התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

ארוך ועצבני - סיכום חיצוני: מה את רוצה מאתנו?
סיכום כל הסיכומים, תגובת כל התגובות, וסוף כל סוף התשובה לשאלה החשובה ביותר: מי כתב את האתר?
מאת: הערת ב"ר
דימוי של בלהה, שאין לו כל קשר לבלהה האמיתית, אבל אתם זקוקים לו  (מקור)
נו, למה ציפית? ומה בכלל חשבת שיקרה, שיכול לקרות (ולחילופין: למה את כזאת דרמטית)? גם את מתבכיינת-מתאכזבת-מתקרבנת (חשבתי שאת נגד)? למה שנתייחס למי שלא מתייחסת אלינו/אליי? למה להאשים את כל העולם, תסתכלי במראה, מה את רואה? מי את, בלהה? מי את באמת, בלהה? אני יודע מי את, בלהה! מי את חושבת שאת, אה? ידעתי שאת גבר! (הגדילו לעשות שני גברים שכתבו לי בלשון זכר). את באמת קיימת? למה שאתעניין במישהי שאינה קיימת/מדברת אתי/משחקת אתי/יוצאת אתי? למה שאטריח עצמי לקרוא, את משלמת לי על זמני? (אין לי זמן, אין לאף אחד זמן, לא קיים יותר זמן). למה הכול כל כך ארוך ולא מתחשב בקורא (בי!), את לא מבינה שזה פוגע בכם? למה את לא מקצרת? את מוכנה לקצר לי/ללעוס לי/לאהוב אותי/לסכם עבורי?

אז הנה, אני מוכנה. שלל תגובות קיבלתי בפרטי (וגם בפומבי) על מאמר הסיכום הפנימי, שבכלל יועד לתוך החבורה, פשוט כי נראה היה לי חשוב לסכם בינינו את האתר באיזה מאמר, ולא סתם לנטוש אותו, אחרי שהעורך הראשי, הרב אלוף, ביקש מכל אחד מאתנו לכתוב משהו לסיום (עיגול תרם חלום אחרון אוונגרדי ונועז באופן יוצא דופן שפשוט אי אפשר להעלות לפייסבוק, הכלבה חזרה לביקורת קטלנית אחרונה שגומזת לא את המבוקר אלא את הקורא, בלק בן ציפור בחר במסת סיכום למגמות עומק בפרוזה העברית ולהתפתחות הנוסח שלה, הקב"ר המזמר פרסם חטיבת שירים ושייריים, וכו'... ואפילו תימללנו הרצאה ישנה של הנתנייתי, פוסט-מורטם). ואילו עכשיו אסכם לכם את כל תגובותיי לתגובות, ובכלל זה את התשובה לשאלה הנצחית: מה רוצה הבלהה. והשאלה הזו, תתפלאו, קשורה לשאלה: מה עושה בלהה במקלחת.

ולא רק במקלחת. אלא גם בשירותים, בספורט, בהליכות למכולת, בנסיעות, או כשאני מסירה שערות. אני חושבת שזה כבר אלפים על אלפים של שעות, כלומר סדר גודל של תואר או שניים, והכול התחיל מאיזו רשימה של הנתנייתי שמסתובבת אצלנו, ושמתחילה בעצם ככה: "קול הלשון: הרב אליעזר יהודה פינקל, הרב שלמה פישר, הרצאות מדוע - הכול, הרצאות קציר (הכול) - מדע, הערוץ של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (חוץ מראיונות החיים שכאלה לאמריטוס וכנסי זבל), בן עמי שילוני - יפן, יורי פינס - סין, רוני אלנבלום - היסטוריה, אבנר בן-זקן - היסטוריה של המדע, פרופ' מיכל שוורץ - אימונולוגיה, פרופ' מיכל בירן - היסטוריה, אסף ענברי - ספרות, אוהד נהרין - מחול, דן מירון - ספרות, מנחם בלונדהיים - תקשורת ולימודי ארה"ב, אריאל הירשפלד - ספרות, ליאו קורי - היסטוריה של המתמטיקה, יהודה ליבס - קבלה, מנחם פרומן - מחשבה, דניאל כהנמן - כלכלה, יוסי ורדי - יזמות, צבי לניר - זיקנה ואסטרטגיה, גדעון עפרת - אמנות, יהודה באואר - שואה, ישראל אומן - כלכלה, יובל הררי - היסטוריה (אגב, כבר לא. מאז שהוא המיר את דתו מיהדות לבודהיזם, הפרקטיקה החלולה של המדיטציה הפכה את מוחו לחלול לחלוטין, והנזק המוחי ניכר למאזין: הוא כבר לא מעניין והפסקתי לעקוב - ב"ר), דן אריאלי - כלכלה, יורם יובל - פסיכולוגיה, יואב רינון - ספרות, עמוס עוז (חוזר על עצמו), א.ב. יהושע, חיים באר - ספרות, אהרן צ'חנובר - ביולוגיה, רות ארנון - ביולוגיה, עידן שגב - מדעי המוח, ענבל גושן - מדעי המוח, יאיר זקוביץ' - תנ"ך, אריק גלסנר - ספרות, סדרת העברים (כל קטעי הארכיון) יאיר קידר - ספרות, פרץ לביא - רפואה, ישי רוזן צבי - תלמוד, יהודה ויזן, מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי - ספרות, חיים סידר - ביולוגיה, יונתן הירשפלד - ציור, יצחק בן ישראל - ביטחון, דני קרוון - אדריכלות, שבתי רפפורט - הלכה, שמעון גרשון רוזנברג - מחשבה, ישי מבורך - תיאולוגיה…". וזה ממשיך (אבל תגידו שבלהה חופרת) - רשימה של אנשים שכמעט כל מה שהם אומרים מעניין בצורה כלשהי (להעתיק ולשמור!).

