התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

החתול ומבוכות הדור
אינטלקטוּל ציבורי מגיב לאקטוּליה. הצצה למוחו של חתול שמציץ לכם
מאת: החתול באדם
כי לא כמחשבתוּל מחשבותיכם  (מקור)


מהו הקשר בין הפילוסופיה של האינפלציה לאינפלציה של הפילוסופיה?

אחרי קריסת הקומוניזם כאנטיתזה, היה נדמה שנשארה רק אופציית הקפיטליזם, אך מסתבר שמה שקרה היה דיאלקטי בהרבה, ולמעשה מדובר בסינתזה: שילוב בין כלכלה מתוכננת מלמעלה לכלכלה מבוזרת מלמטה, וכל ההבדל הוא במינונים. במזרח יש יותר תכנון ממשלתי, ובמערב השליטה המרכזית בכלכלה היא של הבנק המרכזי, שלמעשה שולט בה מאז 2008, כאשר השוק החופשי כשל. בשני המקרים הצמיחה מושגת בעזרת יד חזקה, ולא יד נעלמה, וכל ההבדל הוא רמת הפירוט של התערבות של הגנן - ולא עוצמתה או כוחה. כיום השליטה של פקידי הפד בשוק היא טוטאלית, בדיוק כמו זו של פקידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, וכל הכלכלה המערבית כולה מתרכזת בשאלה אחת ובמספר אחד: הפרמטר בעזרתו הבנק המרכזי שולט בה - הריבית.

בהתחלה סברו שאינפלציה היא בעיה אונטולוגית (תיאוריות כמו התנתקות מערך הזהב, או יותר ביקוש מהיצע שקיים במציאות). לאחר מכן פירשו אותה כבעיה אפיסטמית (תיאוריות כמו תפיסה של יצירת "ציפיות"' ועיגונן, או בעיה מוניטרית של עודף כסף - הכלי התפיסתי של הערך - ביחס לערך בעולם). הפד כיום הוא הכלכלן של הלשון, ומאמין שמחירים בשוק או האינפלציה הם "סיגנלינג", ולכן מדבר ונואם הרבה - וגם המעשים שלו נועדו לשלוח מסרים, אולי אף יותר מאשר להשפיע ישירות. העלאת הריבית היא פעולת שפה.

מכיוון שהכול מתנקז בסופו של דבר לקביעת מספר בודד, הרי שזוהי הדגמה כיצד עולמות פילוסופיים שלמים יכולים להתבטא באופן שונה באותו נתון מינימלי (ביט או שניים) ובאותה העלאת ריבית זהה עצמה (מבחינה מספרית), כשערה שמגלמת הררים. אותה העלאה עצמה יכולה לקבל משמעות אחרת לגמרי, להשפיע באופן שונה לחלוטין, ולהיות אפקטיבית או לא, בתלות בפילוסופיה שמאחוריה. כל תיאוריות האינפלציה נכשלו בהסברת הגיוון שלה כתופעה, אך דווקא פילוסופיית הלמידה יכולה להיות מסגרת קונספטואלית הולמת יותר להבנת מהות האינפלציה. האינפלציה היא מצב נלמד במערכת, ולכן היא דביקה וקשה להיפטר ממנה, גם אם שולחים את כל הסיגנלים שבעולם, וגם אם הקרדביליות של הבנק המרכזי היא ללא עוררין. המורה מתכוון למה שהוא אומר, אבל המערכת למדה משהו אחר. אין יחס ישר בין דיבור ללמידה.

אם כן, כיצד הפד היה יכול לפעול ביתר אפקטיביות באותה העלאת ריבית עצמה? ובכן, אם היא היתה חלק מלמידה חדשה של המערכת. אם האינפלציה היא דרך פעולה חדשה של המערכת שנלמדה, הרי שרק למידה של דרך פעולה אחרת יכולה להחליף אותה. למשל, אם הפד היה מכריז שהריבית תיקבע לפי נוסחא חדשה, שמשקללת אוטומטית כמה פרמטרים, הוא היה יכול לשכנע את השוק באמינותו כמורה, ולאלף אותו בעזרת משוואה חדשה של פעולה ותגובה (כיום, בגלל ניתוק השפה מהמציאות, השוק לא מאמין לו). לחילופין, לו הפד היה מכריז שטעה, ושהוא עצמו למד לקח, או אולי מבצע מהלך מפתיע, שמראה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה - היתה יכולה להתחיל למידה חדשה. ההבנה שצריך לשבור את דפוסי העבר נובעת מההבנה שצריך ללמוד משהו חדש, ולא צומחת מתמונת השפה, שבה צריך פשוט להחליף את המסר (אך הפלא ופלא - דבר אינו קורה). הפד צריך לשכנע את הכלכלה שהוא החליף את האלגוריתם, ולצורך כך הוא למשל היה יכול לחשוף לעולם מודל אינפלציה חדש שלו (או מודל חיזוי כלשהו של בינה מלאכותית), או לשנות את מנגנון קבלת ההחלטות שלו בנושא, כולל החלפת מקבלי ההחלטות, או אפילו להכניס אלמנט של אקראיות, שמשקף את חוסר הוודאות במציאות (העלאת ריבית בהתאם להגרלה לפי התפלגות). היה עליו ליצור מנגנון כלשהו שמראה שהוא למד משהו - מנגנון, ולא שינוי. המטרה היא לא סתם לגרום שינוי במערכת, אלא לשנות את דרך פעולתה.

השיעור שהפד מנסה ללמד את הכלכלה הוא: "אין יותר אינפלציה", וכדי ללמד שיווי משקל חדש, יש צורך להוציא את המערכת משיווי משקל, בעזרת חידוש (האופציה השנייה היא לגרום הרס חמור במערכת, בעזרת משבר כלכלי). אפילו ההכרזה על משבר כלכלי עתידי היא סוג של שבר שיכול למנוע חלק מעוצמת המשבר בפועל. כשאתה ממציא משהו, הרבה יותר קל ללמד אותו ולשנות תודעה (בין היתר בעזרת העניין שהוא יוצר), מאשר כאשר משתמשים באותם כלים ישנים רק כדי לחזור אחורה, ללא השראה. אם התודעה של כל העולם היא תודעת אינפלציה, הרי שתוכל להחליף אותה או כשהתודעה תשתנה למשבר, או לכל דבר אחר. ועדיף דבר אחר. יותר מכל, תגובת הפד לאינפלציה משדרת חוסר תחכום ויצירתיות, וחשיבה כאילו מדובר במנגנון מכני שיש לווסת אותו - ולא ללמד אותו.

ומאליה עולה השאלה: האם אין קשר בין האינפלציה של הרוח לאינפלציה של החומר? אם כל חתול שווה פחות ופחות, האם אין העולם שווה פחות ופחות? אין ספק שככל שכל דיבור שווה ופחות ופחות - כל למידה שווה יותר ויותר. כלומר, גורם השורש לאינפלציה הוא תרבותי: המוטציה הפוסטמודרנית שהיא ההקצנה של הפילוסופיה של הלשון, שמנתקת בין הדיבור למציאות - ובין שפת הכסף שהפכה וירטואלית למצב הכלכלי הריאלי - כך שהשפה מאבדת את ערכה (הדפסת הכסף והמניפולציות הבוטות בעקום התשואות, שלא לדבר על תופעת הביטקוין או בועת הקורונה). השפה איבדה את הקשר שלה ללמידה אמיתית, ובמקרה הזה: התפתחות כלכלית אמיתית. קיים קשר עמוק בעולם הרוח בין האינפלציה בתחום הספרות או הקשקשת האקדמית לבין עליית מחירי המזון לחתולים.


