התדרדרות הארץ
תפוח אדמה לראשות הממשלה
אינטרוברט, שקט, רגוע, צנוע, לומד, בלי היבריס, בלי שלדים אבל עם עמוד שדרה, בלי פליטות פה ובלי יכולת להתבטא, אסטרטג מעולה, שקול ויסודי, ומי שכל הממסד הביטחוני סבור שהיה הרמטכ"ל הכי טוב בעשורים האחרונים - וכל זה ארוז בתוך תפוח אדמה. היסטוריון בהשכלתו והיסטוריון חובב, פריק של תו"ל ומסמכי תכנון ארוכי טווח, נשוי+5 לחברה מגיל 18, שומר כשרות ומסורת, ניהל את הארגון הכי גדול במדינה, לאחר שהיה הראשון שוויתר (פעמיים) על ראשותו שהוצעה לו, אבל מה? תפוח אדמה
מאת: תפוח אדמה לוהט
הוא הא, מי זה בא? הנה ראש הממשלה הבא?  (מקור)
מה יקרה אם נציב תפוח אדמה בראשות הממשלה? האם עם של צרחנים מוחצנים מסוגל בכלל לשים עליו תפוח אדמה - מופנם, משעמם, חכם יותר מכולם שם? מה קרה בפעם הקודמת שתפוח האדמה השתחרר מן הצבא? "כיוון שלא ממש ידע אז לאיזה תחום לפנות, החליט ללכת לקבל עצה טובה במכון 'תיל' להכוונה מקצועית. זה עלה לו לא מעט, הוא ישב שעות במבחני התאמה, וכשנקרא לשיחה מסכמת, שבה הוצגו לו מסקנות האבחון, הוא נדהם לגלות כי מומלץ לו ללמוד רפואה אלטרנטיבית... רפלקסולוג רצו לעשות ממנו". מי שמכיר את תפוח האדמה, בעל הכריזמה של תפוח האדמה - מבין למה (והוא כמובן חזר לצבא). ראש ממשלה שהוא רפלקסולוג ומסאז'יסט, מר ביטחון משרה רוגע וביטחון. מה דעתכם?

אם יש אדם שהוא ההפך המוחלט מביבי, החלול והרועד מבפנים, שכל כוחו ברושם חיצוני ובדיבור ובשפה - זה תפוח האדמה המופנם, שכל כוחו בפנימיותו, ומבחינה חיצונית עושה רושם של אדם קהה, קצת חביב וסתמי לגמרי. למי שמכיר מקרוב, ראש הממשלה הוא אדם מאוד לא מרשים בלשון המעטה. מצחיק לשמוע את כל המדברים על גאוניותו ויכולות-העל שלו (ולו לשלילה) באיזשהו תחום שהם המציאו. מדובר באדם די בינוני, ללא השכלה או יכולת אינטלקטואלית יוצאות דופן, ואפילו ללא יכולות חברתיות חריגות, שמה שמאפיין אותו זו בעיקר מוטיבציה - חסרת מעצורים וגבולות כלשהם, שלא רואה אף אחד חוץ ממנו, ובטוח שהוא מושיען של ישראל. כמו אצל מנהיגים ומנכ"לים רבים, מדובר פשוט בהפרעת אישיות נרקיסיסטית חמורה (נא לא לבלבל נרקיסיזם עם ביטחון עצמי, ובטח שלא לבלבל ביטחון עצמי עם יכולת). בנוסף, יש לו פשוט המון המון ניסיון. והמון כוח, שפשוט נצבר ככל שאתה בעמדת כוח. זהו, לא יותר מזה, ולא צריך יותר מזה, כדי להיות ביבי (יש לו גם קצת מזל). תצאו מהסרט.