מכאן מגיע הריטואל השנתי, שבו אני מורידה את כל ההרצאות, השיעורים והדיבורים החדשים של כל האנשים ברשימה שלא מתו מיוטיוב (בחיפוש לפי תאריך העלאה) ומשאר אתרים, והופכת אותן בעזרת תוכנת MediaHuman Youtube Downloader החינמית לקבצי mp3, שנכנסים לי לאנדרואיד, ומשם למוח. האם אני מעריכה, אוהבת, או אפילו מאמינה לכל האנשים הללו? ממש לא (חלק אני שונאת!). אבל אני שומעת אותם. חשוב לי להתמודד עם הררי, או ציפר, או עוז, או מאיר שלו, לא כי אני גרופית שלהם, אלא כי הם תופעות מאתגרות, שעצם ההתמודדות איתן בונה אותי. וכל אלה רק אנשים שטרחתי להתמודד אתם בזמן שאני, נגיד, על האסלה (אם לא מדובר בשיעורי תורה), או עושה פילאטיס. יש רשימה ארוכה פי כמה וכמה, של אנשים ששמעתי שעות בודדות משלהם, והבנתי את הקטע, או שטרחתי לבדוק אותם ולהקשיב להם שעה. ולקרוא? כאן הם לא יספרו מרוב. בדקתי כמעט כל מי ומה ששמעתי עליו או משלו איזשהו דבר מעניין שחידש לי משהו. לפעמים זה היה עמוד. ולפעמים זה היה לקרוא כל מה שהבנאדם כתב. ואיך החלטתי? לפי כמה שזה מאתגר אותי ומחדש לי, ומהווה חידוש באופן כללי ביחס למערכת (תרבות, ספרות, מדע, תורה, פילוסופיה, אמנות, כלכלה, טכנולוגיה, וכו'). אני לא גרופית של אף אחד, אבל מאוד מתעניינת בכל חידוש מהותי, דהיינו בעתידים אפשריים של המערכת. אם תרצו: גרופית של חידושים (אמנם לא חידושים לשם חידושים, כמו למשל באוונגרד החלול באמנות זמננו ה"נועזת" ובחידוש השפתי המשחקי, אלא מה שהנתנייתי קרא לו החידוש העמוק, שהוא חידוש במתודה של המערכת, דהיינו: חידוש למידתי. למשל: דווקא מתוך המשכה חדשה של כיווני העומק הקודמים שלה, בעזרת גילוי "המתודה העמוקה" שלה, במינוח הנתנייתי, שהיא עצמה לא הייתה מודעת אליה).

