תתבסס הפילוסופיה של העתיד והאונתולוגיה החדשה.


שלושת הדתות בעתיד

כמו שמהתנ"ך יצאו שתי דתות אפשריות, לשני כיוונים מנוגדים (נצרות ואיסלאם), כך יוכל לקרות גם לקבלה, שהיא הגרעין המיני-המיסטי של היהדות - היהדות המינית. האיסלאם הפשיט מהיהדות רק את האידיאולוגיה, ולכן נשאר עם מונותיאיזם קיצוני וקנאות, ולכן איסלאם מתבטא במיניות הקנאה. אל אחד גבר אחד. הנצרות לקחה מהיהדות, שמשלבת אידאולוגיה עם רגש, רק את הרגש, והדגישה את הצד הרגשי של הדת, ולא מערכת החוק, שקשורה למערכת האידיאולוגית הנוקשה (האיסלאם כן אימץ את החוק הדתי. כפי שהנצרות הושפעה מעולם הטרום-משנה של פרקי אבות, למשל ההשפעה של הלל על ישו, כך האיסלאם הושפע מעולם התלמוד, למשל במסורת המסירה של החדית'). לכן נצרות מתבטאת במיניות האהבה. האיסלאם נאלץ ליצור גרסה פשטנית, אידיאולוגית, של כתבי הקודש, שלא היה ניתן לכוף אותם לאידיאולוגיה נוקשה ולחוסר מורכבות, ואילו הנצרות נאלצה לבצע פרשנות אלגורית כדי לא לקרוא את הצד הנוקשה והאידיאולוגי שלהם ולהחליק הכול. האידיאולוגיה של הקבלה היא הצד של האר"י, ובפרט נגד הרווקות ובעד הזיווג דרך התיקון דרך החוק (המצוות), ואילו הצד הרגשי הוא החסידות, שמכילה מגמות נגד החוק הדתי. לכן האיסלאם הבא יהיה הקצנה של האר"י והפשטה של המורכבות שלו לאידיאולוגיה פשטנית של זיווג יחיד ותיקון לפי חוק נוקשה, ואילו הנצרות הבאה תהיה הקצנה של החסידות, וויתור מוחלט על החוק, ושמירה על הצד הרגשי המיסטי. כלומר האיסלאם המיני יציע אידיאולוגיה מינית, כתחליף למיניות הלא מתפקדת, ואילו הנצרות המינית תציע מיסטיקה ורוחניות מינית.
פילוסופיה של העתיד