אלגוריתם למידה שמרני הוא אלגוריתם שמפחית את השגיאה על חשבון מהירות הלמידה. במצבים מסויימים מדובר בטרייד אוף שהוא משחק
סכום אפס, וככל שהסיכון יורד - כך גם יורדים הרווח וההפסד הפוטנציאליים. אך מהם התנאים שבהם דווקא שמרנות מעלה את רמת
הטעויות ומגבירה סיכונים? ככל שהסביבה משתנה במהירות רבה יותר, כך גם השמרנות נתקלת באתגר גדול יותר. אילו שינויים יש לעשות
באידיאולוגיה השמרנית על מנת להתאימה למציאות גלובלית וטכנולוגית העוברת האצה?
בשנים האחרונות, עם עליית האינטליגנציה הימנית, אנו עדים לעלייתו (ובפרט - עלייתו ארצה) של טרנד אינטלקטואלי חדש: השמרנות.
אל מול תפיסת העולם הלעוסה של השמאל, השמרנות מציגה גישה חדשנית, מנומקת ומאתגרת - ולא פעם גם שנונה. ברק, המבקר של המהפכה
הצרפתית (ואולי האייקון השמרני מספר אחת), מאיים לשנות את ההערכה ההיסטורית שלה מחיובית לשלילית, כמאתיים שנה אחרי
התרחשותה. כמו אייקון שמרני נוסף,
דה טוקוויל, ברק הפליא לחזות את העתיד, במובן של להזהיר מפניו. וכמו אייקון נוסף, צ'סטרטון, סגנונם של ג'נטלמנים אירופאים
אלו הוא מזהיר. אבל האם באמת טמון בשמרנות המזור לתחלואי המדינה והחברה בתחילת המאה ה-21? האם השמרנות היא העתיד המפוכח
שאליו אנו צועדים, והאליטה החדשה שתחליף את הקומפלקס המרקסיסטי-פוקויאני?
היסטוריה אלטרנטיבית של המהפכה הצרפתית
ובכן, כיצד נעריך בדיעבד את הישגי המהפכה הצרפתית? מוראות המהפכה מוצגים לא פעם כנימוק לכשלונה, אך מה שנשכח הוא שמדובר בכסף
קטן מאוד מבחינה היסטורית, שהיה כאין וכאפס לעומת המלחמות הנפוליאוניות (שהערכתן ההיסטורית מעורבת. נפוליאון אינו היטלר.
והקודקס שלו והפצתו הוא הישג כביר). ברור שהדגם האנגלי של המהפכה המהוללת עולה בהרבה על זה הצרפתי, אך ההישג הגדול באמת של
המהפכה הצרפתית נעוץ בהשוואתה למהפכה הגרמנית, או למהפכה האיטלקית, או למהפכה הספרדית, או הפורטוגלית, או אפילו המהפכה
הרוסית של המאה ה-18. מהפכות אלו, שלא קרו, ושחסרונן יצר שורה ארוכה של משטרים פשיסטיים וטוטליטאריים ושטף את אירופה בדם
וכאוס, שלעומתם המהפכה הצרפתית (טראומת הילדות הנוראה של השמרנות!) נראית כמו משובת ילדות חיננית, הן קנה המידה ההיסטורי
הנכון על מנת לשפוט את המהפכה הצרפתית, ולא "הדמוקרטיה באמריקה" או באנגליה. ביחס לעולם הקונטיננטלי, הקתולי, עם המשפט הלא
מקובל, עם אסכולה רציונליסטית ולא אמפריציסטית, המהפכה הצרפתית צריכה עדיין להיחגג כהישג. הרעיון שניתן להגיע לאופטימיזציה
על ידי שינויים אינקרמנטליים זהירים ומדודים בכל מערכת, כפי שמציעה השמרנות, הוא רעיון מופרך. האבולוציה דורשת מהפכות,
הכחדות ואסונות כדי לא להיתקע באופטימום מקומי, שלא לדבר על סתם הילוך אקראי והתנוונות. טעויות הן חלק מכל אלגוריתם למידה,
וטעויות פרדיגמטיות הן חלק מלמידה פרדיגמטית. המנוע המרכזי המוכר לנו (שמרנים שכמונו, המסתמכים על הידוע!) להתפתחות תרבותית
ואבולוציונית הוא שורה של קטסטרופות, שכל אחת מהן מביאה לאחריה להתקדמות חסר תקדים. אלמלא אסטרואיד שכמעט חיסל את החיים
הגבוהים בכדור הארץ - עדיין היינו בתקופת הדינוזאורים.