מה שמפתיע אותי תמיד - הוא שאנשים הם לא כמוני. החידוש לא מעניין אותם, ואפילו לא העתיד של התחום שבו הם עוסקים. לא באמת. ולכן כל זה לא מעסיק אותם. הם לא שואלים את עצמם כל הזמן: לאילו עוד כיוונים חדשים יכולה להתפתח הספרות, או איך יכולים להיראות המדע/התורה/החברה של עוד כמה עשורים, מה תהיה התפנית הגדולה הבאה בתולדות אמנות, או בפילוסופיה ובחשיבה האנושית, או מה יכול להיות השינוי הפרדיגמטי הבא בתרבות. וככה זה גם נראה - בתוצרת שלהם, ובמה שהם מחשיבים כחשוב ומעניין, ובמה שהם קוראים או מחפשים. דהיינו: בתפיסה, במעשה ובשיפוט - החידוש הוא לא קטגוריה מוחית מרכזית עבורם. האופק של העתיד לא מגדיר את התודעה שלהם, כמו שהוא מגדיר (כנראה בהכרח) את התודעה שלנו, תלמידי הנתנייתי. לכן אני כל כך לא נחמדה, בסטנדרטים של פייסבוק (במציאות אני יותר נחמדה מכולכם!) - כי האנשים לא מעניינים אותי. אני אפילו לא מתעניינת במקום זה (באיזה אליטיזם) רק ב-"תכנים" גרידא - אלא בחידושים. לכן רבים כל כך שקופים מבחינתי. אין להם באמת מה להציע לעתיד. הם לא מציגים איזשהו כיוון התפתחות אחר באופן חדש של המערכת, שאיננו וריאציה חסרת עניין, דהיינו חסרת עתיד. ואף אחד בעתיד לא יתעניין בהם.

ואני, מה לעשות, באה מן הצד של העתיד אל העולם הנוכחי (ומכאן הזרות וההזרה של רחשי ההווה, למשל הפייסבוק). כל קריאה באתר, וכל נוכחות של האתר בפייסבוק למשל, היא התנגשות והתמודדות בין מי שהנחת המוצא של העולם שלו הוא העתיד, לבין פלטפורמה ושיח שההווה הוא מהותם הנצחית. וכל זה לא בגלל שאני נביאה או עתידנית (אני דווקא לא), לא בגלל המקור של המסר או אפילו התוכן שלו, אלא בגלל הכיוון של הלמידה: העניין שלה. אותי לא מעניין מה אמרו היום בחדשות, או כתבו בהארץ, או בפיד. לכן הם סומנו כאויבים, כלומר כמי שמשליטים את ההווה על התודעה האנושית, בניגוד להגות ולספרות מהסוג שמחפש את הדבר הבא, ולכן יש להן אופק משיחי, שהוא עמדה של התנגדות מתמדת לשיח - לא בהשלטתו של שיח אחר (כמו מאבקי השיח בהווה), אלא מכיוון העתיד שלו עצמו (אם תרצו, היא רואה את היהדות לא כמינוריות וכהתנגדות עקרונית במרחב, כמו שמקובל לצייר אותה "היום", אלא כהתנגדות שבאה מן הכיוון של הזמן, ולא רק זה של העבר, כמו בעולם החרדי, אלא גם ובעיקר מהכיוון העתידני, ומכאן הכוח העצום של העולם היהודי דווקא ברגע ההיסטורי המודרני. אנחנו מאמינים בעתיד, בניגוד למשל לנאורות, שבדומה למדע בדיוני, היא השלטת כיוון ההווה על העתיד באמצעות מתיחה פשוטה של הווקטור הנוכחי, ולכן היא אמונה באדם, שליט ההווה, ולא אמונה בחושך - בלא ידוע שהוא העתיד. המשיחיות היא דבקות בעתיד כמסמן, כאינטרס למידה - ולא כמסומן ספציפי, כלומר לא בעתיד כתוכן מסויים שנגלה לנו. יכולתי להמשיך אבל אז שוב יתלוננו על המפותלות של בלהה, אז יאללה, נסגור סוגריים).

