ברק בישל מרק: מדוע באמת חזר ברק ומהי תוכניתו הנסתרת הגדולה?

הז'אנר של אהוד ברק מהלך קסם על ישראל הוותיקה, אך הוא בנוי על אחד האמצעים הפרימיטיביים ביותר שקיימים בפואטיקה: ההפתעה. זהו ז'אנר הסיפור הבלשי התככני, שרק בסופו נבין את ההתחלה. אהוד ברק ידוע כמרכיב שעונים, מתכנן מבצעים מדוייקים, ובעל יכולת אנליטית מרשימה. לכן קהלו מצפה ממנו לתחבולנות מבריקה ולתוכניות מחוכמות. מה חבל שהוא מחבר כושל, שאינו שולט בז'אנר של עצמו

חשיבת הסוד וההטעייה - כשל המבצעים המיוחדים שמבלבל תעוזה עם נחישות והפתעה עם עליונות  (מקור)

"המעז - מפסיד" (המוטו של סיירת חתול)

אהוד ברק הוא אדם ששינה את שמו כחלק מתהליך התבגרותו - מברוג לברק - במהלך שירותו הצבאי. לפיכך, משמעות שמו איננה אקראית. היא מבטאת את הרצון להבריק, דהיינו: לא רק לעשות משהו חכם, או אפילו מתוחכם, ובוודאי לא "סתם" אפקטיבי, אלא גם להפתיע ולהמם, כמכת ברק. תכונה זו הפכה אותו למפקד סיירת נערץ - שהתמכר לריגוש שבהעזה - ולראש ממשלה כושל. מדוע? כי אהוד ברק הוא מהמר. מהמר כרוני, כפייתי, שזקוק לגמילה. כמו סופר שמטיל פצצות בלי שחשב איך לפרק אותן, ומקווה שעצם אפקט ההימום יעשה את העבודה, או ליתר דיוק יטיל מסך עשן על החפיפניקיות שלו עצמו.

אנשים בעלי אישיות "ברקית" תופסים את העולם כמין יריב שצריך כל הזמן להפתיע אותו, להוציאו משיווי המשקל, ושוב ושוב להפתיע, עד שיפול מעצם חששו מתוכניתך הלא ברורה לו (למרות שאינה ברורה גם לעצמך...). לכן לא מספיק רק להפתיע, אלא צריך גם לטפח איזו הילה של תוכנית גדולה, של אינטליגנציה גאונית שאינך מסוגל לפענח. הקורא (סופרים כאלה תופסים את הקורא כיריב!) צריך להאמין בסופר על מנת ליפול לטריק (כי הרי מדובר בטריק - פשוט וזול). פער הידיעה בין ברק לצופה אמור להפוך את אפקט ההפתעה לאפקט פואטי ופוליטי אמיתי ואפקטיבי: אפקט המתח. אבל האם קיים פער ידיעה כזה? האם ברק יודע משהו שאנחנו לא?

הישראלים, גם מימין וגם משמאל, נופלים בפח התוכנית הגדולה הברקית שוב ושוב, ונגררים למתח ממהלכיו. מדוע? הרי אם ניקח את הקריירה שלו, נראה שהיא מתאפיינת בעיקר בפניות חדות ותמוהות ושלופות מהמותן, שאנו אמורים להאמין שיש הגיון נסתר מאחוריהן. ברק ללא הילת הסוד - הוא אידיוט. אבל ברק עם הילת הסוד - הוא גאון בלתי מובן לנו. אפילו יחסי האנוש הידועים לשמצה שלו הם לא מגרעת המתלווה כאינטגרל לגאון מתמטי, אלא חלק מובנה מחוסר המובנות שלו לסביבתו, מחוסר היכולת לצפות ולהזדהות עם אדם שהפך את חוסר הצפיות למנגנון ההפעלה הפנימי שלו. ברק הוא מחולל אקראיות. והוא אכן איננו פוגע באותו מקום פעמיים - אך לא מתוך תכנון על-אנושי השוכן בזאוס שעל העננים, אלא כי פשוט איננו טורח ממש לכוון.

לכן התשובה לשאלה מה מתכנן ברק היא תמיד אחת: הפתעה. תסכימו עם החתולה שמדובר בתשובה צפויה. ברק משלב מקוריות ואומץ עם חוסר תכנון וחפיף ישראלי - ולכן הוא כל כך קוסם למחנה החכם בעיני עצמו, של ישראל הצברית הישנה, ששואף לקוסם משלו. אך כמו שביבי איננו קוסם, אלא כמו שכתבתי במקום אחר, מנהיג דאואיסטי ("הטאו של ביבי"), כך גם ברק רחוק מכך - אבל קרוב מאוד לכשל הישראלי הצברי: האמונה שחוצפה ותעוזה יכסו על זה ששכחת לקחת תרמיל, כסף, מפה, ולפעמים גם יצאת מהבית בלי המכנסיים. וזאת בניגוד למה שבאמת החזיק את היהדות אלפיים שנות גלות. לא תעוזה - אלא זהירות. לא חוצפה ויוהרה - אלא כניעות וחישוב פרגמטי. לא היבריס - אלא יראת שמיים.

איך יסתיים הסיפור של ברק? ניתן רק להמר, שהרי מדובר במהמר. ולא סתם מהמר מחושב, אלא חובב כרוני של הימורים נועזים שגם הסתיימו כדרך שמסתיימים הימורים: לעיתים בזכייה, ולטווח הארוך בהפסד ובהתרוששות, כאשר ההתמכרות הדופמינית והממריצה להפתעה שבהימור מדבקת כנראה גם חלק מהצופים - אבל בעיקר אותו עצמו. ברק הוא אכן אמן, כמו שמספרות האגדות. אבל הוא אמן מהסוג של סופרים ניסיוניים נועזים - ובעצם עצלנים - שלא ביררו לעצמם עד הסוף מה הם רוצים לומר ומייצרים טקסט לא קוהרנטי - אך סומכים על מיתוס האמן המסתורי שיעשה עבורם את העבודה הקשה. ספרות כזאת לא מחזיקה מעמד, אבל לפעמים מצליחה לשטות בקהל עד שלב מסויים, במיוחד אם הוא מתוחכם בעיני עצמו.