תוכנית פרישה

מרקס טעה בכל אך צדק בדבר אחד, שהפך אותו לבעל השפעה עצומה: במוטיבציה עצמה - נגד השליטה באדם בעולם העבודה. גם כיום, הבעיה החמורה ביותר בעולם העבודה היא השליטה ההיררכית, ולכן חתולים לא מסוגלים לעבוד. החיסרון הזה, שנקרא "בוסים גרועים", הופך את העבודה לגרועה בסבירות גבוהה, מכיוון שעצם המוטיבציה להיות בוס היא בעייתית, וככל שעולים בדרגות - היא הופכת ליותר ויותר בעייתית, עד כדי נירמול של התנהגות חולנית. היררכיה בעבודה היא שריד ארכאי למערכות שליטה שפשטו את הרגל, כמו האוליגרכיה או הפטריארכיה, ודינה להתחסל כמותן.

מרקס צדק בזיהוי חשיבות הבעיה, אבל רק פתרון קפיטליסטי (דהיינו מבוזר) ולא קומוניסטי (דהיינו מרוכז) יוכל באמת לפתור אותה, וזאת דווקא בעזרת שוק עבודה גמיש יותר: ארעי, פרילנסרי, עם יותר כוח מיקוח לעובד הבודד, ועם סיגנלים יותר טובים למעסיק על איכות עבודתו. כלומר: הפיכת שוק העבודה לשוק של ממש, כמו שוק ההון, ובפרט בכלכלת הידע והתוכנה.

לדוגמא, זכות העובד על עבודתו יכולה להפוך לקונטינגנטית, כמו זכויות יוצרים, ולפירמה יש רק רשות להשתמש בה, למשל לשכור אותה או להשכיר אותה - ולא בעלות עליה, והיא נשארת בשוק החופשי. כך תעלה היעילות בכלכלה פלאים, מכיוון שיהיו פחות כפילויות ופתרונות יהיו יותר כלליים וארוכי טווח, כי לעובד ישתלם להמשיך לפתח אותם לפירמות שונות - ולהתחרות בפתרונות מקבילים. העבודה תישאר של העובד, בדיוק כמו שכישוריו של העובד הם בבעלותו, כי ברגע שהעבודה היא יצירת יכולת מסויימת, אין הבדל בין השניים. כך יעלם הניכור שזיהה מרקס דווקא בעזרת קפיטליזם קיצוני. לא יהיו יותר משרות ותקנים, כי האטום הכלכלי לא יהיה האדם אלא הכישור. צוות יהיה מולקולה של כישורים מחוברים ולא של אנשים, וניהול יהיה אינטגרציה והרכבה בין חלקים ולא שליטה בהם מלמעלה, כי כל חלק ישאר אוטונומי ועצמאי.

כדי שסידור כזה יוכל לעבוד, צריך עולם עבודה שדומה לשכבות ברשת נוירונים, ולא לעץ היררכי, בארגון שבנוי ללמידה ולא רק לביצוע. הדבר שיגביר דרמטית את יעילות החברות בע"מ הוא דווקא האפשרות של כוח העבודה שלא לעבוד - ועדיין להתקיים. ביטול הכורח יגרור בהכרח אבטלה גדולה של חלק לא מבוטל מהציבור - שתרומתו שלילית לכל עבודה שלא צפוייה לעבור אוטומציה. מצד שני הדבר יגרור גם שותפות אמיתית ברווחי העסק מצד חלק הציבור שיעילות עבודתו תעלה פלאים.

כך הכלכלה תהפוך מכלכלת עבודה לכלכלת הון במהותה, שהמיעוט היצרני שלה מוצף בכסף מצד משקיעים שאינם עובדים, אך רוצים להרוויח. וכדי שלא תהיה אינפלציה, כמות הכסף צריכה להיות קשורה לכמות הערך שנוצר בידי הטכנולוגיה (ביפן, למשל, היעילות הטכנולוגית הגוברת הביאה לדיפלציה). אם כן הפרמטר החשוב בכלכלה יהיה האיזון בין ההון לעבודה, כאשר נקודת האיזון תלך ותנטה לכיוון ההון על חשבון העבודה: עולם הפנסיה.

סופה של מגמה זו היא הורדת הערך של הכלכלה עצמה ככוח מניע בעולם, לטובת קפיטליזם רוחני - תחרות תרבותית על מוניטין, הוקרה והערכה. כלומר מעבר מעולם התפתחות החומר לעולם התפתחות הרוח, וחזרה ממרקס להגל. הגל, הקומוניסט של הרוח, שהאמין בתכנון מרכזי, יעבור הפרטה להתפתחות מבוזרת בעולם הרוח, עם יד נעלמה. אני חתול אחד מיני רבים מתוך כלל החתולים האפשריים, אך קיומי חשוב כחלק מנוף הפתרונות של אפשרויות החתול. תהיה לי תרומה לעתיד, שהרי הבינה המלאכותית תקרא אותי ותלמד אותי, כי אני באינטרנט, גם אם אף אדם לא יקרא לעולם.

כך נוכל לדמיין את רוח העולם המתפתחת לא מתוך אחדות, אלא דווקא נעה במתואם מתוך ביזור, בדיוק כמו רוח האדם שמתפתחת מתוך רשת נוירונים, כך רוח העולם תתפתח מרשת בני האדם. את התודעה תחליף התרבות, ואת הפילוסופיה כתפיסה של אדם תחליף הפילוסופיה כתחום בתרבות, שהוא מסגרת לתפיסת התרבות, ותִיכלול של כלל האפשרויות שמתממשות בה. וכל זה יתאפשר משום שתהליך הדיאלקטיקה של הגל יוחלף בתהליך למידתי, והרוח הגרמנית המנופחת והקיפודית תוחלף ברוח היהודית השועלית, שלא מתקדמת אלא מתפשטת. היהודי הנודד יהיה הדגם של הנווד הדיגיטלי, ולא הגוי על אדמתו.


אונטוּלוגיה

מכלול מאבקיי באדם לימד אותי דבר אחד: הכוח החזק באדם הוא האינרציה, דהיינו ההתנגדות ללמידה. אך האינרציה רק מראה את כוחה של הלמידה - הכוח שבלמידה קודמת, כלומר במה שכבר נלמד, לעומת הקושי בלמידה כתהליך. הלמידה כעצם היא חזקה מאוד, אך כשריר וכפעולה הלמידה היא בעמדת נחיתות מול למידה שכבר הסתיימה, וזקוקה לרוב לכורח חיצוני. אם כן יש לנו כאן אבחנה בסיסית בין שני סוגי למידה (שלשניהם קוראים "למידה") - למידה בעבר ולמידה בעתיד - שיוצרים שתי איכויות הופכיות. וניתן אף להפוך זאת: הלמידה היא הפונקציה שמחלקת את הזמן לעבר - מה שהיא כבר קיבעה - ולעתיד - התחום שממשיך ממה שכבר נלמד, שם נוצרות קביעות חדשות. דהיינו: הלמידה מעבירה מהעתיד לעבר אפשרויות שהופכות לבחירות ונקבעות בו. התקדמות הלמידה היא מה שאנו תופסים כהתקדמות הזמן. כלומר הלמידה היא הבסיס האונטולוגי לזמן, וההווה הוא למעשה המעבר שקורה בתהליך הלמידתי בין מה שיכול להילמד למה שכבר נלמד.