תשאלו: אם בלהה לא חיה ברגע ובהווה, כי כל הזמן הפנוי שלה מלא במילים ובדיבורים של אחרים, והתודעה שלה כמעט שלא פנויה לשוטטות, אז מתי היא חושבת בכלל? האין זה קיום דיסטופי? מתי בלהה בוהה? ובכן, אני חושבת בזמן שאני כותבת. הכתיבה היא עצמה פעולת הלמידה, וכל השאר הם רק חומרים לה. פשוט גיליתי שזה לחלוטין לא יעיל ולא עובד לחשוב סתם כך, ודעתי נודדת לצרות היומיום, או גרוע מזה לשטויות ההווה (אם את מקדישה זמן למחשבה על ביבי - משהו לא בסדר במוח שלך), והכתיבה ממקדת אותי במה שבאמת מעניין אותי. לכן בחרתי לכתוב את טור האלטרנטיבה לאקטואליה באתר, דווקא מתוך רצון להתמודד מכיוון העתיד - מול ההווה. לכן אני, בניגוד לשאר חברי האתר, התעניינתי (ועדיין מתעניינת) בפייסבוק. זו זירת ההתמודדות, ולפעמים ההתנגשות (ולפיכך החסימה כלל לא הפתיעה אותי, ההווה לא מסוגל לעכל מקוריות של ממש, כי היא מראה לו את האופק שמחוץ לו - ומסמנת את מוגבלותו בעצם קיומה. וזה בכלל לא משנה מה הסיבה הספציפית שבגללה נחסמנו, שאותה לא נדע לעולם, כי פייסבוק מראה רק הודעה גנרית, לפיה אחד האתרים היותר מקוריים שקמו בעברית - הוא ספאם). לכן אני גם כותבת מאמר תגובה - זו ההתמודדות שלי. והנה אנחנו מתקרבים לשאלה מה לעזאזל בלהה רוצה מאתנו. אם את לא מעוניינת בשיח אתנו ולא משתתפת בשיח שלנו, אז מה לעזאזל התפקיד שלנו בהצגה שלך? לשבת ולמחוא לך כפיים? את לא מבחינה בסתירה הפנימית בעמדה הזו? מה הטעם לפנות אל העולם, ומה אכפת לך בכלל המיקום של האתר בהווה? מה את רוצה?

ובכן, שתתמודדו. זו, בעצם, העמדה שאני מציבה בפייסבוק, כשאני מפרסמת חומרים באורך הגלות - בדיוק באמצע החורבן של הקשב, ובלב של האויב. ואכן, שאר חברי האתר באמת לא כל כך מתעניינים בכם, זו רק אני - שיצאתי להתמודד במגרש שלכם, ושהכתיבה שלי היא בתוך הזירה. ונכון, לא מעניינות אותי לא תשואות ותגובות, וגם לא טענות ומענות, אלא עצם ההתמודדות, כל אחד לפי שורש נשמתו. והתרבות שלנו פשוט הפסיקה להתמודד, ולא מסוגלת יותר להתמודד, עם שום דבר שמצריך התמודדות. קריאה של טקסט ארוך? אלוהים ישמור. מפגש עם תפיסה ספרותית שונה באמת משלנו? לא בבית ספרנו (שלא לדבר על ציפרנו). מפגש עם עולם דתי אחר? מעניין את הסבתא (עם השביס). הפילוסוף הנתנייתי מנסח שינוי פרדיגמטי בפילוסופיה? מה? מה זה אומר בכלל? הרי אם זה מעניין, זה יבוא אליי לבד, מדולל ומעוכל, אולי בעוד עשרים שנה, בזמן שאני יושב ומרווח את הכרס ופותח את הפה רחב רחב, והפיד מביא אליי את כל מאכלי עולם, ואני אפילו לא צריך לצאת מהבית ומאזור הנוחות הפסיבי שלי. ואם יש לזה טעם מעורבב כמו של קיא - נו, אז זה העולם. ידעתי שאין טעם לפתח טעם, ולבדוק באופן עצמאי טענה כל כך רדיקלית - שמישהו אשכרה ניסח אלטרנטיבה לפרדיגמה הפילוסופית השפתית, שהיא האם הגדולה של כל מחשבה שנחשבה במאה האחרונה. אז פלא שהטקסטים שכתבתי (אני, בילי), המורכבים קמעה (ובאמת: לא ממש), קיבלו מעמד של עצם בגרון? התביעה פה היא בעצם די פשוטה: תתמודדו.

האתר מעולם לא חיפש קוראים, ומעולם לא חשב או שאף להפוך לחומר קריאה פופולארי. הוא חיפש מתמודדים. וכאלה לא נמצאו לו. ואוי לבושה, אפילו אנשי התרבות שלנו לא מסוגלים להתמודד עם איזושהי הצעה תרבותית שחורגת מההווה של השיח החזרתי והמשעמם שלהם. ותאמינו לי, שכמומחית לחידושים, אני יודעת לזהות היטב מתי מדובר בחידוש אמיתי, שמסמן למשל נוסח חדש (הנתנייתי היה מדייק: מתודה חדשה), ולא בהתחזות לחידוש, שהיא זו שמאפיינת את השדה התרבותי של ימינו, שהוא אוסף אינסופי של ואריאציות קלות שאף אחד לעולם לא יזכור (עלי). ההווה המציף יוצר אצלם (וזו שיטתו) דחק, שלא מאפשר שום קשב והקשבה לשום דבר מחוץ למערכת, כולל אפשרויות העתיד שלה עצמה, שקריטיות לעצם חיוניותה כמערכת חיה (ולא, זה לא אקפיטליזם החזירי, שדווקא כן מתעניין בעתיד ולכן מצליח, אלא הקונפורמיזם החזירי, דהיינו פשוט אותה הסטגנציה הטובה והישנה והמשמינה והמדושנת במיץ של עצמה מימות עולם, שמשתלטת על תרבויות באופן תדיר, שלא לומר טבעי, ונוחרת בבוז כלפי כל מחדש. השאיפה לחדשנות היא היוצא דופן, שמאפיין מצבים יוצאי דופן של מערכת התרבות: תורי זהב). ואכן, אנחנו לא חיים בתור זהב, וההתעלמות מהחידוש וחוסר היכולת להתמודד עמו משאירים את זירת ההתמודדות מחוץ להווה - בעתיד.