ומה לגבי יכול הניבוי המרשימה של השמרנים? ובכן, כפי שאומרים בבורסה על מנבאי השחורות שתמיד חזו את המשבר הקודם, גם שעון
מקולקל מצביע על השעה פעמיים ביום. ביחס לכל מהפכה או שינוי דרמטי, ובכלל זה מהפכות שאין ספק בהערכתן כיום, כמו המהפכה
המדעית, התעשייתית, הדפוס, החילון, האורבניזציה, המידע וכו', היו שמרנים מזהירים שחזו והזהירו בשערים מפני תוצאות קשות
אפשריות, עם נימוקים רהוטים, ולא פעם גם קלעו (תוך פספוס התמונה החיובית הכוללת). כל אחד כזה, אם המהפכה נכשלת, הוא מועמד
להיחשב לשמרן צופה פני עתיד, כולל המתנגדים למהפכה הקומוניסטית. בחירת אייקונים שמרניים היא צ'רי פיקינג היסטורי. השמרנות
נכשלת דווקא במה שהיא מבקרת - היבריס וחוסר יכולת לצפות תוצאות במערכות מורכבות - המתבטא בחוסר הדמיון ההיסטורי שלה, שהיה
יכול להיעזר ברעיון ההיסטוריות האלטרנטיביות. למשל, האם היה אפשר לחזות מראש את כשלון המהפכה הקומוניסטית, ולכן היא כשלון
השמאל? אולי, אבל גלומה בכך השאלה: האם המהפכה הקומוניסטית נכשלה?
היסטוריה אלטרנטיבית של המהפכה הקומוניסטית
ובכן, האם מישהו עוד מסוגל לטעון אחרת, אל מול עשרות מליוני הקורבנות? (כן, סטלין הוא לא גיבור מלחמת העולם השנייה, אלא בעל
אחריות שנייה רק להיטלר למספר קורבנותיה, אחרי הברית שכרת איתו. החזית המזרחית, שבתוך הטירוף שלה התהוותה והתחוללה השואה,
היא פרויקט טוטליטארי משותף, שהחל בדורסנות רוסית גרמנית משותפת שיצרה טריטוריה של "מזרח פרוע", שבה הסדר הציביליזטורי הושעה
- לטובת הגיהנום). אבל, וזו השאלה הקריטית - מה היתה האלטרנטיבה ההיסטורית הסבירה למהפכה הקומוניסטית? מהפכה דמוקרטית מהוללת
נוסח רוסיה? מחשבה מצחיקה. המערכת הרוסית, עוד מימי איוון האיום, מאופיינת במובהק באכזריות יוצאת דופן ביחס לאירופה, בדיכוי,
בטוטליטריות, בזילות של חיי אדם, ובכל מה שהיה הופך אותה, אילמלא המהפכה ה-"שמאלנית", למעצמה ברוטלית, רצחנית ודכאנית לא
פחות, וכנראה הרבה יותר, ממה שהיתה רוסיה הקומוניסטית. האם היה נוצר שם משטר פשיסטי ימני, למשל, שבאמת היה משתלט עם היטלר על
העולם כולו? האם היתה יכולה להיווצר שם דיקטטורת רשע העוברת בירושה, נוסח צפון קוריאה? האם היתה יכולה להתפתח תחת משטר כזה,
למשל ברגע שהיה מאויים מבפנים ועומד בפני התמוטטות, מלחמת עולם גרעינית? תרחישי האימה מזוויעים - וסבירים.