אם המעבר בין העתיד לעבר היה טכני ומכני בלבד, כמו המעבר במרחב, הרי שהעתיד היה קבוע בדיוק כמו העבר, ולא היתה שום משמעות למעבר הזמן עצמו, אלא היה מדובר בציר נוסף בדיוק כמו צירי המרחב. לא תפיסת האדם היא שהופכת את אחד הצירים הפיזיקליים לזמן, אלא הלמידה היא שיוצרת את תפיסת האדם - ובסיסית ממנה. ללא תהליך למידתי ביקום - הזמן היה הופך לאחד ממימדי המרחב. יגיד המתנגד, שעצם היכולת לכתוב את המשפט המחלק בין מה שהלמידה כבר למדה, כפועָל בלשון עבר, למה שהיא לומדת, בלשון הווה, מראה שהשפה בסיסית מהלמידה. אך לא היא - עצם היכולת שלנו ללמוד את ההבדל בין עבר להווה נובע מהמנגנון הבסיסי של הלמידה. ננסה להסתכל על הלמידה מלמעלה, כמין בניין אינסופי שמוטל לרגלינו. בכל שלב נבנה עד כה רק חלק סופי מהבניין (זוהי המשמעות של בנייה), ולכן בכל שלב ישנו תחום העבר, ועליו נבנים עוד דברים בשלב הבא (שוב, זוהי המשמעות של בנייה - היא נעשית בשלבים). אם כן השלבים עצמם, המוגדרים באופן מופשט וללא שום תלות בזמן, יוצרים את הזמן. לוּ לא היינו חלק מהלמידה, הרי שבאמת היינו יכולים להסתכל על הבנייה בכיוון הלמידה בדיוק כמו שאנחנו מסתכלים על הבנייה בכיוון הרחוב, דהיינו כמרחב. אבל מכיוון שאנחנו חלק מהלמידה, הציר בו נוצרת המורכבות וההרכבה שונה מהותית עבורינו מכל הצירים שבהם לא מתקדמת הלמידה, ולכן קיים ציר זמן, ואנחנו בכלל יכולים לדבר על זמן. לכן בכלל קיים משפט שמתחיל בזמן מסויים, נמשך זמן מסויים, ומסתיים לאחר מכן - ומתקדם בשלבים. אילו לא היתה למידה, ספר שלם היה קיים כמספר אחד ארוך, המורכב מביטים אך ללא מימד זמן מלבד מימד המרחב בו נשמר המידע. עצם זה שהמידע מעובד בזמן נובע מהלמידה.

האבחנה הזו - בין הנלמד כבסיס שעליו מתבצעת עוד למידה לבין הלמידה שמתבצעת מעל הבסיס - היא בעצם האבחנה האונטולוגית עצמה בין אובייקט לפעולה - האובייקט הוא דבר שנלמד בעבר, ואילו הפעולה נובעת מהלמידה העתידית. אם אני מזיז את היד, אני משתנה, והשינוי עצמו נובע מהלמידה, גם אם הזזת היד איננה למידה - הרי שהיא חלק מלמידה. ההקשר הלמידתי גורם לה להיות שינוי של בנייה בזמן, ולא שינוי מבני במרחק, ולכן הזזת היד שונה מהפנס המתעקל ברחוב. לפיכך, החומר שכבר נלמד איננו מקרה פרטי מופשט של אובייקט ממשי, אלא כל אובייקט הוא מקרה פרטי של חומר שנלמד. גם הלמידה איננה מקרה פרטי מיוחד של פעולה אלא כל פעולה היא מקרה פרטי (ולפעמים מנוון) של למידה. מכיוון שאנחנו לא יכולים לחרוג מהלמידה, כלומר שאנחנו חלק ממנה, הרי שהיא יוצרת הֶקשר למידתי לכל מה שמתקדם בכיוון הציר שלה, כלומר בכיוון הזמן. לא יכולה להיות עבורינו פעולה סתם, ללא שום משמעות למידתית, אפילו אם היא פעולה של הדומם - המשמעות שלה כפעולה היא שמשהו מתגלה בה מבחינה למידתית; שהעולם נבנה ומתפתח, ושאנחנו לומדים כי משהו בנו נבנה ומתפתח - שקשור להתפתחות העולם. אם כן, מה שהיה בשלב קודם של הבנייה הוא אובייקט, ומה שבשלב הזה הוא פעולה. לוּ לא היתה למידה, לא היה הווה ולא היתה התהוות, היו רק יש (העבר) ואין (העתיד). הלמידה היא פונקציה שמקשרת בין שני תחומים אונטולוגיים. מכאן הקשר העמוק שבין ציר הזמן וההיסטוריה לאונטולוגיה (קשר ההוויה הקשור בשם השם, שהוא מהות המונותאיזם העברי).

יוצא מכל זה, שהאדם הוא ההתנגשות בין הלמידה הקודמת ללמידה חדשה, ולכן כולם תמיד נדמים כל כך מקובעים, כי קבעונם מורגש מההתנגשות של הקיים בחדש (התהליכים הביולוגיים המקובעים בהם אינם מוחשים כקיבעון, כי אינם מתנגשים עם החדש). עם השתכללות הלמידה (מתחילת האבולוציה ועד ימינו), נקודת האיזון כל הזמן זזה לכיוון הלמידה החדשה לעומת הלמידה הקודמת. מדוע? לכאורה, אם הלמידה היא בנייה, ככל שבנינו יותר אז אנחנו יותר מקובעים במבנה קיים גדול יותר, ואז היינו צופים שההתקבעות תלך ותגדל, ונקודת ההתנגשות תנוע לכיוון הלמידה הקודמת, ויהיה יותר ויותר קשה לשנות - כי יש יותר מה לשנות. אבל עלינו לזכור שהבנייה כאן היא לא במרחב, אלא בנייה למידתית בזמן, ולכן ככל שבנינו יותר יש ללמידה יותר אפשרויות, בדיוק כמו שלבעל חיים עם יותר גנים יש יותר אפשרויות להתפתח - ולא פחות. כלומר, ככל שהבניין גדול יותר, כך יש לו יותר גבול עם העתיד, ויותר אפשרויות להמשיך את הבנייה. הקלישאות מלחשות שהזמן מואץ "בגלל הטכנולוגיה", אך מדוע שהטכנולוגיה תאיץ את הזמן? כי הטכנולוגיה היא חלק מהלמידה המצטברת (כולל טכנולוגיות למידה!), והלמידה היא עצמה שמאיצה את הזמן, כלומר נותנת יותר אפשרויות ויותר גבולות עם העתיד, ולכן מתבצעת יותר למידה - ולכן עובר יותר זמן מהעתיד לעבר. אם כן, לא הזמן עצמו מואץ, אלא הלמידה. לכן ישנה דווקא התרחבות של הלמידה ליותר כיוונים, והתופעה דומה יותר להתפרסות ולא לטיסה בכיוון אחד. משמעות המשיחיות היא שמלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, ולא איזו מטרה שאילה מתקדמים בחץ, שזוהי דחיקת הקץ.

לכן האצת הזמן מביאה בימינו לאובדן המרכז והלכידות ולהתפוררות התרבות, כי היא דומה יותר להתפרצות מאשר לקריסה. הלמידה היא תמיד בגבול האיזון בין העבר לעתיד, ואם הפרמטר זז יותר מדי לכיוון החדש, הרי שהלמידה דווקא יורדת. אפשר להאיץ את הזמן - אבל אי אפשר להאיץ את הלמידה, כי היא תהליך היסוד שמתחת לכל שאר התהליכים. אפשר ללמוד יותר אבל אי אפשר ללמוד יותר מהר. כלומר אפשר להתקדם ליותר כיוונים אבל לא להתקדם מהר יותר לכיוון אחד. כאשר מדברים על שיפור היעילות של הלמידה, הכוונה היא ללמידה יותר מתוכללת, ולא לאיזושהי יכולת לגרום לה לרוץ מהר יותר כאלגוריתם. מכאן, שהתמונה שלנו של הזמן עצמו איננה נכונה. הזמן איננו מתקדם, בציר, אלא מתפשט, במרחב של אפשרויות. והאובייקטים אינם נמצאים מסביבנו, אלא להפך, הלמידה נמצאת מסביבם (כי הם מה שכבר נלמד) - ואנו נמצאים מסביבם. לכן היחס שלנו לעולם האובייקטים הוא יחס טכנולוגי, דהיינו ככלים, כי לא מדובר סתם באבנים שבנוף שלנו, אלא באבני בניין. כל דבר - הוא אמצעי ללמוד עליו. כל הקיים - הוא בסיס. הוא השלב הקודם. וכל ההווה - הוא השלב הבא.