יש מי שאינם מסוגלים כלל לזהות חידוש (והיכולת הזאת לא לראות, כשמדובר בחידוש רדיקלי ומשמעותי, היא כמעט פסיכית, ומוסברת רק בידי היכולת של המוח להתעלם מכל מה שלא נכנס לקטגוריות ולקונספציות המוכנות שלו כרעש), ויש מי שמסוגלים לזהות (ואלה הם הרוב המוחלט), והחידוש אכן הגיע אליהם (למשל בפייסבוק), אבל מעולם לא טרחו לברר אותו, להתעמק בו, להבין אותו ולהתעניין בו כחידוש, דהיינו להתמודד עמו (גם אם הוא אינו לרוחם, או נגדם, או בכיוון אחר לחלוטין משקיוו, אבל פטור מהתמודדות - אין). זה אמנם דורש קצת קריאה (אך לא ביחס לאף ספר עב כרס מן המניין), אבל לא זה המחסום והחסם האמיתי. שהרי לקרוא עוד ספר (ועוד ספר) שלא באמת מחדש כלום - רבים מסוגלים בקלות, ולא מעטים יכולים לקרוא את כל האתר בשבוע-שבועיים, לפי קצב ההספק המדווח. אך מה שנדרש כאן זה לצאת מאזור העצלות של השיח, בו הם שולטים ובקיאים, ולצאת למסע למידה בטריטוריה רוחנית חדשה - וזה כבר קשה בהרבה. רבים מאנשי התרבות שלנו חושבים ומלמדים וכותבים בתוך הפרדיגמה של הפילוסופיה של השפה ואחד מצאצאי צאצאיה או ניסוחיה השונים - וכמה קשה לצאת מהפרדיגמה שלך עצמך! כמה קשה להפנים שהנוסח האהוב והישן והמוכר של הרומן איננו הנוסח הגדול של העתיד, אלא של העבר, ושאנו עומדים על סיפו של נוסח אחר. וכמה קשה לקרוא שירה שלא מסתובבת סביב השפה, או סביב אחת הספירות שמשתלשלות ממנה, אלא סביב הלמידה. כן, יש מי שכותב שלא בהשראת פולמוס זך-אלתרמן (מאף אחד מצדדיו), שהוא כמובן פולמוס שפתי במהותו, אלא בעקבות נוסחי למידה דידקטיים (לוקרציוס למשל), או פתוחים ועכשוויים - וחדשים.

כבעלת איזושהי יכולת זיהוי מינימלית, אני חושבת שאני יכולה לסמן היטב ובקלות את שני החידושים הגדולים שהתקיימו באתר, פשוט כי נורא קשה לפספס אותם, ואני יכולה גם לסמן את שני החידושים הגדולים הבאים אחריהם, שהם הרבה פחות אהובים עלי אישית (ולכן כמעט לא שמעתם עליהם אצלי), אך אני יודעת היטב לזהות את ערכם כחידושים, וכמובן שטרחתי להתמודד איתם: לקרוא ולעכל, ולבסוף אף להתנגד (כן, גם אצלנו יש חילוקי דעות. אני פחות אוהבת את החלק הספרותי שערך בלק בן ציפור, למרות שבחלק התרבות עריכתו מעולה בעיניי). וזוהי הרביעייה הפותחת:


זהו סיכום האתר למתעניינים, ועכשיו אעבור לסיכום תגובותיי לשאלה שעלתה שוב ושוב עד לעייפה, והיא שאלת זהות המחברים. ומכיוון שעייפתי ממנה מאוד, אצטט פשוט 2-3 תגובות למגיבים (חלקם בפרטי וחלקם בפומבי):


זהו. ומכיוון שאין לי כוח לתגובות - דווקא את מאמר זה לא אפרסם בפייסבוק.
אקטואליה אלטרנטיבית