שרה היא בסה"כ אישה מסכנה, ודי פשוטה, שהיא - על פי מקורות זרים, וכמובן אך ורק כדמות ספרותית - בעלת הפרעת אישיות גבולית (כאילו, לא הבנתם את זה? יש תת-ייצוג בתקשורת של נשים בעלות הפרעה כזו, כמו כל החילונים הטיפשים שקנו את סיפורי הבדים של אסתי וינשטיין המסכנה ז"ל, גם היא בעלת ההפרעה, על פניו כמובן, שהתאבדה. זו הפרעה די נפוצה סטטיסטית אצל נשים, המקבילה לנרקיסיזם אצל גברים, ולכן אף פעם אי אפשר סתם "להאמין לה". מה גם שזהו סוד ידוע בעולם הטיפול שהרבה נפגעות מינית בילדות סובלות מההפרעה, מה שנקרא בעגה הטיפולית "בורדרליניוֹת"). בקיצור, מה לעשות, יש הפרעות אישיות בעולם (די נפוץ, חבר'ה!), וזוגות של נרקסיסט ובעלת הפרעת אישיות גבולית הם לא נדירים. אבל זו די בושה של הציבוריות הישראלית שהיא נטפלת לדמות ספרותית חולה בעליל, בגלל בעלה.

מגוחך עוד יותר לראות אנשים אינטליגנטיים מתייחסים ליאיר. אם הייתם מכירים אותו, או לפחות את דמותו הספרותית (ילד מפגר ומתלהב, חסר כישורים חברתיים כלשהם, שכל חייו מנסה לקנות חברים בעזרת אבא שלו, ורק על רקע זה אפשר להבין את השיחה בפוסיקט). אם אנשים היו פוגשים אותו בחיים האמיתיים לחמש דקות שיחה - הם היו נעלבים ומתביישים שהם אי פעם התייחסו אליו. ובאמת - הוא פשוט ילד מסכן, לא מקובל, ילד כאפות אוריגינל, ואדם אומלל, שמאז שהיה קטן התייחסו אליו רק בגלל אבא שלו, והתרגל לעשות אוונטות עם המאבטח המסכן התורן (חיחיחי, שבכניק), שכמובן לא סובל אותו. לגבי אבנר - הסוד ידוע. לפעמים ABA עושה פלאים, ובאמת כל הכבוד (בלי ציניות) לשרה שהצליחה - והקרדיט כולו שלה. הנרקיסיסט כמובן היה עסוק בעצמו. זהו, זוהי כל המשפחה הלוחמת. וכמובן שמדובר בדמויות ספרותיות בלבד, וכל הטקסט הזה בדיוני, וכל קשר למציאות מקרי, וממילא בעולם פוסט-קאנטיאני אין שום טענה לגבי הדבר כשלעצמו.

אבל אם אנשים היו מכירים את הדבר כשלעצמו - הם היו מתביישים בכל האנרגיות שהם הקדישו, בכל בזבוז הזמן, העצבים והחיים, כל היראה שהם רחשו, וכל הניתוחים המתוחכמים שהם ניתחו. אנשים חושבים שאם אלה נמצאים שם למעלה הם ודאי בני-אדם יוצאים דופן, ושלא יתכן שאדם מצליח להיות ראש ממשלה בלי כישורים מיוחדים (אחרת למה הוא ולא אני? אולי... כי לא השקעת בזה את חייך? ולמה לא השקעת בזה את חייך? אולי כי אתה לא פסיכי?). ביבי הוא לא איזה דמון, הוא סתם אובססיבי ודי פתטי, שמן, מעשן ולא בריא - הבנאליות של המוטיבציה (שגורמת לאדם להתאמן שנים בלעשות רושם, ומסירה כל עכבה שהיא. אף פעם לא תאמיני איך מסתירים את הצוואר השמן הזה בטלוויזיה). המציאות היא מתחת לכל דמיון.