אם יש משהו לומר לטובת הקומוניזם, גם ברוסיה וגם בסין, זה שהוא הסתלק מעולמנו בקול ענות חלושה, ולא כמו שקורה לרוב בקריסת
אימפריות - בקול ענות גבורה, של דם ואש (ובמקרה הזה - גרעינית). אם יש משטר שהציג מעבר אינקרמנטלי שמרני לשלב שאחריו - בסין
ואל שנות הדמוקרטיה הקצרות ברוסיה - היה זה המשטר הקומוניסטי, ודווקא בגלל חומרניותו השמאלנית ונטייתו לראות בכלכלה את בסיס
תפיסת העולם שלו (ובכלל זה הקלפטוקרטיה!). טוטליטריות לאומנית ימנית רוסית היתה מתנהגת אחרת, וגם טוטליטריות אישית, שלא לדבר
על פשיסטית (השילוב של השתיים). לחילופין, ברי לנו שמהפכה קומוניסטית, אם היתה מתרחשת באנגליה, גם אם לא היתה מוצלחת, היתה
נראית טוב בהרבה מזו שברוסיה, אולי בערך כמו התנועה הקיבוצית, פשוט כי אנגלים שונים מרוסים. איך נאמר? האנגלים הם עם שמרן
(אגב היומרה השמרנית להתאים למסורת המקומית של כל עם - היא מתאימה לעם אחד במיוחד, ושמרני במיוחד. יש כאן חוסר הכרה במגוון
התודעות האנושי). כך גם מהפכה קומוניסטית בישראל, אגב הקיבוצים. ולפחות מן הזווית היהודית - אם נזכור את האנטישמיות הממאירה
ברוסיה ואת פרויקט השואה הגרמני - נוכל לדמיין פרויקט שואה רוסי מקביל, בהיסטוריה טוטליטרית אלטרנטיבית, לעומת הקומוניזם
שחיסל "רק" את האינטליגנציה התרבותית היהודית, אך השאיר את המיליונים חיים. לעומת זאת, אם רוזה לוקסמבורג היתה מצליחה, והיתה
מתרחשת מהפכה קומוניסטית שמאלנית בגרמניה, במקום מהפכה ימנית (היסטוריה אלטרנטיבית סבירה למדי, בשלהי רפובליקת ויימאר) היו
ככל הנראה נחסכים מהעולם עשרות מיליוני קורבנות, פלוס שואה אחת.
השמרנות כפרמטר משתנה
לכן, השמרנות חוטאת לעצמה בהציגה את האידיאל האחד (האנגלי?) לאומות שהמסורת שלהן לא מאפשרת אותו כלל, ולעומת האפשרויות ההיסטוריות הריאליות, שנאלצו לשבור באלימות מבנים מאובנים ודכאניים. מי פה נגד אידיאליים יפים עקרונית (למשל, שוויון, למשל, מסורת מתפתחת ומסתגלת) למול מציאות שלא שמעה על האידיאל? אם כבר שמרנות שמתנגדת לאידיאה מופשטת, ובוחרת בפחות גרועה מבין האפשרויות, הרי שלא פעם מהפכנות משמאל הייתה עדיפה על מהפכנות מימין, ודווקא בגלל האידיאות שמאחוריה. השמרנות הובילה את העמים האנגלים להישגים מזהירים ולדמוקרטיה, אך לאן לעזאזל הובילה השמרנות את הרוסים והסינים והטורקים במאה ה-19? לתוך אסונות המאה ה-20. מרוב שמרנות - קריסה. או שמא נחליט בדיעבד שאין זו שמרנות, כי היא איננה אנגלית, ואיננה ליברלית-דמוקרטית? אז מה הרלוונטיות שלה לעמים אלה? והשמרנות הימי ביניימית? והשמרנות הגרמנית והיפנית, שהובילה לפיתוח טכנולוגי-תרבותי ולקטסטרופה פוליטית? ולאן הובילה השמרנות הזהירה את היהודים? להשמדה. ואם לא היתה קיימת המהפכנות היהודית, וההימור המשיחי ההזוי שבבסיסה - גם מדינת ישראל לא היתה קיימת. אבל האנגלוספירה ב-300 השנים האחרונות? - הו, דוגמא מצויינת, והכל בזכות השמרנות (או אולי הפרוטסטנטיות? או אולי הקפיטליזם? או האימפריאליות? המהפכה התעשייתית? סוג מסוים של עולם מדעי-הנדסי? או סתם מזל גיאוגרפי מצויין?).