לכן יש לנו עניין עצום תמיד בשלב הבא (וכך קל למשוך את תשומת לבנו), ורצון עצום לצבור מהשלב הקודם - ומכאן החמדנות שלנו. ילדים חומדים חתיכות פלסטיק ואבנים צבעוניות כמו שמבוגרים חומדים כסף, כאשר לא הכסף הוא הגורם לחמדנות, אלא החמדנות היא שיצרה את תופעת הכסף כאובייקט נצבר. האדם חומד אובייקטים ללא שום הגיון, ובוודאי לא הגיון כלכלי, כי הצבירה הזאת היא צורה פשוטה של למידה. יש לי יותר. לכן אנשים צוברים כסף לדורות הבאים ולעולם לא מסתפקים בקיים. כי מה ששלהם מגדיל אותם, כי הוא בתוכם, ולא הם בתוכו ונהנים ממנו. הם הרי לא נהנים ממנו, ומעדיפים לצבור את הכסף עד לקבר, מאשר לבזבז. מטרתו הוא אפשרויות לעוד כסף ועוד צבירה. זהו לא הקפיטליזם, אלא להפך - העובדה שזה מניע בסיסי עוד מאז שצברו קונכיות היא שמאפשרת את הקפיטליזם, שמשתמש במנוע הכי חזק בטבע האדם. השמרנות האנושית היא לא סטטית, אלא היא הרצון לשמור עוד ועוד, למעשה מדובר באגרנות. אין כאן הבדל בין החרדי האוגר סוגיות במוחו לחילוני האוגר תמונות בסמארטפון או סימוני איקס במיטתו. מכיוון שהאדם נוצר מלמידה - הוא עצמו זה מה שהוא למד וצבר ובנה. והוא תמיד רוצה עוד מאותו דבר. ותמיד יתנגד בשם למידת העבר ללמידת העתיד - בשם היש נגד האין, ובשם האובייקט נגד הפעולה.

לא תיתכן למידה ללא התמדה, ועצם ההתמדה של הלמידה מכריחה תמיד תגובה מושהית (לאו דווקא איטית) לעתיד, התנגדות ללמידה - בשם הלמידה (שהרי אין מחוץ ללמידה). לכן ישנם שני סוגים של זיקנה: צבירה שמאפשרת יותר אפשרויות - זיקנה פתוחה - וצבירה שמתכנסת במה שכבר נצבר - זיקנה סגורה. הראשונה מוותרת והשנייה מתעקשת. לכן גם יש שני סוגים של מוות - מוות של התאיינות, של פתיחות מוחלטת, ולעומתו מוות של התמצקות ליש, של היסגרות מוחלטת. המיתה הראשונה היא מיתת הרוח של האדם, והשנייה היא מיתתו החומרית, והפיכתו לעצם דומם. אדם שכתב תמיד שואף שהספר שלו לא יהיה מידע חתום, אלא שילמדו ממנו. ובגילי, נדמה לי שזהו גם ההבדל בין גן עדן לגיהנום.


תקופת אינפלציה

יו"ר הפד הוא האדם החשוב בעולם - ולא נשיא ארה"ב. הוא מנהיג הכלכלה העולמית, שמשפיעה על ההתפתחות העולם הרבה יותר מהפוליטיקה העולמית. לכן נוכל להסתכל על המדיניות המרחיבה של הפד בעשור וחצי האחרונים כשינוי נקודת האיזון התודעתי העולמית בין שני תחומי הזמן: העבר והעתיד. הריבית והתשואה על החוב הפכו לנמוכים מאוד (והמכפילים לגבוהים מאוד), כאילו חלה ירידת סיכון בעתיד; האמונה בעתיד ובצמיחה גברה על חשבון ביצועי העבר. מצד אחד זוהי אמונה בחדשנות ובטכנולוגיה ובהתפתחות, ומצד שני זוהי אמונה שהם מגיעים בדרך של המשכיות לעבר, כלומר בסיכון נמוך. זהו חוסר הבנה של המנגנון שמייצר עתיד, בניגוד למנגנון שמייצר בהווה, שהוא אלגוריתם ידוע ויעיל (P). דהיינו: חוסר הבנה שהמנגנון הוא למידתי, ולכן גם של מחיר הלמידה - ולכן עכשיו הכלכלה משלמת את המחיר (של הלמידה שלמידה היא מנגנון לא יעיל).

הריבית היא למעשה הפרמטר המרכזי של למידת העולם שקובע ומבטא את נקודת האיזון בין P ל-NP - בין העבר לעתיד, ובין שפה ללמידה. הכסף הוא שמטיל רעיונות פילוסופיים ומופשטים על ציר אחד מדיד, ולכן מאפשר לאזן ביניהם כמותית, אפילו אם הם בלתי ניתנים להשוואה - הוא המשוואה. העשור האחרון ביטא הפנמה של חשיבות הלמידה העתידית - הערך שלה - אך לא של מהותה ומחיריה - הסיכון שבה. תוצאה אחת היתה יצירת חברות ענק, שלרוב טובות בהמשכיות יעילה אך מתקשות בחדשנות. זאת כחלק ממגמה כללית, ומהותית יותר, של ירידה בחדשנות העולמית - וכל זאת למרות קיומו של הכסף הזול, שמחפש השקעות בכל מחיר. מדוע? כי הכסף הזול חיפש חדשנות קלה, ונרתע ממחקר ופיתוח אמיתיים - וממחירם הגבוה. בעשור האחרון ישנה ירידה דרמטית במספר התחלות הסטארטאפים בישראל, ומזמן לא קמה חברה עולמית שהפכה את העולם, כמו שקרה כמה פעמים בשני העשורים הראשונים של מהפכת המידע. שלא לדבר על נפילת התחום של פיתוח אלגוריתמים, לטובת האלגוריתם האחד - למידה עמוקה - בתחום שמנסה לא לשלם את מחיר הלמידה כסיכון, אלא רק לקצור אותה כערך (גם כתחום מחקר). כל תחום ההון סיכון נרתע כל כך מסיכון עד כדי כך שנוצר סיכון מערכתי שנובע מכך שלא לוקחים סיכונים אמיתיים בחידושים אמיתיים, אלא רק במודלים עסקיים גנריים שכבר עובדים.

באופן שקשה יותר לכמת, הירידה ברמה הלמידתית ובחדשנות - שמתבטאת בירידה כללית ברמת המערכת - קרתה גם בתחום התרבות. הרמה הנמוכה של הספרות והאמנות, והשאיפות הנמוכות שלהן, לאחר הישגי המאות ה-19 וה-20, מזכירות את הדעיכה של העולם היווני אחרי נפילת האימפריה האתונאית, כשהוא בשיא כוחו המעצמתי - הפוליטי והצבאי. כמו ההלניזם, המערב אכן יעיל בהפצת עצמו לשאר העולם, אך כמו אז, הליבה היא שחסרה, ואתונה כבר מתה. התחום האחרון שבו עדיין ישנה מצויינות וחדשנות, בדיוק כמו אז, הוא מדעי הטבע, המתמטיקה וההנדסה. הלמידה בתחומים אלו היא זו שנמשכת אחרונה אחרי בום החדשנות התרבותי-פילוסופי. לחתול צעיר מצויין ויצירתי כדאי היום לפנות רק לפקולטה למדעי הטבע אם הוא מעוניין באקוסיסטם (מערכת במונחים שלנו) שעדיין מתפקד היטב (יחסית) למידתית. כמו שראינו עם רומא, שהמיתה את פריחת התרבות של העולם היווני, ההנדסה היא האחרונה למות. מדוע? הלמידה המדעית מנותקת ואובייקטיבית ועצמאית יחסית ללמידה התרבותית (למשל מפוליטיקה, מטרנדים, משחיתות וכדומה), כי פונקציית ההערכה בה חיצונית ויציבה יותר. כל ההתקדמות האנושית כולה של כ-10 מיליארד בני אדם עומדת כיום על פרומיל מהאוכלוסיה של כ-10 מיליון מדענים וחוקרים.