ומה לכל זה ולתפוח האדמה? באמת שום דבר. מדובר פשוט באדם משעמם, שאין דבר לכתוב עליו. שלא היה יכול להיות דמות באף יצירה ספרותית. שבאמת אין מה להגיד עליו. שאין לו שום הפרעה נפשית, שום שגעון גדלות, למרות (ואולי משום) שמדובר באמת באדם, או ליתר דיוק בתפוח אדמה, גדול. אבל במציאות, פשוט לא מגיע לעם הזה לקבל תפוח אדמה בראשות הממשלה. אם תפוח האדמה היה בתפקיד הזה, למשל - לא היתה קורונה בישראל. חד וחלק. היינו דרום קוריאה. ודיכוי הקורונה, אגב, דומה מאוד מערכתית לדיכוי אינתיפאדת היחידים (כן, זה הרמטכ"ל היחיד שהצליח לדכא אינתיפאדה, ולא ללבות אותה. רפלקסולוג כבר אמרנו?). לא ברור בכלל איך אחד כזה צמח לנו בגינה. ההפך מכל מה שישראלי בעיניך. אבל אם הוא יהיה שם למעלה, באמת יהיה צורך לברך בשם ובמלכות: ברוך את ה' אלוהינו מלך העולם - בורא פרי האדמה.

כי כבר ספר שמואל איתר את הבעיה המרכזית שנוגעת במנהיגות: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. ובחברה המודרנית הבעיה רק מחריפה, כי אנשים פשוט לא מכירים את האנשים "הללו", כלומר שלא דרך תיווך המדיה, שמאלילה אותם לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה לכל דוגמן, ידוען וידעוני. הבעיה המרכזית בחברה שלנו היא שהמוטיבציה היא הפרמטר המרכזי הקובע להצלחה בה - ולא רק למשרת מנכ"ל או רה"מ, אלא גם אם מדובר בקבלת מינוי אקדמי או אפילו כדי להיות סופר ידוע בן זמנך - ולא הכישרון. שיטת המוטיבציה - המבולבלת עם מריטוקרטיה - גורמת לכך שרוב הסיכויים שהאנשים שמצליחים להגיע "לשם" הם פסיכים, כי צריך מוטיבציה פסיכית כדי להגיע לשם, ולא כישרון נדיר. וזה נכון אפילו לאמנות, וזו הסיבה שאמנים הם נרקיסיסטים ופסיכיים - כי החסמים כל כך גבוהים שהמוטיבציה חשובה מהכישרון. ולכן הרבה אנשים רואים את המתאם וחושבים שפסיכיות גורמת לכישרון. זה נכון בדיוק כמו שביבי הוא מוכשר. לכן הדבר הכי חשוב שיכול לקרות לחברה שלנו הוא להפוך לחברה של תפוחי אדמה.

אם כל חטאת הוא הביטוי לפיו ההצלחה נובעת מ-1% כישרון ומ-99% עבודה קשה. אם אנחנו שמים חסמים כל כך גבוהים של "עבודה קשה" - באמת יגיעו לכל הפוזיציות בחברה אנשים מעוטי כישרון, שהם פצצות מוטיבציה פסיכיות. לכן אתוס המוטיבציה, החיצוני מטבעו (שאכן מתחנף לחסרי הכישרון הרבים - "אם רק תרצה - תצליח!") צריך להתחלף באתוס הכישרון - האיכות הפנימית. יש דווקא להוריד חסמי התקדמות המודדים מוטיבציה - חסמים לא איכותיים, אבל קלים מאוד להצבה, של "עבודה קשה" - בכל מערכות החברה השואפות להצטיינות (אקדמיה, תרבות, חברות מסחריות, ואפילו - אללי - משרתי ציבור). הנה, כבר כ-20 שנה (מאז היותו מח"ט גולני) שכל המערכת הצבאית מודעת לאיכויותיו הפנימיות הנדירות של תפוח האדמה שלנו, שזוכה להערצה כללית מקיר אל קיר, והציבור כלל לא שמע עליהן (ואין לו מושג ירוק על החוב האדיר שהוא חב לו, בכמעט כל הצמתים של הביטחון הלאומי בעשרים השנים האחרונות, אותם הוא ניהל בקור רוח פנימי של פירה קר).