ומכיוון שהשמרנות היא בעיקרו של דבר פרמטר: האם ההיסטוריה היתה יוצאת נשכרת מעוד שמרנות - או מפחות שמרנות? (לא חכמה לבחון רק את המקרים שבהם השמרנות הועילה ולא הזיקה). כי כשמתרחשת קריסה ציביליזטורית - זו כמובן אנטי-שמרנות (חכמה קטנה מאוד! כי זה גם אנטי-כל-אידיאולוגיה-סבירה) - אבל כבר אף שמרנות לא יכולה לעצור אותה. לכן השאלה היא האם השמרנות מעכבת או יוצרת מצבי קריסה? האם ההתנגדות לזוז ולרוץ עם מהירות שינוי העולם, וחלילה לא להקדים אותו, היא לא מתכון למצבי שבר? והאם מניעת שברים - היא לא מתכון לריסוק? ומהי תשובת השמרנות להאצת העולם - הכחשה? תזוזה של הפרמטר לפחות שמרנות? או שמא דווקא ניסיון הפוך, לקחת את הפרמטר אחורה ולהחזיק את המושכות בכוח רב מבעבר - מה שנשמע כמו מתכון לאסון? אם השמרנות מציגה את עצמה כתועלתנות פרגמטית, ולא חלילה כאידיאולוגיה, מהם התנאים להפרכתה כמתודה מועילה? הרי העולם משתנה - וחמור כך: גם השינוי משתנה. אם קצב השינויים במערכת מאיץ אקספוננציאלית - מתי נעבור ממתודה של אופטימיזציה (לפי העבר!) לאקספלורציה? השמרנות היא כמו אלגוריתם שמכחיש את הצורך באקספולרציה מוטציונית אינטנסיבית ויקרה (של צורת מדיניות וחברתיות), אך בסתר נהנה מאקספלורציה שנעשתה במחיר יקר אצל המתחרים - בערך כמו הסינים שגונבים מחקר אמריקאי מקורי, ואז עושים זאת זול ויעיל יותר (ואף אחד לא מזלזל באופטימיזציה!). איפה היתה האנגלוספירה ללא מבנים קפיטליסטיים ומדעיים שצמחו בערי המדינה האיטלקיות ברנסנס (תוך כאוס בלתי שמרני בעליל), או בלי רעיונות דמוקרטיים ואזרחיים שצמחו באתונה (עוד חברה רפורמטורית תמידית - עד לקריסה)? ואם יכולת החיזוי במערכת העולמית היתה יורדת בהדרגה עד לרמת מזג האוויר, עד איזה שלב השמרנים היו טוענים שעדיף ללבוש את מה שלבשנו אתמול, במקום להסתכל בתחזית של היום בבוקר?
דווקא השמרנות, שמודעת לקוצר הדעת האנושית ולהיותו של המצב האנושי כאוטי (כלומר - יכולת הניבוי נמוכה), היתה צריכה להפנים שבמצב כזה מערכת שרוצה להשתפר (או אפילו לשרוד, למשל במקרה היהודי) חייבת לא פעם לקחת הימורים גדולים, ולעשות רפורמות מקיפות, ורחמנא ליצלן - מהפכות, שאחריתן לא תשורינו. כי כשיכולת הניבוי כל כך נמוכה - גם אסטרטגיה שמרנית רציפה ומדודה יכולה וצפויה להביא לבסוף לקטסטרופה, למשל בתופעה פתאומית של מעבר פאזה. מצב הכאוס (אין הכוונה לבלגן, אלא לדינמיקה של מערכות בעלות משוב פנימי) באמת בלתי צפוי עד כדי כך, שגם אם ניזום מעט ובזהירות ובמתינות ונשתמש באסטרטגיות מוכחות - דוווקא מתודה זו יכולה לגרום להתמוטטותינו, בעולם המשתנה במהירות גבוהה בהרבה מאיתנו. כל עוד לא נולד המניאק שיאט את הזמן ואת הטכנולוגיה - עלינו דווקא למצוא דרכים להשתנות יותר ויותר מהר, תוך הפחתת סיכונים ככל הניתן, כמובן. לאסטרטגיה זו אין טעם לקרוא שמרנות - אלא חדשנות.
המשך בחלק ב': על האידיאולוגיה החדשנית - כתחליף לאידיאולוגיה השמרנית