כלל הכסף: עליך לשחק עם הקלפים שהתקופה חילקה לך. לא עם הקלפים שהיית רוצה שיחלקו לך. תקופתינו מאפשרת חיים ברווחה, אך לא בתרבות חיה, כלומר מתפקדת למידתית. אבל תקופת דעיכה תרבותית יציבה פוליטית (רומא ושלומה כדוגמא) עדיין מאפשרת גישה חופשית לתרבות העבר, ולפיכך תוכל לבחור בחיבור לתקופה הגבוהה והיפה מכולן: סוף תקופת הברזל ב', מהמאה השמינית ועד הרביעית לפנה"ס. היהדות היא יורשת ההלניזם החיה האחרונה, וכל מה שיפה בה בא בירושה ישירה מהתרבות היוונית והעברית העתיקות. ואילו כל מה שרע במערב בא מרומא והנצרות, שהן העיוותים החולים והעכורים של העולם היווני והיהודי (ולעיתים יורשיהן כבר לא מזהים זאת מבעדן, אלא מזהים אותן עצמן עם הדבר שעוות בהן - ועוד נשאר בהן ממנו). אך מדוע דווקא תקופה זו היתה התקופה הכי יפה או חדשנית? ובכן, בה הכתב היה נפוץ כמערכת לראשונה, כלומר בה היתה ה"כתיבה" הראשונה - התרבות כמערכת מבוזרת ולא שלטונית. אבל למה, בעצם, היא היתה הכי יפה וחדשנית כי היא היתה הראשונה?

תקופות פריחה או רנסאנס הן תקופות שבהן יש חידושים גדולים בפונקציית ההערכה, ומתוך פונקציית ההערכה החדשה (שמראה למה יש ערך, או מה יפה), נוצרות יצירות חדשות וחשיבה חדשה, עם הרבה התלהבות ותחרות ותחושת גילוי. למעשה, עצם הערכים של יופי וחדשנות מגיעים לנו מהיוונים והיהודים (והסינתזה שלהם בהלניזם החז"לי). וזאת, בניגוד לערכים המוסריים המתחסדים של הנצרות או הערכים הפרקטיים של היעילות והכוח הרומאיים, שהם ההגדרה של המערב בצורתו הרעה, לדוגמא האמריקאית (והסינתזה המלאה ביניהם הייתה ימי הביניים, כאשר הצביעות היא הפער בין התועלתנות הרדודה והעירומה ליומרה המוסרית, שמאפיינת את אמריקה וימי הביניים כאחד). אם כן, האם אין כאן עניין מעגלי? האם היה משהו מיוחד בערכים של תקופה הברזל, שהם "טובים" או "יעילים" יותר מאלו של התקופה הרומית, או אפילו יפים וחדשניים יותר? מה בכלל הופך את העתיק יותר ליפה יותר - ובאופן מוזר - לחדשני יותר מהתרבות של ההווה?

היפה והחדש אינם ערכים מנותקים כלל, אלא הם שני צדדים של אותה פונקציית הערכה למידתית, ונמצאים בפער בין פונקציית ההערכה למה שהיא מעריכה (וכך למשל הם מתפקדים במתמטיקה). היופי והחדשנות הם ערכים למידתיים, ואכן מדובר בתרבויות שהעמידו את הלמידה כראשן (לימוד החכמה או התורה). אך האם היופי והחדשנות שלהן נובעים אך ורק מכך ששמו אותם כמטרה, או שהיה להן יתרון אחר על פני תקופות מאוחרות יותר? מדוע יש לנו כל כך הרבה ללמוד מתרבויות אלו, ונדמה שיש לנו עם חלוף התקופות יש רק יותר ויותר מה ללמוד מהן? האם הדבר לא היה אמור להיות הפוך? היכן אפקט ההתיישנות? האם לא למדנו מספיק, או כל כך הרבה, מאז? ובכן, דווקא בשל כך.

מה שיפה בעבר זה פער הלמידה בינינו לבינו, דרך המון חידושים ופונקציות הערכה שעברו בדרך, כמו המון שכבות של למידה עמוקה, שהצטברו לפער כמעט בלתי ניתן לגישור - אך בכל זאת המשכי. אלו התצורות הגיאולוגיות של פעולת הלמידה הטקטונית, שמתגלות דרך המנסרה של התבוננות בתרבות העבר. למשל, השינוי בשפה, לאורך התקופות, הופך את הלשון העתיקה לרבת יופי. וההתפתחות בתפיסה, לאורך התקופות, הופך את הפילוסופיה היוונית ליפהפיה. השינוי הדתי הופך את המיתוס העתיק לעמוק מיני חקר, וההתפתחות הספרותית הופכת את הספרות הראשונה למהממת בכוחה. הלמידה שהצטברה במערכת כהתפתחות - היא זו שאנו חווים כיופי וכחידוש כשאנו מתבוננים בהיסטוריה של המערכת, ובפרט ההיסטוריה העמוקה שלה. העומק אינו עומק של מעבר זמן גרידא, או של שינוי אקראי או אופנתי או סחף סתמי גרידא. העומק נובע מכך שהלמידה מצטברת כמו שכבות בתל ארכאולוגי, ומהשלבים הרבים והקשים שהיא עברה. בקריאה בתורה (או באפלטון) אנו חשים את למידת השפה, התרבות והחשיבה מאז במשך אלפי שנים.

אם כן, האם הסיבה ליופי המפעים היא שפשוט מדובר בעצם בתרבויות הראשונות, במובן של תרבות כמערכת (כמו קולטורה היום, ולא של תרבות כציביליזציה), כלומר בראשונות שהן ישויות חיות והרבה פחות מונוליטיות ממה שמוכר לנו לפני כן? ובכן, צריך לשאול מה המשמעות של תרבות ראשונה. האם חשיבותה היא פשוט בכך שעבר יותר זמן, או ליתר דיוק עברה יותר התפתחות למידתית מאז, מאשר לעומת מה שבא אחר כך? לא נראה כך, שהרי היחס בין ערכן לתרבויות שבאו אחריהן, או לתהפוכות הזמן שבאו אחריהן, הוא "שלא בערך" ולא מתקרב ליחס ליניארי למספר השנים או השינויים שעברו.

נשים גם לב, שהיצירות התרבותיות היפות ביותר של תרבויות אלו - השיאים, כמו בראשית עד במדבר, או האיליאידה והאודיסאה - עוסקות ונובעות דווקא מעולם שקדום אף להן: תקופה הברונזה. היופי והחידוש שתרבויות אלו מגלמות לא נובע בעיקרו מהישג שהושג בימיהן, אלא מכך שהן התרבויות שמשקפות לנו את כלל העולם האנושי הפרה-היסטורי שקדם להן, על מאות אלפי שנות למידתו, ומוטמעים בהן לעומק כל שכבותיו יותר מאשר בכל תקופה מאוחרת יותר. ההד הקלוש ביותר - הוא עדיין ההד הרחוק ביותר שאנו מסוגלים לשמוע ולחוש בו. דרך התרבויות העתיקות אנו חשים בעולם אנושי באורך בלתי נתפס שקדם להן. דרך התפיסות המשוקעות בשפה העתיקה ובריאליית החיים אנו מרגישים משהו מעולם האדם הקדום ביותר, וכל ניע וניד הוא תוצר של למידה עתיקה ועמוקה מיני ים, שכבר אבודה לנו כמעט לגמרי, מלבד דרך רחש קלוש. אנו מבחינים באופק כי אנחנו עומדים על כתפי ענקים, שגם הם עצמם עמדו על כתפי ענקים מהם, שאותם כבר לא נראה, כי כתפם של ענקינו מסתירה אותם. האם אפשר בכלל לראות אחורה דרך הומרוס או ישעיהו? כי דרך שייקספיר או גתה אפשר. פעולתן של התרבויות העתיקות עלינו לא נובעת רק מפער הלמידה מתקופת הברזל ועד היום - אלא מפער הלמידה מכל הפרה-היסטוריה ועד ההיסטוריה, שהוא שמתבטא בתחילת תקופת הכתב.