הציבור המטומטם לא יודע שמי שאחראי פה לשקט (שאיפשר שגשוג יחסי) בשנים האחרונות זה תפוח האדמה - ולא ביבי, ושתפוח האדמה גם הפעיל את כל כובד משקלו והיוקרה העצומה שהוא זוכה לה למנוע מביבי וברק לתקוף באיראן (אך המציא את המב"מ ששינתה את תוצאות המלחמה בסוריה), בנה מחדש את ההרתעה מול חיזבאללה שיצרה את השקט הארוך כאלוף פצ"ן (והיחיד שתפקד במלחמת לבנון השנייה), והיה איש המפתח בדיכוי האינתיפאדה השנייה (מונה למפקד אוגדת איו"ש ב-2003) ומי שכתב במו ידיו את התו"ל לדיכוי הטרור ("כיסוח הדשא") מאז והלאה, שלא לדבר על תרומתו החשובה לנסיגה מלבנון (בעמדה נועזת דאז בדיונים פנימיים, ואח"כ כמזכיר הצבאי של ברק), או התבוסה הקשה שהוא הנחיל לחיזבאללה ב-2018 (במלחמה שהציבור לא שמע עליה - כמה אופייני). וכל זה בלי להזכיר את האינטגריטי שלו, עם רקורד מזהיר וכמעט חד פעמי במערכת הצבאית בעשורים האחרונים (מניטרול תרבות המרידות בגולני ועד ניטרול "שר הביטחון" ליברמן). אין מה להשוות בין תפוח האדמה, שמעורר יראת כבוד והערצה חוצת מחנות, לשני קודמיו, שהדעות עליהם במערכת חלוקות מאוד בלשון המעטה, ושמונו לרמטכ"לות כמעט בטעות, מתוקף נסיבות חריגות ולא צפויות, לאחר שדילגו עליהם. זה כמו להשוות תפוחים למלפפונים.

כרגע, נראה שההיבריס של ביבי גורם לו לשקול בחירות רביעיות, במקום לרעוד מפחד מהתפוח, שכניסתו לפוליטיקה היא רעידת אדמה (תמיד חשבנו שהוא א-פוליטי ואנטי-פוליטיקאי, מרוב הוא היה ענייני, ובעל כושר נאום של תפוח-הרדמה). ביבי מטומטם, וגם הציבור מטומטם, אבל תפוח האדמה מאוד חכם, והדבר הכי קרוב שיש לנו לגאון אסטרטגי, ואולי האדם הכי ראוי להנהגת המדינה שהיה פה מאז בן גוריון או אשכול בערך. התגלמותו בתפוח אדמה של אידיאל השמרן האחראי המיוחל, בעל הערכים היצוקים מברזל וההתנהלות ללא רבב, שאסף שגיב כה פילל להגעתו - מתקרב ומתגלגל לזירה. קשה לדעת איך ולמה, וכמה זמן זה יקח לו (התפו"א הוא רץ מרתון, וירוק בפוליטיקה, ולא עובר מסך), אבל ישנה לראשונה תקווה מבוססת ואמיתית שהאסטרטג מס' 1 בישראל יצליח להביס את הטקטיקן מס' 1 בישראל - ושהראייה ארוכת הטווח תנצח את זו קצרת הטווח. כי בסופו של דבר, בטווח הארוך, אסטרטגיה תמיד מביסה טקטיקה - וזהו השיעור החשוב ביותר שתפוח האדמה יכול ללמד את הציבור הישראלי. שינוי האתוס. זה פשוט לא מגיע לישראלים, עם גס של זוללי בולבוסים, לקבל בראשם תפוח אדמה, אבל עלינו לקוות שלפעמים מקבלים גם מה שלא מגיע. פלאפל עם צ'יפס.

סימוכין:
אייזן פטון (הארץ, 1999) כל מה שצריך לדעת על גדי איזנקוט, הגנרל שלא ראה אף אחד ממטר (בן כספית, 2014) איזנקוט (כאן דוקו, 2019)
אקטואליה אלטרנטיבית