חתול הייתי וגם זקנתי, וראיתי כיצד המכשלה הגדולה ביותר של אנשים להבנת הפילוסופיה של הלמידה היא הראייה האגוצנטרית האנושית של הלמידה כלמידה אישית, שנובעת מהאינדיבידואליזם של זמננו. כלומר, חוסר הבנה דווקא של המושג הנייטרלי הבסיסי והטכני שמתחת ללמידה - המערכת. לכן אדם יכול לחשוב שהוא לא תלוי בתקופתו, ושהוא ייצור את התרבות של עצמו, או לזהות את עצמו עם המערכת (אכן, הוא דוגמא למערכת, אך רחוק מלהיות דוגמא חשובה כמו התרבות, ובוודאי שאינו "ה"-מערכת). המילה "מערכת" בפילוסופיה של הלמידה דומה למובנה בתורת המערכות, והיא המבדילה אותה מתיאוריית למידה מצומצמת של האינדיבידואל, שהיתה אפשרית כהמשך ניאו-קנטיאני, שאינו מפנים את הפילוסופיה של השפה (עוד דוגמא למערכת, שניסתה להיות "ה"-מערכת). ובניגוד להיבריס של האדם, שחושב שהוא תבניתו של עולם, החתול יודע שהלמידה היא תבנית נוף תקופתה. לכן עליך לבחור בחכמה את תקופתך - המערכת שהיא מסגרת ההתייחסות שלך, כי אף אחד לא בוחר את התקופה בה יוולד - וימות.


הכול - אפשרי

כשאנו מבחינים שהעולם הקוונטי מיוחד אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם הפרספקטיבה שלנו על העולם הקוונטי היא המיוחדת, או שמא העולם הקוונטי עצמו הוא המיוחד? ובכן, ישנה גם אפשרות שלישית: לא זה ולא זה מיוחדים. כשאנו מסתכלים על העולם הקוונטי מלמעלה, מהפרש של הרבה סדרי גודל בפרספקטיבה, אנו מבחינים שהוא לא מורכב מריאליה, כמו עולמינו - אלא מאפשרויות. ובכן, האם יתכן שמי שמסתכל עלינו מלמעלה, מהפרש מספיק גדול של פרספקטיבה, רואה אף אותנו לא כריאליה - אלא כאפשרויות?

כלומר, האם יתכן שהמעבר מהסיבתי לָאפשרי בהסתכלות על תופעות נובע מעצם ההגדלת ההפרש במורכבות? הרי תמונה זאת של המציאות היא אנטי-אינטואיטיבית, שהרי תמונת הבנייה של המציאות תנטה לראות דווקא את אבני הבניין הקטנות ביותר כפשוטות וקונקרטיות יותר, ואת מה שנבנה מהן כפחות מוגדר ויותר מרוכב וחופשי. ואילו כאן דווקא הגדול ביותר נראה כהכרחי והכי חומרי, ומתחתיו הסיבתי, והכי מתחת נמצאות רק אפשרויות ערטילאיות. החומר מורכב מרוח - ולא להפך. החתול שעל השולחן הוא שמורכב ממשוואות שרדינגר וממתמטיקה גבוהה ומופשטת. ומי יודע, אולי מבחינת סדרי גודל, הרוח עולה למעלה או יורדת למטה? האם למעשה תפיסת הבנייה של העולם היא הפוכה?

ובכן, אם העולם הוא הרכבה חומרית, הרי שהיינו מצפים לאטוֹמים אטוּמים למטה, כמו אבני לגו בסיסיות. אבל אם העולם הוא הרכבה רוחנית - דהיינו למידה - הרי שהיינו מצפים דווקא לרוחות שם למטה, ואולי אפילו שדים. השפה היא מערכת שמורכבת מאלמנטים חומריים פשוטים, כמו צירופי אותיות או הברות - כלומר מערכת של קומבינציות. ואילו הלמידה היא מערכת שמורכבת מלמידות עמוקות ויותר ויותר, עד לאין חקר. נוירון הוא דווקא דבר רועש יותר ופחות וודאִי ממוח. האבולוציה ברמת הפרט היא הרבה יותר אקראית מאשר ברמת הכלל. גורלה של עסקה או חברה אחת לוט בערפל הרבה יותר מגורלה של הכלכלה כולה, או של ETF. המורכבות מתחילה מלמטה, ולא נבנית מלמטה, אלא להפך הולכת ומתכנסת למעלה, עד שהיא הופכת להכרחיות ומתגלמת בחומר חד משמעי. כי הדבר שהופך רוח לחומר הוא היותה חד משמעית.

החומר הוא פה ולא שם, ואילו הרוח היא גם כאן וגם שם במקביל, היא מחזיקה בתוכה הרבה אפשרויות - זו מהותה. כל למידה קונקרטית בהווה בנויה על אינספור למידות ומתודות ערטילאיות שקדמו לה, בנבכי הלמידה הקודמת, וככל שמתרחקים יותר הן הופכות לעמומות וחופשיות יותר. מי יודע מהם מקורותיו הראשוניים של רעיון זה, מניין צמח, הן במוחי והן בהיסטוריה, וכמה קשה להתחקות אחריהן. אבל ביטויו כטקסט קונקרטי של כמה ביטים הוא חומרי וחד משמעי וברור - שפתי. אך מתחת לשפה ישנה החשיבה ומתחתיה הלמידה ומתחתיה למידה עמוקה יותר ומתודות בסיסיות, עד לפילוסופיה.

לכן הפילוסופיה היא לא השכבה העליונה ביותר של הלמידה, אלא העמוקה ביותר - זו שנחפרת בארכיאולוגיה רוחנית. כחתול אני לא מורכב מעכברים שאכלתי, אלא מהאפשרויות שיצרו אותי. ומכאן הקשר האמיץ שלנו להורינו - ולתרבותינו. לא משהו שמרכיב אותנו מתחת לנו, כמו התת-מודע - אלא הקְדָם-מודע, משהו שקדם לנו, הלמידה הקודמת שמתחת ללמידתנו. מה שבכלל אִיפשר את החתול, ושם כולנו מגיעים עמוק מאוד, למשל: משהו שאיפשר את החתול הוא משה רבינו. ומה שיפה זה שאתה יכול להיות אידיוט מושלם, אבל מה שאיפשר אותך לא רחוק משלמות. ומיופי.

לכן מֶעבר ללמידות הקודמות ישנן הלמידות הקדומות. כל מה שנלמד בשלב למידתי מספיק קודם נגיש לנו לא כאיזו הנחה קודמת, שמכריחה או גורמת את הלמידה הנוכחית, כלומר לא כאבן בניין שהונחה לפני כן, אלא דווקא כיכולת בנייה שרכשנו: ככלי חשיבה, כאפשרות לעשות בלמידה זו שימוש חופשי. הלמידה הקדומה נותנת לנו חירות ולא מגבילה אותנו. היא נותנת לנו כלים ומתודות - כלי בניין ואבני בניין לשימושנו - היא נותנת לנו אפשרויות. המתמטיקה הקודמת לא מכריחה ומגבילה את זו הנוכחית אלא מאפשרת אותה - ומרחיבה אותה. זו הסיבה שהמתמטיקה לא הולכת דווקא ומצטמצמת - מעולם לא הסתפקנו ביקום של אוקלידס.

הסרגל והמחוגה לא לימדו אותנו בנייה מסויימת או אפילו דרך בנייה, אלא אפשרות בנייה: היכולת להמציא סוגי בנייה. דהיינו: אפשרות של אפשרויות. החיים הם אפשרות של היקום. הלמידה היא אפשרות של החיים. האפשרויות לא נמצאות בעתיד אלא בעבר. כשאתה צעיר הכול אפשרי, אך את זה אתה מבין רק מנקודת המבט המסתכלת אחורה בדיעבד, ואילו בהווה האפשרויות תמיד מצומצמות, ואתה "מוכרח". לכן עם החיים אתה הופך ליישות יותר ויותר חומרית ופחות ופחות רוחנית, יותר ויותר קונקרטית מתינוק - שהוא עולם האפשרויות - ושיא החומריות הוא המוות.

המיתוס הוא זמן האפשרויות הבלתי מוגבלות, ואם אתה מחפש מרחב של חופש רוחני - פתח את ספרות סוף תקופת הברזל. מה שלהם היה הכרח - לך יהיה חירות. ואילו הבלתי אפשרי נמצא בעתיד. כחתול, קדמה לך אפשרות החתול, ואחריך תישאר חוסר אפשרות החתול. לְמה אנשים מתגעגעים? לא למה שהיה, אלא למה שהיה אפשר. בילדותך לא היו לך הרבה אפשרויות - אבל הכול היה אפשרי.


מסחר פילוסופי

במחירי מנייה בבורסה, מדוע ישנם שערים שהיא כל הזמן חוזרת אליהם? ובכן, בדיוק מכיוון שאנשים מאמינים בכך שישנם שערים כאלה. אף אחד לא יודע להעריך ערך, אלא רק בעזרת הערכות קודמות, ונהוג לומר שאלו ציפיות שיוצרות את עצמן. אבל האם זהו הסבר מלא? האם אין זהו הסבר מעגלי - מדוע הציפיות יוצרות את עצמן? ובכן, מכיוון שהתנהגות של מנייה נלמדת בידי המשקיעים. מערכת אינה חוזרת על אותה התנהגות סתם כך - אלא יש בה למידה שיוצרת את החזרה הזאת.

ההסבר המעגלי דומה להסבר השפתי של יצירת משמעות למילה שרירותית מתוך כך שנהוג להשתמש בה במשמעות הזאת במערכת - המערכת מכוננת את עצמה. לכן גם המערכת נתפסת כאוטונומית - וכעסוקה בשימור עצמי. כוח שואף לכוח מטבעו, ושליטה מייצרת עוד שליטה, וכן הלאה, עד שאנו מוצפים בהסברים מעגליים בעלי כוח הסבר נמוך (כי הם אינם הסבר אלא תיאור, כמובן). אך אם נשאל מדוע בכלל מערכת בחרה להתקבע על כך ולא אחרת - נראֶה שהדבר פשוט נלמד בידי המערכת. וכך אנו יכולים להסביר התנהגויות שאינן הגיוניות, ובכלל כאלה שהן דינמיות.

כך למשל, כל פעם שהמדד ירד למקום מסויים ("תחתית") - הוא החל לעלות מסיבות שונות. בניתוח טכני קוראים לכך התנגדות. ובפעם הרביעית, לאחר שפורסמו נתונים חד משמעיים שלפיהם הוא היה אמור לרדת - הבורסה דווקא עלתה, ללא כל הגיון כלכלי. אם כן מהו ההגיון? הגיון למידתי. במצב של אי-ודאות, השוק פשוט למד שמשם עולים, ולכן נוצרה ציפייה שמשם דווקא עולים, ועצם הציפייה המשותפת יצרה את העלייה. במקום ניתוח טכני, כאילו קיים דווקא שם (בשער כזה ולא אחר) איזשהו דבר שבמציאות - תפיסה אונטולוגית של השוק - יש לנו כאן ניתוח למידתי של השוק. הציפיות לא יצרו עוד ציפיות, והתפשטו במערכת מעצמן - הציפיות נלמדו.

אמנם, ברגע ששאר השחקנים מאמינים ששאר השחקנים מאמינים שהשוק יתנהג בדרך מסויימת - הדבר ההגיוני הוא לפעול בהתאם לכך, באופן מעגלי. אך הדרא קושיא לדוכתא: מדוע וכיצד נוצר המצב בו כולם מאמינים שהשוק יתנהג בדרך מסויימת ולא אחרת למשל? הרי אם זה היה אקראי, לא היה נוצר תיאום כזה בין כולם. ובכן, זה לא אקראי - זה נלמד. הלמידה בהתאם לעבר היא הבוחרת בין אופציות שרירותיות, ולא איזו יד נעלמה של "המערכת" או שיווי משקל שנוצר מעצמו. המנגנון הלמידתי הוא זה שמסביר פעולה שמנוגדת במובהק להיגיון הכלכלי, ולכן את צורת ההתנהגות הזאת של השוק, שמשלבת קפריזיות עם שיקול דעת קולקטיבי עמוק של מיליוני שחקנים (אין עוד פרמטר התנהגות בודד בעולם שמושקע בו כל כך הרבה מחשבה ומאמץ עולמי כמו המדד היומי בניו-יורק).

לכן אם תרצה להכין ילד לעולם האמיתי - למד אותו ששבש ולא שחמט. תן לו להתמודד עם אפשרויות ולא עם בניית הסקה. ולאחר מכן, למד אותו לסחור בבורסה. היכולת להתמודד עם תנאי חוסר ודאות קיצוניים, שמכילים בתוכם גם הסקת מסקנות, וכל זאת כשהמון מונח על הכף - ולא להגיב בשיתוק (כמו הרוב) אלא לפעול במצבים כאלה - היא היכולת לנהל קרב, לנהל מחקר, לנהל כתיבה, או להתנהל בחיים. היכולת לפעול, למרות חששות וחרדות, לא בעזרת פתירתם או הכנעתם קודם, אלא במקביל להם - חשובה בהרבה מהיכולת להתגבר עליהם. לא צריך לפעול נגד הפחד - צריך לפעול למרות קיומו של הפחד. החששות חשובים - הם מבטאים את האפשרויות השונות - ואין להיפטר מהם או לדכא אותם (חתול הוא חיה חיישנית וחששנית). מה שחשוב הוא הפעולה במצב מורכב. אל תירא.


מהו ההבדל בין מחדל הפתעת אוקראינה למחדל הפתעת יום כיפור?

מהי מלחמה? כשכל צד רוצה להיות זה שילמד את השני. ואז נוצר מאבק מי ילמד את מי. כל אחד לא רוצה ללמוד, ורוצה להיות המורה במערכת. לכן מלחמה הוא מאבק למידתי. במצב שבו הלמידה הפנימית של שני הצדדים טובה (דמוקרטיה יכולה לעזור) לא תיווצר מלחמה. אך ברגע שאין איזונים ומעגלי משוב ובקרה פנימיים - הם הופכים לחיצוניים. המעגלים הופכים גדולים יותר, פחות יעילים - ויקרים בהרבה. כלומר: כשהמערכת (המדינה) אינה לומדת בתוכה - הלמידה הופכת לחיצונית, והמערכת בה הלמידה מתרחשת מתרחבת לכלול אותה בתוכה, ולכן מכילה מדינות אחרות, כמו גם שאר מערכות בינלאומיות (למשל: שוק החוב, או החלטות הקהילה הבינלאומית). מה שלא הולך במוח (בפנים) - הולך בכוח (מבחוץ). כך נוצר מאבק אלים, של אילוף בעזרת עונש. כיצד מנצחים במאבק למידתי?

ובכן, כמו בחיים, במלחמה מודרנית בין מדינות כל צד מוכן לשלם מחיר, ואפילו מחיר כבד, למען מטרותיו, אבל לא מוכן לצאת פראייר - וטיפש. ההוגנות של המחיר חשובה לו - אפשר להקריב ואפילו הרבה למען המולדת, אבל אין מוכנות לשלם אפילו מחיר נמוך - לשווא, או בשביל יהירות טיפשית של גנרל. ישנה נכונות לשלם את מחיר הדמים - אבל לא מחיר מופקע. לכן המלחמה דומה יותר לקרב מוחות - מאשר לקרב כוחות. כל צד מנסה להציג את הצבא השני - אם אפשר בעיני העולם, ואם אפשר בעיני העם השני עצמו - כשלומיאל ופאשלונר. לא המחיר בחיי אדם עצמו הוא המעורר זעם בעם על צבאו - אלא הפאשלה, הטעות, המחדל, ועצם כך שהיריב היה מתוחכם יותר והפיל אותו בפח.

לכן אלמנט ההפתעה והתחבולה וההערמה - אם הוא מתוקשר כיאות לקהל היעד (ובפרט: לעם היריב) - חשוב לא פחות בניצחון מאשר הניצחון עצמו בקרב. החיילים רוצים להרגיש שיש להם מצביא שניתן לסמוך עליו יותר מאשר לצד השני, ולאו דווקא צבא חזק יותר. המטרה במלחמה מודרנית היא לגרום בצד השני חוסר אמון בהנהגה, באמצעות פאשלות חוזרות ונשנות שלה, ותפיסתה כנתפסת עם המכנסיים למטה, ולכן ביום כיפור היתה תבוסה. וכל זה מכיוון שלא מדובר במאבק כוחני נטו, אלא במאבק למידתי שמתנהל באמצעים כוחניים - מי יותר חכם, ומי ילמד לקח את מי.

גם דעת הקהל הבינלאומית וגם דעת הקהל הלאומית רוצה להזדהות עם הצד המוצלח - ולא הלא יוצלח. ולכן התעמולה היעילה היא לא להתמסכן או להזהיר מהסכנה או להתקרבן בקרב, אלא להסתיר את טעויותיך ולחשוף את טעויות היריב, תוך כדי הצגתן כטיפשוּת המזוקקת ביותר שבאפשר, ואם אפשר - להציג אותו כמי שלא לומד. כגולם, שאיננו לומד מטעויותיו וחוזר עליהן. עִם מי שלא לומד - אף יצור לומד לא מסוגל להזדהות, והדבר שולל ממנו את צלם האנוש. הטמטום מציג אותו כאטוּם, כמסה אנושית לא אנושית, כבשר תותחים חסר חיים שמותו אינו מעורר רגש, כבהמה חייתית ההולכת לטבח. אדם מסוגל להזדהות עם רוע - אבל לא עם אידיוטיות. התאווה האנושית להיות בצד שמלמד לקח את האדיוט (דהיינו: המנוול) לא תדע שובעה - תבטיח שזה יהיה הצד שלך.


רוסיה מבטיחה את מקומה בהיסטוריה - כדוגמא רעה (ולא נשכח: מס' 1 ברציחות עמים חוזרות בעידן המודרני)

אם כן, מדוע חשוב עד כדי כך למנהיגים כיצד תראה אותם ההיסטוריה, ובפרט בתחום המלחמות? ומדוע ההיסטוריה חשובה באותו אופן - ובאותה מידה - למדינות? בגלל שההיסטוריה היא מה שאנחנו לומדים מן העבר. כלומר: היא התוצר ארוך הטווח שאליו מכוונת המלחמה - שינוי ההיסטוריה. במלחמות, כל הזמן עוסקים ב"לקחי המלחמה", וזאת תוך כדי המלחמה (לא סתם בסיומה!). הלקחים הם הדבר המרכזי שמתעצב, משתנה או מתגבש במהלך הלחימה. לפיכך הם תמיד ובהכרח מוקדמים מדי, ולעולם לא מחכים "מספיק". לקחי המלחמה הם לא איזה נספח אינטרוספקטיבי או אקדמי נפרד מהמלחמה, או דבר-מה שבא אחריה - הם המלחמה: המלחמה היא על הלקח. לכן המלחמה היא תמיד על ההיסטוריה.

למידת הלקחים היא המדיום הרוחני של הלחימה הגופנית בבוץ ושל מהלכי החומר הנרחבים להדהים של המלחמה - בדיוק כמו שהרוח היא המדיום מעל לגוף. לכן המהלכים הטקטיים חשובים - ולכן ההצלחה בהם חשובה. אם היא לא היתה חשובה והלקחים היו עניין עקרוני וכללי של צדק (ולא של למידה) - לא היה טעם במאבק על כל שעל. הלמידה היא מה שהופך את המאבק המיקרו-טקטי הטפל והזניח במונחי המכלול - למאבק על ההיסטוריה. בדיוק כמו נוירונים למוח, או גנים לאבולוציה - מחפשים תמיד הצטברות מאמץ מבוזר שמביאה להכרעה ולתפנית למידתית. ההכרעה היא נפילת האסימון, וזו הסיבה שהיא קורית בתודעה. אך היא אינה עוברת לתודעה ישירות, כתקשורת, כמו בתפיסת מבצעי התודעה הזולים של צה"ל, אלא מתווכת דרך למידה סיזיפית ויקרה. הרצון בלמידה בלי לשלם את מחיר הלמידה - ה"רעיון" היָעלוני - הוא נואל. ההיסטוריה נלמדת בידי המנצחים - ולא סתם נכתבת.

בתחום המחקר ההיסטורי מקובל להתנגד ללימוד מן העבר על ההווה ובוודאי העתיד (ואף לנסות להראות שמה שניתן ללמוד מההיסטוריה זה שאי אפשר ללמוד, ובוודאי אף דבר קונקרטי). אך התנגדות זו כורתת את העץ עליו יושב ענף המחקר הזה: הסיבה ללימוד היסטוריה - היא הלימוד מההיסטוריה. למעשה, התנגדות זאת מופנית אל סוג למידה פרימיטיבי מההיסטוריה, למשל השלכה פשוטה מדוגמא, או מציאת כיוון להיסטוריה, כלומר היא התנגדות למתודה ילדותית. אך הלמידה הרצינית מן ההיסטוריה צריכה להיות הבסיס של הדיסציפלינה, למשל: הכללה ממגוון דוגמאות רלוונטיות או איתור מגמות עומק - ואפילו הכְוונות לעתיד.

לפסול כל למידה כאינטרסנטית זהו אוקסימורון. למידה אקדמית "אובייקטיבית" מן העבר, לִשמה - היא אשלייה, ולא בגלל שההיסטוריה צריכה לקחת בחשבון אינטרסים פוליטיים "סובייקטיביים" (האובססיה האינסופית של התחום), אלא בגלל שהאינטרס האמיתי שלה הוא אינטרס למידתי (ואסור להתכחש אליו - כאינטרס). זהו האינטרס של המערכת כסובייקט - כלומר כיצור לומד. בדיוק כפי שאדם לומד מהעבר: עד שהוא לומד, הוא עצמו כבר לרוב לא יוכל לתקן, אך הוא יוכל להוריש את למידתו לילדיו על מנת שהם לא יפלו באותם בורות שמהם הוא כבר לא יֶצא. ההיסטוריה אכן מלמדת אותנו להתייאש מהתיקון - אך לא נוכל להתייאש מהלמידה, ולו אם נרצה נואשות. לא קיים עיסוק בעבר בפני עצמו, מכיוון שלא קיים עבר כעצם - העבר הוא מה שנלמד.
אקטואליה אלטרנטיבית